שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
אורח חיים · סימן ד
שאלה בנפל טפת דיו על אות וניכר האות להדיא רק שנפל על הקו בד"מ על בית על גגו שמכסה גם הב' ונמצא שהדיו של מעלה מבטל הדיו שלמטה כיון דמה שלמעלה לא נכתב לשמה. והנה בס"ת מהני שפיר העברת הקולמס אבל מה נעשה בכה"ג בתפילין ומזוזה דא"כ יהי' נכתב שלא כסדרן אם יש בזה תיקון או לאו כן תורף שאלת הסופר לחוות דעתו בזה בס"ד:
תשובה מה דפשוט בעיניו דבס"ת מהני העברת הקולמס לשמה מיבעי' לי טובא לפי דעתו דפסול והדיו שלמעלה מבטל הדיו דמעיקרא ונפסל האות. הנה לפ"ז לא מהני להעביר בקולמס ולהכשיר שהרי קיימ"ל כרבנן דר"י שבת ק"ד בצריך לכתוב את השם וטעה וכ' יהודה והשמיט הדל"ת דלא מהני להעביר בקולמס ולקדשו דאין השם מן המובחר עיי"ש. וכן בגיטין י"ט גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמס לשמה דאינו גט דלא כר"א ב"י ועי' בש"ע אהע"ז סי' קל"א סעי' ה':
והנה דעת ר"ח ורשב"א ז"ל דלענין גט חיישינן לה לחומרא כיון דלא איתמר בהדיא דפסול ויש לחוש לשיט' ראב"י ועמד על רבינו הרמב"ם ז"ל למה נקט בפשיטות דאינו כתב לענין שבת פ"א מה"ש ובפ"ג מה' גירושין דמשמע אפי' לקולא והנם לס' תוס' דגם לרבנן מהני היכא דהכתב השני לשמה הוי כתב לכ"ע. אלא בשוים באנו למחלוקת ר"י ורבנן ולפ"ז נסתלק תי' הרשב"א ז"ל דהרמב"ם הוכיח מסתמא דתלמודא דאוקי הא דשבת דלא כר"י וכר"ח אבל לס' תוס' אין בזה הוכחה דסתמא תני במתני' וממאי היכא דכ' השני לשמה עדיף מהכתב הראשון הסברא נותנת דהוי כ' לכ"ע ואכתי תקשה לרבינו ז"ל למה נקט לקולא בפשיטות מאן מפיס לאפסוקי דינא כר"ח אליבא דרבנן ודלא כראב"י ובש"ס לא איפסיק הילכתא. ולי נראה להוכיח שיטת התוס' מהא דגיטין פ' הנזקין באומר אזכרות שבס"ת כתבתי שלא לשמן נאמן להפסיד שכרו ואינו נאמן לפסול הס"ת דפריך בגמ' ולעבור בקולמס ולאקדשינהו נימא דלא כר"י ומשני דבכמה אזכרות פסול דהוי כמנומר ולכ"ע פסול ול"מ העברת הקולמס ומעתה אם נימא דכבר אידחי הא דר"י מסתמא מתני' דשבת מה זו פירכא על ר' אמי דתני הילכתא פסיקתא כמתני' דאפי' בשאר כתב על גבי כתב ל"ה כתב ומכש"כ באזכרה ומזה יש להוכיח כס' התוס' הנ"ל דבשאר כתב גם לרבנן מהני בכתב עליון לשמה וכל עיקר פלוגתא דר"י ורבנן רק באזכרה סברו רבנן דאין השם מן המובחר ולר"י מהני בהעברת הקולמס לשמה ומתני' דשבת ככ"ע היכא דשוי ולא מתקן מידי אז פטור לענין שבת. ולגבי אזכרות שפיר קא שקיל וטרי אליבא דר"א אי קאמר דינו רק אליבא דרבנן או אפי' לר"י דמודה בכמה אזכרות וכדמסיק כך נראה לי לכאורה ראי' לשיטת התוס' ור"ח והרשב"א ז"ל. אמנם נראה דהוכיח רבינו ז"ל דסתמא דתלמודא דלא כראב"י מהא דמסקו ר"י ור"ל בעדים שלא ידעו לחתום וכתבו לפניהם בסיקרא דאינו כתב ומשמע דאין חוששין כלל ואף דשם הוי כתב יד העדים לשמה נוסיף להאי שלמטה בסיקרא שלא לשמה וכקושי' מהרש"א שם דהוי ע"כ שלא כראב"י ומזה ראי' ברורה לדעת הרמב"ם
אמנם ראיתי למוח"ז הגאון ז"ל בספרו ת"ג דמיישב קושי' מהרש"א ז"ל דהאי שכתב בתוס' דמה שמתקן בכתב השני לשמה מהני רק לענין דהאי תקון כתב הראשון משא"כ בעדים ל"מ משום זה דלא הוי כתב ידי העדים. ודפח"ח. ואם כי סברתו נכונה מאוד אולם אכתי לא הונח לי בשנויא דמשני וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה. ונמצא מסיק דאינו כתב בעדים. והתס' בדיו ע"ג סיקרא דל"ש סברתו ז"ל דאיך נימא דהוי רק כמתקן כתב הראשון הרי אדרבא מבטל כתב הא' שהיא ע"ג סיקרא דמש"ה חייב משום מוחק. ואפ"ה ל"מ וא"כ ש"מ דלא כר"א אף דכתב השני לשמה ולא הועיל בתירוצו והבן :
ומה שנראה לענ"ד בישובו ולפרש דברי תוס'. דהיינו מה שכ' היכא דמתקן כתב השני לשמה מהני תלוי בשני הדיעות הובא בד"מ אה"ע סי' קל"א בתה"ד סי' רכ"ח ובשו"ת מהרי"ו סי' כ"ז כ' היכא דמקצת אות נכתב שלא לשמה ומקצת אות לשמה כשר יעו"ש ובשו"ת מהרד"ך ב"א סי' י"ג מסיק דבעינן דוקא כלה לשמה ומקצת לשמה ל"מ ופסול ומעתה לפי ס' תוס' דכתב השני לשמה הוי כתב. אבל עכ"פ ל"ה רק מקצת לשמה כיון דהאות שלמטה לא נכתב לשמה א"כ לדעת התה"ד ומהרי"ו כשר ולדעת מהרד"ך פסול. ונמצא ראי' ברורה מתוס' הנ"ל דמהני מקצת לשמה דניהו שכ' בתוס' כיון דמתקן כתב השני הוי כתב אבל מ"מ הרי מקצת נכתב שלא לשמה וממילא מוכח דגם מקצת מהני לשוי' כתב והבן:
ומעתה ל"ק קושי' תוס' מהא דשבת דגם לראב"י פטור בשבת בכתב עג"כ וא"צ לדחוק ולומר דמיירי מתני' בלא נכתב השני לשמה רק דמיירי בכל גונא. דדוקא בעלמא מהני כשכותב ע"ג כתב לשמה הוכשר הס"ת והגט. משא"כ לענין שבת שהרי קיימ"ל שנים שעשו מלאכה בשבת פטורין דכתיב בעשותה העושה את כלה ולא העושה את מקצתה א"נ כשנכתב מקצת האות מקודם שלא לשמה אף שנכתב עליו מלמעלה לשמה דהוי כתב לס' תוס' מ"מ לא הוי רק מקצת אות וניהו דכשהכתב שלמעלה לשמה מהני וגם מקצת לשמה מהני מ"מ הרי נכתב האות למטה ומה שלמעלה אינו אלא תקון לכתב הראשון כס' מוח"ז הגאון ז"ל הנ"ל. והוי רק מקצת ולהכי גבי שבת פטור ואף דהכתב שלמעלה א"צ להאות של מטה הוי כמו זה יכול וזה יכול דקיימ"ל דפטור. ונמצא דלק"מ מהא דשבת לראב"י וא"ש הכל היטב והבן ודו"ק היטב:
ולפי המבואר דמוכח כשיטת תוס' אמנם זה דוקא לדעת התה"ד דמקצת אות לשמה מהני ומזה נראה דהרמב"ם ז"ל סובר כדעת מהרד"ך דמקצת לשמה לא מהני ובמחלוקת שנוי'.
ועוד נראה לי בישוב קושי' מהרש"א הנ"ל מהא דעדים דל"מ שיחתמו ביום ע"ג סיקרא ואף דהכתב השני הוי לשמה למאי דאיתא בזבחים גבי חטאת ששחטה בשינוי קודש דהיינו לשם חטאת פסולה ולשם עולה כשרה דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה.. וא"כ גם כאן דוקא בדיו ע"ג דיו אם כתב השני לשמה בטל כתב הראשון וכתב השני עיקר דמינה מחריב ומש"ה מהני. משא"כ בעדים שחתמו דיו ע"ג סיקרא אף אנו נאמר דלאו מינה לא מחריב ולא נתבטל כתב הראשון ול"מ והוי כתב ע"ג כתב אף דהשני הי' לשמה לא נעקר עדיין כתב הראשון ומש"ה לא מהני כנ"ל ודו"ק:
ועתה נשוב לנ"ד הנה לא מבעי' לדעת התה"ד וסייעתו דמקצת לשמה נמי מהני. א"כ לא איכפת לן מה שנפל טפת דיו על מקצת האות בין שניכר האות להדיא. רק דהטפה שנפל על מקצת האות ול"ה לשמה מה בכך כיון שנשאר עכ"פ מקצת אות או רובו ודאי דמהני דקיימ"ל בכל דוכתי רובו ככלו עיין גמ' הוריות ד' ג' אלא אפילו לדעת הרד"ך וסיעתו דלא מהני מקצת לשמה זה דוקא כשנכתב מעיקרא רק מקצת אות לשמה אבל בזה דמתחלה נכתב בכשרות כל האות רק דאח"כ נשפך על קצת האות ולא בעינן כלל העברת הקולמס להכשיר ולא גרע מהא דנקב בתוך האות ואינו מוקף גויל בתוך האות אם מתחלה נכתב בהכשר בהקפת גויל כשר. עיי' בש"ע סי' ל"ב סעי' ט"ז ועייש"ה. ומכ"ש מזה שבתחלה נכתב בכשרות ודאי דמהני אף אם נפל על מקצת האות טפה דיו וא"צ לתקוני':
ועוד נ"ל דהנה הטעם דכתב ע"ג כתב אינו כתב ול"מ כשהעביר בקולמס לשמה מבואר דהוי הפסק בין הדיו להקלף דמה שנכתב למטה אינו כשר ומה שנכתב למעלה אינו על הקלף ומש"ה אינו מלאכה לחייבו בשבת ובספר ובגט לא מהני ומעתה זה דוקא היכא שכותב למטה שלא לשמה ועלי' חוזר וכותב כתב שני לשמה אינו נכתב ע"ג הקלף והוי חציצה בין הקלף לדיו ומש"ה ל"מ משא"כ כאן שנכתב על הקלף בכשרות רק שנתכסה בדיו ואינו נראה פשוט וברור דמהני העברת הקולמס לשמה אליבא דכ"ע כך הי' בדעתי לומר בהשקפה ראשונה. שוב התבוננתי דז"א דקיימ"ל מין במינו אינו חוצץ ובודאי דאינו נידן כחציצה. ולזה נראה דלק"מ קושי' מהרש"א גבי עדים ל"מ חתימתם לשמה למעלה כיון דבדיו ע"ג סיקרא דהוי מין בשאינו מינו דודאי חוצץ א"כ מש"ה ל"מ לכ"ע אפילו לר"י ואליבא דראב"י. ומעתה הדרנא למלתא קמייתא דאין הכרע לפסוק דלא כראב"י ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ויש לדון בזה מכח ס"ס. שמא כראב"י ומהני תקון לשמה. ושמא כדעת התה"ד דמקצת לשמה מהני וכשר וא"כ א"ש בסתה"ק ובגט בכה"ג מהני העברת הקולמס לכ"ע והבן:
ומעתה נבוא אל הביאור בתפילין ומזוזה מה דינו דאם צריך להעביר בקולמס שוב הוי שלא כסדרן. אמנם נראה דהנה הטור באו"ח סי' ל"ב וביו"ד סי' רע"א הביא בשם הסמ"ק כשנפל טפת דיו אחר שכבר נגמר האות כתקנה יכול להעביר הדיו שעליו ולא הוי חק תוכות. והרא"ש פליג והלבוש פוסק להקל כהסמ"ק כיון דכבר נגמר האות ולא הוי כמתקן האות וכותב מחדש רק דאינו עושה רק להסיר המכסה בלבד ואינו מתקן גוף האות ול"ה כח"ת וכשר ואינו פסול לדעת הפוס' רק כשנפל בעוד שהאות לחה ונתערבה הדיו משא"כ כשנתיבש אינו אלא גלוי כסוי בלבד וזקני הט"ז ז"ל באה"ע סי' קנ"ה סק"ט השיג עליו והביא דמות ראי' מהא דכורה בור וכסהו ובא אחר וגלהו האחרון חייב הרי כשכסה נסתלק מעשה הראשון ואח"כ הוסיף לומר דראי' ברורה וגמורה היא מהא דחו"מ סי' ת"ו סעי"ג בחופר בור וסתמו בעפר ובא השני והגלהו נסתלק מעשה הראשון לגמרי וחייב השני דהוי כחפרו מחדש ה"נ בשנפל טפת דיו נסתלק האות הראשון וכתב השני כותב אות מחדש והוי חק תוכות ע"כ. ואחרי נשיקת עפרות זהב לו למרן ז"ל איני מבין אפי' דמות ראי' ואין הנידון דומה לראי' דהתם מטעם נזק הוא והרי אפי' בשפך מים לר"ה ונתקל בו חברו חייב ג"כ משום בור א"כ בודאי הסברא נותנת כשחפר בור וסתמו בעפר דשוב אינו ראוי לנזק ונסתלק מעשה והשני כחפרו מחדש שהוא עשה מעשה התקלה בר"ה ומש"ה חייב. ומה זו ראי' לכאן שהאות נכתב כראוי וכבר נתיבש ונפל עלי' איזו מכסה והוא העביר הכסוי שפיר כתב דאינו מקרי ח"ת כיון דגוף האות כבר נגמר ויבש לו והא כשהעביר עפרות זהב על האות מהני גרירה כ"א בשם אין לו תקנה משום מחיקה אבל בשאר אותיות מהני לגרור הזהב שלמעלה ולא הוי ח"ת עיי' באו"ח וביו"ד, כך לי שהטיל עליו זהב או בנפל דיו שלא לשמה ואינו ניכר האות אבל מ"מ אינו אלא גלוי כסוי שהרי הזהב ג"כ פוסל ואינו ניכר האות שלמטה מ"מ מהני גרירה. וע"כ מסברת הלבוש הנ"ל ול"ד להא דבור. זה הנלענ"ד הקלה ורטושה ולא זכיתי להבין ראי' אדוננו זקני הט"ז ז"ל. אמנם הואיל שיצא מפי אותו צדיק לומר דזה לא הוי כגלוי כסוי בעלמא רק שנסתלק מעשה הראשון. יראה לי להביא ראי' לדבריו ז"ל. ואי קשי' הא קשי' לס' הסמ"ק ולבוש הנ"ל מהא דקיימ"ל בכסוי דם כסהו הרוח פטור מלכסות חזר ונתגלה חייב לכסות. ופריך אמאי בחזר ונתגלה חייב לכסות נימא הואיל ואידחי אידחי וקאמר ר"פ אין דחוי אצל מצות וקא מבעי' בגמ' אי פשיטא לי' דא"ד אצ"מ או דמספקא לי' ולחומרא. הרי דכל עיקר שקלי' וטרי' אם אמרינן גבי מצוה כמו כקרבנות הואיל דאידחי אידחי דהיינו גם בחזר ונראה אינו חוזר ונראה עוד אבל עכ"פ נדחה מקרי ושוב נסתלק מעשה הראשון. ולסברת הסמ"ק והלבוש דנכסה וגלהו לא הוי מעשה חדש דלא נסתלק עדיין מעשה וכדקאי קאי א"כ מה זה שקיל וטרי אם יש דחוי אצל מצות הרי גם בקדושה לא הוי דחוי כלל כיון דלא הוי רק בנתכסה מן העין שכסהו הרוח ועומד להפתח דיכול לגלות ולא נדחה כלל והוי כנאבד ונמצא דל"ה דחוי כי אם כשהפריש קרבן אחר במקומו אבל קודם הפרשה שנמצא ל"ה דחוי ולס' הפוס' הנ"ל גם זה ל"ה רק מגלה הכסוי לא נסתלק מעשה הראשון ומש"ה ל"ה ח"ת א"כ אמאי שם הוי נדחה טרם שנתגלה מעתה מדאמרינן דהוי טרם שנתגלה כנדחה. הנה גם בזה אומר דמחמת שנפל הדיו וכסה את האות נדחה לגמרי וכשחוזר ומגלה הוי כאות חדש והוי ח"ת וק"ו הדברים השתא התם שנתגלה ממילא אמרינן שנסתלק מעשה הראשון ונדחה מחיוב ומכ"ש בזה שהוא עושה מעשה בידים שניות מדברי סופרים להעביר הדיו הוי מעשה מחדש יפסול משום ח"ת דהאות הראשון נדחה טרם שנתקן וזה נראה לי ראי' ברורה ונכונה נגד דעת הפוס' הנ"ל וסעד לס' הט"ז ז"ל ושיטתו:
אמנם יש להבין ולבאר שיטת הסמ"ק והלבוש שלא תקשו מהאי דכסוי דם דא"ש סברתם דגלוי כסוי אם בטל למעשה הראשון אדרבא דנתקן ענין הראשון ולא סלק ולק"מ דהא דדיו בגמ' בכסהו הרוח לדחי ג"כ א"ש לפי המבואר. ויתורץ בזה קושי' המג"א בסי' תקפ"ו ופר"ח בסי' כ"ח אמאי קא פסק ותני הרמב"ם והמחבר בכסהו הרוח וחזר ונתגלה חייב לכסות ולא ביארו דמספיקא יכסנו ובלא ברכה כיון דאיבעי' לי' בגמ' ע"ז ד' מ"ו אי יש דחוי אצל מצות וסליק בתיקו ומש"ה בלולב צריך שיתבטל מעיו"ט דאל"ה הוי מספיקא דחוי ולחומרא מסקינן וקושי' הניחו בצ"ע וראוי לעורר מדסתמו הרמב"ם והמחבר. אמנם נראה לענ"ד דהנה לכאורה יש להקשות ולדון טובא אמאי ס"ד בגמ' גבי כסוי דם דהוי דחוי הרי בידו לגלות ומה בין נתגלה ע"י הרוח ממילא או ע"י עצמו בין שנתגלה ע"י הרוח הנה הי' בידו ג"כ לגלותו וכל היכא שבידו לא הוי דחוי דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי א"כ גם אם נימא יש דחוי אצל מצות זה אינו דחוי ומה קמבעי' לי'. אולם הדבר נכון למאי דכתבו בתו' זבחים ל"ד גבי קבל הכשר ונתן הפסול יחזור הכשר אמר ר"א כל שבידו לה"ד. וכתבו בתוס' דענבים מרובין מעלין ל"ה בידו דאין ממעטין ביו"ט וגבי כסוי הדם דקרי לי' דחוי כשכסהו הרוח ונתגלה דאין מצוה לבטל הדחוי לא חשוב בידו הפריש קרבן והמיר דת אין זה קרוי בידו דאין דעתו לחזור ע"כ. ומעתה נולד לן סברא דמה שבידו תלוי רק בדעתו לכך ומצוה עליו לעשות בודאי עומד ויושב ומצפה לעשותו אז הוי כאלו כבר נעשה הואיל שבידו ול"ה כמחוסר מעשה ואינו נדחה אבל כשאין דעתו לכך או שאינו מצוה ממילא ודאי דאין דעתו לכך אף שבידו מ"מ הוי דחוי ונמצא בכסוי דם ל"ה בידו כיון דאין מצוה עליו לחזור ולגלותו כדי לכסותו ואינו עומד לכך ושפיר הוי דחוי. אולם יש להבין כיון דבדעת תליא מלתא הרי כיון שראוי הוא לגלות א"כ אמאי לא נימא דלא נדחה כיון שהי' בדעתו שיתגלה ממילא אולם הדבר נכון מאוד דאם נימא יש דחוי אצל מצות א"כ שפיר אמרינן דנדחה מיד שכסהו הרוח מה תאמר הרי בידו לגלות ז"א הרי עליו אין מצוה לגלותו ואף אם יתגלה ממילא כיון דאינו חיוב עליו ואינו מצפה לכך שוב נדחה ושפיר מספקא לי' ואזיל לחומרא לכסות דלמא אין דחוי א"מ. וא"כ ממילא כיון דאיבעי' לא איפשטא ולחומרא דחייב לכסותו. א"כ שוב דעתו עליו כשיתגלה יכסה א"כ שפיר לא הוי תו דחוי כלל כיון דהוברר הדבר והי' בידו אך שאין עליו חיוב אבל ידע שפיר שאחר הגלוי עליו חיוב לכסות מכח ס' איבעי' ובודאי דעתו לכך הי' ומקרי בידו וא"כ שוב חייב לכסות בברכה דלפי"ז אין דחוי מכח בידו ודעתו לכך והבן זה הענין ברור ונכון מאוד ולק"מ קושי' המג"א והפר"ח. ומעתה נשיב לנ"ד דלק"מ לס' הסמ"ק והלבוש דהתם גבי דם כל () אם יש דחוי כיון דאין עליו מצוה לגלותו ולחזור ולכסות וגם אין דעתו לכך שבדעתו תלוי הדבר כס' תו' הנ"ל. אבל בתקון האות שפיר כתבו כיון דהוי בידו לתקנו ולהסיר המכסה הטפת דיו שנפלה על האות. וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה ולא הוי כמעשה חדש ולא נסתלק ולא נדמה האות הראשון ולא הוי שוב חק תוכות כשמסלק הדיו אחר שנתיבש ונגמרה כתקנה. ולכן נ"ל דמותר ליטול הדיו שנפלה עלי' וישאר האות כמקדם ושרי. דברי הדו"ש: