אור ברסלב

שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ

סימן לח

סימן לז

שאלה על צוואה שסידר בריא וכתובין בה כמה ענינים לתיקון נשמתו ואיך יתנהגו בעזבונו וחילק נכסיו בצוואתו כפי הצוואה באריכות לצדקות ויתר ענינים כאשר יבואר מתוך התשובה לפי שהצוואה ארוכה מארש נלאתי להעתיקה וכתוב בסיף כל הנ"ל נעשה בק"ג אק"ס ובמתנו' בריא בכל אוה"מ יותר ע"פ תקון חז"ל ע"פ נמוסי המדינה ושטר צוואה זו כל הנ"ל אני מזכה ע"י אחר שיזכה בכל הנ"ל לקיים כל דבר לבל יוגרע ויופסל אפילו בקיצו של יוד הן מדבר הנוגע לגבוה הן מדבר הנוגע להדיוט וביקש כמה פעמים שלא לעבור על רצונו ואחר שש שנים מזמן הצוואה נפטר וחלי"ש ובא היורש לטעון נגד הצוואה ושאל השואל על טענות היורש מה דין הצוואה:

הנה טענה ראשונה כיון שכתב לשין צוואה א"א לומר שנתן במתנת בריא שאין שייך לשון צוואה כמ"ש מהר"מ פדואה סימן נו) וא"כ אף שכתב בה זמן אין ראיה שמחיים הקנה אף דקיי"ל (בסימן רנ"ח) בשטר מתנה שכתב בו זמן מוכרו שמחיים הקנה לו מ"מ בצוואת שכיב מרע לא אמרינן הכי די"ל שלכך כתב הזמן לריעא דמקבל מתנה שאם חזר וכתב לאחר האחרון קנה וכ"כ בספר ש"מ לב"ב סברא זו וא"כ ליכא הוכחה מן הזמן והוה שטר לאחר מיתה ואף שכתב רמ"א (בסימן ר"ל סמ"ד) וכן אם כתב שטר זה יהיה באופן המועיל הוה כאילו כתב יפוי כח היינו בשכ"מ אמרינן דעתו שיקנה במתנות שכיב מרע אבל הכא הרי היה בריא וא"כ ארכבי' אתרי ריכשי ויפוי כח ליכא דהא היה בריא עכ"ד הטוען בקצרה:

א

תשובה טענה זו לית בה מששא דאיברא ודאי במתנת שכ"מ לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח שאפילו כתב שטר לא מהני ואפילו יש בו זמן וזה מוסכם והטעם שכתב בשם ס' ש"מ לב"ב דכתב הזמן לריעותא כתבוהו הנימוקי יוסף בפרק מי שמת. ולדידי קשה על טעם זה שהרי אפילו לא היה כותב בה זמן אם רוצה לחזור אח"כ יוכל לצוות לכתוב זמן באחרון ומספיקא נוקמה לנכסי בחזקת זה חיש לו שטר עם זמן ותלינן שזה שאין כחוב בשטרו זמן היה מוקדם כדאיתא בש"ם כתובות (דף צד) ואיתא בח"מ (סימן מג' סכ"ג) באם בשטר אחד כתוב ה' בניסן והשני כתוב בו ניסן התם מוקמינן לנכסי ביד של זה שכתוב בו ה' בניסן ותלינן בהשני שהוא מאוחר וגם אינו טורף מלקוחות שמא שטרו מוקדם ודוחין איתו אלמא דלעולם תפסינן הודאי וא"כ קשה אמאי כתב זמן בראשון ואם ירצה לחזור הרי יכול לכתוב זמן בשני ואפשר היה לומר איפכא די"ל דלכך כתב הזמן דשמא כבר כתב לאחר קודם שכתב לזה ונכתב הזמן ליפות כח לומר שזה אחרון וביטל את הראשון אלא דקשה לי על זה א"כ איך אמר רבי יוסי בגט זמנו של שטר מוכיח הא לפמ"ש הרמב"ם (בפ"ו מגירושין דין ב) דקודם הגט יאמרו לו כל הדברים שמסרת כו' וא"כ נ"מ טובא שאם לא היה כתוב ומן בגט ובאו עדים על מסירת מודעא שמסר על כל גט שכתוב עד כ' יום כמ"ש הרמב"ם שם וא"כ אהני זמן הגט לומר שהוא לאחר הכ' יום שמסר מודעא עליהם משא"כ אם לא היה כתוב בו זמן הוה מוקמינן לה בחזקת אשת איש ודוחק לומר דמדינא דש"ס לא חיישינן למודעא ולא צריך זמן משום הכי ובזו היה אפשר ליישב מה שפסקו הרי"ף והרמב"ם בגט דלא כר' יוסי וי"ל דאנן מחמרינן לחוש למודעא בסתמא א"כ י"ל שלכך כותב הזמן לבטל המודעא שכבר נשלם זמן המודעא דזה דחוק ורחוק. ועוד אם נעמיד בכונת הזמן דברים רחוקים י"ל גם במתנה ניחוש שלכך צוה לכתוב הזמן פן יופסלו העדים בתוך כך בגזלנותא ואהני הזמן שחתמו בכשרות ועדותן נאמנה ע"י עדים שראו שחתמו אז או שהוחזק כתב ידן קודם שנפסלו וצ"ע ואי לא דמסתפינא לומר דבר שהראשונים לא אמרו בו טעם הייתי אומר דבלא"ה תמוה כיון שכתב נכסיו ופירש בשטר לאחר מיתה מה הוכחה מן השטר שכיון להקנות לו מיד הלא אין דרך הנותן לצוות על הזמן אלא שאומר כתוב שטר שיקנה פלוני לאחר מיתה ואיך נשפוט הוכחה שכיון להקנות מיד. וראיתי למרן הב"י (בסימן רנ"ח) שכתב בשם תשובת הרשב"א דזמנו של שטר היינו בכתב השטר בעצמו או שציוה לעדים לכתוב בו זמן וזכור אני שכן קבלתי ממורי הרב ז"ל ואפילו ת"ל שאפילו לא צוה לעדים אלא שכתבו הם הזמן מעצמם היינו שצוה לעשות שטר ומן הסתם יש לו לדעת שיכתבו בו זמן אבל כאן שאינו אלא מזכרת כו' עכ"ל ובעניותי דברים הללו קשים לשמוע דמ"ש דלא אמרינן זמנו של שטר רק בצוה לעדים לכתוב בו זמן קשיא לי דבגיטין (דף פה:) איתא מיומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר כו' ופרש"י שתיקן כן להרגיל לסופרים אף בגט שכ"מ משמע לר' יוסי לא צריך כלל מן יומא והרי אפילו לרבי יוסי צריך כשהשכיב מרע מצוה סתם ולא פירש לכתוב בו זמן ולא אמר זמנו של שטר מוכיח עליו וא"ת שגם מן יומא דנן אין לסופר לכתוב בלי המלכת הבעל זו קשה מן הראשונה שהרי מעשים בכל יום שאין הבעל מצוה רק לכתוב גט (ואין כותבין ונותנין) וכותבין מן יומא ואין מי שישאל לשכיב מרע אם מצוה לכתוב כן ואפילו על הזמן אין דרך לשאול לשכ"מ שמצוה לכתוב גט אם ימות. ותו קשי' דא"כ בגט שכתב בו אם מת ולא נוד אם צוה לעדים על הזמן בפירוש אף ר' יוסי לא יאמר זמנו של שטר מוכיח עליו דהא יש לחוש שמא לא צוה על הזמן בפירוש שאין דרך לשאלו על כך וכן בשחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי ודאי כותבין [הזמן] בכלל שופרא דלישנא אף שאין דעתו מסתמא אלא אם ימות וכותבין הזמן מעצמם א"כ גם ר' יוסי לא יתיר אלא בנודע שצוה על הזמן וא"כ בלא נודע גם לר' יוסי מידי ספיקא לא נפקא שמא לא צוה על הזמן וזה רחוק שנאמר מה שאמרו ורבותינו התירוה לינשא הוא דוקא באופן שהיה ידוע שצוה על הזמן ועוד דא"כ מאי דחיק בש"ס גיטין (דף ע"ב) על רב הונא דאמר חולצת וכי תימא מספקא ליה לרב הונא כו' ופריך ארב הונא דס"ל בודאי כר' יוסי הא איכא למימר דהא דאמר חולצת היינו בלא נודע שצוה על הזמן וגם מ"ש שאפילו תמצא לומר גם בכתבו מעצמם אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו וכן נראה שתפס רמ"א לעיקר סברא זו (ס"ס רנ"ח) מ"מ מ"ש שצוה לעשות שטר ויודע שיכתבו בו זמן קשה ג"כ טובא דא"כ מאי הוכחה יש מן הזמן שהרי עיקר הוכחה דא"כ למה כותב בו זמן וכיון שיודע שכתבו הסופר מעצמו שדרכו בכך וכי יש לו להקפיד על (יחוד) [דרכו] של הסופר ושופרי דשטרא שכותב הסופר מעצמו עד שנבנה יסוד על זה ועוד אטו אם הנותן אדם שאינו בקי בטיב שטרות כלל לא נימא זמנו של שטר מוכיח ולכן היה נלענ"ד לפרש טעמא דמילתא דודאי אם צוה לכתוב נכסיו לבנו הרי ראינו שחפץ ליתן לבנו מסתמא דעתו שיכתבו באופן שיועיל לקיום המתנה וכמו בכל שטרות שמסתמא דעתו לכתוב כראוי לפי הדין אף אם אינו יודע כיצד לכתוב דיועיל ע"פ הדין וכדאיתא בח"מ (סי' סא ס"ה) אלא דמ"מ הך דכתב נכסיו לבנו מיירי שמקנה לו הנכסים ע"י השטר. וא"כ צריך שיהיה משמעות השטר שקונה מחיים וכיון שבשטר כתב לאחר מיתה ולא כתב מהיום א"כ אין כת בשטר שיקנה על ידו דאין כאן ספר מקנה מאחר שאין שטר לאחר מיתה וממה שדעתו של נותן להתחיל במתנה מעכשיו לא יועיל לקנות דאפילו דברים בלא שטר לא מהני ולזה כיון דהזמן נכתב בשטר גם השטר משמעותו שיקנה מיד והיינו בצירוף שאנו יודעין שדעתו שיוכתב באופן שיועיל וכיון שאין שטר לאחר מיתה לא אמרינן שאין לו דין שטר מאחר שאינו מבורר בו קנין המועיל אמרינן זמנו של שטר מוכיח שיחול הקנין מזמן השטר ויש כח בשטר שיקנה על ידו דהזמן מוכיח שיקנה מיד מאחר שאנו דנין כן מסברת עצמינו שנתכוין הנותן שיהיה קנין וכן בגט כיון שרוצה לגרש אשתו מסתמא דעתו שיהיה גט כריתות שיועיל אלא דבלא כתב בו זמן הרי אין הכריתות מבואר משא"כ בכתב בו זמן מקרי שפיר כריתות שמורה שמזמן הכתוב נתגרשה וכן בההיא דגיטין (דף עו:) באמר ה"ז גיטיך לאחר יב"ח ומת תוך יב"ח דרבותינו התירוה לינשא הטעם ג"כ כיון דחושש על עיגון שלה מסתמא דעתו שלא יתבטל ע"י מיתתו אלא שלולי הזמן לא הי' כח בגט לכרות אבל כיון שכתב הזמן שפיר כורת כיון שדעתו ג"כ שיהיה גט באופן המועיל:

ובהכי ניחא ליישב דעת הרמ"ה שהביא בטור ח"מ (סימן רנ"ח) דבהקנה לאחר שלשים יום ומת תוך שלשים לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח שהיה צריך לכתוב הזמן לידע מתי כלין השלשים יום ותמה עליו בב"ח דבס"פ מי שאחזו (דף עו:) באומר אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש אמרינן ג"כ דלר' יוסי זמנו של שטר [מוכיח] עליו. ולפ"ז י"ל דודאי שם שבא לגרש בשביל העיגון א"כ דעתו לגרש באופן המועיל וכיון דלא ניחא ליה שתזקוק ליבום מסתמא דעתו שאם לא יבא מחמת סיבת המיתה ג"כ יהיה הגט משא"כ באמר סתם לאחר שלשים יום שפיר י"ל שלא היה ניחא ליה להקנות כי אם אחר ל' יום דוקא ואף שלשון רמ"ה דחוק לפ"ז מ"מ נראה בזה נכונים דברי המגיד משנה שכתב ליישב דברי הרמב"ם (פ"ו מאישות הלכה ט"ו) שכתב וכן הדין בגיטין ובממונות בשעה שיתקיים התנאי הוא שיהיה גט או שיתקיים המקח ותמה במ"מ [פ"ח מהל' גירושין] דקיי"ל בדיני ממונות כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו א"כ חל מזמן השטר וכתב המ"מ שהוא סבור ולענין דינא לא אמרה רבי יוסי אלא במזכיר מיתה כיין שידוע שאין שטר לאחר מיתה וכיון שכן שלא לפסול השטר לגמרי אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו אבל כשאינו מזכיר מיתה אלא שתולה דבריו בתנאי או שאמר לאחר זמן פלוני כיון שאפילו בלא מעכשיו היה אפשר שיתקיים הענין בקיום התנאי או בהגעת זמן בחיי המגרש לח מצינו שאמר ר' יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו:

והב"י (בסי' רנח) כ' ואין דבריו נוחי' שהרי עיקר הטעם דא"כ למה כתב זמן בשטר א"כ גם בתנאי שייך זה ולפמ"ש לק"מ דדברי המ"מ ברורים דעיקר הטעם שמסתמא דעתו כן ואין הענין תולה ביד עת הבעל מן התנאי. וגם הך דס"פ מי שאחזו נמי ניחא דמאחר שעושה כן לטובתה שלא תתעגן א"כ אפילו מת דעתו שיהיה הגט בכל אופן ואף שאין משמעות הגט אלא אחר יב"ח כיון שיש בו זמן נוכל לפרש משמעות שיחול מעכשיו ושפיר כורת אם נתכוין לכך אבל בשאר תנאי שי"ל שלא נתכוין כלל כגון שהי' בביתו וגירשה לאחר שלשים שאין לנו טעם ברור שעושה כן בשביל עיגון שלה לא אמרינן שיהי' הוכחה מן הזמן שנכתב בשטר מאחר שלא נתכוין לכך. ולכן בדיני ממונות שי"ל לכמה טעמים ואמתלאות רוצה שתחול דוקא לזמן שקבע או בתנאי שהתנה אין לומר כלל זמנו של שטר מוכיח עליו ולק"מ ובזה נדחה מ"ש בש"ך (סימן רנ"ח) דבאה"ע (סימן קמ"ד ס"ב) מוכח דלא כרמ"ה ולמ"ש לק"מ:

ומעתה לפ"ז א"צ לדחוק כמ"ש המפרשים דבצוואת שכ"מ לא שייך זמנו של שטר דודאי כן הוא כיון דעיקר צוואת שכ"מ קונה לאחר מיתה אין הוכחה מן הזמן כלל שאין הזמן מורה שיהיה קנין משעת הזמן רק כשאנו דנין שבודאי נתכוין לכך:

וא"ת לפ"ז איך איתא בב"ב (דף קנ"ב) במתנת שכ"מ שכתב בה קנין דשמואל ס"ל שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה נימא זמנו של שטר מוכיח עליו שהקנה מיד י"ל דכיון דסתם מתנת שכיב מרע לא אהני לה הזמן וסתמה לאחר מיתה א"כ גם בזה אנו אומרים שרוצה שיקנה ובקנין אלים לאחר מיתה ולא שיהיה מתנת שכ"מ ונ"מ לענין מלוה ע"פ ומזון אשה ובנות שגובים ממתנת שכ"מ ואין הוכחה גמורה שנתכוין למתנת בריא רק שיקנה לאחר מיתה בקנין וכן צ"ל גם לתירוץ המפרשים שלכך כתב הזמן כדי שיוכל לחזור ולדעת מי אחרון וא"כ קשה ל"ל הקנין אלא ודאי ע"כ הקנין בא שאם לא יחזור יקנה המתנת שכיב מרע בקנין אלים לאחר מיתה וא"כ י"ל כמ"ש משא"כ בריא וכותב נכסים לאחר מיתה כיון דאין שום מציאות למתנת בריא לאחר מיתה מסתמא דעתו שיקנה מיד שיהי' באופן המועיל אבל בשכיב מרע שכ' קנין כיון דיש מציאות מתנת שכיב מרע לאחר מיתה י"ל שכיון שיקנה המתנת שכיב מרע ע"פ הקנין וזה אי אפשר ולא נעמיד שמתכוין למתנה שאינה נהוגה בשכ"מ מאחר שעיקר מתנת שכ"מ היא לאחר מיתה משא"כ בבריא שכותב נכסיו לאחר מיתה שאין ענין זה נהוג בבריא מסתמא אמרינן שכיון למחנת בריא המועלת וא"א שתועיל אם לא מחיים אמרינן שפיר זמנו של שמר מוכיח עליו:

ב

כל זה כתבנו להתלמד במקום אמר שלא לצאת מן הענין ריקם אבל בנ"ד פשיטא שאין בטענה זו ממש דכיון דמפורש בהדיא שהיה במתנת בריא משום שכתב לשון צוואה אינו ראיה כלל שלא גמר להקנותי אלא בשטר ומה שנשתבש בלשון מהר"ם פדואה (סי' נה) אדרבה מבואר במהר"ם שם דכל שכונתי שלא יקנה מיד שפיר שייך לשון צוואה וח"כ פשיטא בנ"ד שכל הענין היה מה שיעשו בעזבונו אחר מותו פשיטא שייך לשון צוואה ולא בא מהר"ם לומר אלא דלא נימא שכונתו שיקנה מיד גוף ופירות שהרי דחק מהר"ם לקיים לשון הצוואה שכיון מהיום אם לא אחזור בי ובזו ניחא ליה לשון צוואה אף שאם אינו חוזר קנה למפרע מדינא לא מטעם מתנת שכ"מ וכ"ש בנ"ד שמפורש שהיה במתנת ברי וכן מפורש ברמ"א שם (רנ"ז) דברי שרוצה לעשות צוואה צריך להקנות בקנין הרי דצוואה שייך במקנה בקנין:

וגם בסימן (רנ"ח) מבואר אפילו כתב בהדיא לאחר מיתה ואין בו זמן מ"מ אם יש בו קנין קנה וכתב רמ"א שם דסתם קנין הוא מעכשיו ואפילו למ"ש בסמ"ע שם דבכתב לאחר מיתה צריך שיגיע השטר לידו הרי בנ"ד זוכה ע"י אחר והוה נמסר לידו ומה שנסתבך הטוען הלזה בלשון רמ"א (סימן ר"נ סי"ד) גבי מצוה מחמת מיתה שכתב אם פירש בהדיא שנותן במתנת ברי במעכשיו וקנו מידו קנה ע"כ משמע דסתם קנין לא מהני ואם נימא דבעינן בפירוש מעכשיו תקשי דדברי רמ"א סותרים שהרי (בסימן רנ"ח) כתב דסתם קנין הוא מעכשיו וכ"כ רמ"א (סימן קצ"ה ס"ה) ובאמת במקור הדין בנ"י בשם הריטב"א הובא בית יוסף כתב בזה"ל אם התנה שנותן מתנה קיימת לעולם יקנו מידו מעכשיו הרי הוא כמתנת ברי לדברי הכל עכ"ל וי"ל שאם קנו מידו שנותן מתנת ברי א"צ מעכשיו כלל דסתם מתנת ברי במעכשיו היא ואפילו תימא דרמ"א מעכשיו דוקא קאי ונקט י"ל דכונת רמ"א דאם קנה בלא מעכשיו אף דסתם קנין מעכשיו הוא מ"מ י"ל דמ"מ אם עמד חוזר דהא קיי"ל כר"ש שזורי דאזיל בתר אומדנא ובכותב כל נכסיו אפילו קנה בקנין מכל מקום יכול לחזור בו כדאיתא בב"ב (דף קנ"א:) שכיב מרע שכתב כל נכסיו אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה מצווה אלא מחמת מיתה ע"כ והא סתם קנין סודר הוא מעכשיו דהא התם ע"כ במיפה כחו איירי דאי לא לא קנה כלום לשמואל לשיטתיה וא"כ אפילו קנו מידו סתם מ"מ יכול לחזור וקשה על רמ"א דסתם קנין הוא מעכשיו וצ"ל כמ"ש דמ"מ חוזר מטעם אומדנא ולכן ס"ל להרמ"א דלא סגי באם מקנה במתנת ברי בלא פירש מעכשיו דאפשר שלא הקנה לו אלא שהיה סבור שימות אבל אם עמד היה חוזר ולכן צריך לפרש שמקנה לו הנכסים מעכשיו משא"כ (בסימן רנ"ח) דמיירי בלאחר מיתה א"צ מעכשיו כלל כיון שלא עמד וא"כ ממילא בנ"ד כיון דהיה במתנת ברי בקנין לא שייך ביה חזרה כלל ודינו כמהיום ולאחר מיתה:

וגם עיקר הטענה אין בה ממש שעושה יסוד על זה כיון שהוא בלשון צוואה כוונתו לאחר מיתה ויפוי כח לא מהני כיון שהוא ברי וזמנו של שטר לא שייך די"ל כמו במתנת שכ"מ שכתב הזמן לריעותא שיוכל לחזור וליתן לאחר וא"כ תמה על עצמך איך אמר ר' יוסי זמנו של שטר מוכיח בכותב לאחר מיתה נימא לעולם לא הקנה מחיים כלל וכתב הזמן פן יחזור ויחן לאחר מאחר שלא כתב כי אם לאחר מיתה אלא ודאי לא אמרינן הך סברא רק בשכיב מרע שמעיקר הדין דבריו קיימים ויכול לחזור אבל בברי לא אמרינן הך סברא ואמרינן שבודאי נתן באופן המועיל ואף שכתב בלשון צוואה כיון שכתב בהדיא שיהיה במתנת ברי וגם יפה כח וכתב בכל אוה"מ פשיטא דלא גרע מאמר בהדיא לאחר מיתה דאמרינן זמנו של שטר מוכיח ומי גרע לשון צוואה מאם אמר בהדיא לאחר מיתה כללא דמילתא צוואה זו היא מתנת ברי שהיא כמתנת שכיב מרע כדאיתא בב"ב (דף קל"ה:) וטענת היורש משום ירושה לית בה ממשא:

(טענה שני') כי טען היורש לפי שכתוב בצוואה שהקנה החוב של ר' משה ובחוב אינו מועיל שום קנין וכן מ"ש אם המצא ימצא איזה מעות מזומן בפדיון סחורה שלי הכל שייך לכתובתה וכל זה נתן לה במתנה גמורה וסיים כל זה נעשה בק"ג אק"ס ומטבע אינו נעשה חליפין וא"כ דמי לקני את וחמור ובזה הביא רמ"א בח"מ (סימן ר"ג ס"י) שלשה דעות בהחליף קרקע ומטלטלין לחד דעה לא קנה כלום וי"א קנה הכל וי"א דקנה המטלטלין ולא המעות והוא מן המרדכי במי שמת ע"כ:

ג

תשובה לזה צריך אני להאריך קצת ולברר ביטול סברא זו המחצבת רהב וגורמת בילבול בכמה קנינים ולפי שזכתה דיעה זו לקבוע בש"ע בהגהת רמ"א גדולי האחרונים תופסין בה לומר קים לי. ולזאת אמרתי לבאר בארוכה מה שאינו כהלכה. ובאיזה אופן יתכן לצרף דעה זו ותחלה אומר כי לפי דרכי ההוראה וההכרעה להלכה ראוי לתפוס מילתא מציעתא מאחר די"א שקנה הכל וי"א קנה מחצה וי"א לא קנה כלום הרי דעה זו בטילה ברוב והלכה כדברי המכריע דקנה מחצה שהיא הנכונה שבסברות לדידן דקיי"ל כרב נחמן בקני את וחמור דקנה מחצה אך נראה דתלי' באשלי רברבי. והנה נבאר בקצרה כי עיקר מקום תפיסה שיש לדיעה זו לומר שלא קנה כלום הוא מהך דקדושין (דף נא) דפריך אי דאמר כולכם קני את וחמור הוא והנה הרי"ף שם לא הביא הך דהראוי לביאה וכתב הרא"ש דס"ל כיון דקיי"ל קנה מחצה לא קשיא כלל מקני את וחמור וגם הר"י בעל התוס' וכ"כ התוס' בב"ב (דף קמ"ג) דהקושיא שלא אליבא דהילכתא וכבר אמרו שהלכה כרי"ף במקום שאין התוס' חולקין וכ"ש הכא ששניהם מסכימים וגם לפמ"ש הרא"ש בשם יש מחלקין בין היכא דמפיק להו בתרי את וחמור אבל הכא דבחדא לישנא מפיק להו דאמר כולכם מודה רב נחמן דלא קנה ובנ"ד הוי כמו מפיק להו בתרי שהרי פרט כל אחד לעצמו וגם דעת הרמב"ן שהביא במ"מ (פ"ט מאישו') דהסוגיא דלא כהלכתא וגם הרשב"א ס"ל כן רק שהניח בצ"ע על הרמב"ם שפסק באמר כולכם אינן מקודשות כמ"ש בפ"ט ואפילו נתפוס דברי הרמב"ם כפשטן מ"מ אין ראיה שיסבור כהך דעה דמתוך שלא קנה המעות לא קני המטלטלין דהא אפשר שיסבור הרב סברת רבינו שמחה דחילק בין חמור שאינו בר קנין כלל למעות שיתכן בו קנין אחר הגבהה או משיכה וא"כ אין מדברי הרמב"ם ראיה לדבר שאינו נקנה בקנין כיון דיתכן בו קנין אחר משא"כ באחיות שלא יתכן בהם תפיסת קדושין כלל:

וא"כ כיון דהנך י"א שהביא במרדכי שלא נודע מי האומר וגם אפשר שלא העמידו דבריהם להלכה רק בדרך משא ומתן של פלפול והרי הרי"ף והרא"ש והרמב"ן והרשב"א (וכדומה שגם דעת הריטב"א אלא שאינו בידי כעת) שסבורים גם בקדושין אף אם אמר כולכם הנכריות מקודשות פשיטא שדעת זו בטילה וגם מהרמב"ם ובעל הלכות אין הכרח שסברי כדעת זו די"ל דס"ל כחילוק רבינו שמחה דאחיות גריעי דאין שום תפיסת קדושין בהם כלל. ויען בעו"ה בדור היתום הלזה כשל כח הסברא ודרכי ההוראה לדחות הכתוב בספר (וברר) [אברר] עוד בראי' ברורה דליתא להך סברא דאיתא בגיטין (דף ח:) עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויים לך עצמו קנה נכסים לא קנה ומבעי' לן כל נכסי אי אמרינן פלגינן דיבורא ואביי ס"ל מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו ורבא ס"ל עצמו קנה נכסים לא קנה דפלגינן דיבורא ופריך כמאן כר' שמעון דאמר פלגינן דיבורא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ר"ש אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהם ופרש"י אף שאמר כל נכסי חוץ מבית כור שלא קנה שום קרקע שיכול לדחותו מ"מ יצא בן חורין. והנה לכל הפירושים הדמיון שמביא בש"ס דלר"ש פלגינן דיבורא קשה הא יש לומר דלא דמי להך פלגינן דיבורא דמייתי ממתני' דשם י"ל שלא ישכח בשטר הלזה להתפיס השיחרור בעבד כיון שנתבטל מקצת הדיבור ולא פלגינן דיבורא אבל כאן בעבד שהביא גיטו שהשחרור נעשה כהלכתו א"כ מאי איכפת לן במה שצריך לקיים שטרו בשביל הנכסים מ"מ השיחרור נעשה כדת ולא תליא כלל בפלגינן דיבורא. ואחר שראינו דבש"ס מדמי להו להדדי בהכרח צריך לי לומר דפשיטא לי' להש"ס דגם בקיום שטרות אי לא יתכן שישתחרר במחצית הדיבור גם בקיום שטרות דרבנן לא הוה מקיימינן מקצת שטרא ומבטלין מקצת שטרא ולהכי פשיטא דאי לא פלגינן דיבורא לא הוה משתחרר בלא קיום ומבואר מזה באמר עצמך ונכסי לכ"ע אפי' יהיה המתנה של הנכסים בטילה מ"מ משתחרר העבד עצמו וכן מבואר בהדיא בפרש"י (דף ט) ד"ה התם דבאמר עצמך ונכסי שפיר הוה כרות גיטא וא"כ קשה למ"ד קני חת וחמור לא קנה כלום איך יתכן הך דעצמך ונכסי קנוים לך דעצמו קנה וכן הך דר"ש דקנה עצמו אע"פ שלא קנה נכסים ואמת כי לשיטת התוס' אפשר לחלק קצת דמפרשין שאמר לו חוץ משדה פלונית ואין לו אלא אותה שדה שאינו מתקיים דיבור כל נכסי רק בעבד א"כ י"ל דשם לא שיתף בקנינו דבר שאינו נקנה כלל רק שנתבטל דיבור כל נכסי אבל אם שיתף חמור בקנינו אינו קונה אבל בתר עיון הא ליתא דא"כ איך מייתי ראיה לעבד שהביא גיטו שהנכסים משותפים בקנינו א"כ י"ל כמו שאינו קונה הנכסים לא קנה עצמו וגם איך פשיטא ליה בעצמך ונכסי שעצמו קנה ונכסים לא קנה אלא ודאי אין כל הקנין מתבטל בשביל ביטול קצתו ואת וחמור צ"ל כסברם רבינו שמחה שאינו בר קנין כלל אבל נכסים בני קנין הם ונ"ל דאפילו בדבר שלא בא לעולם נמי י"ל שקנה מ"מ הדבר שהוא בעולם ולא שייך סברת רבינו שמחה רק בענין שאין הדבר ראוי לצאת מרשות מקנה לרשות קונה כמו חמור שאינו בר קנין אבל דבר חלא בא לעולם מ"מ ראוי ליכנס מרשות מקנה לרשות קונה כש בא לעולם אינו מגרע הקנין של דבר שבא לעלם בשביל כך כן משמע ממתני' (ספ"ג) דפאה המקדיש כרמו משנודעו העוללות העוללות לעניים משמע אע"פ שהקדיש כל הכרם אין ההקדש מתבטל בשביל שהקדיש גם דבר שאינו ברשותו מ"מ מה שברשותו הוא הקדש ואף שאין יכול להקדיש העוללות כלל מ"מ מידי דממון הוא וסבור הוא להקדישו ואף שאינו שלו מ"מ אין ההקדש בטל במה שהוא שלו. משא"כ בקני את וחמור שאין לחמור רשות כלל שיכניס הדבר לרשותו של חמור אבל כאן הרי העוללות הם ג"כ דבר שבממון וכ"ש לפרש"י ורי"ף שפירשו דקאמר לעולם הוא בן חורין אפילו אמר חוץ מבית כור שלא קנה קרקע שיכול לדחותו ובאמת הקנה לו שניהם הרי הדבר מפורש שאף שלא קנה הקרקע מ"מ קנה עצמו ואילו אמר עצמך ונכסיי קנויים לך חוץ מבית כור קרקע שפיר היה קונה עצמו וכן דעת הר"י הלוי כמ"ש הר"ן שם וגם דעת הרמב"ם (בר"פ ג' מהלכות זכי') שסובר שצריך לסיים הממכר יצא לו ג"כ מפירושו של הרי"ף ורבו ר"י הלוי וכמו שהעיד עליו הראב"ד שם וכיון דס"ל כפירוש הרי"ף א"כ לר"ש ס"ל אפילו אמר חוץ מבית כור קרקע אף שלא קנה הקרקע מ"מ קונה השיחרור אלא דבשחרור טעמא אחרינא איכא דלאו כרות גיטא הוא וכמ"ש הרמב"ם (רפ"ז מהלכות עבדים) ויש מקום עיון במ"ש הרמב"ם שם שאפילו אמר עצמך וכל נכסי קנויים לך תם שייר דבר לא קנה הא בש"ס דס"ד משום דפלגינן דיבורא וטעמא דת"ק דלא פלגינן דיבורא א"כ בעצמך ונכסיי גם ת"ק מודה דהוה שחרור וא"כ מנ"ל למסקנא דגם בשני דיבורים לאו כרוח גיטא הוא ושן פרש"י למסקנא בעצמך ונכסיי הוה שפיר כרות גיטא וצ"ל דס"ל להרמב"ם כיון דלפי האמת אמרינן פלגינן דיבורא ומ"מ לאו כרות גיטא הוא א"כ אין חילוק אפילו אמר עצמך ונכסיי נמי לא כרות גיטא הוא ואין כאן מקומו:

עכ"פ ביררנו דאפילו אמר כל נכסיי יש דברים שאין נקנין מ"מ קנה דבר הנקנה ועפ"ז פרשתי בחדושי ליישב הך סוגיא שא"צ לדחוק כפרש"י ותוס' אלא דמשמע לן אפילו אמר כל נכסי וכיון דכל מידי אקרי נכסי כדאיתא בב"ב (דף קנ"א) ומטלטלין לא מקני בשטרא אלא באגב וקיי"ל דאגב וקני בעינן וא"כ לא קנה המטלטלין כלל ולשיטת הרי"ף דס"ל היכא שהם צבורין לא בעינן אגב י"ל ע"פ פרש"י כיון דלא נודע איזה חלק אפי' ציבורין לא הוי כיון שלא נודע איזה חלק הקנה לו אלא שא"צ לזה דודאי משמע אפילו לא אמר אגב רק בשטר ומטלטלין לא מקני בשטרא ואף דלא קני המטלטלין בשטרא מ"מ קונה העבד ושאר' נכסים ואין להאריך כאן בזה עכ"פ מוכח דבהקנה דבר שאינו נקנה עם דבר הנקנה שפיר קני למה שהוא נקנה ומכאן קשה לי על היש מחלקין שהביא הרא"ש בקדושין דמחלקין בין חד כולכם לקני את וחמור שהם שני דיבורים דהא קיי"ל פלגינן דיבורא וא"כ אין חילוק בין חד דיבור לשני דיבורים אין להאריך בזה:

וגם לפי דברי הר"ן בקדושין שם שחילק דבאחיות י"ל שלא ביקש רק לקנות כולם ומדמי להו לכור בשלשים סאה אני מוכר א"כ נראה שזה אינו רק במוכר משא"כ בנותן מתנה דהמקבל ודאי חפץ לקנות מה שאפשר א"כ שפיר י"ל שאינו מתבטל בשביל קצת שאינו נקנה וזהו סברא נכונה לחלק בין לוקח למקבל מתנה וא"כ א"ש סוגיא דגיטין שכתבתי דשם העבד רוצה בשחרור בכל אופן:

ועם מ"ש נתיישב ג"כ מה שנדחקו כל מפרשים מאי פריך מקני את וחמור הא קיי"ל קנה מחצה ונדחקו דהסוגיא אתיא דלא כהלכתא ולפמ"ש א"ש דהא שם קאמר ולטעמיך היינו לאביי ואביי ס"ל בגיטין (דף ח:) דלא פלגינן דיבורא וא"כ י"ל בקני את וחמור שהקנה בקנין אחד שניהם לא קנו ואפילו תימא שהם שני דיבורים עכ"פ בכולכם לא פלגינן דבורא ואביי לשיטתי' וא"כ הרי זה סיוע להאומרים שאינו קושיא אליבא דהלכתא כדמשמע פשטא דמילחא דהא גם בב"ב (דף קמג) מקשי מינה אהך פלוגתא עכ"פ יש לנו לומר אפילו לשיטת הרמב"ם ובעל ההלכות שלא אמרו כן במקבל מתנה שהרי המקבל דעתו לקנות מה שאפשר לו רק במכר י"ל שאינו רוצה לקנות זה בלא זה:

ומעתה גם דברי רמ"א (בסימן רג) שכתב החליף מעות ומטלטלין י"ל היינו בדרך חליפין של מכירה אבל במתנה מודה רמ"א דקני שפיר וכן יש להוכיח מדברי רמ"א גופיה (בסימן רפ"א ס"ז) בכותב לבתו שתטול כחצי חלק (דבר) [זכר] שכתב שאין נוטלת רק בנכסים שהיו לו אז ולא במה שנפלו (לה) [לו] אח"כ אלמא דהקנה [לה] (לו) ג"כ מה שישאר אחריו שהרי הקנה לה חצי חלק זכר שהכל בכלל מ"מ אמרינן שקנתה במה שהיה לו ואין הקנין בטל לגמרי והוא מתשובת מהר"ם ולמאי דפרישית א"ש דלא אמרינן שיתבטל הקנין רק היכא שי"ל שלא היה מתרצה לקנות זה בלא זה אבל במתנה קני בכל גווני וגם אפשר דגם במרדכי עובדא הוה בדבר מכירה:

עכ"פ זכינו לדון שבמתנה שפיר קני מה שמקנה והדברים ברורים. לאמתה של תורה כמסיני מסורים. ויתד שלא תמוט. וא דבדברי רמ"א בתשובה לא משמע כן י"ל שלא כתב רק לפלפול ולהרבות סברות לסתור דברי ב"י. וכ"ש בנ"ד לפי מה שנראה מטענת היורש שקודם [מותו[ החזיק וציוה שנית לקיים כפי הצוואה ד"ל שכיון להקנות מחדש בצוואת שכ"מ אז לא יועיל הלשון הכתוב בשטר ומ"ש הטוען שכתב שהרשה לדור בחנות והוה דבר שאין בו ממש והדר ה"ל קני את וחמור י"ל כיון שהזכיר הצוואה הראשונה ושם יש בה קנין והיכא דיש בה קנין אמרי' מגופה של קרקע קנו מידו וכיון לחזק הכל ע"פ צוואת שכ"מ א"כ הוה כאילו הזכיר עכשיו ג"כ גוף לדירה ולא אאריך בזה מאחר שכבר כתבתי מה שנראה עיקר בגמרא ופוסקים דבמתנה קני בכל גווני ולמי שיתעקש בכל דהו דחינן לדיעה זו שאין לה קיום:

(טענה שלישית) לפמ"ש רמ"א (בסימן רט ס"ד) האומר לחבירו שיקנה ממנו דמי היין כשימכר היין הוה דשלב"ל י"א דכל זה מיירי במקנה לו סתם אבל אם אמר בפירוש שיקנה כשיהיה בעולם קנה אע"פ שעכשיו אינו בעולם וי"ח והט"ז פסק כהי"א א"כ כיון שבכל הצוואה לא נזכר שהקנה לעניים את גוף הבית רק דמי הבית שציוה ליתן להם דמים ממה שיומכר הבית וא"כ לא קנו העניים כלל ואף בצוואת שכ"מ לא קנו כמ"ש (בסימן רי"ב ס"ז) ע"כ:

ד

תשובה על טענה שלישית. ידי עלי' אשית:

איברא ודאי דבשלב"ל אפילו אמר כשיהיה בעולם לא ותמהני על רמ"א שהביא הך דיעה שהיא דחויה בראיות ברורות במרדכי ר"פ יש נותלין ות"ל קיימתי מסברא דנפשאי. ועוד תימא שהרי משנה מפורשת היא בפ' האומר (דף סב) באומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאתגייר כו' דאינה מקודשת ומבואר בש"ס דלר"מ מקודשת וכל הפוסקים פוסקים דאינה מקודשת משום דאין אדם מקנה דשלב"ל וכן בפ' אע"פ (דף נט) שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה תקדש דלא קידשה וכן בר"פ המפקיד בעינן דוקא סמוך לגניבותה קניה לך ופשיטא שאין לדיעה זו שום קיום ותימא על רמ"א שהביאה בש"ע:

ומ"מ גם במה שסתם רמ"א כדברי המרדכי דמדמי היין הוה דבשלב"ל ולא הביא שום חולק על זה ובאמת דבר זה תלי' בשני תירוצים של התוס' בגיטין (דף סו ד"ה דמי) ולתירוץ קמא דוקא אם אמר כשיבאו אבל אם אמר מדמי חמרא בעי למימר שיהי' היין קנוי ליה לדמי ע"כ. ונראה שלזה דקדק רמ"א לכתוב דמי היין כשימכר דדמי לאומר (בשו') [בשור] כשיבאו דמיו יקדשו דמקרי דבשלב"ל ותפס תירוץ זה לעיקר ולא ס"ל תירוץ השני של התוס' דמסתימת כל העוסקים הרי"ף ורא"ש ורמב"ם ומחבר (בסימן רנ"ג סי"ג) שאם אמר תנו ק"ק זוז מייני קני שפיר אפילו לא נמכר היין כלל וא"כ דון מינה בנ"ד שאמר הבית יומכר כו' ומדמי מכירה היינו ממש מדמי מכירת ביתו וכן נזכר (באות יג) מדמי מכירת ביתו ובכה"ג ודאי הקנה הבית לדמיו. ועוד נראה דהא בלא"ה צריך להבין איך חשיב בערכין (דף כ:) באמר שור זה כשיבאו דמיו יקדשו דשלב"ל הא משמע בפ' אע"פ דכל שבידו לא מקרי דשלב"ל ואם אמר שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים כשאפדנה תקדש הוה הקדש משום דבידו לפדותה וא"כ כאן נמי בידו למכור השור ודוחק לומר שלא ימצא קונה שהרי לא פסק הדמים וגם במשכנתא נימא שלא יהיה לו דמים אלא נראה דשם לא נחתא קדושה על השור ולא הקדיש רק הדמים שיבאו והרי המעות אינם ברשותו משא"כ בשדה שהשדה אף שהיא ממושכנת מ"מ ברשותיה קאי ובידו לפדותה א"כ (נדחקו) [נתחזקו] דברי רמ"א דפשיטא דבכה"ג מקרי דבר שאינו ברשותו שאין לו שום זכות בדמים שיבאו אח"כ. ומעתה נראה שזה החילוק שחילקו בתוס' הוא זה דודאי שם לא נתכוון שיהיה שום קדושה על השור ואם ירצה יאכלנו רק (כשיטלו) [שיטלו] הקדש הדמים ואין שום קדושה על השור אבל אם אמר תן לפלוני מדמי חמרא אין לנו לומר שנתכוין דוקא אם ימכרם דכיון שנתכוין ליתן לו מסתמא ודאי ר"ל שינתן לו בהכרח לא שישתו היורשים היין שלא יבא לכלל דמים והוי כאומר מכרו היין כדי ליתן לפלוני ויש בכח לשון זה כאילו אמר מכרו היין ותנו לפלוני ק' זוז אבל גבי שור אין לנו לומר שכיון למכור השור ולהקדיש דמיו דא"כ למה אמר כשיבאו דמיו יקדשו ה"ל לומר שור זה דמיו לעולה דהוה משמע דנחתא ליה קדושה מיד אבל ודאי גם התם אילו היה אומר מכרו השור ויהיה דמיו לעולה שפיר הוה נחתא ליה קדושה לענין זה והוה כדקל לפירותיו וא"כ כ"ש בנ"ד שאמר בפירוש מכרו הבית ודמיו לעניים דלא מקרי דשלב"ל. ועוד דאם תמצי לומר שנתכוין שלא יקנו העניים כי אם לאחר שיומכר הבית א"כ בלא"ה המתנה בטלה דהא לא ציוה למכור כי אם לאחר מיתה ואין קנין לאחר מיחה ועיין (בסימן ר"ו ס"א) דאפילו מתנת שכ"מ לא מהני בכה"ג דמיד נפלו הנכסים קמי יתמי ועיין בס' צפ"ח ואין כאן מקומו וכ"ש בנ"ד שנתן במתנת ברי ואין קנין לאחר מיתה ותמיה לי על המרדכי בגיטין שם גבי דמי חמרא שתירץ לקושית התוס' דרב הונא לשיטתי' ס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל ולהכי מהני שפיר מחמרא וקשה הא גם לרב הונא קודם שבא לעולם יכול לחזור בו כדאיתא פ' איזהו נשך וא"כ לא תירץ כלום כיון דהתם הוה מצוה [מחמת] מיתה וגם במצוה [מחמת] מיתה מילתא דליתי' בכרי ליתא בשכ"מ וא"כ אף למ"ד אדם מקנה דשלב"ל מ"מ לא יוכל להקנות מה שיפול לו אחר מיתה וכן מפורש בש"ם קדושין (דף עח:) דאין יכול להקנות לו וא"כ איך קנה מדמי חמרא אפילו אם אמרינן דאדם מקנה דבר שלב"ל אלא ודאי ליתא עכ"פ בנ"ד שמפורש שנותן הכל במתנת ברי ודאי הקנה מעכשיו ועוד לפמ"ש בתשובת להרמב"ן דאף בדירה אם כתב קנין אח"כ אמרינן מגופא של קרקע קנו מידו וכן פסק רמ"א (ר"ס רי"ב) וא"כ בנ"ד שהקנה וכתב בפירוש באה"מ לקיום הענין ודאי לכ"ע מפרשינן שהקנה גוף הבית לעניים. ועוד דהא סתם ק"ס הוא מעכשיו כמ"ש רמ"א (בסימן קצ"ה ובסי' רצ"ח) וגם זמנו של שטר מוכיח ומפורש בהדיא בכל אופן היותר מועיל ודאי מפרשינן שהקנה גוף הבית על כל קיום פרטי דבריו ועוד שבא בטענת היורש שקודם מותו בהיותו שכ"מ ביקש שיקיימו הדברים והוה צוואת שכ"מ כמ"ש רמ"א (בסימן ר"נ סכ"א) ומ"ש בטענת היורש דמהרא"י לא ברירא לי' אם הוא צוואה להוציא מן היורשים הנה אנכי רואה כי זה היורש טובתו דורש רעתו אינו דורש. ולסתור הבנין מזימות ומחשבות חורש. והכחיד תחת לשונו והעלים ממני ולא הגיד לי באיזה לשון אמר ואולי יש איזה חילוק מצד הלשון גם לפי הנראה לא נסתפק מהרא"י רק היכא שאפשר שלא היה דעתו בהחלט רק תלאו ברצון היורש ועשה דרך בקשה ואינו רוצה להעביר היורש על רצונו אבל בנ"ד שראינו שעשה כל מה שבכח ידו לחזק הענין ועל הסותר שפך כאש חימה. ורדפו עד חרמה. אין ספק כי שאל על זאת מחכמה. וחכם עדיף מנביא ירד לסוף דעתו של היורש כאשר הוכיח סופו על תחילתו. בכל תחבולת מזימתו. מבקש מרחוק עצתו. בודק עד מקום שידו מגעת החלוק אליו בעינו למצא אונו. לשנות צוואתו ואחר שהסכים בהסכמה גמורה ודאי עמד בדעתו ולא חזר מדעתו הראשונה ליתן אצבע כין שיני היורש לעשות מחובה רשות רק ביקש להיות נדון בכבודו יבא שלום על מנוחתו ובכהאי גוונא גם מהרא"י יודה שכיון לצוואה גמורה בפרט בזמן הזה אשר כשל ברחוב אמת דת האמיתי וילכו אורחות עקלקלות ולזאת ביקש לכל ופרץ גדרותיו ונתיבותיו להשיג גבול עולים ואפילו באיסור אשת איש החמורה לא חיישי' לשינוי דעץא אם קידש או גירש אחר ל' יום וא"כ כ"ש כאן שיש לדון הכל לצוואה גמורה ומה שנזכר בדברי הטוען דיש לחוש שמא יש לו עוד נכסים ובעינן עדים כפי הנראה אחר דצוה על צוואתו הראשונה שרובה מדברים של מיתה וזיכוי נשמתו ומצוה מחמת מיתה קני אפילו במקצת כמפורש (בסעיף ז) ואולי היה באופן שהכביד עליו החולי ג"כ וכל זה העלים ממני ולא הגיד לי:

ומה שפשפש ומצא בספר קצות החושן (סימן רנ) שהניח בצ"ע אם מתנת שכיב מרע מועיל בעניים בלא קנין דכיון דהוא בעי' דלא איפשט' בש"ס אם יכול לחזור וכשת"ל שלא יוכל לחזור א"כ הקנה מחיים וכל שהקנה מחיים צריך קנין ונתלה באילן גדול הוא הריב"ש בתשובה (סימן רז) שכתב ז"ל וכן מאי דבעינן בגמרא בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו הפקיר כל נכסיו חילק נכסיו לעניים מהו היינו לומר דאע"ג דבנותן כל נכסיו לאחרים איכא אומדנא דמחמת מיתה עבד הכא גבי הקדש וחלוק עניים איכא למימר דלאו מחמת מיתה עבד ובהקדש והפקר אף בברי דבריו ככתובים ומסורים וגבי חילוק עניים נמי באמירה בעלמא סגי כדדרשינן בפיך אצדקה אי נמי דמיירי באחת מדרכי הקנאות דלאחרים אפילו בקנין אם עמד חוזר ובהכי אבעי' לן אבל לא לומר דמה שאינו קונה בברי יקנה משום אומדנא בשכ"מ או כשמוציא צוואתו מכלל צוואת שכ"מ עכ"ל ומזה הבין בעל קצות החושן דלפ"ז אם לא הקנה בקנין ומת י"ל שמא כונתו להקנות מהיום ולא קני בלא קנין ואפילו מתנת שכ"מ אינה ויכולין היורשים לחזור דהיורשים אין מחוייבים לקיים נדרו ואני אומר אחר שהעיד בעצמו שמחשובת כל האחרונים משמע דמהני צוואתו על הקדש עניים אין צ"ע שלו מוציא מידי ודאי האחרונים בתשובותיהם ועבדי בהו כמה עובדי וגם הריב"ש גופי' לדעתי לא עלה על דעתו להפך הקערה לגרוע כח העניים מן ההדיוט לענין שאם הוא בלא קנין גם היורשים יפטרו דהא זהו נגד משמעות כל הפוסקים מעתיקי הבעי' דש"ס בהקדיש לעניים וסלקא בתיקו הרי"ף והרמ"ה שהביא בטור (סימן רנב) וגם הרא"ש גופיה שפסק דאין יכול לחזור ולפי דברי הריב"ש דמיירי בקנין א"כ היה לו לרא"ש וטור לבאר דבלא קנין אפילו מת מתנתו בטילה ולענ"ד שלא יעלה כלל על לב אדם לגרוע כח עניים מן כח הדיוט לענין שתתבטל מתנתו גם בלא עמד. וכן ברמב"ם (בפ"ט מזכי') שכיב מרע שהקדיש או הפקיר או חלקו לעניים ם אם עמד חוזר בכל עכ"ל משמע בהדיא במת אינו חוזר ואפילו בלא קנין דומיא דהפקר והקדש וכן הוא בטור (סי' ר"נ ורנ"ב) דמבעיא לן אם חוזר אם יעמוד משמע במת פשיטא ליה דלא גרע מהדיוט וגם בדעת הריב"ש לא עלה למיזל בתר איפכא לומר שיגרע הקדש עניים מן ההדיוט אלא כוונתו דס"ל שאי אפשר שיתקנו בשכ"מ שיהי' קנין גמור ע"פ דברים בעלמא ולכן ס"ל דמבעיא לן כיון שדעת השכ"מ להיות ההקדש לעניים בכל אופן אפילו אם יעמוד אלא דבשביל זה לא יגרע אם מת אח"כ דלא שייך לומר שלא כיון להקנות אלא במתנת ברי רק היכא דיש בה קנין שאנו רואין מאחר שהיה יכול לקיים דבריו דברי שכ"מ בלא קנין אמרינן שלא גמר להקנותו אלא בשטר ולא נאמר שכיון ליפות כחו שלא יוכל לחזור וכן בכתב בהדיא שמקנה לו מהיום נ"ל שלא גמר להקנותו אלא במתנת ברי מאחר שסתם מתנת שכ"מ אין דרכה שיתן מהיום אבל בהקדיש לעניים שספק שלנו אם סתמו כפירושו שיקנה מהיום אף שלא יועיל בלא קנין מ"מ לא שייך לומר שלא גמר להקנותו אלא באופן שיועיל הקנין מהיום דוקא דמעולם לא אמרינן דעתי' לגרוע כח העניים כי אם ליפותן והגאון בעל קצות החושן ארכבי' אתרי ריכשי ליפות כח היורש שיהיה דינו כאילו כתב מהיום ושנאמר שלא כיון להקנות רק שיהיה דוקא מעכשיו וליתא וכן משמע מדברי הריב"ש גופיה שכל פלפולו על הצוואה שם שכתב בה אפילו אתרפא תהא הצוואה קיימת וכתב שם ז"ל ומה שהתנתה שתהא צוואתה קיימת אף אם תתרפא אינו מעלה ולא מוריד והצוואה בטילה מאלי' כשעמדה משמע דבלא עמדה מודה דעכ"פ דין מתנת שכ"מ יש לה שקונה לאחר מיתה עכ"פ ולא אמרינן שכיונה דוקא שיקנה במתנת ברי וע"ש בריב"ש כמה פעמים שכפל כזאת ותלה ביטול הצוואה בעבור שעמדה מחליי':

ובאמת גם בזה דברי הריב"ש שכתב דמיירי בקנין הוא נגד משמעות הפוסקים שלא כתבו בפשיטות דאם אינו בקנין פשיטא דלא קנו בפרט לדעת הפוסקים דמהני תפיסה בבעיא דלא איפשטא וכ"ש לדעת הרא"ש שפסק שקנו העניים ואיך לא יבאר זאת:

ולכן נ"ל ברור שדעת הפוסקים דמבעיא לן אפילו בלא קנין אם היתה תקנת חכמים דודאי מה שחוזר בעמד היינו משום כיון דאיכא אומדנא א"כ אפילו הי' מקנה בקנין באופן שיהיה קנין דאורייתא היה חוזר אם עומד מטעם אומדנא דמוכח א"כ. גם צוואת שכ"מ דרבנן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ולכן פשיטא לן בעמד דחוזר וא"כ לעולם תיקנו דברי שכ"מ שהם בלא קנין יהיה ככתובים ומסורים כאילו נעשו בקנין והשתא ממילא כיון דבעניים אילו נעשה בקנין ליכא אומדן דעת בעניים אם נימא דדעתו להקנות בכל אופן גם בלא קנין מהני ואפי' תימא שאם אמר השכ"מ בהדיא שלא יוכל לחזור לא מהני בלא קנין היינו משום מאחר שזה יוצא מסתם מתנת שכ"מ לא תיקנו בה כלום וצריך בה קנין גמור אבל בהקדש כשתמצי לומר שסתמו כפירושו נתכוין להקנות מיד ממילא הוא בכלל דברי שכ"מ שא"צ קנין בפרט דיש להוסיף נופך וטעם לשבח דכיון דרוצה לזכות מעשיו שיעמוד לו הזכות של הצדקה לקרוע גזר דינו רוצה שתהי' הצדקה בהחלט שלא יוכל לחזור ואם ידונו שיוכל לחזור יש לחוש לטירוף דעתו שלא יספיק זכות הצדקה שלאחר מותו ולכן תיקנו שיועיל בהחלט כן נ"ל ברור בדעת הפוסקים ודלא כהריב"ש ושרי לי' מרי' להגאון קצות החושן שנתן מכשול למעיינים לגרוע כח הצדקה לעניים ות"ל ית' אשר נתן בלבינו להצדיק עני ורש במשפט צדק ועפ"ז זכיתי ג"כ ליישב דברי הרמב"ם (פכ"ב ממכירה דין טו) ז"ל דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ההדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש כו' או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה"ז חייב לקיים דברו כו' הואיל והדבר כן אם ציוה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהם העניים ויש גאונים שחולקין ואומרים שאין העניים זוכים אלא בדברים שהדיוט קונה בהם ולפיכך לא יזכו בדשלב"ל ואין דעתי נוטה לדברים אלו שאין אדם מצווה להקנות והוא מצווה לקיים דבריו בצדקה כמו שהוא מצווה לקיים הנדר ובכ"מ תמה איך יתחייבו היורשים והנודר אינו בעולם והיורשים לא נדרו וכתב שזו השגת הראב"ד ונדחק מדשתקו שם בששמעו סברו וקיבלו ותמוה דלמה לא חילק הרמב"ם בכך:

ה

ולפענ"ד דברי הרמב"ם ברורים ונכונים בטעמם דאיברא ודאי איתא בש"ס פ' מי שמת (דף קמח) דשכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית יאכל פירות דקל לא אמר כלום דליתא בברי וכמ"ש הרמב"ם גופי' שם בתחילת הפרק אלא דס"ל דא"צ להיות איתא בברי מכח שעבוד גמור דא"כ למ"ד שעבודא לאו דאורייתא ופריעת ב"ח מצוה א"כ אינו אלא מצוה בעלמא ואין כאן שעבוד נכסים ולכן מלוה ע"פ אינו גובה מן היורשים אטו נימא בשביל זה מיקרי ליתא בברי שאפילו נתחייב בחיוב גמור כל שלא כתב שטר הרי אינו גובה מן היורשים וא"כ לא יועיל מתנת שכ"מ ועיין ב"ב (דף קעה) אלא ודאי לא מקרי ליתא בברי רק כשאינו מחויב לקיימו כלל אף מצד המצוה אבל כשיש חיוב עליו לקיימו מצד המצוה שפיר מקרי איתא בברי ושפיר תיקנו בשכ"מ ובזה דברי הרמב"ם באו מדוייקים דבשלמא בנתן למי שאין חיוב עליו לקיים דברו מקרי ליתא בברי אבל אם יש חיוב עליו מצד נדר ומצוה לפרעו לא גרע מלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא דמצד המצוה מקרי איתא בברי וא"כ דברי הרמב"ם מדוקדקים שכיון שאמר שהוא נדר ואיתא בברי וא"כ ממילא בשכ"מ שפיר מהני אפילו דשלב"ל וכ"ש שגם הראב"ד יודה לו בזה רק שמחלק בין אם אמר אתננו להקדש שהוציא בלשון נדר ובין אם אמר יהיה הקדש אבל אם הוציא בלשון נדר גם הראב"ד מודה דמקרי איתא בברי כיון שלא יחל דברו וגם הרא"ש אפשר דמודה לזה עיין בטור ח"מ (סי' ריב) ודבריו מסתברים בזה ול"ק כלל קושית הכ"מ וא"צ לדחוק כלל. וכבר קבע בש"ע (סימן ריב) להלכה כדברי הרמב"ם ולפמ"ש אין הכרעת הרמ"א מכרעת במ"ש ודוקא אם הנודר קיים דודאי בשכ"מ קנו עניים במתנת שכ"מ מטעם שהוא חייב מטעם נדר וגם הראב"ד נראה שמודה להרמב"ם שהרי לא השיג על (דין ט"ז) שכתב בשכ"מ מהני רק שחולק בין הוציאו בלשון נדר אבל בהוציאו בלשון נדר מודה הראב"ד דמהני בשכ"מ לענין שהיורשים מחויבים לקים. וא"כ בנ"ד יש לנו עוד לצרף דעת הרמב"ם שמועיל ההקדש לעניים אפילו בדבר שאין בו ממש ודשלב"ל לגמרי וגם הראב"ד יודה בזה:

ומה שהוקשה להראב"ד מהא דפ' שור שנגח דחנן בישא תקע להאי גברא אמר האי גברא הואיל ופלגא דזוזי נתבי' לעניים הדר אמר נתבי' נהלי אמר ר' יוסף אנן יד עניים אנן וכבר זכו בו עניים וקשה הא בלא"ה חייב מדין נדר נראה דלאו קושי' היא להרמב"ם דעדיפא מינה קאמר דקני מצד הדין במעמד שלשתן ונ"מ טובא דאילו מדין נדר הי' נשאל עליו ויתיר לו וכמ"ש ביורה דיעה (סימן רכ"ח סעיף ויו) משא"כ מדין מעמד שלשתן מקרי בא ליד גבאי ואין יכול לשאול עליו. עוד נ"ל דנ"מ אם הוא מדין גדר היינו שנדר החוב א"כ לפי מאי דאיתא במוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול א"כ אם הי' מוחל להחייב לא הי' שייך לחייבו לקיים נדרו דכיון דמחיל לזה אין בכלל נדרו רק שיתחייב ליתן כשיבא לידו משא"כ בלא בא לידו מעולם משא"כ אם הוה מעמד שלשתן פקע כחו ואין יכול למחול כלל ולק"מ על הרמב"ם:

ואין להקשות על מ"ש נימא גבי הלואתו לפלוני דאיתא בברי ע"י שבועה אם נשבע שהלוואתו לפלוני י"ל דבכה"ג לאו לישנא דשבועה הוא דהוא דבר שאינו ברשותו ובשביל שיכול לישבע אתן הלואתי לפלוני לא מקרי איתא בברי דא"כ גם בידור פלוני נימא דאיתא בברי כשיאמר בית זה לפלוני לדירה אלא ודאי בעינן האי לישנא ממש וגם מהא שמעינן שתיקנו מעמד שלשתן בעניים אף שהוא הלכתא בלא טעמא רק משום תקנת השוק מ"מ לעולם לא גריעי כח עניים מן הדיוט:

מ"ש בטענה ה' דמנה דוקא קאמר ואין מטבע נקנה בחליפין אם נאמר שכיון למעות של מכירה שלאחר מיתה ואין מקום לשום קנין ואם נתפוס שהוא מתנת ברי ע"כ הבית לדמים הקנה ואין מקום לדברים אלו וכ"ש שיש ג"כ מתנת שכ"מ במה ששנה הדברים ויש לנו לומר ארכבי' אתרי רכשי פן יש ענין שלא יתפוס בו הקנין והוה כשני שטרות ואוסיף בי' מידי דלא ביטל שני את הראשון וכאן א"צ לזה שאם הוא מתנת ברי אין כח בידו לבטל רק מה שבא בטענת היורש וסתר פנים ישים לבעל המתנה מטעם מתנה טמירתא ומצא און לו מתשובת מהרי"ט (ס"ב סימן נ"ד) מידי עברי בתשובת מהרי"ט הנה עיינתי שגם הוא הסכים לבטל טענה דאת וחמור והרבה ראיות ודמיונות שונות ותיתי לי כונתי לרובם מסברא דנפשאי ולא העליתים על ספר יען כי יש להם דחיות שונות וגם במה שהוקשה לו לסברת הר"ן דס"ל בקנין הטעם משום הקפדה מאי הקפדה שייך בהך דתרומה דמייתי דמוסיף על החיצון דמאי הקפדה איכא אם יחול שם תרומה על המתוק אע"פ שלא יחול על המר כבר הוקשה גם לי אלא דלא חששתי לקושיא זו דמהך דתרומה מוכח דקני הכל ולענין שיקנה הכל ע"כ לא שייך חילוקו של הר"ן ופריך שפיר כיון דמוכח דקני הכל א"כ תקשי גם באת וחמור למ"ד [לא] קנה הכל ובלא"ה תמוהים דבריו דהא בלא"ה חזינן דהרמב"ם גופי' פסק בקני את וחמור קני מחצה כמ"ש (בפ"ג ממכירה דין י"ב) וע"כ לומר דבקני את וחמור לא שייך סברת הר"ן דמקפיד על כל המקח שהרי בודאי יודע שאין החמור בר קנין אלא ודאי כונת הר"ן דהיכא דלא שייך הקפדה בהא פליגי בב"ב ופסק הרמב"ם כרב נחמן דקני מחצה והיכא דשייך לכ"ע לא קני והיינו טעמא דמקשינן באמר כולכם קני את וחמור הוא אף דפסקינן קנה מחצה ע"כ הקושיא בהדרגה דכיון דפליגי באת וחמור דלא שייך הקפדה בכולכם דשייך הקפדה ודאי לא קני א"כ כיון דפסק הרמב"ם בקני את וחמור קני מחצה ע"כ לומר דבקני את וחמור ליכא הקפדה וא"כ פליגי בליכא הקפדה ובאיכא הקפדה ס"ל להרמב"ם לא קני כלום. גם הביא שם דעת הריטב"א שהוא כיש מחלקין שכתב הרא"ש וגם דעת הראב"ד דהיכא דאיכא למימר דטעי בזו אמרינן קנה מחצה אבל באמר כולכם דודאי ידע שאין כולם מקודשות והמקנה יודע שאחד חמור ולא קני י"ל לכ"ע לא קני שידע שאין האחיות מקודשות דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו ולכן י"ל שלא נתכוין רק להשטות ולא לקנות ובנ"ד פשיטא דלא שייך שאין לנו לומר דידע דלא קני שהרי מסר דבריו לב"ד ואם הב"ד שבעיר לא נתנו לבב לזה איהו מנא ידע וגם בב"ד ליכא השטאה וגם מהרי"ט הכריע דלא כהך דיעה בפרט במתנה וכן הביא בשם תשובת הרא"ש ורשב"א א"כ פשיטא שלא מצינו שום מקור לדיעה זו ואין היורש יכול לטעון כלל קים לי כדיעה זו שלא מצינו שום מקום מפורש שיאמרו כן במתנה שלא כיון ליתן רק שניהם דוקא וכמו שבררנו ג"כ והחולק על זה טועה בדבר משנה:

ו

ועתה נבא לבטל טענה דמתנה טמירתא וכמה תשובות בדבר הנה עיין ב"י שהעיטור כתב בשם כמה גדולי ראשונים דלא חיישינן רק ביש ריעותא שהפציר בו כמה פעמים וניהו דאם מחמרינן שלא להוציא הנה ניזול בתר טעמא הרמב"ם (בפ"ה מזכי') כתב הנותן מתנה בין ברי בין חולה צריך שתהא גלי' ומפורסמת אמר לעדים כתבו בסתר אינה מתנה שזה מערים כדי לאבד ממון אחרים שיחזור וימכור אחר שיתן לפיכך כל שטר מתנת קרקע שאין כתוב בו ואמר לנו כתבוה בשוקא כו' וכיוצא מענינים אלו חוששין שמא מתנה מסותרת היא עכ"ל. הנה לטעם הרמב"ם שעושה קנוניא להטעות לאחר ועושה קנוניא זה לא שייך בדברים שעשה לתיקון נשמתו רק במחנה שנתן ליחידים פרטיים י"ל שמתנה מסותרת היא ובאמת נראה לפי טעמו של הרמב"ם במטלטלין לא שייך מתנה טמירתא דהא ל"ל שעושה קנוניא שימכור לאחרים המטלטלין כיון דמטלטלין לא מקנו בשטרא והנמצאים ת"י הם שלו ואפילו יביא זה עדים שנתנם לו נטעון ללוקח לקוח או החזרתי ואם רוצה לגזול לחבירו אחר שמכרם לו הלא יוכל לומר החזרתים לך או נאנסו דהא מטלטלין יכול להבריחן בכל אופן ואם יקבל מעות מלוקח אין תקנה לרמאי שירצה לגוזלו ובסתם קנין מטלטלין שהוא במשיכה לא שייך קנוניא כלל כשבא לרשות מקבל ואפילו לקח מגנב שהוא מפורסם צריכים הבעלים להחזיר הדמים כדאיתא בח"מ (סימן שנ"ו) ועוד דע"כ לומר שיבריח המעות שירויח בקנוניא דאל"כ לא יחרוך רמי' צידו וא"כ אם איש עול הוא יוכל להכריח המטלטלין עצמן שמוכר אם מניחן אצלו ולכן דקדק הרמב"ם וכתב כל שטר מתנת קרקע ובודאי דבריו בדיוק. ונפלא על ה"ה שכתב דקרקע לאו דוקא כי מה ראה על ככה כיון דזה עיקר טעמו של הרמב"ם ובשביל קנוניא א"כ י"ל דדוקא בקרקע קאמר דשייך בה קנוניא שימכרנו לאחר ויוציאנו המקבל והוא יבריח המעות וכן נראה עיקר בדברי הרמב"ם לפי טעמו:

ונ"ל עוד לפי דקדוק לשון הרמב"ם דס"ל הא דאיתא בש"ס דסתמא חיישינן וכבר דקדקו לשון חיישינן וס"ל להרמב"ם דלשון חיישינן הוא היינו בודאי אילו אמר לעדים כתבו סתמא ולא אמר תתחבאו ותכתבו ודאי הוה מתנה גמורה אלא דאי לא כתב כתבוהו בשוקא בשטר חיישינן שמא אמר התחבאו וס"ל במקנה סתמא דעתו שיכתבו כל יפויים וי"ל אף באומר סתמא כתבו בשטר מסתמא כל שלא אמר תתחבאו דעתו שיכתבו בשופרא דשטרא וכמ"ש (בסימן ס"א) בח"מ אלא דבסתמא היינו שלא פירש בשטר ואמר לנו חיישינן שמא אמר תתחבאו ולכך יכולים העדים לכתוב ואמר לנו שבו בשווקים כו' כמו שאנו כותבין ואמר לנו הוו עלי עדים כו' אף שאינו מפרש כן בהדיא דמסתמא דעתו שיכתבו באופן המועיל כנ"ל ברור למעיין היטב דאל"כ הי' לו להרמב"ם להשמיענו ואם לא אמר לעדים כתבו בשוקא המתנה פסולה אלא ודאי כדפרישית דחיישינן שמא אמר תתחבאו ובהכי ניחא דבכל דוכתי שנזכר בש"ס תנו מנה לפלוני או מנכסיי ולא נזכר כלל שיאמר כתבו בפרהסיא אלא ודאי אין זה אלא חששא שמא אמר התחבאו ולפ"ז כשגלוי לנו אמתת הדברים ועדים מעידים שלא אמר התחבאו שפיר הוה מתנה גלוי' והכי משמע בש"ס (ב"ב דף מ"ם) קנין בפני שנים וא"צ לומר כתובו וקשה הא צריך לומר כתבו בשוקא ודוחק לומר דמיירי במכר ובזה ניחא מ"ש התוס' פ' אע"פ שאמר כתבו וחתמו והבו לי' למה אמר כתבו הא סתם קנין לכתיבה עומד ולפ"ז ניחא דשם מיירי במתנה ע"כ שיאמר כתבו בשוקא ולהכי נקט לשון כתבו אבל באמת זה דחוק ולכן ס"ל להרמב"ם דבלא אמר התחבאו סתמא לכתיבה עומד ויוכלו לכתוב כתבוהו בשוקא ויצא לנו מזה לדעת הרמב"ם לא חיישינן לטמירתא רק כשאין העדים לפנינו אבל כשידוע שלא אמר התחבאו שפיר הוה מתנה גלוי' (היא) וא"כ בנ"ד לשיטת הרמב"ם וכפי עדות העיטור שגם דעת הרי"ף ור"י מג"ש שאינו אלא לדקדוקי מילתא לא חיישינן כלל היכא דלא אמר התחבאו ולא נודע אחר הדקדוק דפייס מיני' ליכא למיחש לטמירתא וגם בקנין לא ברור לר"י מג"ש דיש לחוש לטמירתא ונ"ל עוד הכרח עצום למ"ש בדעת הרמב"ם דהא טעמו של הרמב"ם דחיישינן לקנוניא ואם איתא דבאמר לעדים כתבו סתמא חיישינן ג"כ שכיון למתנה מסותרת כדי לעשות קנוניא א"כ אף שיאמר לעדים כתבוהו בשוקא ניחוש שכיון לקנוניא ואחר שיודע דסתמא פסול ולא יוכל להפיק מזימתו ומחשבתו הוכרח לומר כתבוהו בשוקא אין לדבר סוף ולא דמי לסריקון דמהני בי' קבלת אחריות כדאי' (בסימן רל"ו סעיף ד) דאמרינן כולה האי לא עביד היינו משום דמסתמא לא הי' שואל ממנו כולה אבל זה שעושה בשביל קנוניא בודאי עושה שיועיל לו הרמאות באיזה אופן שיהי' וגם לסברת הראב"ד שעשה כן להחניף בשביל טובה וכ"כ הרא"ש וא"כ כשהמקבל יודע שצריך לכתוב. כתבוה בשוקא גם צווי זה יעשה להחניף שאל"כ ידע המקבל שישטה בו אלא ודאי בסתמא לא חיישינן כלל למתנה טמירתא אם לא שאמר לעדים בפירוש התחבאו ואילו אמר התחבאו לא היו העדים משקרין לכתוב היפך דבריו והדברים מוכרחים כמעט והא דאיתא בש"ס ללישנא בתרא דלא אמר לעדים היינו משום דבזמן הש"ס היו רגילין לפרש וחשיב רעותא מה שלא פירש (או) [אלא] דס"ל דחיישינן היינו דקיי"ל דלא חשיב ריעותא מה שלא אמר רק בשטר פליגי אלא דמדברי התוס' והרא"ש שכתבו דהאידנא לא חיישינן לסתמא משום דנהיגי לכתוב בכל, שטר מתנה כתבוה בשוקא הילכך כשמצוה לכתוב סתם הוה כאילו אמר כתבוה בשוקא משמע דבלא זה הטעם אע"פ שלא אמר התחבאו הי' פסול משום מתנה טמירתא אלא שדבריהם תמוהים בעיני שכתבו מיהו לפי מה שנוהגים לכתוב בשטר מתנה ואמר לנו מתנה זו כתבוה בשוקא כו' הילכך כי אמר להו סתמא דעתו לומר כמו שכותבין בשטרות ובימי האמוראים לא היו נוהגין לכתוב כך לכך הי' צריך לומר בפירוש ע"כ וקשה להבין דהא השתא קיימינן בסברא דסתמא פסול וא"כ איך אפשר שלא היו נוהגין לכתוב וא"כ השטר הי' פסול ומסתמא ספרי דדייני גמירי כדאיתא בפ' זה בורר (דף ל) ואיך אפשר שלא היו נוהגין לכתוב ופסלת כל שטרי מתנה וא"כ ע"כ בכל מתנה קיימת הי' כתוב כתבו בשוקא ונ"ל ברור כוונת התוס' דבימי האמוראים לא הי' הסופר כותב כי אם ע"פ דברי הנותן ובלשון הנותן והי' מפרש בשעת הקנין איך יכתבו ולכן אם לא כתב בשטר כתבוה בשוקא מסתמא לא אמר להם הניתן ולכן חיישינן לסתמא אבל בזמן הזה שידוע שמקבל ק"ס ואינו מפרש שום דבר ומ"מ כותבין ואמר לנו כו' וכל יפויים וכתבוה בשוקא וא"כ זה שמקבל ק"ס דעתו לכתוב כמנהג אפילו לא פירש ועפ"ז נראה להוכיח כדברי הטור שאפי' לא כתב בשטר כתבוה בשוקא לא חיישינן דל"ל כמו שפירש הב"י דכוונת התוס' הוא שאם קיבל ק"ס סתמא יכול לכתוב כתבוה בשוקא דא"כ איך כתבו שנוהגין לכת ב בשטרי מתנה כתבוה בשוקא ממ"נ נחזי איך נהיגי אם נהוגין ע"פ אמירת הנותן שמפרש להם כתבוה בשוקא א"כ פשיטא דיש לחוש טפי כשאינו מפורש י"ל ודאי טמירתא היא ולא יוכלו העדים לכתוב בלי דעת מקנה ואם ר"ל שנוהגין אף בלא אמר הנותן בפירוש א"כ הא גופא קשי' אמאי כתבינן הכי וע"כ היינו משום שדעתו לכתוב אפילו לא פירש וא"כ מאי הילכך כי אמר להו סתמא דעתו לומר הא זר עצמו הדין שכותבין כן בשטרות בלי המלכת הנותן ולכן הדבר ברור שכונת התוס' דודאי בזיון האמוראים שהיו מפרשים כתבוה בשוקא א"כ ברוב מתנות קיימות הי' כתוב בשם כתבוה בשוקא והיינו ע"פ המלכת הבעלים שאמרו כן בפירוש ואילו לא אמר בפירוש לא היו כותבין וה"ל סתמא וחיישינן א"כ איכא ריעותא במתנה זו ולהכי חיישינן אבל בזיון הזה הנותן יודע כשמקבל ק"ם יכתבו כל יפויים ואין דרך לפרש כלל וא"כ מסתמא דעת הניתן שיכתבו כמנהג שהרי כותבין כן מעצמם וא"כ ממילא סתמא אינו פסול רק משום דאיכא ריעותא דלא פירש הנותן אבל אם אין צריך לפרש גם מה שלא כתבו העדים אין ריעותא דתלינן בטעות סופר:

ובהכי ניחא מה שהקשה מהרי"ט בתשובה (סימן נד) מדברי הרא"ש בתשובה שהביאה בטור (סימן ס"א) כל שנהגו לכתוב במדינה הן נאמנות הן כתבוה בשוקא כו' דעתו שיכתוב כמנהג מדינה והא ודאי אם אין כתוב בו נאמנות לא אמרינן כמאן דכתוב דמי עד דמפרש לי' סיפר והה"ד כתבוה בשוקא ולפמ"ש דברי הטור מוכרתים ולק"מ דבשלמא נאמנות אם אין כתוב בו אמרינן שלא נתן לו נאמנות אבל כתבוה בשוקא עיקר טעמא משום דחיישינן בשביל ריעותא שלא אמר בפירוש וכיון דאין אנו מצריכין אמירה בפירוש ואמרינן מסתמא דעתו אמתנת פרהסיא א"כ בשביל שלא כתב בשטר דמי לאחריות ט"ס שי"ל לכך לא כתבוה בשביל שלא זכרו הנותן בפירוש דעיקר טעמא דחיישינן לסתמא הוא דוקא בזמן הש"ס שרגילין לפרש בשעת ק"ס כתבוה בשוקא ולהכי חיישינן מצד שכיון שאינו כתוב מסתמא לא אמר אבל אם בלא אמר נמי לא חיישינן אין ריעותא ממה שלא נכתב שא"צ לכתוב כלל כיון דליכא ריעותא לא חיישינן לטמירתא כמו דלא חיישינן לאמנה וקנוניא והדברים ברורים למבין וגם מ"ש בנאמנות בלא כתבו דלת מהני הרי מצינו לגדול שבאחרונים חלוק עליו הוא הרב בש"ך (סימן ס"א סק"י):

ונ"ל עוד הוכתה לזה דהא קשה טובא בשלמא בשאר יפויים שבשטר שפיר אמרינן כיון שרוצה ליתן מסת וא דעתו שיכתבו כל יפויים ובעין יפה נותן אבל מתנה טמירתא עיקר הטעם שלא גמר והקנה רק עושה לקנוניא או להחניף א"כ איך נימא דמסתמא דעתו לכתוב באופן [המועיל] הרי עיקר החשש בשביל שלבו בל עמו ליתן ואיך נימא שדעתו על כל יפויים הרי אנו חוששין שאינו חפץ ליתן כלל ודוחק לומר שיודע שיכתבו כתבו בשוקא דאטו כ"ע דינא גמירי הרי אפילו בש"ם פלוגתא אי חיישינן לסתמא ולא אמרינן אלא דספרי דדייני גמירי כדאיתא בפ' זה בורר (דף ל':) אבל על הנותן ליכא חזקה זו אלא ברור דלא חיישינן בטמירתא רק בזמן הש"ס שהיו רגילין לפרש וזה שלא פירש חיישינן לי' אבל בזמן הזה שאין רגילין לפרש ליתא לדין סתמא כלל וכן משמע לשון הרא"ש שכתב האידנא דלא חיישינן לסתמא משמע שאין דין סתמא נוהג כלל בזמן הזה ואם איתא הא חיישינן לסתמא כשכתוב בשטר סתמא אלא ודאי ס"ל בזמן הזה לא חיישינן לסתמא כלל וא"כ אין מקים לחוש לטמירתא בנ"ד לדעת הרמב"ם שכתבתי דדוקא בשטר שכתב סתמא חיישינן וס"ל להרמב"ם הפירוש בש"ס אף דאמר ר' יוסף איכא דאמרי דלא אמר כתבוה בשוקא ואמרינן איכא בינייהו סתמא וא"כ משמע בלא אמר מקרי נמי סתמא י"ל דס"ל להרמב"ם דבסוף הסוגיא איבעי' לן סתמא מאי וקשי' לי' דהו"ל למימר מאי הוה עלה או הילכתא כלישנא קמא דר' יוסף או כלישנא בתרא דר' יוסף ולכן ס"ל דבעי' זו דרך את תלה דבעי' דין סתמא שכתוב בשטר אי חיישינן שאמר התחבאו וקיי"ל חיישינן וקשי' לי' אמאי לא אמר לא מגבינן אלא ודאי אסתמא שבשטר קאי דחיישינן שאמר התחבאו ובנתברר ע"פ העדים שלא אמר לא חיישינן כלל. ולפי שהטוען הלזה חופש ובודק גנזי נסתרות וכמטמונים יחפש לבטל צוואה אולי יתעקש ויאמר קים לי כמהרי"ט אשיב לו מטיני' הנה גם מהרי"ט לא חלק על הטור רק כיון שאין כתוב בשטר יש לחוש שמא גלה דעתו שלא יכתבו כיון דדרך עדים לכתוב מעצמן וא"כ בנ"ד שידוע שלא אמר התחבאו ואלו היו רוצים היו יכולין לכתוב ע"פ ק"ס כתבו בשוקא מידה מהרי"ט דליכא למיחש לטמירתא. ועוד נראה דכיון שביקש כמה פעמים לקיים הצוואה ורובו בדברים הנגעים לגבוה איך נימא שלא כיון בכל לב אם כהחל אנוש והחל בו יתברך וגם השביע שלא לשנות ואפילו בשדים גמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה כ"ש במי שבא להצדיק מעשיו:

ועוד הרי כתב הרמב"ן הובא בנימוקי יוסף דאף שכתב בכל יופי לא מהני אם לא שכתב כתקון חכמים כמו שפיר"ת ובצוואה הרי כתב כתיקון חכמים. ותו כיון שמסר דבריו לב"ד שבעיר ומלתא דבי דינא קלא אית לי' ולית בי' דין טמירתא דהא עמד בדין קלא אית לי' וזהו מילתא דמיסתברא ולא אאריך בזה כי יש די והותר במה שבררנו עד שאינו חושד וחלוק על זה אלא עיקש ופתלתול וכ"ש שחיזק הצוואה בשכ"מ ומצווה מחנות מיתה וכמו שאמרנו למעלה:

וטענה חמישית היא כמוץ אשר תדפנו רוח קדים חרישית. במה שאמר דינא דמלכותא דינא בכל מילי בפרט שהם תלוים בקרקעות ונוהגים להכתב בערכאות על נייר סטעמפל וזהו במכתב והקנין צריך לעשות בפני השופט. הנה טענה זו כו' היא סיבה להחליף תיק להפר תורת כי' והוסיף עוד דגם בשכ"מ לא אהני משום דליתא בברי והאיש אשר יראה כי קרב ק צו ובא עתו אם רוצה לזכות נשמתו ע"פ צוואתו הנה הוא מוכרח אל רופאי אלילי כו' ועל ידו ילבש צדקה כמעיל ובזמן שגזרו עליהם להיות כזבים בכל דבריו לפני השופט יביאנו. והונו לתינן דלים יקבצנו. לפקח מעזבונו. ובזאת יתרצה העבד אל אדונו חלילה מעשות כדבר הזה ובכל מה שהביא אין בו ראיה רק שמועיל הנעשה בערכאות אבל אם הערכאות גוזרים לבטל מה שהוא קנין ע"פ הד"ת לא מצא בכל אלה. וכבר כתב בסמ"ע סימן שמ"ט עיין שם כו' והנה הרא"ש בפ"ק דגיטין שכתב ומתרצי מתני' כו' אם הנהיג המושל שלא יעשו שטר אלא בפני הערכאות שלא יחתמו העדים על שטר עד שיביאו בעלי דבר בפני הערכאות ויראו וידעו הערכאות אמיתת הדבר ואז יתנו רשות לעדים לחתום כו' אם איירי מתני' אפילו בשטרי מתנה עכ"ל וכ"כ בטת"מ סימן ס"ח הרי ראינו דאחר כל המעלות שמנה הרא"ש איכפל תנא לאשמועינן להכשיר שטרותיהם ואם כדברי הטוען בענין הלזה איך אמר שהנעשים בערכאות כשרים הא שאר שטרות פסולים כשלא נעשו בערכאות אלא פשיטא שלא עלה על לב לפסול שטר העשוי כדת ישראל כו' והא דאיתמר בב"ב (דף נ"ד:) ומלכא אמר שלא ליקני אלא באיגרתא משמע שהיה דין המושל דין אף שהוא נגד הד"ת שהרי לפי הד"ת קנה זה בחזקה ויש להשיב חדא דקרקעות שלהם היה עיקרו של מושל כדאמרינן התם ארעא לטסקא משתעבדא ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא עד שאמרו שלא יטול הבכור פי שנים ולכן יכול לחוק לו ח קים כרצונו אבל בזמן הזה שאין הנימוס כלל שיטול בית או קרקע בלא משפט א"כ יש לכל אחר בשלו קנין הגוף ויכול להקנות למי שירצה כפי נימוס הישראלי:

ועוד נראה דודאי מה שעושה בשביל תיקון הנהגת המדינה בזו י"ל שתיקן לעצמו לפי שכל שטרות הקרקע אוצר המושל ובאו למען דעת ממי לתבוע המם המוטל על הקרקע או בכדי שיבאו כל אחד בזכות הברור ומה שאינו מקבל דין הישראלי לקנות בחזקה כי התם היינו לפי שמשפטי התורה למעלה מן השכל ועל המושל לדון בנימוסי ושכל האנושי בהנהגת המדינות אבל אם היה הכונה להשפיל הדת הישראלי והשפלה הגבה והגבה השפל [וב"ה בעתים הללו אין כזאת כלל כי גם כל האומות מיקרים תורת ד' וישראל] בזו אין אנו מחוייבין דאל"כ לשוא עט סופר וכמו"ש הרשב"א בתשובה שמובא ב"י ס"ס כ"ו ועיין בש"ך סימן ע"ב וכ"ש בזה שבודאי אם איש יודה שהקנה לחבירו בח"י אף הערכי לא יפסול השטר אם יודה ולא יטעון נגדו רק בצוואה אומרים שאין מאמינין לישראל שמא לא היה שפוי ברעתו ות"ל על זה לא יהיה תורה שלימה שלנו כו' אשר כו' וכל שכוונתם למעט מעלת ישראל אין אנו מצווין להתנהג כמותם ואדרבה כו':

ואם כדברי החכם הטוען מה זה שצווח ראש החכמים מי יוכל לשפוט עמך הכבד כו' וכי לא תהא חכמת החכם מכל אדם כח הנימוסים ועשה יעשה לו חוקים כפי חכמתו ולא יגרע דינו מדין אחרים אלא פשיטא שאין רשות לשום נברא לשנות מחוקי מלכו של עולם כו':

ז

ועל טענה השביעית הנה נתלה באילן גדול הרב הגדול מהרי"ט (בסימן כ"ב) ולפי שהי' רב גדול ומפליא לעשות בתשובותיו עוקר הרים וטוחנן זו בזו בסברא ונורא בחריפות ובקיאות עושה ציצים ופרחים לתורה לזאת אמרתי להאריך ולברר הדברים והוא ית' יהי' לי לעזרה ולהוצא הדין לאמתו להלכה כשורה. הנה דעת הרב מהרי"ט במי שציוה בחליו ליתן ר' זהו' לחמש יתומות בנות טובים את שיראה בעיני פלוני כו' ונסתפק מהרי"ט אם קנו היתומות ואתי עלי' מטעם שכתב דכיון דלא אמרינן ברירה בשל תורה לא זכו כלל בשעת הקנין שהרי לא נודע למי הקנה ומי יבואר מהם אצל פלוני וכהא דאיתא בפ' בכל מערבין מעשר שני שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס ואמר ר' יוסף לא חילל משום דאין ברירה וכי היכא דאין מקנין דבר שאינו מבורר הכי נמי אין מקנין לדבר שאינו מבורר ואתי נמי עלי' מזה שכתב הר"ן (בפ"ג דגיטין) שדעת הרמב"ן דלא מהני משתעבדנא [ך] ולכל דאתי מחמתך דאין ברירה והר"ן חלק עליו שאפשר שישתעבד לכל העולם בזה אחר זה וא"כ בנ"ד שייך ג"כ ברירה ואני אומר אחר המח לה מרוממות קדושת תורתו לא כוון להלכה ולמען הציל עני ואביון מגוזלו והוא ית' עומד לימין אביון לזאת אמרתי להרחיב הדיבור ואתהלכה ברחבה. להקיף הלכות כתנורו של עכנאי והוא ית' יחנני דיעה ובינה. להוציא הדין לאמיתו באמת ואמונה. הנה קשה על דברי הרמב"ן והר"ן דאם בהקנאה נמי אמרינן ברירה א"כ איך קיי"ל דדאקני משתעבד הא הוה ברירה דלא נודע איזה שדה יקנה ובגמרא לא נסתפקו רק משום דשלב"ל אבל משום ברירה ליכא למ"ד ודוחק לומר דאינו משועבד כי אם כשיבא לעולם ואז הוא מבורר וכזה שייך בזה ברירה כדאיתא בפ' מרובה (דף ס"ח) דאם אמר כל הנלקט אין כאן ברירה ועוד דהא כמה פוסקים ס"ל דאין יכול לחזור א"כ ע"כ חייל השיעבוד מיד עיין ש"ך ח"מ (סימן קי"ב) שהכריע דאין יכול לחזור. ועוד תמיה איך פשיטא לי' להרב מהרי"ט דאין מקנין דבר שאינו מבורר והא ודאי ליתא לכל הדיעות דהא בגיטין (דף ט) שפירש רש"י באמר נכסי נתינים לך חוץ מבית כור פלוני פרש"י שלא קנה הנכסים דבכל חד איכא למימר דהיינו האי דשייר וכן דעת הרי"ף והרמב"ם והתוס' והרא"ש והראב"ד חולקים ביכול לקנות דבר שאינו מסויים אלא דלוקח נוטל כחוש ואף הרמב"ם (בפ"ג מהלכו' זכי') שדעתו כרי"ף כתב באומר חלק בשדה פלוני אני מוכר הואיל וסיים השדה אע"פ שלא סיים החלק נוטל אותו חלק הפחות וכתבו הטעם בשביל שסיים השדה והוא מוכרח שהרי תלמוד ערוך חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדה הרי דפשוט לכל הפוסקים שנוטל חצי שדה אף שאינו מבורר ואין להתעקש ולומר כיון דנוטל כחוש מקרי מבורר דליתא דלהכי נוטל כחוש הוא משום דיד בעהש"ט על התחתונה ובודאי תלי' ברצין המוכר מה שחפץ ליתן. ועוד אם אין שום עילוי לחצי' מן חצי' אטו נימא דלא קנה הא ודאי בורכא ולא יעלה על לב. ועוד הביא המ"מ דברי המפרשים שהביאו ראיות ברורות מפ' שני דייני דיקלא לברתי שקונה אע"פ שלא סיים הדקל וכן בשור בשורי ובית בביתי עבד מעבדי מראהו קטן מראהו נפל מראהו מת וכן בשדות סתם מיעוט שדות שנים וכל זה פסק הרמב"ם (ספכ"א ממכירה) ותלמוד ערוך הוא במנחות (דף ק"א) ושם אינו מבורר כלל קנייתו שהרי הנפילה והמיתה הוא מקריית וא"כ איך יקנה הא אין ברירה אלא ודאי לא אמרינן בכי הא אין ברירה שכבר נודע שדיני ברירה רחבים מיני ים וכהררים התלויים בשערה ואחר העיון ימצאו בהם סברות וחילוקים שונים ויתבאר אי"ה לקחן ובמ"ש ניחא דברי הרמב"ם (בפ"ד ממעשר שני דין ט"ו) דפסק באומר מעשר שני יהי' מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דחילל ותמה הר"י קורקם הא בגמרא תלי לי' בברירה ובדאורייתא אין ברירה וכ"מ דחק דבמעשר בזמן הזה דרבנן קאמר ולא נהירא דלענין ברירה אפילו תרומה בזמן הזה לא אמרינן בה ברירה ולא דמי לשאר דרבנן וראי' מדפריך פ' בכל מערבין (דף ל"ה) בתר דמייתי הך דר' יוסי אומר לא חילל פריך מאן תנא דאפילו בדרבנן לית לי' ברירה ואמאי לא אמר תנא קמא דר' יוסי דס"ל תרומה בזמן הזה דרבנן כדאיתא בפ' הערל דרבנן דר' יוסי ס"ל תרומה בזה"ז דרבנן (דף פ"ב:) אלא נראה דהרמב"ם הוכיח מכל הני שהבאתי בחצי שדה אני מוכר לך וכן שתי שדות ובית מביתי דבכה"ג קני אלמא אמרינן בכה"ג ברירה שיקנה אפילו מה שאינו מבורר ובברירה איכא כמה פלוגתא בכמה ענינים וסברות שונות דהא בנדרים (פ' השותפין) פסקינן כר' אליעזר בן יעקב דיש ברירה אלא שיש סברות שונות וכן בגט שכ"מ פסקינן דיש ברירה דבגיטין (דף כ"ה) תלי' ג"כ בברירה וכן בתנאי נמי קיי"ל דמהני ובהא אמרינן יש ברירה הרי מצינו חילוקים שינים:

וכאן נראה חילוק נכון וברור דהא דקיי"ל אין ברירה היינו בדבר שאינו חל מיד כמי שני לוגין שאני עתיד להפריש שאין התרומה חלה מיד דא"כ ה"ל מדומע אלא שאחר כך מתברר משעה ראשונה בזו לא אמרינן ברירה שזהו התרומה משעה ראשונה אבל במקח מיד שהקנה בדרכי ההקנאה נפקע כח המוכר מן בית אחד או שדה אחת וחל כבר הקנין בשעת ההקנאה אלא שבורר לו מה שירצה אח"כ אין הקנין נתפס משום הברירה דהקנין נתפס לשעתו אלא שלא נברר מה שהוא יקנה עד יברור לו המוכר מה שחפץ ליתן לו ובהא שפיר אמרינן ברירה משא"כ בשני לוגין וכן בעירוב ג"כ לא נברר מיד רק ע"פ ביאת החכם ועדיין לא קנה עירוב כלל (שהרי הקנין הוציא מקצת מנכסי המוכר כפי מה שהקנה):

ומעתה ס"ל להרמב"ם גם במעשר שהדבר חל לשעתו ומיד שאמר שיהי' מחולל על פרוטה שבכיס הרי תפס המעשר פרוטה אחת מן הכיס ואינו מתברר אח"כ אלא איזה פרוטה התפיס דמי שפיר לבית מביתי דבכה"ג ל"ל ברירה ולכן בגט שכ"מ איתא נמי להך סברא דכיון שמגרש מחייב הרי התפיס הגירושין רק שהתנאי מתברר אח"כ אם ימות ולכן אמרינן ברירה:

ובשלהי מסכת מעילה או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא הראשונה מעל וחכמים אומרים לא מעל עד שיוציא כל הכיס ומודה ר"ע לחכמים באומר פרוטה מכים זה הקדש שהוא מוציא והולך עד שיוציא כל הכיס ובגמרא כים ן אשוורים רמא לי' הי' לו שנים הגדול הקדש ופרש"י דאם שוין הראשון הוקדש ומשני באומר לא יפטור כיס זה מן ההקדש רב פפא אמר כיסין אלוגין רמא לי' ופירשו התוס' דלר"מ פריך ול"ל לומר שאני עתיד להפריש אפילו לא אמר תשאר התרומה באחרונה ומשני באומר לא יפטור כיס זה מן ההקדש והתוס' ד"ה כיסין כתבו דמהני דוקא ברירה א"כ מטעם זה יועיל אפילו למאן דלית לי' ברירה וכן הוא שיטת הרמב"ם שהרי פסק כחכמים דלא מעל עד שיוציא כל הכיס ובהוציא כל הכיס מיהת מעל אלא דצ"ע למה לא הביא אוקימתא דש"ס דמוקי באומר לא יפטור כיס זה מן ההקדש ולפירוש התוס' משמע דהקושי' היא כיון שלא בירר דבריו יהיו כולם בספק הקדש ואי ס"ל כפרש"י דמר' יוסי ור"ש פריך והיינו דה"ל למימר גם גבי הקדש שכל פרוטה היא ההקדש עכ"פ יש חילוק בין אומר לא יפטור כיס זה מן ההקדש לאומר פרוטה בכיס זה הקדש ואמאי לא חילק הרמב"ם בזה וצ"ע ואין כאן מקומו עכ"פ עלה בידינו שאם אמר פרוטה אחת בכיס הקדש שחל ההקדש אף שאין הפרוטה מבוררת ודלא כמהרי"ט דפשיטא לי' במקנה דבר שאינו מבורר ובאמת אפילו נימא כפי פשטא דש"ס דאם אמר מעשר זה מחולל על פרוטה שתעלה מן הכיס דתלי' בברירה וכפשטא דש"ס מ"מ יש לחלק בין מעשר שני לקנין דגבי מעשר בעינן שיהי' חילול מבורר דהא כתיב וצרת הכסף בידך שיהי' ראוי לילך עם הכסף לירושלים ולכן אין הפרוטה נתפסת במעשר שהרי אינה ראוי לירושלים עד שיוודע איזו היא ואח"כ מתברר חילולו למפרע וזה שפיר הוה ברירה שהובררה שזו הפרוטה שנתחלל המעשר עלי' אבל בקנין אין נ"מ כיון שנתפס הקנין יהי' באיזה חלק שיהי' כבר יצא חלק מן המקח מרשות קונה לרשות מקנה. וכיון שזכינו לברר שיוכל להקנות אף אם הדבר הנקנה אינו מבורר הה"ד נמי שיכול להקנות לקונה שאינו מבורר דמ"מ הקנין תל מיד ויצא הממון מרשות נותן לרשות אחד מבני העולם אלא שלא נתברר למי ונותן רשות לפלוני לברור מי שלבו חפץ ומעתה הדמיון שהביא מהרי"ט מהריני שוחט הפסח על מי שיעלה מכם ראשון דתלי' בברירה ולפמ"ש מי דמי כלל דשם עדיין לא נתבררה זכיותו שהרי עדיין לא נכנס וזכיותו מתבררת למפרע בזו שייך ברירה אבל למזכה לחמשה יתומות שירצה פלוני הרי כבר זכו משעת קנין ויצא הממון מרשות ניתן אלא שלא נתברר למי הוא שייך ועדיף טובא ממקנה דבר שאינו מסויים שאינו דומה לברירה כלל:

וא"כ גם דמיונו מן הרמב"ן שסובר גבי משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך שייך ביה ברירה אין הנדון דומה לראיה דשם כל זמן שמשועבד לזה עדיין לא חל שעבודו של אחר שהרי לא נשתעבד אלא לאחד מהם וא"כ אין השעבוד חל מיד משא"כ הכא הקנין חל ונתפס מיד שהרי החמשה יתומות כבר ישנם בעולם וקנו כל היכא דאיתנייהו. ונ"ל ראי' לזה מן הש"ס בכתובות (דף פ"ה) באמר נכסי לטובי' ושני טובי' שניהם ת"ח או קרובים שודא דדייני ופרש"י שהב"ד רואין לפי מה שיש לו קירוב דעת יותר והתוס' פירשו דלמי שירצו הב"ד ליתן יתנו וקשה כיון ונכסי בחזקת יורשים ואם הי' כונתו שיתנו לטוי' שיראה בעיני הב"ד לפי שיטת מהרי"ט לא קנה דאין ברירה וא"כ ניחוש שהי' כונתו שיהי' מסור לב"ד וזה חששא קרובה שהשכל מחייבה למי שירצו הב"ד ליתן יתננה וא"כ אין ברירה ותו איך אפשר שאם הי' אומר בפירוש שיתנו הב"ד למי שירצו לא קנו והשתא אנן נעביד מנפשין ליקח הברירה וגם כל כי האי חידושא אמאי לא השמיענו הפוסקים בפירוש שאם ציוה למי שירצו הב"ד יתנו לא קנה שום אחד מהם ואיך נסמוך אאומדנא כל דהו לאפוקי מחזקת יתמי אלא ודאי פשיטא לן שאחד מהם קנה עכ"פ ואין ליורשים כלום רק בין זה לזה ששניהם אינם מוחזקים שפיר סמכינן להחזיק אחד יותר מחבירו:

ותו תמי' לי על מהרי"ט איך דומה זה לברירה הא ע"כ סוגיין דעלמא כמ"ש התוס' פ' כל הגט והר"ן דהא דמהני גט שכ"מ וכן בע"מ שירצה אבא משום שהדבר עשוי להתברר משעה ראשונה אם ירצה וכן בגט שכ"מ אם יחי' הרי אף דתלי' ברצון האב מ"מ קיי"ל בהא דאמרינן ברירה מפני שעתיד להתברר וא"כ ממילא אם אמר למי שירצה פלוני הרי עתיד להתברר למי שירצה אותו פלוני ליתן ובכה"ג קי"ל ברירה ולא דמי למשתעבדנא לך דאינו עשוי להתברר דאפשר שלא יבא לידי כך וכמ"ש התוס' בכל כגט (דף כ"ה) ד"ה ר"י דיכול להיות שלא יבא לידי הפרשה לעולם או לא יעלה סלע מן הכיס אמור מעתה בזיכה לחמשה יתומות שיראו בעיני פלוני הרי הטיל עליו לברר שיברור מתנתו ואין לומר שמא לא יברור דא"כ בע"מ שירצה נימא שילך לדר ולא יתברר אם ירצה אלא ודאי פשיטא דמקרי עשוי להתברר משום הכי א"כ בכי הא קיי"ל ברירה ולא דמי לכל המתלקט דאפשר שלא ילקוט כלל עכ"פ בכה"ג קיי"ל ברירה ואם אפשר להעמיד דברי מהרי"ט כפי סברת הרמב"ן שהובאה בר"ן שם דבמתנה על שני ענינים שייך ברירה ולסברתו ע"מ שירצה היינו ע"מ שישתוק וכמ"ש הר"ן שם ופשיטא דסוגיין דעלמא דלא כוותי' דהא באה"ע (סימן ל"ח) מוכח אם אמר ע"מ שיאמר הן נמי הוה קדושין כשיקויים תנאו ולא קיהה אדם בדבר זה מעולם שכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וכל הפוסקים והלכה פסוקה היא באה"ע (סימן ל"ח ס"י) וא"כ אין לדברי מהרי"ט שום קיום:

וכן נ"ל מן הש"ס בכורות (דף מ"ט:) דר' יהודה ס"ל מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וטורף הכהן הפדיון ממשעבדי וקשה אפילו היא ככתובה בשטר מ"מ הא אינו מבורר לאיזה כהן נשתעבד שהרי יכול ליתן הפדיון לכל כהן שירצה וע"כ אותו כהן שמצוה ליתן לו הפדיון זה הוא הטורף ממשעבדי וקשה מי עדיף מאילו שעבד נכסיו לאיזה כהן שיראה בעיניו דלא אמרינן ברירה כיון שלא נתברר למי נשתעבד ואיך אפשר יהי' לכהן כח להוציא מיד לוקח ור"י ל"ל ברירה כמבואר בעירובין אלא ודאי אי מזה ענין לברירה ומטעם שכתבתי:

הן אמת דגם על טעם הנ"ל שכתבו התוס' דבתנאי שייך נמי ברירה אלא שתנאו מתברר ממילא אבל בלוקח יין אפשר שלא יבא לידי הפרשה לעולם וקשי' לו על זה דבריש פ' המפקיד בשילם ולא רצה לישבע דקונה השומר הכפל ופריך הא הוה דשלב"ל ומשני נעשה כאומר כשתגנוב ותרצה ותשלחיני פרתי קנוי' לך מעכשיו וקשה אפילו התנה כן בפירוש הא קיי"ל אין ברירה ולא שייכא סברת התוס' שמתברר (מעולם) [ממילא] דגרע טובא מלוגין דאפשר דלא מיגנבא ושמא לא ירצה לשלם וגם לדברי הרמב"ן דע"מ שירצה אבא שייך ברירה שהדבר מסור ללב ע"ש בר"ן וא"כ כ"ש דהתם שייך ברירה וגם לאידך לישנא סמוך לגניבתה קנוי' לך שגם הזמן לא נתברר וא"כ איך יקנה הבהמה הא קיי"ל אין ברירה ועיין מהרש"א פ' כל הגט (דף כ"ה) בתוס' ד"ה ר' יהודה וצ"ע:

גם קשה משעבוד דאקני שכתבתי לעיל דאפשר גם שלא יתברר לעולם שמא לא יקנה נכס ם ולא יבא לידי דאקנה מיהא לענין שעבוד דאקנה יהי' אפשר לדחות דמשום נעילת דלת תיקנו וגם זה איננו שוה ואין כאן מקום אריכות כי בדיני ברירה הסברות דקות כההרים התלוים בשערה וצ"ע ג"כ מע"מ שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל וע"מ שתשמשי ותנקי ואינך תנאים דפ' מי שאחזו אם יש להעמיד כ"א על מכונו לפי הסברות בזה ולא עת האסף פה וא"צ כ"כ לנ"ד. ושם פ' המפקיד (דף ל"ה:) אשה ששאלה ושילם בעלה מאי והתם ע"כ הבעי' דודאי אם שילמה האשה פשיטא דלא מספקא לן רק בשילם בעלה וא"כ כשתמצי לומר שהוא קינה ע"כ לומר שכך דעתו שאם השלם האשה תקנה היא ואם ישלם בעלה יקנה הוא וכששילם בעלה ע"כ לומר דאיגלאי מילתא שהקנה לו ואמאי לא נימא אין ברירה בדאורייתא אלא ודאי ליתא לדברי מהרי"ט בזה:

תוכן העניינים

שות מהראל צינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה