שות מהראפ· הרב אהרן פריד
סימן ח · אות ד
הביא דברי הקצו"ח בסי' קכ"ג א' שמביא ראיי' לת"ה שהקנין נתפס בכל הדברים אף שאין מועיל בהם וכ' דגבי חמץ דיחזור היהודי ויקנה ממנו חמצו לאחר הפסח תכף ולא יבוא בשום פעם ליד הנכרי וטרם שיזכה בו הנכרי יחזור ויקנה ממנו הישראל וא"כ תיכף הוי של ישראל למפרע וכו' וא"כ לדברי הגהה הנ"ל ג"כ לא יחול קנין הנכרי עליו ע"כ אינינו יודע אם יחזור החמץ לישראל מערכאות מדוע לא נימא דאגלי מילתא למפרע דשפיר מכר לנכרי והנכרי קנה בכסף ובשטר ומאי ענין הגהה זו לסברת הת"ה. ואני לא כתבתי דבר מת"ה הנ"ל אך אדכרן מילתא מאי דמוסיף לן התורה במכירות חמץ הלז. והוא דהנה כבר ידוע קושית הפנ"י ומחנה אפרים על שיטת הפוסקים דיאוש הוא מטעם הפקר הא קיימ"ל גזל ולא נתיאשו וכו' אינן יכולין להקדיש ולהפקיר ואפי' למ"ד יאוש לא קנה מ"מ כ' תוס' בסוגיא דצנועין בד"ה כל שלקטו בדוקא הגזלן לא קני וטעם שבאי' באה לידו אבל מ"מ הוי הפקר הסברא קשה להבין. ונראה לענ"ד עפ"י סברת הרמב"ן בסוגיא דאורכתי' שרמז עליו כבוד מעכ"ת ני' דטעמא דכותבין הרשאה על מטלטלי דלא כפרי' דלכאורה קשה ע"ז בממ"נ אי הקנה לי בגוף הגזל חלק להמורשי' הא לא מהני מטעם דר"י דגזל ולא נתיאשו ואי לא הקנה לו חלק בו לא הוי אלא שליח ויכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את ותי' דאעפ"י שאמרי' דאין אדם יכול להקדיש להפקיר דבר שאב"ר היינו שהמקדיש והמפקיר יכולין לחזור בהן אבל כל זמן דאינו חוזר יש להמורשי' חלק בו ומחייב הנתבע לדין עמו שהרי בע"ד דידי' הוא עי"ש ימצא לן מדברי רמב"ן דהא דאמרי' דבר שאינו ברשותי אינו יכול להקדיש ולהפקיר לאו למימרא דלא חייל כלל ההקדש וההפקר אלא ודאי דחל רק אם ירצה חוזר בו וצ"ל לפ"ז הא דפריך הש"ס מר"י אצנועין אף דהצנועין ודאי לא חזרו בהם מהחילול וכן הא דמשני שהקדיש בעולם ביד גנב ותיקשו הא ר"י מודו דחל ההקדש והחילול מ"מ כיון שיוכל לחזור בו לא חשוב הקדש גמור לחייבו כרת או לפטור ממעשר או שיהי' נאכל חוץ לירושלים אבל מ"מ כל זמן שלא חזר מהני הקדש והפקר ולפ"ז א"ש דביאוש אף שהוא מטעם הפקר מהני עכ"פ קודם שחוזר בו למי שזוכה בו בגופו ולשלם דמיה ולכך אי אמרי' דיאוש בגזל אינו קונה משום דבאיסורא אתי לידי' מ"מ הוי הפקר קודם שחוזר בו ואם זוכה בו אחר מהני. ויתישב בזה היטב קושית הקצו"ח בסי' ת"ה שהקשה אי יאוש מטעם הפקר מאי משני הש"ס מהמתיאש וזה אינו רוצה לקנות ולכך אומר לו הרי שלך לפניך דאם יאוש הוי כהפקר א"כ מאי מהני שיאמר לו הרי שלך הרי אינו שלו דכבר נעשית הפקר אבל להנ"ל א"ש דכיון דיוכל לחזור שפיר אומר לו הרי שלך לפניך דאם תרצה לחזור הרי את בעלים כמקדם יאוש. ואמרתי בזה דבר נכון בעזה"י לישב דברי הרמב"ם בפכ"ד מכלים דאין אדם מטמא משכב שאינו שלו כו' גזל משכב ודרס עליו טהור ואם נשיאי הבעלים טמא ותמה עליו הל"ח הרי איהו פסק דיאוש לא קנו וכן הקשו הפני יהושע ואחרונים יעי"ש ובדברינו א"ש דכבר נתבאר דיאוש הוא מטעם הפקר ואף דקיימ"ל דאין מפקירן דבר שאב"ר היינו שיכולין לחזור בו אבל כל זמן שלא חזר בו מהני ההפקר והגזלן קונה לשעה עד שיחזור בו ואפי' אם יאוש לא קנה כיון שבאיסורא בא לידו מ"מ עד שחזר בו קנה הגזלן וכמו שכ' הרמב"ן הנ"ל גבי ארכוז וא"כ בשעה שדרס עליו הגזלן שפיר קרינן בו משכב' ונעשה אב הטומאה ואז אף שהדר הנגזל ומוצא מן הגזלן הטומאה במקומה עומדת דלא מהני החזרה אלא לענין הוצאה מרשות לרשות אבל לענין טומאה שאין חולק אם הוא ברשות זה או לא לעולם הטומאה במקומה עומדת דאלת"ה תקשו וכי טומאה שבה להיכן הלכה וכמו שפריך הש"ס בנכרים כ"ט ועיי' שם וברמב"ם וכפי' הכ"מ דקדושת הגוף לא פקעה בכדי ואפי' לדעת הלח"מ דקדושת הגוף ג"כ פקעה בכדי מ"מ שאני קדושה מטומאה וכמו שמחלק שם הר"ן דאף למי שסבר דקדושת הגוף פקעה בכדי מודה באומר היום את אשתי ולמר אי את אשתי דלא נפקא בלא גט משום דבקדושה כיון דמצינו קדושה לזמן כמו קדושת דמים דיכול לפדו' ה"ה בקדושת הגוף נמי אפשר שיהי' קדוש לזמן אבל באשה שאין אנו מוציאין קנין לזמן בשום אופן לעולם לא נפקא בלא גט ולפ"ז ה"ה בטומאה כיון דלא מצינו טומאה לזמן דומה לאשה ולא פקעה בכדי לעולם ולהכי כיון שחלה עליו טומאה לאחר יאוש בשעה שדרס עליו דאז הוי של הגזלן ויש לו בו קנין לשפה וכנ"ל מ"מ אף שחזר בו הנגזל ומוציא' ממני הטומאה לאפקעה בכדי ושפיר פ' הרמב"ם. המורם מכל זה דאף אי נימא דאין אדם יכול להפקיר ולהקדיש דבר שאב"ר היינו דיכול לחזור בו ולהכי לא הוי הקדש והפקר גמור משום דיכול לחזור בו ואפשר חוזר בלבו ולכן לא מהני אבל במכירת חמץ שאנן סהדי שודאי לא יחזור הישראל במכירת החמץ דאל"כ יאסור בהנאה אפשר דכ"ע מודה דמהני המכירה אפ' לדבר שאינו ברשותו ויש היתר חדש לנידן דידן גם בלא דברי הגה"ה: