אור ברסלב
שות מהראל צינץ סימן י › ג

שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ

סימן י · ג

ב

וכבר כתב הריב"ש בתשובה (סימן תמ"ו) דכל שיש לתלות בהכשר תלינן ולהיות שיש לי מקום עיון בדבריו ע"כ אעתיק דבריו הריב"ש הביא ראי' מהא דפרק הערל דפליגי רבי ורבנן דאיתא התם איזו בן שמנה כל שלא כלו חדשיו ר' אומר סימנין מוכיחין עליו ופריך אלא הא דעבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למד"ה ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשרי' כמאן כר' דאמר משתהי כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי דתני רשב"ג [אומר] כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל כרבים עביד כו' ומכאן ראי' גמורה דלא תלינן לעולם בזנות כל שאפשר לתלות בבעלה אפי' בבן שבעה ואשתהי דהוה מיעוטא דאי לא תימא [לימא] הכי (מנ"ל לר"א) דטעמא דרשב"ג לאו משום דמשתהי חלא משום דתלינן בזנות וכן ראי' לזה רבה תוספאה דתלי טעמא בבעל עד שנים עשר חודש אע"פ שהוא בתכלית הזרות עכ"ל הריב"ש בתשובה והנה ראיתי שכ' דלא תלינן בזנות משום דקשי' לי' מנ"ל לרשב"ג דאמרי' משחהי דילמא לא ס"ל משתהי אלא (דכשרה תלינן) [דתלינן] בזנות וצריך ביאור לדבריו דאם יהי' מקום לרשב"ג לתלות בזנות א"כ תקשי לפי האמת מנ"ל דרשב"ג ס"ל משתהי דילמא לא ס"ל כלל אשתהי רק כיון דלא תלינן בשהה א"כ אי אפשר לתלות כי אם בזנות כיון דלא ס"ל כלל אשתהי בע"כ מוכרח לתלות בזנות כיון דליכא למתלי בשהי' וצ"ל דהריב"ש ס"ל דטפי איכא כא למתלי בנפל אע"פ ששהה שלשים יום מ"מ אפשר שהוא נפל ומה שאמר כל ששהה שלשים יום אינו נפל היינו שע"פ הרוב אינו נפל אבל מ"מ יתכן שיהי' נפל וכפי זה תהי' ראית הריב"ש דע"כ לימא דתלינן טפי בנפל (משכחת) [משנתלה] בזנות דאא"כ ה"ל למתלי בזנות טפי מבנפל ואפשר דהריב"ש מפרש כפרע"י שפירש דרבי רבוהו דאמר סימני בן ח' אין עושין בהם מעשה עד שיהי' בן עשרים ופרש"י דאתי' כרבי דאמר דסימנין מוכיחין עליו ולא מהני גמרו סימנין ואין יוצא מחזקת נפל עד שיהי' בן עשרים (ופרש"י דאתי' כר' דאמר) דאז בודאי הוא בן קיימא וא"כ י"ל דס"ל להש"ס [ואם] (דאנן) איתא דלא ס"ל אשתהי טפי הל"ל שבע"כ הוא נפל משנאמר שזינתה אלא ודאי לא תלינן בזנות משא"כ לפירוש התוס' שפירשו דר' אבוהו ס"ל כרבנן דבלא כלו חדשיו היה נפל עד בן עשרים שנה שהוא הוכחה יתירה שהתוס' ד"ה והא הניא הקשו על פרש"י דא"כ רבה תוספאה אפילו כר' לא אתיא כיון דלא תלי באשתהי אלא ע"י הוכחה יתירה שהוא עשרים שנה וא"כ לרבנן אע"ג דבשהה עשרים שנה נמי אמרינן אשתהי אפ"ה אמרינן (דליתה כרבה) [דמילתא דרבה] תוספאה דוקא כר' משא"כ לרבנן דבעינן הוכחה יתירא הוה תלינן בזנות ולא הוה מכשירין הולד:

גם קשה לי על הריב"ש למה לא הביא ראייתו מרבי דדייקינן מיני' מדאמר סימנין מוכיחין עליו ומנ"ל דס"ל אשתהי דילמא בגמרו סימנין תלינן בזנות שזינתה קודם והוי בן תשעה או אח"כ והוי בן ז' אלא ודאי יותר הי' לו לתלות בנפל אע"פ שגמרו סימנין משנתלה בזנות וכדברי ריב"ש ואפשר דניחא לי' טפי לאתויי מרשב"ג דלרבי י"ל בגמרו שערו וציפרניו לא הוה ודאי רק ספק נפל ספק בן קיימא וא"כ לא מוכח רק דתלינן טפי בספק נפל מבזנות משא"כ לרשב"ג שאמר כל ששהה ל' יום אינו נפל ומייתי מקר' דפדויו מבן חודש תפדה א"כ עכ"פ מוכח דחייב בפדיון ומוציאין ממון ממנו ואפ"ה משמע לן לתלות טפי בנפל משנתלה בזנות:

ובאמת לפענ"ד אין ראי' כלל מדמייתינן דרשב"ג ס"ל בפשיטות דמשמע לי' דקאמר אינו נפל דלכל מילי מחשב בן קיימא ופוטר מן היבים וגם אבי' חייב בפדיון א"כ ע"כ משמע דלא הוה טעמא דרשב"ג שתלינן בזנות דא"כ ה"ל לפרשו דאי שהה שלשים יום מחזקינן לה בזנות שזינתה ואינו אביו רק שחייב לפדות עצמו דפשטות דברי רשב"ג מורים שאינו נפל יבהא לא פליג את"ק כלל כי היכא דת"ק מחזיק לי' עכ"פ לבן לענין שהבא אחריו אינו חייב בפדיון שכבר פטר את הרחם ולא פליגי רק דלת"ק הוה נפל ורשב"ג ס"ל דלא הוה נפל ואם איתא דלא מחזיק לי' בבנו כלל ה"ל לפרושי דתלינן בזנות וגם משמע לי' דחייב בפדיון (אפילו כבר) [אם לא] נפטר רחם אמו וא"כ מוכת בהדיא דאמרינן אשתהי דטעמא דרשב"ג ע"כ לא הוה משמע דתלינן בזנות וגם לרבי משמע לי' דקאמר כל שלא גמרו דאם גמרו לא ס"ל לתלות בזנות דאל"כ ה"ל לפרושי בהדיא דאם גמרו אינו בנו כלל כיון דלת"ק מחזיק לי' בבנו משמע ודאי דלא פליג בהא את"ק וזהו ברור וא"כ אין מקום לראית הריב"ש:

וגם הריב"ש גופי' באותה תשובה כתב דלרשב"ג אין שום נפל חי' ל' יום ודברי הריב"ש צ"ע וגם הריב"ש גופי' הביא דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות רוצח דבפחות מבן ט' אם לא כלו חדשיו אינו נהרג עליו עד שיהי' בן שלשים יום ומשמע דאם הוא בן שלשים נהרג עליו אע"פ שהוא בן ת' א"כ משמע ודאי שהוא בן קיימא בבירור וגם הריב"ש גופי' כתב שם דלרשב"ג אין שום נפל חי' שלשים יום אכן דברי הריב"ש צל"ע:

עכ"פ לפירוש התוס' מוכח דהיכא דבעינן הוכתה יתירא כחו לרבנן דצריך שיהי' בן עשרים הוה תלינן טפי בזנות ולא תלינן בדבר שאינו מצוי. גם העצם הדבר קשה כיין דבאמת הוא דבר שאינו מצוי לבא ע"י שם למה נתלה להכשיר הולד דאיך נימא דזה מצוי יותר מזנות דהא ע"כ זנות חשיב עכ"פ מילתא דשכיחא דהא תיקנו תקנת בתולים משום חששא דזנות והתוס' בריש כתובות כתבו לחד (דתצא) [תירוצה] דאע"ג דאמרינן בגיטין זנות לא שכיח היינו זנות בעדים והתראה אבל זנות בלא עדים שכיח וכיון דזהו נקרא שכיח ולבא בקפיצה ע"כ מלתא דלא שכיחא מדלא תלינן בעדים זוממין וכבר הסכימו האחרונים דכל מידי דלא שכיח אינו נכנס בגדר הספק אפילו לצרף אותו לספק ספיקא. וגם אם הי' דבר בלתי מצוי לגמרי לא מסתבר לעשות תקנה בשביל כך ואם ראוי לעשות תקנה בשביל כך עכ"פ הוא דבר שיפול עליו האפשרות והרגילות לפעמים דעל דבר בלתי מצוי ורגיל כלל ודאי לא הוו עבדי תקנתא וכיון דעכ"פ דבר מצוי הוא לפעמים אף שקראו אותו לא שכיח ואם יהי' אפשרות הזנות כפי גדר אפשרות ומציאות לבא ע"י שם שלא חששו אף לדיני נפשות לא מסתבר לתקן תקנה ע"ז כלל וע"כ שהוא מצוי יותר וא"כ איך נתלה להכשיר הולד שראוי לתלות במצוי יותר במציאות:

תוכן העניינים

שות מהראל צינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה