שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
אורח חיים · סימן ג
לגיסי הגאון נ"י.
ראיתי בדברי קדשו שערער ע"ד הגאון הצדיק מהרא"ד ז"ל שנדפס משמו שלא לברך על ט"ק מפני שהגדול מתבייש לצאת בו לשוק וכ"ת פקפק עליו וכמו זר נחשבו בעיניו שאינם לפי הלכה. וראשית דבריו הביא עצות מרחוק והיו ידיו אמונה למצוא ראי' בלתי נכונה אשר אין בהם תבונה במה שהוכיח מהגמרא סברא זו בטלית א' שחייב בה א' בציצית השני שמתבייש לצאת בו פטור מסוגיא דחולין פ' ראשית הגז שם לר"א דפוטר צאן של שותפות מרה"ג אבל בציצית אף שנאמר כסותך דידך אין דשותפין לא מ"מ איתרבי מדכתיב על כנפי בגדיהם דשותפות חייבת. ופריך כסותך למה לי ומשני לכדר"י דטלית שאולה פטורה מן הציצית. והקשה אמאי לא דבגדיהם לרבות שותפות ישראל וכסותך למעט שותפות עכו"ם כמו דאמרינן התם בכל הני דמייתי לעיל מיני' דמחלק התם בין שותפות ישראל דמחייב הואיל דשניהם בני חיובא נינהו לשותפות עכו"ם דלאו ב"ח. וה"ה בציצית ע"כ הוכיח מזה דבציצית ל"ש לחלק בין שותפות ישראל לעכו"ם והואיל דמרבה שותפות ישראל דמשכחת ג"כ דא' מהשותפים לאו ב"ח הוא כגון דמתבייש בו לצאת ומדנתרבה בכל גווגא ממילא נשמע גם שותפות עכו"ם. זו העולה בתחלה על רוחו ומחשבתו לעשות משענת לסברתו ואח"ז התבונן לישב קושיתו וכשל עוזר ונפל עזור ונסתר ראייתו. ואני אומר כי מתחלה משענת קנה רצוץ הוא ועל קורי עכביש רצה להעמיד עיר מבצר ואיך עלה בדעתו להעלות הוכחה לזה דהכל לפי האדם זה שאינו מתבייש לצאת בו חייב והמתבייש פטור ולזה משכחת בשני שותפים ישראל דהב"ח חייב בציצית אף שהשני אב"ח ומדמה לישראל והנכרי שותפין ומש"ה כשנתרבה שותפין ישראל כשא' מהם אב"ח ממילא גם שותפין נכרי נתרבה. נפלאתי טובא על הס"ד דמר חדא וכי בלא"ה לא משכחת למצוא שותפות ישראל שיהי' א' מהם אב"ח לציצית שיוכיח מזה רק גונא חדא היכא שא' מהשותפים מתבייש לצאת בו לשוק הרי משכחת בכמה גונא אחרינא כגון איש ואשה שקנו טלית בת ד' כנפות בשותפות דאיש חייב ואשה פטורה או בגדול וקטן שירשו טלית א' דקטן אינו ב"ח מה"ת וכדומה והשתא לפי פירושו כשנתרבה שותפין ישראל בכל גונא גם שותפות נכרי איתרבי ושוב אין צריך לתירוצו שהאריך אשר מזה הוליד לסתור סברתו שהעלה בתחלה. ואין בזה אפי' דמות ראי' וגם מה שהשוה שותפות ישראל שא' מהם אינו ב"ח לציצית לשותפות נכרי טעות הוא בידו במח"כ והעלים עין מפירש"י שם דהחילוק בין ישראל דבני חיובא וכל ישראל נקראים בלשון יחיד וגם שותפות נקרא מיוחד משא"כ נכרים. וכן איתא במלקות נ"ג דישראל יחיד קרו להו וניהו דבתוס' שם דמימרא דרבא מודה ר"א קאי ללישנא בתרא דלר"א ל"ש בין שותפות ישראל לשל עכו"ם כיון דלא מיחדא לי' דאל"ה למה איצטריך רבויא לישראל מ"מ הרי כיון דחזינן דקרא א' מרבה וקרא א' ממעט ונמצא ע"כ מוכח דמחלק בין ישראלי לנכרי וע"כ דרשינן טעמא דקרא דלישראל יחיד קרי לי' ומיוחד הוא א"כ גם כשמרבה שותפות ישראל בכל גונא אפי' כשא' אינו ב"ח לא נשמע מיני' שותפות נכרי שאינו מיוחד לן וז"פ וברור. וא"כ א התחלה לדבריו כלל ובזה נדחה תירוצו ג"כ במה דחידש למ"ד חובת גברא וכיון דמרבה שותפות ישראל גם שותפות עכו"ם חייב. ואי משום דלאו ב"ח הלא גם ישראל אינו ב"ח כשאינו לובשו וע"ש שהאריך וכל דבריו אינם דעיקר חילוק בין ישראל לעכו"ם דאע"ג דכתיב וכסותך דבעינן מיוחד יש למעט שותפות נכרי דשוב אינו מיוחד לישראל ולא נלמד מהא דמרבה שותפות ישראל דמיוחד קרי ובזה נסתר כל האריכות שלו וגם מה שבדה מלבו לדמות לדבר ולא חצי דבר כן נמי ל"א חצי מצוה לחיוב ובזה קלה בעיניו לפרש טעמא של המרדכי דלא כעט"ז והט"ז והש"ך שם וכל זה איננו שוה לי דמה ענין זה לדבר ולא חצי דבר ואישתמיטתי' מיני' סוגי' דריש בכורות ובתוס' שם ד"ה ור"י סבר עש"ה דאין לדמות אלא מה שהש"ס מדמה ואיפכא מצינו למדרש בכור אפי' מקצת וגם הרי בכופר דבעי לומר בס"ד דכופר שלם א"י ולא חצי כופר ומסיק דלא אמרינן כן עיי' ב"ק ד"מ והרי המסקנא דחייב בחצי כופר. ועיי"ש בא"ז ול"א מצוה שלם ולא חצי מצוה ולפטור ואין לנו לדמות זל"ז ולבדות מלבנו אלא מה שבארו הם במשנתם ועיין בסנהדרין ד' פ"ו דמצינו כמה דוכתי סתירות הדברים כגון דאמרינן שה ולא מקצת שה וכן בכמה דוכתי דמייתי התם וצריך לחלק ביניהם עיי"ש ומ"ש בתוס' ב"ב דלא מצינו חצי כפרה זה דוקא בקרבן שבא על חטא דלא מצינו חצי חטאת או אשם והוא מדמה לזה חצי מצוה אינו כן והרי קימ"ל במנחות צ"ד דמביאים שנים עולה או שלמים בשותפות אפי' עוף ורבינו הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' שגגות ובריש תמורה נתרבה כל בעלי חוברין לסמיכה דשותפין סומכין אח"ז ופסקו רבינו הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מה' מעה"ק עיי"ש בכל מקום שהוא מן התוספתא אע"ג שאין רק חצי קרבן שלו סומך עליו ומה זה דפשוט בעיניו דל"א חצי מצוה ופירש פי' זר בטעמא של המרדכי נגד דעת זקנים הנ"ל ובשביל זה שפטור מציצית וממזוזה בשותפות ואין הבנה לדבריו בכל האריכות שמה כי העלים עין מכל הסוגיות הנ"ל ונפלאתי עליו בזה:
ובעיקר הקושי' דלמה לא משני כסותך למעט שותפות עכו"ם. הנה קושי' תוס' שם במקומה גבי מזוזה דלא משני כן וקאמר ביתך לומר דרך ביאתך ומקודם צריך להבין מדוע הוי קשיא להו לרבותינו בעלי תוס' גבי מזוזה והניחו בתימה למה לא משני ביתך למעט שותפות עכו"ם כמו באינך דקודם וגבי ציצית לא מקשי מידי ש"מ דניחא להו בציצית דל"ק וכן דרכם בקודש בכל הש"ס בקושי' א' כ' גם בזה קשה קושיא זו ולא סתמו דבריהם ומדשתקו בכאן ש"מ דקא ניחא להו דבכאן אין קושיא זו. וביותר קשה לאדוננו הרשב"א ז"ל דמתרץ קושי' תוס' דאמאי לא משני ביתך למעט שותפות נכרי כמו דמשני בכל הני דלעיל וכ' משום דמזוזה לשמירה עשוי' ל"ש למעט שותפות נכרי דחובת הדר הוא וישראל הדר בה צריך שמירה עכ"ל וזה התי' איתא גם בתוס' מנחות ד' מ"ד עיי"ש. א"כ עליו ודאי דקשה במה ניחא לי' גבי ציצית דלא קאמר כסותך למעט דנכרי דל"ש תי' זה. ועלינו ללחך ולנשק עפר רגליהם ולדרוך בעקבותיהם ולהבין הצעת דבריהם. וכן קשה להיפוך כמה דמשני בציצית דכסותך למעט שאולה כן נמי למשני ביתך למעט כלה של אחרים וכדקימ"ל באמת השוכר בית מנכרי פטור ממזוזה אלא ע"כ באמת א"ש ולק"מ לפי מה שכ' בתוס' בע"ז ד' כ"א דלהכי לא משני במזוזה דביתך למעט אחרים דתרי ביתך כתיבי וחד למעט של אחרים וחד לדרך ביאתך. ומעתה נכונים דבריהם ז"ל דבאמת טרם דנוקי קרא למעט שותפות עכו"ם יותר יש לאוקמי קרא למעט כלה של נכרי ולהכי בציצית שפיר קאמר הפשוט יותר בסברא למעט כל הבגד שאולה פטור מציצית לעולם מה"ת כדאיתא בתוס' מנחות ובע"ז ה' ונקיט הפשוט יותר. משא"כ במזוזה הנה בכלה של אחרים נתמעט מביתך שבפ' ראשונה והאי ביתך שבפ' שני' הו"ל לומר דממעט גם שותפות של נכרי ע"כ קשיא להו לרבותינו ז"ל ממאי דלהורות דרך ביאתה ולא משני יותר למעט של שותפות. אבל על כסותך לא קשיא. אלא דבאמת גם קושי' תוס' י"ל לסברת הלבוש כיון דביתך שבפ' ראשונה ממעט שלך ולא של אחרים היינו של נכרים ולא של ישראל. וע"כ אינו ממעט אלא של כולה דנכרים וביתך שבפ' שני' מיותר כיון דמרבה שותפות ישראל מלמען ירבו ימיכם. ולס' הלבוש ממילא נתמעט שותפות נכרי דקרא קאמר דוקא ירבו ימיכם היינו דשנים הם ישראלים אבל אם אחד מהדר הוא נכרי אינו בעי חיי ופטור ממזוזה וע"כ האי ביתך למה לי אלא לקבוע מקום הוא דאתי כנ"ל. ומוכח מזה טעמא דהלבוש והט"ז וז"פ וברור בעיני ועיי' פנ"י בפסחים ד' ד' ומה שיש לדבר בזה אכ"מ להאריך ונבואר איה"ש ביו"ד ה"מ ברצ"ה:
ועתה נשיב להאי דינא במה שכ"ג ני' השיג על דברי קדשו של הגאון זצ"ל ודוחה אותם מהלכה. עטו שלופה נגדו. וקשתו דרוכה. אומר אני יאחז צדיק דרכו שמורה וערוכה אמירתו לגבוה סלקא ידו שלוחה שלא לברך ברכה שאינה צריכה ובמה יתרעם על הרב ז"ל יותר מעל הב"ח והט"ז והמג"א שמדברי כלם נלמד כן דהשיעור בברייתא הוא לשני תנאים א' שיתכסה בה קטן רו"ר וגם שלא יתבייש גדול לצאת בו לשוק עראי ואם יתבייש גדול לצאת בו לשוק עראי אף שקטן מתכסה בו רו"ר פטור ומסיק המג"א דאף אם אחד לבש בו בטלה דעתו והוא היסב כונתו לחלק יצא בין גברא לגברא מי שאינו מתבייש לצאת בו לשוק חייב והמתבייש פטור וע"ז יצא לדין ולומר דתליא בהאי אם ציצית חובת מנא דאז אין לחלק אם מתבייש או לאו אלא למ"ד חובת גברא אז יש לחלק וחישב בזה לתרץ קושי' המג"א בסי' י"ט על הב"י ואלו דברים אין להם שחר ולא נתני להאמר מה שמדקדק בהאי קרא למעט תכריכין תיפוק לי' שמתבייש לצאת בו דקדוק קלוש מאוד הלא בלובש מסתמא אינו מתבייש לצאת בו עראי ניהו שמתבייש לצאת בו קבע הלא השיעור רק לעראי ומי גלה לו שבודאי יתבייש דרך עראי וגוף סברתו דקאמר למ"ד חובת מנא אין תנאי זה דמתבייש ללבוש כיון גם במונח בקופסא חייבת בציצית נפלאתי עליו הלא ממקומו הוא מוכרע דמקרא מלא הוא אשר תכסה בה וגם במונח בקופסא עכ"פ אינו חייב לעשות בו ציצית כי אם כשהוא בגד שראוי ללבישה ושני השיעורין שמבואר בגמרא לר"ע בין למ"ד חובת גברא וגם למ"ד חובת מנא עיקר החיוב תליא בשיעור הלבישה אלא דבזמן החיוב פליגו וכסות לילה פטור מציצית אפי' למ"ד חובת מנא הוא דמש"ה הוי מצ"ע שהז"ג לכ"ע הואיל דכסות לילה פטור ועיין בתוס' ברכות י"ט ד"ה דאמר וז"פ. ונסתר בזה כל דבריו שם. שעשה לו יסוד רעוע ובונה עליו בנין מקולקל. ואשר אני אחזה ליישב קושי' המג"א ושי' הב"י נכון מאוד. דלכאורה קשה לדברי הב"י דיש למעט תכריכין מכסותך דזה לאו כסות מקרי א"כ למה איצטריך בגמ' למעט מקרא מיותר אשר תכסה בה דלא לכסויי עבידא הרי מכסותך לבד נשמע דלאו כסות הוא ומנין לו למרן ז"ל לבדות סברא שלא נזכר בהש"ס. ולא די' לי' בטעמא דגמ'. דמקרא ילפינן למעט מאשר תכסה בה. ולמה הוסיף על דברי הגמרא וראוי לעורר בזה. ומהתימה שלא הרגיש בזה שום מחבר אלא דניחא ולק"מ דקרא אשר תכסה בה מיותר ויש לפרש בי' שני פירושים. והיינו למ"ד חובת גברא י"ל דזה הוכיח מקרא דאשר תכסה בה דאי לאו קרא הו"א דחיוב הוא על שעת עשי' טרם שלבשה ככתוב גדילים תעשה לך וכמ"ד דחובת טלית הוא וגם במונח בקופסא חייבת וע"ז מורה לנו הכתוב דאינו חייבת אלא אשר תכסה בה היינו בשעת לבישה. ומעתה למ"ד דחובת מנא הוא באמת מיותר האי קרא דאשר תכסה. ע"ז קאמר מודה שמואל בזקן שעשה לכבודו פטור והוא מקרא זה דבעינן לכסויי עבידא אז חייבת גם במונח בקופסא וא"כ למ"ד דחובת גברא מנין לו לפטור בזקן שעשה לכבודו ע"ז שפיר כ' הב"י לפי מה דקיימ"ל דחובא גברא. הנה האי איתמעט מכסותך דתכריכין לא כסות מיקרי אף כשלובש לפרקים פטורה דממילא איתמעט דלאו כסות מיקרי משא"כ למ"ד חובת טלית דהוא שמואל דסובר דחייב גם במונח בקופסא לדידי' הו"א דאין הקפדה אם מיוחד ללבישה או לאו כיון דהחיוב הוא שעת עשי'. ע"ז איצטריך קרא דאשר תכסה בה לומר דגם לדידי' עכ"פ החיוב אך בבגד שמיוחד לכסויי אדם חי וז"ב ונכון מאוד שי' הב"י ול"ק קושי' המג"א דעיקר דצריך להשמיענו רק אליבא דמ"ד דחובת מנא ולזה איצטריך קרא לומר דתליא במיוחד ללבישה וכמו אשר ישב עליו הזב דמיוחד לכך אבל למ"ד דחובת גברא עיקר החיוב רק על הלבישה א"צ להשמיענו דזה לאו כסותך הוא ללבישה והבן:
ומה שהעיר כ"ת דאם נימא לחלק ולשער לפי מה שהוא אדם אם מתבייש לצאת לשוק או לא מתבייש אמאי לא תני מתניתין דכלים לחשוב בין הני דהכל לפי מה שהוא אדם. למה לא היטב לראות לשנויא דגמ' בעירובין מ"ח דקאמר ר"פ אי דייקינן כ"ה לא הוי תנינן לעולם באמה דידי' יהיבנא לי' ודקא קשיא לך למה לא תנינן גבי יש שאמרו משום דלא פסיקא לי' משום דאיכא ננס באברים ועיי"ש פירש"י וגם ע"ז יש לומר כן והבן. דהיינו כיון שיש ננס באברים, א"כ תשאר השיעור בקטן שיתכסה בה רו"ר ודמי ממש להתם שאין זה דקדוק כלל. ומה שמתמי' איך נימא דתליא במתבייש הרי גם בטלית גדול יש אנשים שמתביישים לצאת בו לשוק. כנראה שהבין הכונה לשיעור שלא יתבייש לצאת לשוק של נכרים טעות בידו דעיקר הוא שלא יתבייש לפני רבים לצאת בו דרך עראי וכמ"ש בא"ר בפתח ביתו לרחוב. ובטלית גדול שלובש בו בבית התפלה שהוא לו לכבוד ולתפארת בטלית של מצוה אין לך כסות גדול וחשוב מזה יותר ומה זה קושיא שהקשה וסיבב הכונה דברייתא שגדול לא יתבייש היינו כשאינו בדמות טלית של מצוה במראה ובתפירה. והוא פי' זר מאוד מה שלא פירשו כן אחד מהמפרשים קדמאי ובתראי והדברים נכונים ברורים ופשוטים. דזה שי' הב"ח והמג"א מסכי' עמו בזה וגם הט"ז כתב כן דשני שיעורין נאמרו בגמ'. דאף דקטן מתכסה בו רו"ר. אבל כשהגדול אינו יוצא בו לשוק היינו לחוץ מביתו בדרך עראי לאו כסות מיקרי וזה לא עלה על דעת שום אדם דתליא אם אינו מתבייש לצאת לשוק דנכרים שיצא להקשות מזה שאין דרכם של בני אדם לצאת גם בטלית גדול. ובאמת כן הדבר אם אינו מתבייש לצאת דרך עראי לחוץ מביתו ולא כפירושו דהיינו רק לפי מדתו אבל לא במראיתו ותפירה של טלית של מצוה לא כן הוא אלא אם אין הטלית קטן כל כך שאינו מתבייש אדרבא הוא לו לכבוד בפני אנשים מישראל אבל עכ"פ מתכסה בו עד הירכים אז שפיר מיקרי הגדול אינו מתבייש לצאת בו עראי. אבל אם הוא בגד קצר באופן שאין נאה לאדם בינוני לצאת בו מחוץ לביתו ודאי דאין זה מיקרי כסות. ולדעת המג"א חלילה להכניס עצמו בס' ברכה לבטלה. ויכול להיות דבטליתים שלנו שהם צמר ומהודר לטלית של מצוה אין קפידא ואין שיעור זה מכיון דמסתמא אין אדם מקפיד לצאת בו לחוץ כגון בימות הקיץ ע"ז יש לברך אבל בחנם השיג על הרב זצ"ל, דכוונתו במה שמחלק בין רווק לנשוא היינו דרווקים נוהגים ללבוש בטליתים קטנים לא בשל צמר ואינם מתביישים הבחורים לצאת בהם לחוץ דרך עראי ע"כ יכולים המה ג"כ לברך עליהם כדאיתא בסס"י ט"ו אבל הנשוא יהי' לו לקלון ללבוש בגד כזה ודאי שאין לו לברך עליו כ"א בטליתים קטנים שלנו של צמר ראוי לברך אבל ודאי טוב להדר אחר יותר גדול לצאת מידי ספק ברכה לבטלה ודברי הגאון ז"ל יש להם פנים מסבירות להלכה ועיין בפמ"ג במ"ז שכ' ג"כ דהולכים אחר דעתו וצ"ע ועיי' א"ר ס"ק ב' וכן אני אומר דראוי להדר בזה אם אינו מתבייש לצאת בזה לחוץ מחצרו דרך עראי ולדעתי שיהי' מתכסה בו הירכים ותו לא מידי:
והלום ראיתי עוד בשלהי הקונטרס מה שכ' במח"כ של הגאון זצ"ל דאישתמיט לי' גמרא דעירובין י"א דצה"פ מן הצד ל"מ ולא כלום רק לשבת ולא לכלאים. ובזה נדחה דבריו זצ"ל. תמהתי על כת"ה ובלי עיון כתב כן האיך מדמה קנין רשות לכלאים יותר יש לשבת לדמות וכמו דאמרינן בגיטין פ' הזורק דגם לענין קלוטה כמי שהונחה בהגיע לרשותה מגורשת לר"ע. אם לא דמחלק שם דשאני לענין גיטין דאנטורי הוא והא לא מינטר ועיי' ב"ק פ' מרובה. ומה דהוי רה"י לענין שבת הוי רה"י לקנין חצרו. אבל איך מדמה כלאים דאין צריך אלא להיכרא בעלמא דגם ראש תור מהני. עיי' פ"ב מ"ז ופ"ג מ"ג ועיין בכ"מ פ"ד מה' כלאים. ועיי' בפי' הרר"ע פ"ד מכלאים משנה ה'. ובתוי"ט בכמה מקומות דכל עיקר איסור עירבוב דכלאים אינו אלא מדרבנן. דמה"ת אין אסור אלא במפולת יד. וע' פי' הרר"ע פ"ג מ"ה דמה דאסרו חכמים בכלאים אינו אלא מפני מראית עין ע"כ. ומש"ה הקילו בכמה דרכים שיהי' אך להיכר וא"כ מה דמהני בכלאים בעושה צה"פ מן הצד אין ראי' כלל להא ושפיר אמר הרב זצ"ל יותר לדמותו לצה"פ דשבת וא"צ לפנים. ולא אישתמיט לי' גמ' הנ"ל עד שנפלאתי על כ"ה שעלה בדמיונו לדמותו לכלאים יותר מלשבת ובמח"כ לא דק בזה וז"פ. ומה שכ' בסידור ד' קונדיסין הוי מחיצה גם לפיאה ולכלאים לא שמדמה בית חתנות לכלאים אלא דכלאים עדיף מיני' שהרי גם לשי' הריצב"א דבשבת ל"ה מחיצה בד' פיאות רק בשתי מחיצות. הרי דבכלאים עדיף אבל עכ"פ לענין בית חתנות שפיר קאמר הרב ז"ל דלא מקרי רשות בפ"ע כ"א כשעשה צה"פ ע"ג ולא מה"צ ול"ד בזה לכלאים אלא אי קשיא הא קשיא לי אילו לא דמסתפינא דאין משיבין את הארי לא"מ. הרי מה דל"מ צה"פ זה דוקא כשאינן מקורה אבל במקורה קיימ"ל דפי תקרה יורד וסותם וניהו דלענין שבת לא אמרינן פי תקרה יורד וסותם רק בשתי מחיצות ולא בארבע פיאות זה דוקא ברה"ר דאורייתא ועיי' תוס' סוכה י"א ד"ה אכסדרה בבקעה מבואר בדרבנן כגון כרמלית גם בארבעה קונדיסין אמרינן פי תקיו"ס. דאל"ה דלא מועיל פ"ת א"כ גם בצה"פ ע"ג ג"כ לא מהני בכל ד' הפיאות. והיכא דמהני צה"פ ע"ג גם פ"ת מהני ועיי' בש"ע סי'. ומעתה בחופה שעושין רק להיכר רשות ומנהג בעלמא ודאי דמהני התקרה ול"ב צה"פ על גבו דוקא וגם מה"צ מהני ולא ראינו נוהגים להקפיד ע"ז בשום מקום ולא ראינו כה"ג ראי' ממש דעיקר החופה הוא היחוד ואכמ"ל: