שות מהראפ· הרב אהרן פריד
סימן ח · אות ב
כתב על דברי הגהות ברוך טעם דבגזל ולא נתיאשו דלאחר שהוציא הנגזל גזילתו חל ההקדש וכ' מעלת הדר"ג ני' וז"ל ולא הבנתי דברי הגהה לדברי הרי"ף הלא שם העמידו בדין והי' המעות ביד ר' יוסף ואפ"ה דימה אותו הריף לדברי ר' יוחנן עכ"ל חזרתי על כל אופנים להבין דבריו אלו ולא מצאתי הבנה לולי שיש כאן איזה טעות המעתיק. חדא דהרי לדעת הריף לא הי' המעות ביד ר"י רק מטעם מעמד שלשתן זכה בה וזהו היא דעת הבעה"ת וכמו שהביא הש"ך בח"מ סי' קכ"ו ועוד אפי' באו המעות ליד ר"י מאי ענין זה להא דהגהה הנ"ל ששם מיירי שנגזל הוציא הגזילה ובא לידו וע"ז אמרי' דהקדישו מהני אבל הכא לא אתי פלגא דזוזי ליד המוכר והמקדיש אלא ליד ר"י ומאי ענין דמיון זה לזה ואינו יודע מה קשה לו אהגהה מרי"ף. עוד כ' אי נימא כדברי הגהה דכשיבוא לרשותו חל ההקדש מה הי' מבקש מיד ר' יוחנן דהלא ר' יוחנן לא מיירי אלא בשלא הוציאו אינו יוכל להלום דבר זה וכי בא הפלגא דסלע ליד המקדיש מעולם דנימא דמהני הקדשו הלא מעולם לא בא רק הי' ברשות המזיק ואח"כ בא לר' יוסף אבל לא לרשות המקדיש ועל צד הדוחק נראה לי דקשיא לי' דלשיטת הגהה הנ"ל למה הוצרך ר"י לומר אנן יד עניים אנן ומדוע לא אמר ר' יוחנן שיחזור הסלע להמקדיש כאשר ביקש ואז ממילא יבוא לידו ויהני ההקדש למפרע לשיטת הגה"ה כן נראה כוונת קושיתו אך לענ"ד שתי תשובת בדבר חדא דעיקר דינו של הגה"ה הנ"ל נובע מקורו משור תם שהיזק אליבא דר' עקיבא דאם הקדישו קדוש וכ' בשיטה מקובצת וז"ל וא"ת והא אמר ר"י גזל ולא נתיאשו כו' אלמא חזינן דהנגזל שהוא שלו ולא נתיאש ממנו אינו יכול להקדישו לפי שאינו ברשותו וא"כ הניזק שמעולם לא ברשותו האיך יכול להקדישו וי"ל דאחר שגבאו ובא ברשותו ולא קבל הדמים לר"ע אנו רואין כאילו מעיקרא כשהקדישו הי' כבר בא ברשותו וכן בגזל גמור נמי וכמובא בהגה"ה הנ"ל הרי אנו רואים דוקא לר"ע שס"ל שותפו שהיא שלו והשור הוא של הניזק רק שאינו ברשותו לזה שפיר מהני סברא הנ"ל דכשיבוא לידו יוקדש למפרע אבל לר' ישמעאל דהשור אינו של הניזק דס"ל בפ"ח הוא וזוזי הוא דמסיק לי' לא מהני סברא כלל דאם יבוא ליד הניזק יהי' חשוב אינו שלו כשלו זה לא אמרי' ולהכי לר"י קדוש כשהקדישו ניזק אף שיבוא לידו לבסוף ממילא גבי האי גברא דתקע לי' כיון דפלגא דסלעה מעולם לא הי' שלו רק חוב הי' לו על חבירו לא שייך כאן לומר כיון שבא לידו לבסוף יהני ההקדש לעשות אינו שלו כשלו. ולזה לדעתי כ"ע מודו דגם הנודע ביהודה לא כ' אלא שהרי"ף רוצה לחדש אפי' אם הי' אותו הסלע פקדון ב"כ לא הי' יכול להקדישו כיון שלא הי' רוצה להחזירו בשום אופן. הא חדא. שנית נראה לענ"ד דדברי הגהה הנ"ל לא מיירי אלא בשלא חזר בו הנגזל מן הקדישו קודם שהוחזר לידו אבל אי חזר בו קודם שבא לידו פשיטא דלא מהני ההקדש כלל דהרי אפי' באומר שור זה עולה לאחר למד יום יכול לחזור בו וכמו דמסיק הרשב"א ור"ן במס' נדרים למ"ד ואפי' באומר מעכשיו ולאחר למ"ד יום מצינו ג"כ בקדושין דקיימ"ל כרב דמספקא לן אי תנאי הוי או חזרה הוי ובין כך ובין כך יכול לחזור בו עיי' ב"ש באבן עזר סי' מם סק"ו ומכ"ש הכא כיון דאכתי תלי' התנאי במעשה דהיינו שיחזור לידו הוא גרע טובא מאשר תליא בזמן כמו מעכשיו ולאחר למד יום ובודאי מהני החזרה דאתי דיבור ומבטל דיבור ואפי' לר' עקיבא לא מהני ההקדש כלל אפי' היכי דהוחזר השור לידו וכן בגזל ולא נתייאשו דוקא היכי דלא חזר הניזק מהקדישו קודם שהוחזר הוא דמהני אבל אם חזר מהקדישו קודם שהוחזר אתי דיבור ומבטל דיבור וממילא גבי האי גברא דחזר בו מהקדישו וביקש שיוחזר לו פלגא דסלעה שיהי' לו פשיטא דאפי' יוחזר לידו עתה לא מהני הקדישו כלל כנלע"ד. עכ"פ לא קשה מהרי"ף הנ"ל על הגה"ה כלל. ועיי' בקצו"ח סי' רנ"ז ובנתיבות: