שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ
סימן לח · ה
ולפענ"ד דברי הרמב"ם ברורים ונכונים בטעמם דאיברא ודאי איתא בש"ס פ' מי שמת (דף קמח) דשכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית יאכל פירות דקל לא אמר כלום דליתא בברי וכמ"ש הרמב"ם גופי' שם בתחילת הפרק אלא דס"ל דא"צ להיות איתא בברי מכח שעבוד גמור דא"כ למ"ד שעבודא לאו דאורייתא ופריעת ב"ח מצוה א"כ אינו אלא מצוה בעלמא ואין כאן שעבוד נכסים ולכן מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים אטו נימא בשביל זה מיקרי ליתא בברי שאפילו נתחייב בחיוב גמור כל שלא כתב שטר הרי אינו גובה מן היורשים וא"כ לא יועיל מתנת שכ"מ ועיין ב"ב (דף קעה) אלא ודאי לא מקרי ליתא בברי רק כשאינו מחויב לקיימו כלל אף מצד המצוה אבל כשיש חיוב עליו לקיימו מצד המצוה שפיר מקרי איתא בברי ושפיר תיקנו בשכ"מ ובזה דברי הרמב"ם באו מדוייקים דבשלמא בנתן למי שאין חיוב עליו לקיים דברו מקרי ליתא בברי אבל אם יש חיוב עליו מצד נדר ומצוה לפרעו לא גרע מלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא דמצד המצוה מקרי איתא בברי וא"כ דברי הרמב"ם מדוקדקים שכיון שאמר שהוא נדר ואיתא בברי וא"כ ממילא בשכ"מ שפיר מהני אפילו דשלב"ל וכ"ש שגם הראב"ד יודה לו בזה רק שמחלק בין אם אמר אתננו להקדש שהוציא בלשון נדר ובין אם אמר יהיה הקדש אבל אם הוציא בלשון נדר גם הראב"ד מודה דמקרי איתא בברי כיון שלא יחל דברו וגם הרא"ש אפשר דמודה לזה עיין בטור ח"מ (סי' ריב) ודבריו מסתברים בזה ול"ק כלל קושית הכ"מ וא"צ לדחוק כלל. וכבר קבע בש"ע (סימן ריב) להלכה כדברי הרמב"ם ולפמ"ש אין הכרעת הרמ"א מכרעת במ"ש ודוקא אם הנודר קיים דודאי בשכ"מ קנו עניים במתנת שכ"מ מטעם שהוא חייב מטעם נדר וגם הראב"ד נראה שמודה להרמב"ם שהרי לא השיג על (דין ט"ז) שכתב בשכ"מ מהני רק שחולק בין הוציאו בלשון נדר אבל בהוציאו בלשון נדר מודה הראב"ד דמהני בשכ"מ לענין שהיורשים מחויבים לקים. וא"כ בנ"ד יש לנו עוד לצרף דעת הרמב"ם שמועיל ההקדש לעניים אפילו בדבר שאין בו ממש ודשלב"ל לגמרי וגם הראב"ד יודה בזה:
ומה שהוקשה להראב"ד מהא דפ' שור שנגח דחנן בישא תקע להאי גברא אמר האי גברא הואיל ופלגא דזוזי נתבי' לעניים הדר אמר נתבי' נהלי אמר ר' יוסף אנן יד עניים אנן וכבר זכו בו עניים וקשה הא בלא"ה חייב מדין נדר נראה דלאו קושי' היא להרמב"ם דעדיפא מינה קאמר דקני מצד הדין במעמד שלשתן ונ"מ טובא דאילו מדין נדר הי' נשאל עליו ויתיר לו וכמ"ש ביורה דיעה (סימן רכ"ח סעיף ויו) משא"כ מדין מעמד שלשתן מקרי בא ליד גבאי ואין יכול לשאול עליו. עוד נ"ל דנ"מ אם הוא מדין גדר היינו שנדר החוב א"כ לפי מאי דאיתא במוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול א"כ אם הי' מוחל להחייב לא הי' שייך לחייבו לקיים נדרו דכיון דמחיל לזה אין בכלל נדרו רק שיתחייב ליתן כשיבא לידו משא"כ בלא בא לידו מעולם משא"כ אם הוה מעמד שלשתן פקע כחו ואין יכול למחול כלל ולק"מ על הרמב"ם:
ואין להקשות על מ"ש נימא גבי הלואתו לפלוני דאיתא בברי ע"י שבועה אם נשבע שהלוואתו לפלוני י"ל דבכה"ג לאו לישנא דשבועה הוא דהוא דבר שאינו ברשותו ובשביל שיכול לישבע אתן הלואתי לפלוני לא מקרי איתא בברי דא"כ גם בידור פלוני נימא דאיתא בברי כשיאמר בית זה לפלוני לדירה אלא ודאי בעינן האי לישנא ממש וגם מהא שמעינן שתיקנו מעמד שלשתן בעניים אף שהוא הלכתא בלא טעמא רק משום תקנת השוק מ"מ לעולם לא גריעי כח עניים מן הדיוט:
מ"ש בטענה ה' דמנה דוקא קאמר ואין מטבע נקנה בחליפין אם נאמר שכיון למעות של מכירה שלאחר מיתה ואין מקום לשום קנין ואם נתפוס שהוא מתנת ברי ע"כ הבית לדמים הקנה ואין מקום לדברים אלו וכ"ש שיש ג"כ מתנת שכ"מ במה ששנה הדברים ויש לנו לומר ארכבי' אתרי רכשי פן יש ענין שלא יתפוס בו הקנין והוה כשני שטרות ואוסיף בי' מידי דלא ביטל שני את הראשון וכאן א"צ לזה שאם הוא מתנת ברי אין כח בידו לבטל רק מה שבא בטענת היורש וסתר פנים ישים לבעל המתנה מטעם מתנה טמירתא ומצא און לו מתשובת מהרי"ט (ס"ב סימן נ"ד) מידי עברי בתשובת מהרי"ט הנה עיינתי שגם הוא הסכים לבטל טענה דאת וחמור והרבה ראיות ודמיונות שונות ותיתי לי כונתי לרובם מסברא דנפשאי ולא העליתים על ספר יען כי יש להם דחיות שונות וגם במה שהוקשה לו לסברת הר"ן דס"ל בקנין הטעם משום הקפדה מאי הקפדה שייך בהך דתרומה דמייתי דמוסיף על החיצון דמאי הקפדה איכא אם יחול שם תרומה על המתוק אע"פ שלא יחול על המר כבר הוקשה גם לי אלא דלא חששתי לקושיא זו דמהך דתרומה מוכח דקני הכל ולענין שיקנה הכל ע"כ לא שייך חילוקו של הר"ן ופריך שפיר כיון דמוכח דקני הכל א"כ תקשי גם באת וחמור למ"ד [לא] קנה הכל ובלא"ה תמוהים דבריו דהא בלא"ה חזינן דהרמב"ם גופי' פסק בקני את וחמור קני מחצה כמ"ש (בפ"ג ממכירה דין י"ב) וע"כ לומר דבקני את וחמור לא שייך סברת הר"ן דמקפיד על כל המקח שהרי בודאי יודע שאין החמור בר קנין אלא ודאי כונת הר"ן דהיכא דלא שייך הקפדה בהא פליגי בב"ב ופסק הרמב"ם כרב נחמן דקני מחצה והיכא דשייך לכ"ע לא קני והיינו טעמא דמקשינן באמר כולכם קני את וחמור הוא אף דפסקינן קנה מחצה ע"כ הקושיא בהדרגה דכיון דפליגי באת וחמור דלא שייך הקפדה בכולכם דשייך הקפדה ודאי לא קני א"כ כיון דפסק הרמב"ם בקני את וחמור קני מחצה ע"כ לומר דבקני את וחמור ליכא הקפדה וא"כ פליגי בליכא הקפדה ובאיכא הקפדה ס"ל להרמב"ם לא קני כלום. גם הביא שם דעת הריטב"א שהוא כיש מחלקין שכתב הרא"ש וגם דעת הראב"ד דהיכא דאיכא למימר דטעי בזו אמרינן קנה מחצה אבל באמר כולכם דודאי ידע שאין כולם מקודשות והמקנה יודע שאחד חמור ולא קני י"ל לכ"ע לא קני שידע שאין האחיות מקודשות דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו ולכן י"ל שלא נתכוין רק להשטות ולא לקנות ובנ"ד פשיטא דלא שייך שאין לנו לומר דידע דלא קני שהרי מסר דבריו לב"ד ואם הב"ד שבעיר לא נתנו לבב לזה איהו מנא ידע וגם בב"ד ליכא השטאה וגם מהרי"ט הכריע דלא כהך דיעה בפרט במתנה וכן הביא בשם תשובת הרא"ש ורשב"א א"כ פשיטא שלא מצינו שום מקור לדיעה זו ואין היורש יכול לטעון כלל קים לי כדיעה זו שלא מצינו שום מקום מפורש שיאמרו כן במתנה שלא כיון ליתן רק שניהם דוקא וכמו שבררנו ג"כ והחולק על זה טועה בדבר משנה: