שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ
סימן לח · ו
ועתה נבא לבטל טענה דמתנה טמירתא וכמה תשובות בדבר הנה עיין ב"י שהעיטור כתב בשם כמה גדולי ראשונים דלא חיישינן רק ביש ריעותא שהפציר בו כמה פעמים וניהו דאם מחמרינן שלא להוציא הנה ניזול בתר טעמא הרמב"ם (בפ"ה מזכי') כתב הנותן מתנה בין ברי בין חולה צריך שתהא גלי' ומפורסמת אמר לעדים כתבו בסתר אינה מתנה שזה מערים כדי לאבד ממון אחרים שיחזור וימכור אחר שיתן לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו כתבוה בשוקא כו' וכיוצא מענינים אלו חוששין שמא מתנה מסותרת היא עכ"ל. הנה לטעם הרמב"ם שעושה קנוניא להטעות לאחר ועושה קנוניא זה לא שייך בדברים שעשה לתיקון נשמתו רק במחנה שנתן ליחידים פרטיים י"ל שמתנה מסותרת היא ובאמת נראה לפי טעמו של הרמב"ם במטלטלין לא שייך מתנה טמירתא דהא ל"ל שעושה קנוניא שימכור לאחרים המטלטלין כיון דמטלטלין לא מקנו בשטרא והנמצאים ת"י הם שלו ואפילו יביא זה עדים שנתנם לו נטעון ללוקח לקוח או החזרתי ואם רוצה לגזול לחבירו אחר שמכרם לו הלא יוכל לומר החזרתים לך או נאנסו דהא מטלטלין יכול להבריחן בכל אופן ואם יקבל מעות מלוקח אין תקנה לרמאי שירצה לגוזלו ובסתם קנין מטלטלין שהוא במשיכה לא שייך קנוניא כלל כשבא לרשות מקבל ואפילו לקח מגנב שהוא מפורסם צריכים הבעלים להחזיר הדמים כדאיתא בח"מ (סימן שנ"ו) ועוד דע"כ לומר שיבריח המעות שירויח בקנוניא דאל"כ לא יחרוך רמי' צידו וא"כ אם איש עול הוא יוכל להכריח המטלטלין עצמן שמוכר אם מניחן אצלו ולכן דקדק הרמב"ם וכתב כל שטר מתנת קרקע ובודאי דבריו בדיוק. ונפלא על ה"ה שכתב דקרקע לאו דוקא כי מה ראה על ככה כיון דזה עיקר טעמו של הרמב"ם ובשביל קנוניא א"כ י"ל דדוקא בקרקע קאמר דשייך בה קנוניא שימכרנו לאחר ויוציאנו המקבל והוא יבריח המעות וכן נראה עיקר בדברי הרמב"ם לפי טעמו:
ונ"ל עוד לפי דקדוק לשון הרמב"ם דס"ל הא דאיתא בש"ס דסתמא חיישינן וכבר דקדקו לשון חיישינן וס"ל להרמב"ם דלשון חיישינן הוא היינו בודאי אילו אמר לעדים כתבו סתמא ולא אמר תתחבאו ותכתבו ודאי הוה מתנה גמורה אלא דאי לא כתב כתבוהו בשוקא בשטר חיישינן שמא אמר התחבאו וס"ל במקנה סתמא דעתו שיכתבו כל יפויים וי"ל אף באומר סתמא כתבו בשטר מסתמא כל שלא אמר תתחבאו דעתו שיכתבו בשופרא דשטרא וכמ"ש (בסימן ס"א) בח"מ אלא דבסתמא היינו שלא פירש בשטר ואמר לנו חיישינן שמא אמר תתחבאו ולכך יכולים העדים לכתוב ואמר לנו שבו בשווקים כו' כמו שאנו כותבין ואמר לנו הוו עלי עדים כו' אף שאינו מפרש כן בהדיא דמסתמא דעתו שיכתבו באופן המועיל כנ"ל ברור למעיין היטב דאל"כ הי' לו להרמב"ם להשמיענו ואם לא אמר לעדים כתבו בשוקא המתנה פסולה אלא ודאי כדפרישית דחיישינן שמא אמר תתחבאו ובהכי ניחא דבכל דוכתי שנזכר בש"ס תנו מנה לפלוני או מנכסיי ולא נזכר כלל שיאמר כתבו בפרהסיא אלא ודאי אין זה אלא חששא שמא אמר התחבאו ולפ"ז כשגלוי לנו אמתת הדברים ועדים מעידים שלא אמר התחבאו שפיר הוה מתנה גלוי' והכי משמע בש"ס (ב"ב דף מ"ם) קנין בפני שנים וא"צ לומר כתובו וקשה הא צריך לומר כתבו בשוקא ודוחק לומר דמיירי במכר ובזה ניחא מ"ש התוס' פ' אע"פ שאמר כתבו וחתמו והבו לי' למה אמר כתבו הא סתם קנין לכתיבה עומד ולפ"ז ניחא דשם מיירי במתנה ע"כ שיאמר כתבו בשוקא ולהכי נקט לשון כתבו אבל באמת זה דחוק ולכן ס"ל להרמב"ם דבלא אמר התחבאו סתמא לכתיבה עומד ויוכלו לכתוב כתבוהו בשוקא ויצא לנו מזה לדעת הרמב"ם לא חיישינן לטמירתא רק כשאין העדים לפנינו אבל כשידוע שלא אמר התחבאו שפיר הוה מתנה גלוי' (היא) וא"כ בנ"ד לשיטת הרמב"ם וכפי עדות העיטור שגם דעת הרי"ף ור"י מג"ש שאינו אלא לדקדוקי מילתא לא חיישינן כלל היכא דלא אמר התחבאו ולא נודע אחר הדקדוק דפייס מיני' ליכא למיחש לטמירתא וגם בקנין לא ברור לר"י מג"ש דיש לחוש לטמירתא ונ"ל עוד הכרח עצום למ"ש בדעת הרמב"ם דהא טעמו של הרמב"ם דחיישינן לקנוניא ואם איתא דבאמר לעדים כתבו סתמא חיישינן ג"כ שכיון למתנה מסותרת כדי לעשות קנוניא א"כ אף שיאמר לעדים כתבוהו בשוקא ניחוש שכיון לקנוניא ואחר שיודע דסתמא פסול ולא יוכל להפיק מזימתו ומחשבתו הוכרח לומר כתבוהו בשוקא אין לדבר סוף ולא דמי לסריקון דמהני בי' קבלת אחריות כדאי' (בסימן רל"ו סעיף ד) דאמרינן כולה האי לא עביד היינו משום דמסתמא לא הי' שואל ממנו כולה אבל זה שעושה בשביל קנוניא בודאי עושה שיועיל לו הרמאות באיזה אופן שיהי' וגם לסברת הראב"ד שעשה כן להחניף בשביל טובה וכ"כ הרא"ש וא"כ כשהמקבל יודע שצריך לכתוב. כתבוה בשוקא גם צווי זה יעשה להחניף שאל"כ ידע המקבל שישטה בו אלא ודאי בסתמא לא חיישינן כלל למתנה טמירתא אם לא שאמר לעדים בפירוש התחבאו ואילו אמר התחבאו לא היו העדים משקרין לכתוב היפך דבריו והדברים מוכרחים כמעט והא דאיתא בש"ס ללישנא בתרא דלא אמר לעדים היינו משום דבזמן הש"ס היו רגילין לפרש וחשיב רעותא מה שלא פירש (או) [אלא] דס"ל דחיישינן היינו דקיי"ל דלא חשיב ריעותא מה שלא אמר רק בשטר פליגי אלא דמדברי התוס' והרא"ש שכתבו דהאידנא לא חיישינן לסתמא משום דנהיגי לכתוב בכל, שטר מתנה כתבוה בשוקא הילכך כשמצוה לכתוב סתם הוה כאילו אמר כתבוה בשוקא משמע דבלא זה הטעם אע"פ שלא אמר התחבאו הי' פסול משום מתנה טמירתא אלא שדבריהם תמוהים בעיני שכתבו מיהו לפי מה שנוהגים לכתוב בשטר מתנה ואמר לנו מתנה זו כתבוה בשוקא כו' הילכך כי אמר להו סתמא דעתו לומר כמו שכותבין בשטרות ובימי האמוראים לא היו נוהגין לכתוב כך לכך הי' צריך לומר בפירוש ע"כ וקשה להבין דהא השתא קיימינן בסברא דסתמא פסול וא"כ איך אפשר שלא היו נוהגין לכתוב וא"כ השטר הי' פסול ומסתמא ספרי דדייני גמירי כדאיתא בפ' זה בורר (דף ל) ואיך אפשר שלא היו נוהגין לכתוב ופסלת כל שטרי מתנה וא"כ ע"כ בכל מתנה קיימת הי' כתוב כתבו בשוקא ונ"ל ברור כוונת התוס' דבימי האמוראים לא הי' הסופר כותב כי אם ע"פ דברי הנותן ובלשון הנותן והי' מפרש בשעת הקנין איך יכתבו ולכן אם לא כתב בשטר כתבוה בשוקא מסתמא לא אמר להם הניתן ולכן חיישינן לסתמא אבל בזמן הזה שידוע שמקבל ק"ס ואינו מפרש שום דבר ומ"מ כותבין ואמר לנו כו' וכל יפויים וכתבוה בשוקא וא"כ זה שמקבל ק"ס דעתו לכתוב כמנהג אפילו לא פירש ועפ"ז נראה להוכיח כדברי הטור שאפי' לא כתב בשטר כתבוה בשוקא לא חיישינן דל"ל כמו שפירש הב"י דכוונת התוס' הוא שאם קיבל ק"ס סתמא יכול לכתוב כתבוה בשוקא דא"כ איך כתבו שנוהגין לכת ב בשטרי מתנה כתבוה בשוקא ממ"נ נחזי איך נהיגי אם נהוגין ע"פ אמירת הנותן שמפרש להם כתבוה בשוקא א"כ פשיטא דיש לחוש טפי כשאינו מפורש י"ל ודאי טמירתא היא ולא יוכלו העדים לכתוב בלי דעת מקנה ואם ר"ל שנוהגין אף בלא אמר הנותן בפירוש א"כ הא גופא קשי' אמאי כתבינן הכי וע"כ היינו משום שדעתו לכתוב אפילו לא פירש וא"כ מאי הילכך כי אמר להו סתמא דעתו לומר הא זר עצמו הדין שכותבין כן בשטרות בלי המלכת הנותן ולכן הדבר ברור שכונת התוס' דודאי בזיון האמוראים שהיו מפרשים כתבוה בשוקא א"כ ברוב מתנות קיימות הי' כתוב בשם כתבוה בשוקא והיינו ע"פ המלכת הבעלים שאמרו כן בפירוש ואילו לא אמר בפירוש לא היו כותבין וה"ל סתמא וחיישינן א"כ איכא ריעותא במתנה זו ולהכי חיישינן אבל בזיון הזה הנותן יודע כשמקבל ק"ם יכתבו כל יפויים ואין דרך לפרש כלל וא"כ מסתמא דעת הניתן שיכתבו כמנהג שהרי כותבין כן מעצמם וא"כ ממילא סתמא אינו פסול רק משום דאיכא ריעותא דלא פירש הנותן אבל אם אין צריך לפרש גם מה שלא כתבו העדים אין ריעותא דתלינן בטעות סופר:
ובהכי ניחא מה שהקשה מהרי"ט בתשובה (סימן נד) מדברי הרא"ש בתשובה שהביאה בטור (סימן ס"א) כל שנהגו לכתוב במדינה הן נאמנות הן כתבוה בשוקא כו' דעתו שיכתוב כמנהג מדינה והא ודאי אם אין כתוב בו נאמנות לא אמרינן כמאן דכתוב דמי עד דמפרש לי' סיפר והה"ד כתבוה בשוקא ולפמ"ש דברי הטור מוכרתים ולק"מ דבשלמא נאמנות אם אין כתוב בו אמרינן שלא נתן לו נאמנות אבל כתבוה בשוקא עיקר טעמא משום דחיישינן בשביל ריעותא שלא אמר בפירוש וכיון דאין אנו מצריכין אמירה בפירוש ואמרינן מסתמא דעתו אמתנת פרהסיא א"כ בשביל שלא כתב בשטר דמי לאחריות ט"ס שי"ל לכך לא כתבוה בשביל שלא זכרו הנותן בפירוש דעיקר טעמא דחיישינן לסתמא הוא דוקא בזמן הש"ס שרגילין לפרש בשעת ק"ס כתבוה בשוקא ולהכי חיישינן מצד שכיון שאינו כתוב מסתמא לא אמר אבל אם בלא אמר נמי לא חיישינן אין ריעותא ממה שלא נכתב שא"צ לכתוב כלל כיון דליכא ריעותא לא חיישינן לטמירתא כמו דלא חיישינן לאמנה וקנוניא והדברים ברורים למבין וגם מ"ש בנאמנות בלא כתבו דלת מהני הרי מצינו לגדול שבאחרונים חלוק עליו הוא הרב בש"ך (סימן ס"א סק"י):
ונ"ל עוד הוכתה לזה דהא קשה טובא בשלמא בשאר יפויים שבשטר שפיר אמרינן כיון שרוצה ליתן מסת וא דעתו שיכתבו כל יפויים ובעין יפה נותן אבל מתנה טמירתא עיקר הטעם שלא גמר והקנה רק עושה לקנוניא או להחניף א"כ איך נימא דמסתמא דעתו לכתוב באופן [המועיל] הרי עיקר החשש בשביל שלבו בל עמו ליתן ואיך נימא שדעתו על כל יפויים הרי אנו חוששין שאינו חפץ ליתן כלל ודוחק לומר שיודע שיכתבו כתבו בשוקא דאטו כ"ע דינא גמירי הרי אפילו בש"ם פלוגתא אי חיישינן לסתמא ולא אמרינן אלא דספרי דדייני גמירי כדאיתא בפ' זה בורר (דף ל':) אבל על הנותן ליכא חזקה זו אלא ברור דלא חיישינן בטמירתא רק בזמן הש"ס שהיו רגילין לפרש וזה שלא פירש חיישינן לי' אבל בזמן הזה שאין רגילין לפרש ליתא לדין סתמא כלל וכן משמע לשון הרא"ש שכתב האידנא דלא חיישינן לסתמא משמע שאין דין סתמא נוהג כלל בזמן הזה ואם איתא הא חיישינן לסתמא כשכתוב בשטר סתמא אלא ודאי ס"ל בזמן הזה לא חיישינן לסתמא כלל וא"כ אין מקים לחוש לטמירתא בנ"ד לדעת הרמב"ם שכתבתי דדוקא בשטר שכתב סתמא חיישינן וס"ל להרמב"ם הפירוש בש"ס אף דאמר ר' יוסף איכא דאמרי דלא אמר כתבוה בשוקא ואמרינן איכא בינייהו סתמא וא"כ משמע בלא אמר מקרי נמי סתמא י"ל דס"ל להרמב"ם דבסוף הסוגיא איבעי' לן סתמא מאי וקשי' לי' דהו"ל למימר מאי הוה עלה או הילכתא כלישנא קמא דר' יוסף או כלישנא בתרא דר' יוסף ולכן ס"ל דבעי' זו דרך את תלה דבעי' דין סתמא שכתוב בשטר אי חיישינן שאמר התחבאו וקיי"ל חיישינן וקשי' לי' אמאי לא אמר לא מגבינן אלא ודאי אסתמא שבשטר קאי דחיישינן שאמר התחבאו ובנתברר ע"פ העדים שלא אמר לא חיישינן כלל. ולפי שהטוען הלזה חופש ובודק גנזי נסתרות וכמטמונים יחפש לבטל צוואה אולי יתעקש ויאמר קים לי כמהרי"ט אשיב לו מטיני' הנה גם מהרי"ט לא חלק על הטור רק כיון שאין כתוב בשטר יש לחוש שמא גלה דעתו שלא יכתבו כיון דדרך עדים לכתוב מעצמן וא"כ בנ"ד שידוע שלא אמר התחבאו ואלו היו רוצים היו יכולין לכתוב ע"פ ק"ס כתבו בשוקא מידה מהרי"ט דליכא למיחש לטמירתא. ועוד נראה דכיון שביקש כמה פעמים לקיים הצוואה ורובו בדברים הנגעים לגבוה איך נימא שלא כיון בכל לב אם כהחל אנוש והחל בו יתברך וגם השביע שלא לשנות ואפילו בשדים גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה כ"ש במי שבא להצדיק מעשיו:
ועוד הרי כתב הרמב"ן הובא בנימוקי יוסף דאף שכתב בכל יופי לא מהני אם לא שכתב כתקון חכמים כמו שפיר"ת ובצוואה הרי כתב כתיקון חכמים. ותו כיון שמסר דבריו לב"ד שבעיר ומלתא דבי דינא קלא אית לי' ולית בי' דין טמירתא דהא עמד בדין קלא אית לי' וזהו מילתא דמיסתברא ולא אאריך בזה כי יש די והותר במה שבררנו עד שאינו חושד וחלוק על זה אלא עיקש ופתלתול וכ"ש שחיזק הצוואה בשכ"מ ומצווה מחנות מיתה וכמו שאמרנו למעלה:
וטענה חמישית היא כמוץ אשר תדפנו רוח קדים חרישית. במה שאמר דינא דמלכותא דינא בכל מילי בפרט שהם תלוים בקרקעות ונוהגים להכתב בערכאות על נייר סטעמפל וזהו במכתב והקנין צריך לעשות בפני השופט. הנה טענה זו כו' היא סיבה להחליף תיק להפר תורת כי' והוסיף עוד דגם בשכ"מ לא אהני משום דליתא בברי והאיש אשר יראה כי קרב ק צו ובא עתו אם רוצה לזכות נשמתו ע"פ צוואתו הנה הוא מוכרח אל רופאי אלילי כו' ועל ידו ילבש צדקה כמעיל ובזמן שגזרו עליהם להיות כזבים בכל דבריו לפני השופט יביאנו. והונו לתינן דלים יקבצנו. לפקח מעזבונו. ובזאת יתרצה העבד אל אדונו חלילה מעשות כדבר הזה ובכל מה שהביא אין בו ראיה רק שמועיל הנעשה בערכאות אבל אם הערכאות גוזרים לבטל מה שהוא קנין ע"פ הד"ת לא מצא בכל אלה. וכבר כתב בסמ"ע סימן שמ"ט עיין שם כו' והנה הרא"ש בפ"ק דגיטין שכתב ומתרצי מתני' כו' אם הנהיג המושל שלא יעשו שטר אלא בפני הערכאות שלא יחתמו העדים על שטר עד שיביאו בעלי דבר בפני הערכאות ויראו וידעו הערכאות אמיתת הדבר ואז יתנו רשות לעדים לחתום כו' אם איירי מתני' אפילו בשטרי מתנה עכ"ל וכ"כ בטת"מ סימן ס"ח הרי ראינו דאחר כל המעלות שמנה הרא"ש איכפל תנא לאשמועינן להכשיר שטרותיהם ואם כדברי הטוען בענין הלזה איך אמר שהנעשים בערכאות כשרים הא שאר שטרות פסולים כשלא נעשו בערכאות אלא פשיטא שלא עלה על לב לפסול שטר העשוי כדת ישראל כו' והא דאיתמר בב"ב (דף נ"ד:) ומלכא אמר שלא ליקני אלא באיגרתא משמע שהיה דין המושל דין אף שהוא נגד הד"ת שהרי לפי הד"ת קנה זה בחזקה ויש להשיב חדא דקרקעות שלהם היה עיקרו של מושל כדאמרינן התם ארעא לטסקא משתעבדא ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא עד שאמרו שלא יטול הבכור פי שנים ולכן יכול לחוק לו ח קים כרצונו אבל בזמן הזה שאין הנימוס כלל שיטול בית או קרקע בלא משפט א"כ יש לכל אחר בשלו קנין הגוף ויכול להקנות למי שירצה כפי נימוס הישראלי:
ועוד נראה דודאי מה שעושה בשביל תיקון הנהגת המדינה בזו י"ל שתיקן לעצמו לפי שכל שטרות הקרקע אוצר המושל ובאו למען דעת ממי לתבוע המם המוטל על הקרקע או בכדי שיבאו כל אחד בזכות הברור ומה שאינו מקבל דין הישראלי לקנות בחזקה כי התם היינו לפי שמשפטי התורה למעלה מן השכל ועל המושל לדון בנימוסי ושכל האנושי בהנהגת המדינות אבל אם היה הכונה להשפיל הדת הישראלי והשפלה הגבה והגבה השפל [וב"ה בעתים הללו אין כזאת כלל כי גם כל האומות מיקרים תורת ד' וישראל] בזו אין אנו מחוייבין דאל"כ לשוא עט סופר וכמו"ש הרשב"א בתשובה שמובא ב"י ס"ס כ"ו ועיין בש"ך סימן ע"ב וכ"ש בזה שבודאי אם איש יודה שהקנה לחבירו בח"י אף הערכי לא יפסול השטר אם יודה ולא יטעון נגדו רק בצוואה אומרים שאין מאמינין לישראל שמא לא היה שפוי ברעתו ות"ל על זה לא יהיה תורה שלימה שלנו כו' אשר כו' וכל שכוונתם למעט מעלת ישראל אין אנו מצווין להתנהג כמותם ואדרבה כו':
ואם כדברי החכם הטוען מה זה שצווח ראש החכמים מי יוכל לשפוט עמך הכבד כו' וכי לא תהא חכמת החכם מכל אדם כח הנימוסים ועשה יעשה לו חוקים כפי חכמתו ולא יגרע דינו מדין אחרים אלא פשיטא שאין רשות לשום נברא לשנות מחוקי מלכו של עולם כו':