אור ברסלב
שות מהראפ סימן ח

שות מהראפ· הרב אהרן פריד

סימן ח

סימן ז

עוד בענין הנ"ל: שלמא רבה תיתי מן שמיא לכבוד ידידי הרב הגאון החריף ובקי המפואר לשבח ולתהלה כקש"ת מו"ה אפרים פישל ני' האבדק"ק נאנאש יע"א:

דברי קדשו מלהבת אש הגיעני ובקוראי יקרתו ראיתי כי יצא כגבור חיל ללחום מלחמתו של תורה חיציו שנונים ותורתו חדידים ונאמנים פצעי אוהב אשר עבר על כל דברי אשר כתבתי לכמ"ת ני' לסתור ולהרוס לנטוע ולבנות גם אנכי אמרתי ערבים עלי דבריו הנעימים ואשתעשע עמו בחידושי תורתינו הקדושה כי היא חיינו ואורך ימינו אך לא ח"ו לקנטר ר"ל אלא לישא וליתן לאמיתה של תורה ובחסדי ה' אבטח שיצילינו מכל מין שבוש ושגיאה:

אות א

הנה בראש יצא לתמוה על קצות החושן שכתבתי שבשלשה מקומות חידש דין דהיכי דיש טענה על הפקדון מיקרי דבר שאינו ברשותו וכ' מעכ"ת דזה מבואר ברי"ף בסוגי' דמסותא וגם גבי אנן יד עניים אנן וביותר ביאור בנוב"י מ"ת חלק יו"ד קנ"ד. ומה חידושו של הקצות החושן בזה. ומעכ"ת מסיים שם וז"ל וא"כ בנידן דידן דהספק הוא אם יזכה בדין כלל הכל מודים דאינו ברשותו ע"כ לענ"ד דבר זה שאנו דנין עליו לא למדנו רק מתורתו של הקצות החושן ולא ממקום אחר דהנה שם בריף ובנוב"י מיירי דוקא בפקדון דכפרי' כגון שכופר ואומר שאין לך בידי כלל או שאומר אמת שיש לך בידי אך איננו מחזור לך בשום אופן וזה לשון הנוב"י שם דאין חילוק בין פקדון דכפרי' או שאני רוצה להחזיר אף שאינו כופר דינו ככופר ע"כ אך דוקא היכי שהטענה הוא על גוף החפץ דאין הנפקד רוצה להחזיר בשום אופן אין המפקיד יוכל לסלקו ברובו או בדבר אחר אבל הקצות החושן חידש דאפי' היכי שאין הטענה על גוף החפץ כגון שמודה שזה הוא פקדון רק שיש לו עליו טענה ממקום אחר ואם יסלק אותו על הטענה מוכן להחזיר הפקדון או היכי דהוא טועה וסובר שהוא שלו ולכשיהי' נודע לו טעותו יחזירנה בכל אלו חידש הקצות חושן דלא נימא כיון דיכול לסלקו בדבר אחר דפקדון כל היכא דאיתא ברשותו איתא והו"א דיכול להקדישה לזה חידש דאפי"ה אין יכול להקדישה וסברא זו לחלק בין יכול לסלקו או לא מצינו בתוס' פסחים וי"ו בסוגיא דבהמת ארנונה בתוס' ד"ה התם וכו' דהיכי דהדבר הוא של ישראל ומצי לסלקו בזוזי חשיב ברשותו. ובחידושי אמרתי שסברת התוס' זו מוכרחת. דהנה ידוע פלוגתת אביי ורבא בסוגי' דהרהינו אי למפרע גובה או מכאן ולהבא גובה ויש להבין באותה סברא פליגי ועיי' באחרונים והגאון הקדוש בס' דברי חיים הקשה לאביי הרי קיימ"ל דאגמ"ל לא אמרי' ומדוע נימא למפרע גובה ונראה לענ"ד בעזה"י עפ"י דברי התוס' הנ"ל דמבואר יוצא מדבריהם היכי דהגוף הוי של הבע"ח לא מהני סברת כיון דמצי לסלוקו בזוזי להוציא מרשותו ולכך מקבל צאן ברזל כיון שהבהמה הי' של נכרי פטורין הוולדות מבכורה והיכי דהוי הגוף של הנפקד שפיר אמרי' דמהני הך סברא כיון דמצי לסלוקי בזוזי לא יצא מרשותו והנה התוס' ורשב"א כ' במס' גיטן דף מ' דאביי לא ס"ל הך דרבא דהקדש וחמץ וכו' מוציאין מידי שיעבוד דס"ל דאלים לי' לאביי הך שיעבוד כמו קנין הגוף ולכך אינו מפקיע הקדש וחמץ כיון שהוא קנין ולא שיעבוד ומיד שהלוה לו מתחיל הקנין ונגמר בשעת הגבייה ואמרי' למפרע הוא גובה ובזה א"ש דאביי דסבירא לי דבע"ח קני לי לנכסים קנין הגוף הוי כאילו הוי נכסים והגוף שלו ולא מהני הך סברא לאפוקי מרשותי' וכמו בצאן ברזל אבל רבא דס"ל דאין כאן אלא שיעבוד ולא קנין ולהכי הקדש וכו' מפקיע ממנו ושפיר מהני לי הך סברא כיון דאלו הוי לי זוזי שיהי' חשוב כאלו ברשותו כמו בהמת ארנונא ובהקדמה זו אמרתי ליישב שיטת הרמב"ם דפסק בנכרי שהלוה לישראל על חמצו צריך שיעשה תנאים הרהינו ומעכשיו והגיע זמנו קודם הפסח והקשה הרא"ש קושי' גדולה דהרי לאביי אמרי' בגמרא דכיון דס"ל למפרע גובה שפיר מותר בהנאה דחשוב ברשותו דנכרי וחשוב שפיר כקנוי לנכרי קנין גמור וברשותו וגם לא חיישי' לומר הואיל ואי בעי פדה אותו הי' ברשותי' ושמא עובר עליו מכ"ש לרבא היכי דאמר מעכשיו דקני לי' למפרע קנין גמור וגם לא חיישי' להואיל ולמה התנה הרמב"ם שיגיע זמנו קודם פסח ובדברינו א"ש דהנה הה"מ חודש לנו סברא זו דלהכי צריך שיגיע זמנו קודם פסח דאי לא הגיע עובר עליו בפסח מטעמא דאי בעי הי' מסלק לנכרי ופודה החמץ וצריך לבער מטעם הואיל וצריך להבין דהרי כתבו תוס' בסוגי' דהואיל דבהקדש אין סברא לומר שיהי' עובר מטעם הואיל אי בפי פריק לי' דא"כ הוה קונה אותו. אטו נחשוב חמץ של נכרי כשלו הואיל אי בעי קני לי' ומדוע כ' הה"מ דעובר מטעם הואיל וצריך לחלק דדוקא היכי דהחמץ הוא של נכרי לא אמרי' דאי בעי קני לי' ולא שייך הואיל אבל אם החמץ של הישראל שפיר אמרי' הואיל והשתא א"ש דבשלמא לאביי דאיהו לשיטתו ס"ל דהבע"ח קונה החמץ והשיעבוד חשוב לי' כקנין ולהכי לא מהני לי' דאי בעי מסלק לי' בזוזי ושפיר אמרי' דלא שייך אי בעי פריק דא"כ כקונה חמץ חשוב וזה לא אמרי' וכסברת התוס' הנ"ל אבל לרבא דלא חשוב אלא שיעבוד וגוף החמץ של הישראל שפיר אמרי' הואיל אי פדה והיינו כסברת התוס' הנ"ל בבהמת ארנונה ושפיר הוצרך הרמב"ם לרבא דהלכה כמותו שיגיע זמנו קודם הפסח דאי לאו הכי עובר מטעם הואיל דאי בפי מסלקי לנכרי בזוזי וכיון דהחמץ לא נקנה לנכרי אלא בשיעבוד והוי חמצו של ישראל וחשוב סברת הואיל דאי הוי לי' זוזי ופריק כאילו הוי ברשותו ועובר עליו וא"ש. הרי נראה דפקדון דכל היכי דאיתא ברשותי' דמריה איתא ויכול לסלק למרי' בזוזי חשוב ברשותו כיון שהוא שלו ושפיר הי' לן לומר כמו דהוא ברשותו לעבור עליו בחמץ והוי ברשותו לחייב בבכורה כבהמת ארנונא כמו כן נימא דהוא ברשותו למכרו ולהקדישו וזה אשמיעינן הקצות חושן חידוש דין דאפ"ה כיון שיש להנפקד איזה טענה עליו אינו יכול להקדישה ולמכרו וזה אינו מבואר בשם פוסק אחר. ומעתה בנידן דידן כיון שהי"ש הנלקח בערכאות יכול לסלקו במעות אם יתן מה שהשר טוען הזיקו שפיר אמרתי דרק עפ"י דעת הקצו"ח הזה אינו יכול למוכרו:

אות ב

כתב על דברי הגהות ברוך טעם דבגזל ולא נתיאשו דלאחר שהוציא הנגזל גזילתו חל ההקדש וכ' מעלת הדר"ג ני' וז"ל ולא הבנתי דברי הגהה לדברי הרי"ף הלא שם העמידו בדין והי' המעות ביד ר' יוסף ואפ"ה דימה אותו הריף לדברי ר' יוחנן עכ"ל חזרתי על כל אופנים להבין דבריו אלו ולא מצאתי הבנה לולי שיש כאן איזה טעות המעתיק. חדא דהרי לדעת הריף לא הי' המעות ביד ר"י רק מטעם מעמד שלשתן זכה בה וזהו היא דעת הבעה"ת וכמו שהביא הש"ך בח"מ סי' קכ"ו ועוד אפי' באו המעות ליד ר"י מאי ענין זה להא דהגהה הנ"ל ששם מיירי שנגזל הוציא הגזילה ובא לידו וע"ז אמרי' דהקדישו מהני אבל הכא לא אתי פלגא דזוזי ליד המוכר והמקדיש אלא ליד ר"י ומאי ענין דמיון זה לזה ואינו יודע מה קשה לו אהגהה מרי"ף. עוד כ' אי נימא כדברי הגהה דכשיבוא לרשותו חל ההקדש מה הי' מבקש מיד ר' יוחנן דהלא ר' יוחנן לא מיירי אלא בשלא הוציאו אינו יוכל להלום דבר זה וכי בא הפלגא דסלע ליד המקדיש מעולם דנימא דמהני הקדשו הלא מעולם לא בא רק הי' ברשות המזיק ואח"כ בא לר' יוסף אבל לא לרשות המקדיש ועל צד הדוחק נראה לי דקשיא לי' דלשיטת הגהה הנ"ל למה הוצרך ר"י לומר אנן יד עניים אנן ומדוע לא אמר ר' יוחנן שיחזור הסלע להמקדיש כאשר ביקש ואז ממילא יבוא לידו ויהני ההקדש למפרע לשיטת הגה"ה כן נראה כוונת קושיתו אך לענ"ד שתי תשובת בדבר חדא דעיקר דינו של הגה"ה הנ"ל נובע מקורו משור תם שהיזק אליבא דר' עקיבא דאם הקדישו קדוש וכ' בשיטה מקובצת וז"ל וא"ת והא אמר ר"י גזל ולא נתיאשו כו' אלמא חזינן דהנגזל שהוא שלו ולא נתיאש ממנו אינו יכול להקדישו לפי שאינו ברשותו וא"כ הניזק שמעולם לא ברשותו האיך יכול להקדישו וי"ל דאחר שגבאו ובא ברשותו ולא קבל הדמים לר"ע אנו רואין כאילו מעיקרא כשהקדישו הי' כבר בא ברשותו וכן בגזל גמור נמי וכמובא בהגה"ה הנ"ל הרי אנו רואים דוקא לר"ע שס"ל שותפו שהיא שלו והשור הוא של הניזק רק שאינו ברשותו לזה שפיר מהני סברא הנ"ל דכשיבוא לידו יוקדש למפרע אבל לר' ישמעאל דהשור אינו של הניזק דס"ל בפ"ח הוא וזוזי הוא דמסיק לי' לא מהני סברא כלל דאם יבוא ליד הניזק יהי' חשוב אינו שלו כשלו זה לא אמרי' ולהכי לר"י קדוש כשהקדישו ניזק אף שיבוא לידו לבסוף ממילא גבי האי גברא דתקע לי' כיון דפלגא דסלעה מעולם לא הי' שלו רק חוב הי' לו על חבירו לא שייך כאן לומר כיון שבא לידו לבסוף יהני ההקדש לעשות אינו שלו כשלו. ולזה לדעתי כ"ע מודו דגם הנודע ביהודה לא כ' אלא שהרי"ף רוצה לחדש אפי' אם הי' אותו הסלע פקדון ב"כ לא הי' יכול להקדישו כיון שלא הי' רוצה להחזירו בשום אופן. הא חדא. שנית נראה לענ"ד דדברי הגהה הנ"ל לא מיירי אלא בשלא חזר בו הנגזל מן הקדישו קודם שהוחזר לידו אבל אי חזר בו קודם שבא לידו פשיטא דלא מהני ההקדש כלל דהרי אפי' באומר שור זה עולה לאחר למד יום יכול לחזור בו וכמו דמסיק הרשב"א ור"ן במס' נדרים למ"ד ואפי' באומר מעכשיו ולאחר למ"ד יום מצינו ג"כ בקדושין דקיימ"ל כרב דמספקא לן אי תנאי הוי או חזרה הוי ובין כך ובין כך יכול לחזור בו עיי' ב"ש באבן עזר סי' מם סק"ו ומכ"ש הכא כיון דאכתי תלי' התנאי במעשה דהיינו שיחזור לידו הוא גרע טובא מאשר תליא בזמן כמו מעכשיו ולאחר למד יום ובודאי מהני החזרה דאתי דיבור ומבטל דיבור ואפי' לר' עקיבא לא מהני ההקדש כלל אפי' היכי דהוחזר השור לידו וכן בגזל ולא נתייאשו דוקא היכי דלא חזר הניזק מהקדישו קודם שהוחזר הוא דמהני אבל אם חזר מהקדישו קודם שהוחזר אתי דיבור ומבטל דיבור וממילא גבי האי גברא דחזר בו מהקדישו וביקש שיוחזר לו פלגא דסלעה שיהי' לו פשיטא דאפי' יוחזר לידו עתה לא מהני הקדישו כלל כנלע"ד. עכ"פ לא קשה מהרי"ף הנ"ל על הגה"ה כלל. ועיי' בקצו"ח סי' רנ"ז ובנתיבות:

אות ג

כתב עוד ואפשר עוד דדברי הגה"ה אינם נאמרים אלא לענין הקדש ומטעם דחייב לקיים נדרו וכמש"כ הרמב"ם באומר כל מה שתילד וכו' מחויב לקיים נדרו אף דלא הי' בעולם ה"ה הכא דודאי קודם שהוציאו לא חל הקדש ולאחר שבאה לידו מחויב לקיים נדרו ובהקדש א"מ להחזיר אבל לענין מכירה לא מהני כלל אפי' שהוחזר לידו ע"פ דבריו אלו המה כנגד הגמרא דהרי מבואר בב"ק ל"ג ע"ב אלא ניזק מוכרו אינו מכור אתי' כר' ישמעאל והקדשו מוקדש אתיא כר"ע הרי מבואר דלר"ע מוכרו הוי מכר מעליא כמו בהקדישו ותיקשי קושית אסיפת זקנים הנ"ל מדוע מכרו מכר והרי גזל ולא נתייאשו וכו' וצריך לשנויי כתי' הנ"ל כיון שבאה לידו אמרי' דלמפרע הוי ברשותו ושפיר מכור הרי דין מכירה והקדש שווים בזה. ועוד אי נימא כסברת הד"ג ני' א"כ תיקשי לר' ישמעאל מדוע אין הקדישו הקדש אם בא לידו הרי חייב לקיים דברו מטעם נדר ולא גרע שור תם לר"י מדבר שלא בא לעולם לדידן וכנ"ל אלא ע"כ פשיטא לי' לש"ס דאין חילוק בין הקדש למכר וכמו דאמרי' בפסחים דלאביי מהני מכירה והקדש לבע"ח ומיירי בהקדש גמור ומכירה כמותה בכל אלו אם הדר לידי' לר"ע חל הקדש והמכירה וכן בגזל עכ"פ נסתרה דבריו:

אות ד

הביא דברי הקצו"ח בסי' קכ"ג א' שמביא ראיי' לת"ה שהקנין נתפס בכל הדברים אף שאין מועיל בהם וכ' דגבי חמץ דיחזור היהודי ויקנה ממנו חמצו לאחר הפסח תכף ולא יבוא בשום פעם ליד הנכרי וטרם שיזכה בו הנכרי יחזור ויקנה ממנו הישראל וא"כ תיכף הוי של ישראל למפרע וכו' וא"כ לדברי הגהה הנ"ל ג"כ לא יחול קנין הנכרי עליו ע"כ אינינו יודע אם יחזור החמץ לישראל מערכאות מדוע לא נימא דאגלי מילתא למפרע דשפיר מכר לנכרי והנכרי קנה בכסף ובשטר ומאי ענין הגהה זו לסברת הת"ה. ואני לא כתבתי דבר מת"ה הנ"ל אך אדכרן מילתא מאי דמוסיף לן התורה במכירות חמץ הלז. והוא דהנה כבר ידוע קושית הפנ"י ומחנה אפרים על שיטת הפוסקים דיאוש הוא מטעם הפקר הא קיימ"ל גזל ולא נתיאשו וכו' אינן יכולין להקדיש ולהפקיר ואפי' למ"ד יאוש לא קנה מ"מ כ' תוס' בסוגיא דצנועין בד"ה כל שלקטו בדוקא הגזלן לא קני וטעם שבאי' באה לידו אבל מ"מ הוי הפקר הסברא קשה להבין. ונראה לענ"ד עפ"י סברת הרמב"ן בסוגיא דאורכתי' שרמז עליו כבוד מעכ"ת ני' דטעמא דכותבין הרשאה על מטלטלי דלא כפרי' דלכאורה קשה ע"ז בממ"נ אי הקנה לי בגוף הגזל חלק להמורשי' הא לא מהני מטעם דר"י דגזל ולא נתיאשו ואי לא הקנה לו חלק בו לא הוי אלא שליח ויכול לומר לו לאו בעל דברים דידי את ותי' דאעפ"י שאמרי' דאין אדם יכול להקדיש להפקיר דבר שאב"ר היינו שהמקדיש והמפקיר יכולין לחזור בהן אבל כל זמן דאינו חוזר יש להמורשי' חלק בו ומחייב הנתבע לדין עמו שהרי בע"ד דידי' הוא עי"ש ימצא לן מדברי רמב"ן דהא דאמרי' דבר שאינו ברשותי אינו יכול להקדיש ולהפקיר לאו למימרא דלא חייל כלל ההקדש וההפקר אלא ודאי דחל רק אם ירצה חוזר בו וצ"ל לפ"ז הא דפריך הש"ס מר"י אצנועין אף דהצנועין ודאי לא חזרו בהם מהחילול וכן הא דמשני שהקדיש בעולם ביד גנב ותיקשו הא ר"י מודו דחל ההקדש והחילול מ"מ כיון שיוכל לחזור בו לא חשוב הקדש גמור לחייבו כרת או לפטור ממעשר או שיהי' נאכל חוץ לירושלים אבל מ"מ כל זמן שלא חזר מהני הקדש והפקר ולפ"ז א"ש דביאוש אף שהוא מטעם הפקר מהני עכ"פ קודם שחוזר בו למי שזוכה בו בגופו ולשלם דמיה ולכך אי אמרי' דיאוש בגזל אינו קונה משום דבאיסורא אתי לידי' מ"מ הוי הפקר קודם שחוזר בו ואם זוכה בו אחר מהני. ויתישב בזה היטב קושית הקצו"ח בסי' ת"ה שהקשה אי יאוש מטעם הפקר מאי משני הש"ס מהמתיאש וזה אינו רוצה לקנות ולכך אומר לו הרי שלך לפניך דאם יאוש הוי כהפקר א"כ מאי מהני שיאמר לו הרי שלך הרי אינו שלו דכבר נעשית הפקר אבל להנ"ל א"ש דכיון דיוכל לחזור שפיר אומר לו הרי שלך לפניך דאם תרצה לחזור הרי את בעלים כמקדם יאוש. ואמרתי בזה דבר נכון בעזה"י לישב דברי הרמב"ם בפכ"ד מכלים דאין אדם מטמא משכב שאינו שלו כו' גזל משכב ודרס עליו טהור ואם נשיאי הבעלים טמא ותמה עליו הל"ח הרי איהו פסק דיאוש לא קנו וכן הקשו הפני יהושע ואחרונים יעי"ש ובדברינו א"ש דכבר נתבאר דיאוש הוא מטעם הפקר ואף דקיימ"ל דאין מפקירן דבר שאב"ר היינו שיכולין לחזור בו אבל כל זמן שלא חזר בו מהני ההפקר והגזלן קונה לשעה עד שיחזור בו ואפי' אם יאוש לא קנה כיון שבאיסורא בא לידו מ"מ עד שחזר בו קנה הגזלן וכמו שכ' הרמב"ן הנ"ל גבי ארכוז וא"כ בשעה שדרס עליו הגזלן שפיר קרינן בו משכב' ונעשה אב הטומאה ואז אף שהדר הנגזל ומוצא מן הגזלן הטומאה במקומה עומדת דלא מהני החזרה אלא לענין הוצאה מרשות לרשות אבל לענין טומאה שאין חולק אם הוא ברשות זה או לא לעולם הטומאה במקומה עומדת דאלת"ה תקשו וכי טומאה שבה להיכן הלכה וכמו שפריך הש"ס בנכרים כ"ט ועיי' שם וברמב"ם וכפי' הכ"מ דקדושת הגוף לא פקעה בכדי ואפי' לדעת הלח"מ דקדושת הגוף ג"כ פקעה בכדי מ"מ שאני קדושה מטומאה וכמו שמחלק שם הר"ן דאף למי שסבר דקדושת הגוף פקעה בכדי מודה באומר היום את אשתי ולמר אי את אשתי דלא נפקא בלא גט משום דבקדושה כיון דמצינו קדושה לזמן כמו קדושת דמים דיכול לפדו' ה"ה בקדושת הגוף נמי אפשר שיהי' קדוש לזמן אבל באשה שאין אנו מוציאין קנין לזמן בשום אופן לעולם לא נפקא בלא גט ולפ"ז ה"ה בטומאה כיון דלא מצינו טומאה לזמן דומה לאשה ולא פקעה בכדי לעולם ולהכי כיון שחלה עליו טומאה לאחר יאוש בשעה שדרס עליו דאז הוי של הגזלן ויש לו בו קנין לשפה וכנ"ל מ"מ אף שחזר בו הנגזל ומוציא' ממני הטומאה לאפקעה בכדי ושפיר פ' הרמב"ם. המורם מכל זה דאף אי נימא דאין אדם יכול להפקיר ולהקדיש דבר שאב"ר היינו דיכול לחזור בו ולהכי לא הוי הקדש והפקר גמור משום דיכול לחזור בו ואפשר חוזר בלבו ולכן לא מהני אבל במכירת חמץ שאנן סהדי שודאי לא יחזור הישראל במכירת החמץ דאל"כ יאסור בהנאה אפשר דכ"ע מודה דמהני המכירה אפ' לדבר שאינו ברשותו ויש היתר חדש לנידן דידן גם בלא דברי הגה"ה:

אות ה

הקשה לדעת הריף דמלוה הוי דבר שאב"ל א"כ למה ס"ל לאביי בפסחים דאי אקדיש בע"ח מהני משום דלמפרע הוי גובה והוי שלו והרי אכתי הוי דבר שאינו ברשותו וכ' שכן הקשה בשבילי דוד וכתב כמעכ"ת הרמה שלפי דברי הגהה הנ"ל מיושב קושיא זו. ולענ"ד דבריו אינם נראים דכבר ביארתי דמוכר דוקא בגזל או לר"ע שור שמזיק דקני לי' לניזק דס"ל דשותפו הוי בזה שפיר אמרי' דהקדש מהני לבסוף אבל במלוה דעלמא הוי כמו שור תם לר' ישמעאל דלא מהני הקדיש הניזק אפי' היכי דבא לידו וע"כ הטעם בזה כמו שכתבתי לעיל דאביי ס"ל דבע"ח קני לי' לנכסים קנין הגוף והוי כעין שלו ממש ולהכי שפיר אמרי' דלמפרע הוא גובה והוי כאלו ברשותו ואין אנו צריכן לדברי הגה"ה כאשר ביארתי לעיל:

אות ו

דיבר בקדשו לישב קושית תוס' ב"ק שהקשו דלמ"ד למפרע הוא גובה לר"י אמאי אינו קדוש ותי' דאביי לא מיירי אלא בקרקע דהוי שלו וברשותו אבל במטלטלי הגם דהוי שלו מ"מ הרי אינו ברשותו ומשו"ה דוקא בקרקע ולא בשור אליבא דר' ישמעאל ע"כ ואני תמה מאוד וכי זו היא תי' לקושית התוס' והלא הוא תימה רבה על התוס' איך דימו מטלטלים דאינו ברשותו למקרקעי דהוי לעולם ברשותו. ומצאתי בספר ים התלמוד שהניח בצ"ע על דברי תוס' הללו אך לענ"ד לא ק"מ דהרי כבר כתבתי שדעת התוס' ורשב"א דאביי דאית לי' למפרע הוא גובה לית לי' דהקדש וכו' מפקיע מידי שיעבוד דאלים לי' השיעבוד כקנין גמור וקנין הגוף ולכן אין הקדישו מפקיען מידי קנין ואף שהפני יהושע בגיטין ובפסחים הקשה על סברה זו מ"מ אין אנו צריכן להניח סברת התוס' ורשב"א מפני ספיקו של הפנ"י וממילא חשובין הנכסים שביד הלוה כפקדון ביד הלוה דהרי יש לו לבע"ח בהן קנין והוי כפקדון דלא כפרי' דהרי אין כאן שום טענה על החוב אלא שאין ללוה לשלם והוצרכו ליתן לו מנכסיו ומה דיכול הלוה לסלקו בזוזי לא חשוב להוציאו מרשות הבע"ח וכמו שכ' תוס' בבהמת ארנונא וצאן ברזל הנ"ל. וממילא דלא קשה קושי' השבילי דוד דהרי הוי דבר שאב"ר כיון דהוי פקדון דלא כפרי' כל היכי דאיתא ברשותי' איתא ושפיר יכול להקדישו וכן בשור תם לר"י שפיר הקשה התוס' כמו דלר' עקיבא דמהני ההקדש כיון דשותפו ננהי והו"ל לניזק קנין בשור והוי כפקדון ומהני אם יחזור לו כמו כן נימא לר"י אי אמרי' למפרע גובה א"כ יש להניזק ג"כ קנין בהשור א"כ כאשר יוחזר יהי' קודש כמו לר"ע ולכן הצרכו לחדש דמיירי שלא בא לידו השור תם כלל דסלקי בזוזי אבל אי בא לידו השור לאביי אליבא דר"י ודאי דהי' קרוש כיון דהוי פקדון דלא כפרי' ואף דמצי לסלוקי בזוזי זה לא מהני להוציא מרשותו כיון שהוא של הניזק וא"ש. ובכל אלה התוס' לשיטתם ודבריהם כראי מוצקים:

אות ז

הביא תי' הפלאה על קושית ב"ש בסי' נ"ט ודימה בדעתו דלדברי הפלאה שתי' דיש לאשה קצת כח בנכסי מלוג שלה דהרי אמרי' ידו כידה או עדיף מידה עכ"פ יש לה קצת כח ולהכי אינו חשוב דבר שאינו ברשותו ולא דמי לשאר דבר שלא בא לעולם ולכן מתפלא עלי שלפי דברי הפלאה לא דמי נידן דידן להתם פ"כ אני אומר כל רואה באמת יראה דלדברי הפלאה כ"ש שמהני מכירת ישראל דמה התם שאנו רואין דאיכא מ"ד דידו עדיפא מידה ואפי' אי ידו לא עדיף עכ"פ יוכל להיות שהנכרים הללו ישארו לחלוטין ביד הבעל ואז אין להאשה שום חלק לא בנכסים ולא בפירות אפ"ה אמרי' כיון שיש לה קצת יד בנכסים מהני המכירה בדיעבד ובנידן דידן הי"ש ודאי של הישראל וגם עכשיו הוי כפקדון ביד הערכאו' דלא כפרי' שום אדם שאינו שלו רק תופסין אותו בשביל שיסלק חוב וקנס של נכרי ואם ישלם הקנס אז יוחזר לו הי"ש אבל אין עוד שום אדם אשר יהי' לו קצת קנין בי"ש זה וכל הכח הקנין הוא ביד הישראל ק"ו ומכ"ש דמהני מכירתו דאם יבוא לידו שיהני למפרע והרי זה סברה ישרה ואין להכחישה אלא בדרך זר ועקש והנה אנכי לא הבאתי דברי הפלאה משום דהוא מילתא בלא טעם דמה כח יש לה לאשה בנכסים אלו כיון דיוכל להיות דמעולם לא תהנה לא מנכסים ולא מפירות ואכתי לא ידענו מדוע יהי' המכר קיים. אך האבני מלואים חידש קנין שמתחיל עתה ומתלא תלוי וקאי עד שלבסוף נגמר אף שהוי דבר שאבש"ר וכן הוא בנידן דידן:

אות ח

דוחה הראיי' שהבאתי מתקנת אושא שקיימ"ל דאם נתאלמנה או נתגרשה מכרה קיים לנידן דידן והאריך לחלק שאני התם דמיירי במקרקע ולהכי שפיר מהני המכירה אבל לא במטלטלים ושיבח זה שהוא נכון. לדעתי אגב שיטפא כתב כן ובלי עיון כלל דהרי מלא בש"ס ופוסקים דתקנת אושא שייך גם בעבדים ובהמות ובגדים וכל מיני מטלטלין אשר יש להם קרן ופירות ובכולם הבעל מוציאם ואם מכרה ומת הבעל מכרה קיים וכמו שמבואר בר"ן בשם ירושלמי ור"פ השואל ואיך יעלה על דעת לחלק בזה בין קרקע למטלטלין. עוד כ' לחלק וז"ל דטעמא של הרמב"ן בכותב נכסיו לבנו משום דמבואר בסי' רי"ח דבן יכול להקנות שדה זו דייקא מה שאירש מאביו ופי' הסמ"ע וש"ך כיון שבירר מקחן ופירש וירושה ממילא קאתי לא הוי דבר שלא בא לעולם וא"כ צדקו דברי רמב"ן ואבני מלואים לישב קושית הב"ש חבל לדמות נידן דידן לזה לא דמי כלל דלא נתברר לזה שום זכות וכו' ע"כ גם פה אין דבריו נכונים והרי מבואר בסי' רי"א בנתיבות ובקצות דדוקא אם אין יורשים אחרים אז אמרי' כיון דירושה ממילא קאתי אבל לא באיכא יורשים אחרים והך דינא דמתני' בהכותב נכסיו לבנו אין חילוק אם יש יורשים אחרים או לא ורשב"ם פי' הכותב נכסיו לבנו וה"ה לאחר והיכן יעלה על דעת שטעם זה הוא משום שירושה ממילא קאתי וכן באשה שמכרה נכסי מלוג מאי ירושה איכא התם אלא ודאי הדברים פשוטים וברורים דטעמא דמילתא דכל דבר שאבר"ש אם מכר כיון דנתברר שבא לרשותו מהני המכר וה"ה בנידן דידן:

עוד כ' שם מעלכת"ה לעיי' בספר דברי חיים להגאון מסאנץ אשר גם משם נראה דכאן לא מהני המכירה כלל ע"כ עיינתי שם לא מצאתי כלום. חדרבה כל הרעש שהרעיש שם הגאון זצל"ל בתשו' ט"ז י"ז דאיך אפשר לומר למפרע הוא גובה הרי קיימ"ל חגמ"ל לא אמרי' וכר"ל פ' החולץ לענ"ד הצעירה חין ענין למפרע הוא גובה תלוי בענין חגל"מ כלל ואביי ס"ל דשיעבוד הבע"ח חלים כמו קנין ומצינו קצין שמתחיל עתה ומתלא תלוי וקאי ה"ה הכא בקנין מתחיל מיד ומתלא תלוי וקאי דאם יבוא לגמר גבייה אז יהי' קדוש ומכור לגמרי אבל בחליצה לא שייך כל זה כן נלע"ד לולי דבריו הקדושים שם בדברי חיים וכמדומה לי שגה מעלכ"ת כתב כן:

אות ט

הביא מה שחלקתי בין שיעבוד לדין ישראל ובין דינא דמלכותא וכתבתי הפירוש בדברי אמימר וע"ז השיב דהרי אמימר סובר כרב דבטלה מחלוקת ורשב"ם מפרש מטעם ברירה הרי דס"ל לאמימר דיש ברירה כבר כ' תוס' ורא"ש דאין ראי' מזה דמטעם אחר בטלה מחלוקת אבל לעולם אין ברירה. עוד כ' כמע"ת ני' וז"ל ועוד שיעבוד ממלוה ללוה לא תלי' בברירה כמו ברירה דקנה לן וכו' וכמו שהעלה הפנ"י שם בהא דהריני בועלך וגם י"ל דתיכף גופו נשתעבד מהיום לפצות כל אונסא וכו' ולא דמי לקדושין אכתי לא ידעתי במאי דחי דברי הרמב"ן והר"ן שמבואר מדבריהם דבשיעבוד שיש מלוה למלוה אם יהי' על צד ספק לברירה אמרי' אין ברירה ובפנ"י לא מצאתי שום סתירה לזה וכן הוא בשיעבוד ממלוה ללוה ואף דמצינו שיעבוד שמתחיל מיד ונגמר אח"כ היינו בענין שכ' הר"ן שם דיוכל עתה להשתעבד לכל העולם בזה אחר זה אבל במקום דנשתעבד על הספק תלי' בברירה ודברי נאמרו ב"ה כהוגן. עוד כ' ומצאתי ב"ה ראי' נכונה דלא שייך ברירה מהא דגר שמת דס"ל לרהא דרפוי ארפי איני יכול לכווין דעתי בזה דמאי ענין ברירה להתם דלא תלי' אלא אם היתה הקנייה ברורה לפי דעתם ונתכוונו לקנות ודאי' קני דהרי אפי' הי' העובר חי מ"מ הרי עובר לא קני לרבא אבל לאביי השניים קני והראשונים לא קנו משום חיות העובר וירושה הביאה מאליה. אבל אין שם שום ענין לומר איגלאי מלתא למפרע כלל:

אות י

מה שפקפק על היתר שלי מתשובת הב"ח דהפקר מהני בדבר שאב"ר והביא דברי הנתיבות הנה ימחול לעיין בתשו' אמרי א"ש ח"ר אחרון שבגאוני דור הקודמים לנו בתשו' סי' כ"ד שהעלה בדברי הב"ח כקצות החושן דיכול להפקיר דבר שאינו ברשותו והנה אני בעניי היתי השואל והשיב לי תשובה הנ"ל וימחול לעיין בספרי אומר לציון אות קס"ט וק"ע ושם ימצא כל הענין שדברנו בענין זה אך לדעתי יש לסמוך על תשובת הב"ח כפשוטו. לבסוף כ' הד"ג ני' לא אדע מה הרעישו בזה על הה"מ על הא דדינא דמלכותא דבשלמא על דינא דישראל הוי אומדנא דמוכח דקבל עליו משא"כ גבי עכו"ם ודאי המוכר נא יתרצה הגם שהוא דינא דמלכותא והאריך קצת בזה אך זה קיצר דבריו באמת כי אלו הדברים כ' הכ"מ בקיצור וז"ל אלא אם נאמר דסתם מקבל אחריות אינו מקבל עליו אלא אם יתחייב בדין תורה אבל לא בדינא דמלכותא אע"ג דהוי דינא וסיים שם ועם כל זה אינו מספיק עכ"ל הרי דלא ניחא לי' לחלק בכך ומעתה יתענג כבוד ידידי ברב עוז ושלום יברכהו ה' בכל מיני ברכות והצלחות ירום ה' כסאו מעלה מעלה בפאר והדרה דברי ידידו דורש שלום תורתו באהבה רבה ואהבת עולם

תוכן העניינים

שות מהראפ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה