שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ
סימן לח · ב
כל זה כתבנו להתלמד במקום אמר שלא לצאת מן הענין ריקם אבל בנ"ד פשיטא שאין בטענה זו ממש דכיון דמפורש בהדיא שהיה במתנת בריא משום שכתב לשון צוואה אינו ראיה כלל שלא גמר להקנותי אלא בשטר ומה שנשתבש בלשון מהר"ם פדואה (סי' נה) אדרבה מבואר במהר"ם שם דכל שכונתי שלא יקנה מיד שפיר שייך לשון צוואה וח"כ פשיטא בנ"ד שכל הענין היה מה שיעשו בעזבונו אחר מותו פשיטא שייך לשון צוואה ולא בא מהר"ם לומר אלא דלא נימא שכונתו שיקנה מיד גוף ופירות שהרי דחק מהר"ם לקיים לשון הצוואה שכיון מהיום אם לא אחזור בי ובזו ניחא ליה לשון צוואה אף שאם אינו חוזר קנה למפרע מדינא לא מטעם מתנת שכ"מ וכ"ש בנ"ד שמפורש שהיה במתנת ברי וכן מפורש ברמ"א שם (רנ"ז) דברי שרוצה לעשות צוואה צריך להקנות בקנין הרי דצוואה שייך במקנה בקנין:
וגם בסימן (רנ"ח) מבואר אפילו כתב בהדיא לאחר מיתה ואין בו זמן מ"מ אם יש בו קנין קנה וכתב רמ"א שם דסתם קנין הוא מעכשיו ואפילו למ"ש בסמ"ע שם דבכתב לאחר מיתה צריך שיגיע השטר לידו הרי בנ"ד זוכה ע"י אחר והוה נמסר לידו ומה שנסתבך הטוען הלזה בלשון רמ"א (סימן ר"נ סי"ד) גבי מצוה מחמת מיתה שכתב אם פירש בהדיא שנותן במתנת ברי במעכשיו וקנו מידו קנה ע"כ משמע דסתם קנין לא מהני ואם נימא דבעינן בפירוש מעכשיו תקשי דדברי רמ"א סותרים שהרי (בסימן רנ"ח) כתב דסתם קנין הוא מעכשיו וכ"כ רמ"א (סימן קצ"ה ס"ה) ובאמת במקור הדין בנ"י בשם הריטב"א הובא בית יוסף כתב בזה"ל אם התנה שנותן מתנה קיימת לעולם יקנו מידו מעכשיו הרי הוא כמתנת ברי לדברי הכל עכ"ל וי"ל שאם קנו מידו שנותן מתנת ברי א"צ מעכשיו כלל דסתם מתנת ברי במעכשיו היא ואפילו תימא דרמ"א מעכשיו דוקא קאי ונקט י"ל דכונת רמ"א דאם קנה בלא מעכשיו אף דסתם קנין מעכשיו הוא מ"מ י"ל דמ"מ אם עמד חוזר דהא קיי"ל כר"ש שזורי דאזיל בתר אומדנא ובכותב כל נכסיו אפילו קנה בקנין מכל מקום יכול לחזור בו כדאיתא בב"ב (דף קנ"א:) שכיב מרע שכתב כל נכסיו אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה מצווה אלא מחמת מיתה ע"כ והא סתם קנין סודר הוא מעכשיו דהא התם ע"כ במיפה כחו איירי דאי לא לא קנה כלום לשמואל לשיטתיה וא"כ אפילו קנו מידו סתם מ"מ יכול לחזור וקשה על רמ"א דסתם קנין הוא מעכשיו וצ"ל כמ"ש דמ"מ חוזר מטעם אומדנא ולכן ס"ל להרמ"א דלא סגי באם מקנה במתנת ברי בלא פירש מעכשיו דאפשר שלא הקנה לו אלא שהיה סבור שימות אבל אם עמד היה חוזר ולכן צריך לפרש שמקנה לו הנכסים מעכשיו משא"כ (בסימן רנ"ח) דמיירי בלאחר מיתה א"צ מעכשיו כלל כיון שלא עמד וא"כ ממילא בנ"ד כיון דהיה במתנת ברי בקנין לא שייך ביה חזרה כלל ודינו כמהיום ולאחר מיתה:
וגם עיקר הטענה אין בה ממש שעושה יסוד על זה כיון שהוא בלשון צוואה כוונתו לאחר מיתה ויפוי כח לא מהני כיון שהוא ברי וזמנו של שטר לא שייך די"ל כמו במתנת שכ"מ שכתב הזמן לריעותא שיוכל לחזור וליתן לאחר וא"כ תמה על עצמך איך אמר ר' יוסי זמנו של שטר מוכיח בכותב לאחר מיתה נימא לעולם לא הקנה מחיים כלל וכתב הזמן פן יחזור ויחן לאחר מאחר שלא כתב כי אם לאחר מיתה אלא ודאי לא אמרינן הך סברא רק בשכיב מרע שמעיקר הדין דבריו קיימים ויכול לחזור אבל בברי לא אמרינן הך סברא ואמרינן שבודאי נתן באופן המועיל ואף שכתב בלשון צוואה כיון שכתב בהדיא שיהיה במתנת ברי וגם יפה כח וכתב בכל אוה"מ פשיטא דלא גרע מאמר בהדיא לאחר מיתה דאמרינן זמנו של שטר מוכיח ומי גרע לשון צוואה מאם אמר בהדיא לאחר מיתה כללא דמילתא צוואה זו היא מתנת ברי שהיא כמתנת שכיב מרע כדאיתא בב"ב (דף קל"ה:) וטענת היורש משום ירושה לית בה ממשא:
(טענה שני') כי טען היורש לפי שכתוב בצוואה שהקנה החוב של ר' משה ובחוב אינו מועיל שום קנין וכן מ"ש אם המצא ימצא איזה מעות מזומן בפדיון סחורה שלי הכל שייך לכתובתה וכל זה נתן לה במתנה גמורה וסיים כל זה נעשה בק"ג אק"ס ומטבע אינו נעשה חליפין וא"כ דמי לקני את וחמור ובזה הביא רמ"א בח"מ (סימן ר"ג ס"י) שלשה דעות בהחליף קרקע ומטלטלין לחד דעה לא קנה כלום וי"א קנה הכל וי"א דקנה המטלטלין ולא המעות והוא מן המרדכי במי שמת ע"כ: