אור ברסלב

שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ

סימן י

סימן ט

תשובה ע"ד השאלה באשה אחת שהלך בעלה למדינת הים זה כמה שנים לשרת באשר ימצא והאשה היתה משרתת בעיר אחת אצל בעה"ב אחד ועתה נתעברה וילדה בן וקודם לידתה תבעה את הבעה"ב בערכאות באמרה שממנו היא הרה ופסקו שיתן לה סך מסויים ותניק לו את הילד ואחר הלידה שאלו אותה הב"ד מה טיבו של הולד ותשובתה היתה כדברי הראשונים ואחר החקירה נודע שבעלה רחיק משם ערך ארבעים פרסאות ושאל השואל על הולד אם מותר הוא לבא בקהל ד' והנני משיבך על שאלתך כפי מה שיורוני מן השמים:

א

הנה תחלת דברי מעלתך לפלפל בדברי בה"ג שהביאו הרא"ש בפ' עשרה יוחסין ס"ז באשה שהלך בעלה למדינת הים ושהה יותר מיב"ח הולד כשר דתלינן שבא על ידי שם ושימש. והבאתי דברי הפרישה (ס"ד) שסובר דלבה"ג עכ"פ ספק ממזר הוה והב"ש (ס"ד ס"ק ט"ז) כתב בפשיטות דלבה"ג הולד כשר לגמרי. והנה הבאתי ראיה מדברי הרא"ש שהוקשה לו מרבה תוספאה שהכשיר מטעם אשתהי ול"ל טעמא דאשתהי תיפוק ליה דתלינן שבא ע"י שם ואם נימא דהך טעמא לא מהני להכשיר הולד א"כ צרי' הוא לטעמא דאשתהי להכשי' הולד לגמרי ועוד הבאתי ראיה מדברי בה"ג שהביא הרא"ש שפירש על הא דאיתא בגיטין פרק המגרש ממזרות אין חוששין משמע שאין לחוש והולד כשר:

והנה בודאי פשטן של דברים שהולד כשר לגמרי למי שמעיין ברא"ש ומטעמים שאמרת כי אין ספק שגם הב"ש שכתב ולדיעה זו הולד כשר כמ"ש בהרא"ש:

הנה תפס בפשיטות דהרא"ש סובר דהולד כשר ובודאי שסמך על מה שהבאתי. ועוד יש להוכיח כן ממ"ש הרא"ש ואין מקובל לי זה התירוץ דלאו כולי נשי דיני גמירי ואין דין זה ידוע שיאמינו לה שבא בעלה בצינעה. ואם באמת גם לבה"ג הוה ספק א"כ ע"כ עיקר הקושיא ממאי דמשמע בש"ם דמיעוט שהלכו בעליהן למדינת הים הוה ממזר ודאי וא"כ אין מקים לתירוץ דלא היתה משליכתו כיון דבאמת אין מאמינין לה רק שחוששין והרי הוא אסור לבא בקהל אלא ודאי הרא"ש הבן בפשיטות בדברי בה"ג דהולד כשר ומותר בקהל. והנה הב"ש כתב וז"ל וכתב הרא"ש והטור אנן תלינן שבא על ידי שם היינו אע"ג דהיא אינה אומרת כן והתוס' כתבו לחד תירוצא וצא דדוקא באומרת כן וכתבתי בתשובתך שכדאי המה הפוסקים (האחרים) [האחרונים] שהביאו דברי (הרא"ש וטור) הנ"ל דאנן נמי תלינן (שבח) [ואח"כ בא] להכריע שוב תירוץ אחד של התוס' דבעינן דוקא שאומרת שבא:

הנה נפלאות היא בעיני מאחר שעמדת על מה שהקשה (המ"ל פט"ו מה' אישות) על דברי בה"ג מהא דבמכות (דף ה) לא תלינן בעדים זוממין בגמלא ונהרגין וזהו שהקשה על דברי בה"ג דאפילו בדיני נפשות דחמירי לא חיישינן לגמלא פרחא וכתבתי לדחות דס"ל כתירוץ התוס' בפ' האשה שלים דהי' להם לטעון כך ומדלא טענו לא תלינן בגמלא פרחא וא"כ איפוא ע"כ צ"ל מה שתלה באשה דאמרינן ע"י שם בא היינו ג"כ בטענה וא"כ לדברי הב"ש שסובר דאפילו בלא טענה תלינן בגמלא פרחא ובשם דהוא מציאות רחוק ביותר וא"כ היאך מצינו ידינו ורגלינו בהך דמוכח מן הש"ס דבעדים זוממין לא תלינן בגמלא פרחא:

ובאמת כבר עמד ע"ז הרב מהרי"ט בחלק אה"ע (סי' טו) שטען על דברי [בה"ג הנ"ל] מן הש"ס דמכות וניחא ליה להרב מהרי"ט וז"ל ולכך נ"ל שלא אמרה הגאון אלא באב דמצי למימר דבגמלא פרחי או ע"י שם אתא דלאב הימני' רחמנא דכתיב יכיר יכירנו לאחרים ובעובדא דאבוה דשמואל דאיהו אמר שע"י שם בא וכן אם אביו אינו כאן בעיר והיה אומר שבא עלי' בחשאי מהימן ואין אנו צריכין לחוש לשם ולא לגמלא פרחא דאטו בכיפי תלי לה הילכך אם מת הבעל מחזקינן לי' בחזקת כשרות כל דליכא עדים שאותו זמן הי' עמהם דומיא דעדים זוממין דאז ודאי מחזקינן בחזקת פסיל ולא תלי' בגמלא פרחא עכ"ל מהרי"ט ונכללו בזה רוב דבריך רק מה שכתב מהרי"ט שם דאף דבפ' האשה שלום תלינן בקפיצה הרי כתבו התוס' דעיקר טעמא משום דמילי מסר ע"ש וזהו שלא כדברי התוס' שלפנינו עכ"פ מבואר בפשיטות דס"ל (למהרי"ל) [צ"ל למהרי"ט] בפשיטות דלבה"ג לא תלינן רק באומר שבא ומ"מ סברתו לא ברירא לי דלאב הימני' רחמנא דניהו דהימני' לאב לומר שאינו בנו היינו משום דאי מחזקינן לי' בבן הרי הוא אביו באמת ולכן יש לו נאמנות משא"כ היכא דבלא נאמנות של האב הוא בחזקת ממזר ואינו בחזקת בנו למה יהי' נאמן לומר שהוא בנו ולכאורה יותר הי' לו למהרי"ט לחלק בפשיטות מאחר שסובר דהיינו דוקא באמר האב א"כ יש לו לחלק בפשיט' כתירוץ התו' פ' האשה שלום דהתם מדלא טענו מסתמא שקר ענו. והנה הקשיתי בדברי התוס' דא"כ ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דאם יוזמו יוכלו לומר אנן לא לחייבם מיתה באנו דהא היו יכולין לטעון בגמלא פרחא ובאמת אין זו קושיא דלא מצינו רק בעדי נערה מאורסה שהוזמו בסנהדרין (דמ"א) דיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו וא"כ עיקר כונתם על ענין שיצטרך עדותן משא"כ הכא דמעיקרא ע"כ נתכוונו שבאם לא יטענו שבאו בגמלא פרחא יומתו על ידם והם ע"כ באו ע"ד כן כשלא יטענו כן יהרגו על ידן ושפיר מקרי יכול להזימה ועיין בת ס' סנהדרין (דף ט:) ד"ה עדי האב ואע"ג דאין חיוב ברור על עדותן מ"מ הם ע"כ באו ע"ד שאם לא יטענו יתחייבו מיתה ותדע לך דא"כ בכל ספק קדושין אם נימא כדברי הפוסקים דבעינן עדות שאתה יכול להזימה ח"כ ליהוי כנו מקדש בלא עדים או בספק גירושין נימא דהוה כאילו נעשה בלא עדים דהא עיקר העדות בעינן שתהא ראוי להזמה כמו שכתב בש"ך ובאורים ותומים (סימן ל"ג) וא"כ היאך משכחת לה ספק קדושין הא המקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין אלא ודאי בכה"ג מקרי יכול להזימה שע"ד כאן באו מתחילה ואם יבא אליו ויפשוט הספק או יתברר באיזו אופן שיהא יומתו על ידה דחשיבא אשת איש גמורה וא"כ בכה"ג נמי שפיר מקרי ראוי להזמה שע"ד כן העידו:

ב

אלא דהדבר גופא תמוה שאם תמצי לומר שיוכלו לתרץ דבריהם באמרם שבאו על ידי גמלא פרחא א"כ אנו מחזיקין זאת שהוא באפשרי המציאות עד שהם מצילין מחיוב מיתה בזו הטענה וא"כ יפלא אף באין אומרים כן אך יומתו ע"פ עצמן אטו אם יכולין לילך מצפרא לפניא והם אומרים שישבו במקומן היעלה על הדעת שיומתו בשביל שאין מפרשין ההתנצלות זהו דבר שאינו עולה על הדעת כלל. וזהו נראה שהכריחו להרב מהרי"ט ולא סגי לי' בהך חילוק דהתם אין העדים טוענין כן דאי הוה משכחת לה בשיטענו שלא יהרגו בשביל שאין טוענין לא יהיו נהרגין שאפילו אם כי יבא אדם לב"ד ואומר שהרג הנפש בעדים והתראה וכי יהרג ע"פ עצמו. עכ"פ למדנו דהרב מהרי"ט ס"ל בפשיטות דלא מהני אפי' ברי אם לא האב שנתנה לו התורה נאמנות וכיון שהרב מהרי"ט גופי' הביא דברי הרא"ש חלילה לחשוב לגדול ורב כמוהו ששכח תכ"ד ואיך לא הקשו להרב דברי הרא"ש דאפילו לא טענו אנן תלינן שבא ע"י שם אף מבלעדי אמירתה וא"כ תקשי לי' הך דמסכת מכות כנ"ל. ומזה מבואר דיתכן לפרש בלשון הרא"ש דהיינו כשהבעל והאשה אומרים כן דסתמא דמילתא שיילינן להו ועיקר הטעם משום נאמנות האב כדברי מהרי"ט. ובאמת שאין הכרח מדברי הרא"ש שסובר דאנן תלינן שבא אף בלי אמירתה ומה שהקשה ממיעוט שהלכו בעליהן למדינת הים היינו משום דמשמע דבהלכו בעליהן למדינת הים משמע שמחזיקין לממזר בודאי ואם דעכ"פ כשטוענין שבא ע"י שם הוה טענה א"כ גם באילו משכחת כשרים כשבאמת בא בצנעה דכיון דעכ"פ מהני טענה רק דיראה שלא יאמינו לה השליכתו וא"כ יתכן שיהי' הולד כשר אלא שכבר כתבתי שיש לגמגם בסברתו של מהרי"ט וגם לדבריו דדוקא משום נאמנות האב הוא וא"כ בסתמא מחזקינן לי' לממזר ודאי כמו שהביא מעדים זוממין רק דגזירת הכתוב להאמין לאב כמו שהוא נאמן להוציאו מחזקת כשרות כך יכול להוציאו מחזקת ממזרות וא"כ כל שאין האב אומר כן בפנינו הרי הוא בחזקת ממזר בודאי וא"כ לא הוה מקשה הרא"ש מידי אבל אם נימא דעכ"פ בעינן שתהא היא טוענת ואם אינה טוענת הוה ממזר אפילו נימא דהוה ממזר בודאי היינו משום דמדלא טענה מסתמא לא בא בצנעה לא קשי' על הרא"ש די"ל שפיר דמשמע לי' מדחזינן דעכ"פ מהני טענתה להכשיר הולד ע"כ צ"ל דמן הסתם עכ"פ יכנס בגדר הספק שמא בא בעלה דאם לא יהי' אפילו ספק ונחזיקו בסתם לממזר ודאי איך תועיל טענתה להכשירו ובגמרא משמע דמיעוט שהלכו הם ודאי ולכן לא ניחא לי' בתירוץ התוס' אבל מודה הרא"ש דעכ"פ בלא טענה ענה שאין הולד כשר וחם היא לפנינו וטענה שלא בא י"ל דהוה ממזר ודאי אף אם אין האב כאן ועפ"ז נ"ל עיקר דברי הפרישה כדעת הטור שכתב שאינו בחזקת ממזר דעכ"פ ספק ממזר הוה ולא תקשי מדברי הרא"ש דהרא"ש מיירי בטענה נאמנת להכשירו כיון דבלא טענתה עכ"פ הוה ספק טענתה מועלת להכשירו שיהי' כשר בודאי:

ודברי [ה"ג] הנ"ל לא נאמרו רק בטענה כן דסתמא דמלתא הכין הוא ואף שבח"מ וב"ש כתבו דברא"ש משמע דבלא טענה נמי דינא דהולד כשר אן דבריהם מוכרחים דהא בלא"ה רך דינא דהנ"ל חידוש הוא והבו דלא ליסיף עלה:

מיהו כפי פשטא דש"ס דמס' מכות משמע דבסתמא לא תלינן כלל בשם או בגמלא פרחא וגם בחדושי רשב"א בשם הראב"ד כתב דהני טעמי דגמלא פרחא וקפיצה אינם אלא סניפין בעלמא דהא בעדים זוממין לא תלינן בגמלא פרחא וכ"כ הנ"י ואולי גם בחדושי הרמב"ן כמדומה שהוא כן וא"כ הרי מצינו להרשב"א וראב"ד ונ"י דחולקין אפיסקא דבה"ג וכן נראה מתירוץ ר"ת שבת ספ' אלא דבה"ג ס"ל כהך תירוצא דאי אזלא בגמלא פרחא הוי טענה וכבר הקשיתי לעיל ע"ז. ונ"ל לפרש בכונת התוס' דאין ר"ל דהוי טענה השתא דמה תועיל להם טענה דהשתא דאי בלא טענו חייבין מיתה ע"כ טענה אן מצילתן ממיתה כנ"ל רק כונתם כיון דהעידו בב"ד סתם שהיו שם באותו ומן ואם איתא דהיו שם באותו זמן (ואם איתא דהי' שם) ע"פ סיבה ע"פ שם או בגמלא פרחא א"כ כשהגידו עדותן בב"ד הרי ידעו שאפשר שיבאו לידי הזמה שהעדים שראו (אותה) [אותם] שמה לא יתלו בגמלא פרחא וא"כ הי' להם להקדים ולהגיד בב"ד שהיו שם ע"פ סיבה משונית שאין לתלות בה ומדלא אמרו כן בשעת הגדה ש"מ בשקר הם מעידין דהוה כאילו פירשו (שהי') [שלא הי'] שם ע"פ סיבה משונית (לא) רק ע"פ טבע ולא ע"י סיבות שונות וא"כ אין מקים למה שהקשיתי מעדות שאי אתה יכול להזימה ואף גם למה שהקשית לעיל והוא מובן ולפ"ז אפשר שאין סתירה לדברי בה"ג שסובר דתלינן שע"י שם בא מעדים זוממין דעדים זוממין שכבר היו בב"ד הי' להם לפרש אז בשעת הגדה כיון שהוא מציאות רחוק והוה כאילו העידו בפירוש שראו והיו שם ע"פ טבע הפשוטה וא"כ בשקר העידו וע"ז נתחייבו בדין הזמה שלמה היו משקרין משא"כ באשה אין תולין בזנות ותולין אפילו בחשש רחוק כמ"ש בתשובת ריב"ש (סימן תמ"ו):

וכפי זה אפשר לומר שאפילו בסתמא נמי תולין שע"י שם בא והולד כשר לגמרי וא"כ אפילו אמרה בפירוש שלא בא י"ל דאינה נאמנת לפוסלו כיון דבסתמא מחזקינן לי' בכשרות:

ואין להקשות על דברי בה"ג ממ"ש התוס' בגיטין (דף יח) שהקשו למה תיקנו זמן בזמן הזה ותירצו דחיישינן שיחפה על בניו שהם ממזרים ולמה יצטרך ליתיב גט הא בלת"ה מצי לחפית ולומר שבא והוא ממנו די"ל דאינו רוצה שיהי' בחזקת בנו רק לחפות עליו [מפני[ שהיא בת אחותו. ועוד דע"כ חששו שם לזנות בעדים שהרי אמרו שמא יחפה על בת אחותו להצילה מחיוב מיתה וע"כ איירי בעדים והתראה ובודאי בזינתה בעדים וילדה ממזר לא יאמר בה"ג שהולד כשר וא"כ יצטרך לחפות על בניו כשיהיו עדים שזינתה:

ועוד עלה בדעתי ליישב דברי בה"ג שלא תקשי מעדים זוממין דלא תלינן בגמלא פרחא די"ל הטעם דתלינן בגמלא פרחא וע"י שם היינו משום דלא מחזקינן (לדבאשת) [לה באיסור דבאשת] איש תלינן בבעל כדי להחזיקה בחזקת כשרות ולכן תלינן אף במידי דלא שכיח משא"כ בעדים זוממין לא שייך לתלות במידי דלא שכיח כדי להחזיקו בחזקת כשרות ואיכא למימר אדרבה אוקי להנידון בחזקת כשרות והעדים הם משקרין:

ג

וכבר כתב הריב"ש בתשובה (סימן תמ"ו) דכל שיש לתלות בהכשר תלינן ולהיות שיש לי מקום עיון בדבריו ע"כ אעתיק דבריו הריב"ש הביא ראי' מהא דפרק הערל דפליגי רבי ורבנן דאיתא התם איזו בן שמנה כל שלא כלו חדשיו ר' אומר סימנין מוכיחין עליו ופריך אלא הא דעבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למד"ה ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשרי' כמאן כר' דאמר משתהי כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי דתני רשב"ג [אומר] כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל כרבים עביד כו' ומכאן ראי' גמורה דלא תלינן לעולם בזנות כל שאפשר לתלות בבעלה אפי' בבן שבעה ואשתהי דהוה מיעוטא דאי לא תימא [לימא] הכי (מנ"ל לר"א) דטעמא דרשב"ג לאו משום דמשתהי חלא משום דתלינן בזנות וכן ראי' לזה רבה תוספאה דתלי טעמא בבעל עד שנים עשר חודש אע"פ שהוא בתכלית הזרות עכ"ל הריב"ש בתשובה והנה ראיתי שכ' דלא תלינן בזנות משום דקשי' לי' מנ"ל לרשב"ג דאמרי' משחהי דילמא לא ס"ל משתהי אלא (דכשרה תלינן) [דתלינן] בזנות וצריך ביאור לדבריו דאם יהי' מקום לרשב"ג לתלות בזנות א"כ תקשי לפי האמת מנ"ל דרשב"ג ס"ל משתהי דילמא לא ס"ל כלל אשתהי רק כיון דלא תלינן בשהה א"כ אי אפשר לתלות כי אם בזנות כיון דלא ס"ל כלל אשתהי בע"כ מוכרח לתלות בזנות כיון דליכא למתלי בשהי' וצ"ל דהריב"ש ס"ל דטפי איכא כא למתלי בנפל אע"פ ששהה שלשים יום מ"מ אפשר שהוא נפל ומה שאמר כל ששהה שלשים יום אינו נפל היינו שע"פ הרוב אינו נפל אבל מ"מ יתכן שיהי' נפל וכפי זה תהי' ראית הריב"ש דע"כ לימא דתלינן טפי בנפל (משכחת) [משנתלה] בזנות דאא"כ ה"ל למתלי בזנות טפי מבנפל ואפשר דהריב"ש מפרש כפרע"י שפירש דרבי רבוהו דאמר סימני בן ח' אין עושין בהם מעשה עד שיהי' בן עשרים ופרש"י דאתי' כרבי דאמר דסימנין מוכיחין עליו ולא מהני גמרו סימנין ואין יוצא מחזקת נפל עד שיהי' בן עשרים (ופרש"י דאתי' כר' דאמר) דאז בודאי הוא בן קיימא וא"כ י"ל דס"ל להש"ס [ואם] (דאנן) איתא דלא ס"ל אשתהי טפי הל"ל שבע"כ הוא נפל משנאמר שזינתה אלא ודאי לא תלינן בזנות משא"כ לפירוש התוס' שפירשו דר' אבוהו ס"ל כרבנן דבלא כלו חדשיו היה נפל עד בן עשרים שנה שהוא הוכחה יתירה שהתוס' ד"ה והא הניא הקשו על פרש"י דא"כ רבה תוספאה אפילו כר' לא אתיא כיון דלא תלי באשתהי אלא ע"י הוכחה יתירה שהוא עשרים שנה וא"כ לרבנן אע"ג דבשהה עשרים שנה נמי אמרינן אשתהי אפ"ה אמרינן (דליתה כרבה) [דמילתא דרבה] תוספאה דוקא כר' משא"כ לרבנן דבעינן הוכחה יתירא הוה תלינן בזנות ולא הוה מכשירין הולד:

גם קשה לי על הריב"ש למה לא הביא ראייתו מרבי דדייקינן מיני' מדאמר סימנין מוכיחין עליו ומנ"ל דס"ל אשתהי דילמא בגמרו סימנין תלינן בזנות שזינתה קודם והוי בן תשעה או אח"כ והוי בן ז' אלא ודאי יותר הי' לו לתלות בנפל אע"פ שגמרו סימנין משנתלה בזנות וכדברי ריב"ש ואפשר דניחא לי' טפי לאתויי מרשב"ג דלרבי י"ל בגמרו שערו וציפרניו לא הוה ודאי רק ספק נפל ספק בן קיימא וא"כ לא מוכח רק דתלינן טפי בספק נפל מבזנות משא"כ לרשב"ג שאמר כל ששהה ל' יום אינו נפל ומייתי מקר' דפדויו מבן חודש תפדה א"כ עכ"פ מוכח דחייב בפדיון ומוציאין ממון ממנו ואפ"ה משמע לן לתלות טפי בנפל משנתלה בזנות:

ובאמת לפענ"ד אין ראי' כלל מדמייתינן דרשב"ג ס"ל בפשיטות דמשמע לי' דקאמר אינו נפל דלכל מילי מחשב בן קיימא ופוטר מן היבים וגם אבי' חייב בפדיון א"כ ע"כ משמע דלא הוה טעמא דרשב"ג שתלינן בזנות דא"כ ה"ל לפרשו דאי שהה שלשים יום מחזקינן לה בזנות שזינתה ואינו אביו רק שחייב לפדות עצמו דפשטות דברי רשב"ג מורים שאינו נפל יבהא לא פליג את"ק כלל כי היכא דת"ק מחזיק לי' עכ"פ לבן לענין שהבא אחריו אינו חייב בפדיון שכבר פטר את הרחם ולא פליגי רק דלת"ק הוה נפל ורשב"ג ס"ל דלא הוה נפל ואם איתא דלא מחזיק לי' בבנו כלל ה"ל לפרושי דתלינן בזנות וגם משמע לי' דחייב בפדיון (אפילו כבר) [אם לא] נפטר רחם אמו וא"כ מוכת בהדיא דאמרינן אשתהי דטעמא דרשב"ג ע"כ לא הוה משמע דתלינן בזנות וגם לרבי משמע לי' דקאמר כל שלא גמרו דאם גמרו לא ס"ל לתלות בזנות דאל"כ ה"ל לפרושי בהדיא דאם גמרו אינו בנו כלל כיון דלת"ק מחזיק לי' בבנו משמע ודאי דלא פליג בהא את"ק וזהו ברור וא"כ אין מקום לראית הריב"ש:

וגם הריב"ש גופי' באותה תשובה כתב דלרשב"ג אין שום נפל חי' ל' יום ודברי הריב"ש צ"ע וגם הריב"ש גופי' הביא דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות רוצח דבפחות מבן ט' אם לא כלו חדשיו אינו נהרג עליו עד שיהי' בן שלשים יום ומשמע דאם הוא בן שלשים נהרג עליו אע"פ שהוא בן ת' א"כ משמע ודאי שהוא בן קיימא בבירור וגם הריב"ש גופי' כתב שם דלרשב"ג אין שום נפל חי' שלשים יום אכן דברי הריב"ש צל"ע:

עכ"פ לפירוש התוס' מוכח דהיכא דבעינן הוכתה יתירא כחו לרבנן דצריך שיהי' בן עשרים הוה תלינן טפי בזנות ולא תלינן בדבר שאינו מצוי. גם העצם הדבר קשה כיין דבאמת הוא דבר שאינו מצוי לבא ע"י שם למה נתלה להכשיר הולד דאיך נימא דזה מצוי יותר מזנות דהא ע"כ זנות חשיב עכ"פ מילתא דשכיחא דהא תיקנו תקנת בתולים משום חששא דזנות והתוס' בריש כתובות כתבו לחד (דתצא) [תירוצה] דאע"ג דאמרינן בגיטין זנות לא שכיח היינו זנות בעדים והתראה אבל זנות בלא עדים שכיח וכיון דזהו נקרא שכיח ולבא בקפיצה ע"כ מלתא דלא שכיחא מדלא תלינן בעדים זוממין וכבר הסכימו האחרונים דכל מידי דלא שכיח אינו נכנס בגדר הספק אפילו לצרף אותו לספק ספיקא. וגם אם הי' דבר בלתי מצוי לגמרי לא מסתבר לעשות תקנה בשביל כך ואם ראוי לעשות תקנה בשביל כך עכ"פ הוא דבר שיפול עליו האפשרות והרגילות לפעמים דעל דבר בלתי מצוי ורגיל כלל ודאי לא הוו עבדי תקנתא וכיון דעכ"פ דבר מצוי הוא לפעמים אף שקראו אותו לא שכיח ואם יהי' אפשרות הזנות כפי גדר אפשרות ומציאות לבא ע"י שם שלא חששו אף לדיני נפשות לא מסתבר לתקן תקנה ע"ז כלל וע"כ שהוא מצוי יותר וא"כ איך נתלה להכשיר הולד שראוי לתלות במצוי יותר במציאות:

ו

ובאמת אילו לא אמרה בה"ג בפירוש רק מכללא דפרושא אין חוששין לממזרות הייתי אומר כי דבר הלמד מענינו הוא דשם מיירי בענין הקול וא"כ י"ל דממזרות אין חוששין היינו ג"כ אף אם יצא הקול שנשתהה בעלה במדינת הים יותר מיב"ח אין חוששין כיון דאף אם שהה בעלה עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא שמא בא ע"י שם וא"כ לא הוה קול ברור והוה כיש שם אמתלא שאין חוששין לקול כדאיתא בש"ע אה"ע (סימן מ"ו ס"ג) ובנתברר באמת שהוא שהה שם יותר מיב"ח עכ"פ איכא למימר דספק ממזר מיהו הוה ומ"ש בחמ"ח (סימן ד' סק"ח) שאם האשה אומרת שבעלה בא בלילה פשיטא דנאמנת אם הבעל מודה לדברי' דהא אבוה דשמואל כשר הי' הנה משמואל אין ראי' כלל חדא דמאן לימא לן (שאמר) [שמא אמר] אבוה דשמואל בפני עדים שעושה כן להסיר לזות שפתים ועוד שמא גילה עצמו לבני עירו וידוע הי' שבא בלילה ואם ימצא איזו הוכחה (שאינו בידו כעת) שלא נודע רק מפי אבוה דשמואל הנה אין ראי' לסתם בני [אדם] מאדם גדול שמוחזק בידיעה זו לבא ע"י שם ולא הי' מניעה מצידו משא"כ בסתם בני אדם לאו כל כמיני' לומר שיהי' הדיוט קופץ ע"י שם שהוא בלתי מצוי ובפרט אם לא אמרה בה"ג רק מהך דאין חוששין לממזרות מלבד מש"ל אין ראי' משם רק כשטוענין כן ואכתי מנ"ל להכשיר כשאין טוענין כן:

ועוד קשה לי מהא דאיתא בחגיגה (דף טו) שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו מי חיישינן לדשמואל דאמר יכולני לבעול כמה בעילות בלא דם או דילמא דשמואל לא שכיחא וחיישינן תמא באמבטי עיברה אמר להו דשמואל לא שכיח וחיישינן שמא באמבטי עיברה ע"כ א"כ משמע אי שכיח דשמואל הוה אמרינן נה והוה תלינן בזנות ובענין שנשארה בתולה שהוא מציאות רחוק ולא הוה תלינן להתירא דבי אמבטי עיברה אלא דיש לדחות ולומר שמציאות שתתעבר באמבטי הוא רחוק למאד אלא דכיון דהיא בתולה ע"כ שנתעברה ע"י מציאות רחוק ואי שכיחא דשמואל לא הוה תלינן במציאות רחוק כמו שתתעבר ע"י מציאות רחוק כזו שבלתי מצוי הוא כלל ולכן הוה תלינן טפי בזנות משא"כ לבא ע"י שם בקפיצה י"ל שאינו רחוק כל כך:

ועפ"ז מיושב מה שתמה הרב משנה למלך (בפט"ו מהלכות אישות) שמקשה אם איתא להאי סברא דבאמבטי עיברה למ"ל טעמא דאשתהי וגם ל"ל טעמא דבה"ג שבא ע"י שם הא בלא"ה מצי הוא למימר דבאמבטי עיברה ולפמ"ש לק"מ דודאי מציאות הנזכר בש"ס שתתעבר באמבטי הוא רחוק למאוד אך מ"מ ישנו במציאות באיזה אופן רחוק שיהיה ולא תלינן בהכי להכשיר הולד דבכל דוכתא אזלינן בתר רובא ובפרט הך מלתא דלא שכיחא כלל רק דכשנתברר שהיא בתולה וחז"ל שיערו בשכלם הזך דלא ניחוש לדשמואל שהוא ג"כ רחוק למאד ולכן יש להעמידה בחזקת כשרות שבתולה היא עדיין אבל בלי הוכחה ברורה לא תלינן כלל בהא אבל לבא ע"י שם איננו מציאות רחוק כ"כ שלא נתלה בו להכשיר הולד ואע"ג דלענין תנאי בהתנה ע"מ שתעלי לרקיע מקרי תנאי שאי אפשר לקיימו אף דאפשר ע"י שם י"ל דתנאי ילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן ובעינן תנאי שאפשר לקיימו ע"פ טבע. ודברי בעל משנה למלך [ו] (בפי"ד דין י"ג) במ"ש כמה רחוק דברי בן זומא דלדידי' אף בגמר ביאה שרי' לכהן כל שלא הי' שם השרת בתולי' ודברי שגגה הם ואולי תלמיד טועה כתבן שיראה מדבריו דאם נתעברה על ידי ביאה בלי השרת בתולים כשרה לכה"ג והיא תימא דא"כ איך אמר או דילמא שמא באמבטי עיברה דבאמבטי פשיטא שהיא כשירה אלא ברור דאי נבעלה אף בלי השרת בתולים פסולה לכה"ג ואולי לישנא דתוס' אטעיי' שיש בהם טעות בדפוס [דמ"ש] (כמש"ל) ואי שכיחא צ"ל לא שכיח גם בתירוץ התוס' שכתבו ואי לא שכיח צ"ל ואי שכיח לא טרחינן והיינו כמ"ש שהוא מציאות רחוק פ"ש. וגם סותר דבריו שבפט"ו הנ"ל ששם כתב כמ"ש לעיל שהוא האמת בש"ס דבנבעלה בהטי' פשיטא דפסולה לכהונה רק דהכשר הוא מה שתולין באמבטי עיברה והוא פשיט:

ה

ואני בעניותי י"ל ליתן טעם לדברי בה"ג ע"פ מה דקיי"ל דאשה מזנה א"צ להמתין ג' חדשים ימי הבחנה ומפורש טעמא בפ' אלו נערות (דף לז) דאשה מזנה מתהפכת ומזנה שלא תתעבר וא"כ י"ל דמשום הכי ס"ל לבה"ג לתלות בבעל אף שהוא בדרך רחוק כיון דאשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר וזו שעיברה מסתמא בעלה הוא וא"כ לא קשי' ממה שהקשינו לעיל בדברי בה"ג די"ל דבעדים זוממין ליכא הוכחה משא"כ באשה שיש הוכחה שלא זינתה ומיושב הכל:

ובזה מיושב מה שהקשה הרא"ש על בה"ג מהך דאיכא מיעוט שהלכו בעליהן למדינת הים משמע דהני שהלכו למדינת הים ממזרים ודאין ולא תלינן שבא בעלה ותירץ הרא"ש דאילו היה מבעלה לא היתה משליכתו ודחה הרא"ש דלאו כולי נשי דיני גמירי די"ל דסברה שלא יאמינו לה:

ולפ"ז א"ש כיון דכל התירו של בה"ג היינו משום דאשה מזנה מתהפכת ומזנה שלא תתעבר ומדעיברה ש"מ מבעלה הוא וא"כ אם איתא דבא ע"י שם ע"כ צ"ל שידעה שיאמינו לה דאי לא ידעה א"כ היתה מתהפכת ג"כ מפני שלא יאמינו לה א"כ ע"כ כשנתלה שהוא מבעלה היינו דלהכי לא הקפידה על העיבור וזהו טעם ההכשר של בה"ג א"כ ע"כ צ"ל דכיון דחזינן דנתעברה ולא נתהפכה ש"מ בשביל שידעה שמבעלה הוא וא"כ ע"כ ידעה שיאמינו לה ואף דס"ל שמא בא בעלה ע"י שם וסבורה היתה שאין דעתו לחזור ונמלך וחזר מיד אחר שכבר נקלט הזרע שלא היה אפשר בהיפוך י"ל דכולי האי לא תלינן דהא בלא"ה להרא"ש צ"ל כיון דלא תלינן להכשיר הולד שפיר קאמר דמיעוט שהלכו בעליהן הוה ממזר ודאי גם בה"ג י"ל דמודה לזה דלא תלינן רק שבא ע"י שם לפי שעה וחזר מיד אבל להוסיף חששא שלא ידעה שדעתו לחזור עד שכבר נקלט הזרע גם בה"ג מודה דלא תלינן להכשיר כולי האי מיהו בלא"ה לפענ"ד אין קושית הרא"ש מוכרחת דמנ"ל א שנתנה שתשליך את בנה אם כשר הוא בשביל לעז הבריות די"ל דלא חיישינן להכי רק אם הבן ממזר באמת אבל בנה הכשר אינה משלכת בשום אופן כיון שבאמת יודעת שהוא כשר ועוד דהא אמרין בגמרא (משלשי) [משלטי] הדמי אין בו משום אסופי ועוד כמה דברים ופרש"י אם לא דכשר הוא לא הוה מתקנה לי' וא"כ אם איתא דלא עבדה כן רק מחמת בושה א"כ הוה מתקנה ליה באופן שלא יהיה בו חשש אסופי וא"כ ע"פ זהו שהשליכתו הוא בשביל פיסולו ולק"מ:

ו

הנה כ"ז כתבנו בענין שכתבו שנתלה שבא ע"י שם שהוא מציאות שלא כדרך הטבע אבל אם נוכל לתלות שבא בצנעה בזה כתב הרב מהרי"ט בפשיטות דאם היא אומרת שבא בצנעה מהימנא רק שהוקשה לו דבפ' מי שאחזו (דף עו:) איכא דמתני לה אמתני' מעכשיו אם לא באתי מכאן עד יב"ח ומת תוך יב"ח ה"ז גט ופריך וניחוש שמא פייס כו' ואמר התם מאן דמתני לה אברייתא אבל אמתניתין הא לא אתא ופרש"י וכן פסק הרמב"ם (בפ"ט מהלכות גירושין) דאין חוששין שבא דאין דרך בני אדם לבא בצינעה ע"כ ומהרי"ט דחה דבגט הוה מודיע שקיים תנאו וכמ"ש גם בתשובתך:

ולפענ"ד נהירא דחי' זו מדכתב שאין דרך בני אדם לבא בצנעה משמע דבלא"ה אין דרך לבא בצנעה לא משום תנאו דוקא ובאמת לפענ"ד אין כאן קושיא כלל דדוקא כאן תלינן שבא בצנעה מכח חזקת כשרות דאשה והרי בה"ג תולה אפילו במציאות רחוק שבא ע"י שם אבל התם כיון דבאמת נתן לה גט פטורין למה נתלה בדרך רחוק לבטל הגט דכיון שלא ראינו שבא אין חוששין לזה שלא ראינו לבטל הגט כמו שאין חוששין שביטל הגט ולסברת מהרי"ט תקשי יותר דכאן י"ל אילו בא היה לו לגלות בפני אוהביו כדי שלא יהא לעז על זרעו אלא דאם נימא כפי דברי הרמב"ם דאין דרך לבא בצנעה משמע לכאורה דאין לתלות להכשיר הולד בזה דהא אמרינן בכתובות (דף כג) שנים אומרים ראינו שנתגרשה ושנים אומרי' לא ראינו הרי זו לא תנשא ואם נישאת לא תצא ופריך מאי קמ"ל ומשני מהו דתימא גבי קדושין הוא דעבדי אינשי דמקדשי בצינעה אבל גבי גירושין אם איתא דגירשה קלא הוה לה למלתא קמ"ל דעבידי אינשי דמקדשי ודמגרשי בצנעה ע"כ משמע אי לא עבידי דמגרשי בצנעה הוה אמרינן דתצא וא"כ כיון שאין דרך לבא בצנעה אין להכשיר הולד ואע"ג דבעדים זוממין אנו רואין אם יכולין לילך שם היינו שהלכו שם לפי שעה אבל במי שכבר הוחזק שהוא במדינת הים אין דרך לבא מבלי שיודע לשכיניס ובני בית וקלא אית לה למילתא ואפשר שלזה אמר בה"ג שתולין ע"י שם דוקא הוא אבל לבא בדרך הטבע בצנעה י"ל דהי' נודע בדרך הילוכו דחברא חברא אית ליה וקלא למילתא משא"כ ע"י שם בקפיצה שלא שזפתו עין רואה ובא שם לפי שעה אבל לבא בדרך בני אדם אפשר גם בה"ג סובר דמסתמא היה נודע:

וגם הרמב"ם בפט"ו מאיסורי ביאה (דין יט) כתב אמר האב אינו בני או שהי' בעל' במדינת הים ה"ז בחזקת ממזר ואם. אמרה מעכו"ם ועבד נתעברתי הרי הולד כשר שאין הבעל יכול להכחישה בדברי' ע"כ משמע מדבריו דכל שהי' במדינת הים אפי' הי' בדרך שהי' באפשרות שיבא הוה בחזקת ממזר דאם מיירי דוקא בהי' מהלך רק באופן שלא הי' בכדי שילך ויבא בצנעה ה"ל לפרושי וכן נראה מדברי הטור שכתב על דברי הרמב"ם ובה"ג כתב שאינו בחזקת ממזר שאנו תולין שבא בצנעה משמע דלהרמב"ם אין תולין שבא בצנעה אף אם אפשר לבא בלי שם והיינו מטעמא דאין דרך בני אדם לבא בצנעה:

וי"ל טעמא כיון דקיי"ל בכל דוכתא דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום הכא נמי לא תלינן ממקום למקום וכ"כ הרמב"ן בפ' האשה שלום גבי יצחק ריש גלותא דאמרינן כאן נמצא וכאן הי' א"כ כאן י"ל כיון שנמצא במדינה אחרת ולא נודע שהי' בביתו כלל לא מכשרינן ע"י שנאמר שבצנעה בא לביתו כיון דאין ידוע לנו בשעה שנולד הספק שהי' בביתו לא תלינן שהי' אז בביתו ממקום למקום וגם י"ל דזהו הוה כמו חזקה כיון שכבר הוחזק במדינה אחרת ואשה זו נעשית מוחזקת שאין בעלה אצלה אמרינן דמסתמא לא היה אצלה דהא גבי יבום חשבינן במוחזק לן באתין שהיא בחזקה זקוקה אף שאי אפשר לידע בבירור שאין לו בנים דשמא יש לו במדינה אחרת ומ"מ אנו תושבין חזקק ליבום כיון דלא מוחזק בבני והוא מוחזק אצלינו שאין לו בנים מחמת שלא נודעו לו הוה חזקה ולהכי כיון דאשה זו מוחזקת שאין בעלה עמה כל שאין יודעין שבא קיימא בחזקה קמייתא שעדיין לא היה בעלה אצלה כל שלא נודע שבא ואין תולין שבא בצנעה כן י"ל בטעמו של הרמב"ם שכתב שהוא בחזקת ממזר ומה שבקשת לדחות דהרמב"ם שכתב ה"ז בחזקת היינו מספק [וכמ"ש המ"מ] ומ"מ מחשיב לספיקא שמא בא בעלה (וכמ"ש המ"מ) הא ליתא דהא הרמב"ם מסיק באמרה מעכו"ם ועבד נתעברתי הולד כשר וכתב המ"מ הטעם שכבר נתבאר שבכל ספק היא נאמנת להכשירו וא"כ אילו מחשב הרמב"ם לספיקא שמא מבעלה הוא א"כ ה"ל למימר באמרה שהיא מבעלה ג"כ נאמנת כל שאין הבעל מכחישה או שמת וגם מדכייל לי' כמ"ש אמר האב אינו בני או שהי' במדינת הים משמע בהי' במדינת הים הוה כאמר בפירוש שאינו בנו והוא ממזר ודאי רק באמרה שמעבד ונכרי נתעברה וכן נראה להוכיח מדברי הרמב"ם שבדין (ט"ז) כתב וכן אם היתה אשתו מעוברת נאמן לומר עובר זה אינו בני וממזר הוא ויהיה ממזר ודאי ע"כ וקשה הא כאן כתב דיכולה לומר מעבד נתעברה וע"כ צ"ל דשם מיירי במקום שאין עבד ונכרי מצויים ואיך יהי' במציאות שמא בא נכרי ועבד מרחוק אלא ודאי כל שכאן במקום הזה אין מוחזק שום נכרי ולא נודע כלל שבא נכרי לכאן מסתמא הוא ממזר כיון שאין דרך נכרי ועבד לעבור שם והמקום מוחזק בישראל ולא הוחזק בנכרי ולא חיישינן שמא בא נכרי ועבד בצנעה והה"ד בנ"ד כיון שהמקום מוחזק באנשים אחרים ובעלה הוחזק במדינת הים ולא הוחזק כאן לא תלינן בבעל:

מיהו י"ל דמ"ש הרמב"ם בדין (טז) דיהיה ממזר ודאי כגון שראה שנבעלה מישראל ואף דס"ל דאפקרה נפשה לגבי אחרים ומ"מ מנכרי הוא י"ל דלא תלינן בהכי או שאומר שנאנסה מישראל ונתעברה ממנו והוא פירש ממנה א"כ הוה ודאי ממזר:

סוף דבר לענ"ד לדעת הרמב"ם לא תלינן כלל להכשיר שבא בצנעה ואף לפי דברי בה"ג אפשר דהיינו דוקא כשהיא אומרת שבא בצנעה משא"כ באינה אומרת שבא בצנעה גם לבה"ג י"ל דהוה ספק ממזר עכ"פ ועוד יתבאר לקמן דאפשר שהוא ממזר ודאי:

ז

והנה עמ"ש הרמב"ם באמרה שמעכו"ם ועבד נתעברה הרי הוולד כשר כתב המ"מ לא מצאתיו מבואר אבל הטעם הוא. ממה שנזכר למעלה שהיא נאמנת בשתוקי להכשיר אפילו ברוב פסולים והה"ד שיכולה ודאי לתלות בעכו"ם דהא ולד זה ספק מעכו"ם וכשר כו' ובכל ספק היא נאמנת להכשיר עכ"ל. ולפענ"ד אפשר שהרמב"ם הוציא דבריו מן המשנה קדושין (דף עח:) האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפילו שניהם מודים על עובר שבמעי' ממזר הוא אינן נאמנים ר' יהודה אומר נאמנים ע"כ ויש לדייק בלישנא דרבי יהודה דקאמר נאמנים הא עיקר טעמא דר' יהודה דכתיב יכיר ולאב נתנה תורה נאמנת וא"כ לא תליא בנאמנות שלה כלל וה"ל למימר נאמן דהוה קאי על הבעל שהוא הנאמן ומזה הוציא הרמב"ם דודאי האב אין יכול לומר בבירור רק שאינו בנו וא"כ אמו יכולה לומר שמעבד ונכרי נתעברה וא"כ גם בידה הוא להכשירו רק כשהיא אומרת ג"כ שהוא ממזר הוה ממזר ודאי ואע"ג דלא נתנה התורה נאמנות כי אם לאב היינו כשהוא בחזקת כשרות משא"כ היכא דבאמת רוב פסולין אצלה רק שנאמנת בדברי' להכשירו וא"כ כשהיא מודית שהוא ממזר נאמנת לעשותו ממזר גמור וכמ"ש כן נ"ל לכאורה אלא דקשה ע"ז דהא ר' יהודה ס"ל נכרי ועבד שבאו על בת ישראל הולד ממזר כמ"ש התוס' פ' החולץ (דף מז):

אלא דמ"מ י"ל לפעמים בזה להכשירו כשתאמר שנתעברה קודם קדושין והיינו שהוא תוך יב"ח שנוכל לומר שזינתה בהיותה פנוי' וא"כ שפיר תליא בנאמנות דידה וכיון דבלא"ה יש ספק תלי' שפיר בנאמנות שלה להכשירו:

ובטור כתב דהוה ממזר ודאי ואם אמרה מעכו"ם נתעברה נאמנת להכשירו והב"ש (ס"ק נב) תמה עליו כיון דהוה ממזר ודאי למה נאמנת להכשירו ונ"ל בדעת הטור דסתמא אזלינן בתר רובא כיון דרוב פסולין אצלה בכל דוכתי אזלינן בתר רובא וכאן נמי רוב השכיחים אצלה הם ישראל אלא כיון דקיי"ל אפילו ברוב פסולין מהני ברי דידה דקיי"ל כר"ג דאלים לי' ברי וא"כ להכי מהני ברי דידה ג"כ משא"כ כשאינה אומרת ברי אזלינן בתר רובא והרוב פסולין אצלה ולכך הוה ממזר ודאי כן נ"ל לדעת הטור:

ובאמת יש לעיין בלשון הרמב"ם (בפט"ו דין יא) במ"ש פנוי' שנתעברה כו' אם אמרה בן כשר כו' ה"ז נאמנת ואע"פ שרוב העיר שזינתה בהם פסולים ואם לא נבדקה או שאמרה לפלוני זה הממזר נבעלתי כו' אפילו אותו פלוני מודה הרי הולד ספק ממזר כשם שזינתה עם זה שהודה לה כך זינתה עם אחרים עכ"ל וכתב המ"מ הטעם דדוקא להכשיר נאמנת דמן התורה בלא"ה כשר דספק ממזר מן התורה מותר לבא בקהל אבל לפסול כיון דמדאורייתא מותר לבא בקהל ואסור בממזרת כו' ע"ש:

והב"ש תמה עליו דהא גם בזו אין איסור תורה דבספק קהל יבא וכבר כתבתי ליישב זאת בספרי לכתובות (סק"א) אלא דקשה ברוב פסולין למה יהא הולד כשר ומותר מן התורה הא מן התורה אזלינן בתר רובא ובקדושין (דף עג) אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולים כו' מאי אמרת דילמא אזלה לגבייהו ה"ל קבוע והתורה אמרה ספק יבא כו' משמע דוקא ברוב כשרים משא"כ ברוב פסולין פסול מן התורה וא"כ למה תהיה נאמנת ברוב פסולים ואע"ג דברוב פסולים נמי איכא למימר דאזלה איהי לגבייהו וה"ל קבוע מ"מ אין זה ספק השקול כיון דאיכא תרי ספיקא לאיסורא דאי אזלי אינהו לגבה ה"ל רוב פסולים ואף אי אזלה לגבייהו ספיקא הוה עכ"פ ודאי מקרי רוב פסולים וכן משמע מדתלי רבא טעמא דרוב כשרים אצלה ה"ל למימר בפשיטות דילמא אזלא איהי לגבייהו אלא ודאי משום הכי לא הוה מכשיר מן התורה וא"כ דברי המ"מ והר"ן שכ"כ בפ' עשרה יוחסין כדברי המ"מ צ"ע:

ואפשר ליישב דס"ל דגם ברוב פסולין כיון דלר"ג משום הכי נאמנת דאשה מזנה בודקת ומזנה אפילו ברוב פסולין ה"ל פלגא ופלגא אלא דרבא נקט להאי טעמא משום דפ"ק פליג עם אבא שאול דאבא שאול קורא לשתוקי בדוקי דבודקין את אמו ואומרת לכשר נבעלתי מהימנא ומשמע דת"ק כר' יהושע ור' יהושע לא ס"ל בכתובות (דף י"ג) הך סברא דאשה בודקת ומזנה משא"כ למאי דקיי"ל בודקת ומזנה אפילו ברוב פסולין לא הוה רק ספק ממזר כן י"ל לפי דברי המ"מ והר"ן אך מ"מ פשטא דש"ס משמע ברוב פסולין אינו כשר מן התורה ואפ"ה היא נאמנת להכשיר גם קשה לי מ"ש הרמב"ם ואפילו מודה שהוא בנו הוה ספק די"ל שזינתה עם אחר וקשה לפי דברי המ"מ ל"ל טעמא דזינתה עם אחר הא בלא"ה כי היכי שאין מאמינין לה כיון דמן התורה מותר בקהל מה"ט גופי' לא נאמין לו ג"כ דהא היא אומרת שהוא ממנו אלא דלא מהמנינן לה וא"כ למה יהא לו יותר נאמנות:

גם לפי הטעמים שכתב המ"מ דלכך אינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע שייך נמי בדידי' דאסור לבא בקהל וגם אידך טעמא שהיא קרובה וא"כ גם בדידי' י"ל דלדבריו קרוב הוא כדאמרינן בפ' החולץ (דף מז) לדבריך כותי אתה וי"ל דהיא] אינה נאמנת די"ל דמשקרא דהא לא מפסדא מידי על פמ"ש בי"ד (סימן קנ"ז) דבע"א דאינו נאמן לאסור רק היכא די"ל שתיקה כהודאה אבל אם הוא בענין שמפסיד שכרו אמרינן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת כדאיתא בגמרא פ' הניזקין וא"כ י"ל בשלמא בדידה י"ל שאין נאמנת לאיסור דס"ל דלא איכפת לה בבנה ואי משום דפסלה נפשה מכהונה אולי בלא"ה אין דעתה להנשא לכהן ולכן אין לה נאמנות כי אם להיתר דבלא"ה כשר מן התורה וגם בהא ע"א נאמן משא"כ לאיסור אין ע"א נאמן ואצלה לא הוה הפסד כ"כ בזה שאומרת שנבעלה מממזר דאין לה הפסד רק שפוסלת עצמה מן הכהונה וזה לא נחשב רק לשכר מועט משא"כ גבי דידי' י"ל מתוך שהוא נא זן ומפסיד לעצמו ליורשו ולזונו נאמן ג"כ עליו כמו שאמרו בפועל שיש לו שכר הרבה וא"כ היה ראוי להאמין ולהכי צריך לטעמא שאינו בבירור שלא זינתה עם אחר כן נ"ל לדעת הרמב"ם:

ואפילו לפמ"ש הש"ך שם דשיטת הרמב"ם דע"א נאמן באיסורין אפילו בלא שתיקה כהודאה י"ל דבפועל כ"ע מודו שאינו נאמן מטעם דמסתמא זהיר ואם כן באשה דמסתמא בודקת ומזנה אין לה להאמינה שזינתה עם פסול משא"כ באומרת שזינתה עם כשר שפיר מהימנא והא דנאמנת אפילו ברוב פסולין אע"ג דבאתחזק איסורא ע"א לא מהימן ורובא עדיף מחזקה י"ל לזה דהא דבאתחזק איסורא לא מהימן ע"א היינו כמו אשה שהלך בעל' למדינת הים שכבר הוחזקה אשת איש אינה נאמנת להפקיע החזקה משא"כ באשה כיון שהיה הדבר בידה ואומרת שזינתה עם כשר שפיר מהימנא כמ"ש התוס' בריש גיטין גבי שחיטה ואף דטעם זה לא שייך בנאנסה ברוב פסולין בלא"ה צריך לחלק כמ"ש בספרי יין המשמח (בסימן קנ"ז) ואין להאריך כאן בזה:

ולפ"ז ברוב פסולין באינה אומרת שנבעלה לכשר ה"ל ממזר ודאי ומ"ש הרמב"ם דהוה ספק צ"ל דכיון דאשה בודקת ומזנה לא מחשיב לי' רק ספק ולכן באינה אומרת אינו ממזר בודאי וא"כ באשת איש דלא שייך הך סברא י"ל דברוב פסולין באינה אומרת שלכשר נבעלה הוה ממזר ודאי דאזלינן בתר רובא ואפ"ה באומרת שנבעלה לנכרי י"ל דנאמנת באיסורין דהא פשיטא לן בלקח בשר מן המקולין אע"פ שרוב טריפות נאמן לומר שלקח מן הכשרה ובלא נודע אזלינן בתר רובא וגם הטור י"ל הכי אע"ג דבאינה אומרת כן בפירוש מחזקינן ליה בממזר דאזלינן בתר רובא ואפ"ה אמירתה מועלת להכשירו דע"א נאמן באיסורין ואפי' חשוד כן נ"ל לדעת הטור:

ח

והנה לפ"ז אם נימא דבה"ג אינו מכשיר רק באומרת שבא ע"י שם או בצנעה י"ל דגם בה"ג מודה דלא שכיח שיב בצנעה והוי כמו רובא לפסול הולד ומ"מ באומרת כן נאמנת דקיי"ל כר"ג דאלים ליה ברי אפילו באיכא רובא לפסול ואע"ג דכתבנו דדברי רב שייך [במקום דשייך] לומר בודקת ומזנה מ"מ יש להוכיח דברי אלים כמו רובא דהא ברוב כשרין ולא טענה אפילו נישאת תצא ובאמרה ברי לכשר נבעלתי אפי' ברוב פסולין לא תצא כמ"ש בטור (ס"ו) וא"כ י"ל בדברי בה"ג דבלא טענה הוי כמו רובא לפסול והוא ממזר ודאי ומ"מ מועלת טענתה להכשירו ומ"ש הטור בשם בה"ג שאינו בחזקת ממזר שאנו תולין שבא בצנעה היינו כיון שאנו תולין כן אפילו על צד המיעוט מהני טענתה עכ"פ משא"כ שיטת הרמב"ם דלא מהני טענתה כדפרשתי לעיל וכ"ש שיש לומר בנידון דידן דהיא אומרת בבירור שהוא ממזר ואינו מבעלה י"ל בזה שהיא נאמנת ג"כ על הולד כפי מה שהוכחנו מלשון הרמב"ם דהיכא דמגיע לו הפסד נאמן על הולד וא"כ ג"כ בלתי ספק שאם היה מבעלה לא היתה מחזקת עצמה בזונה ולתלות באיש אחר וא"כ מצד נאמנות שלה אפשר להחזיקו בממזר דלמה לה לשקר ולקלקל עצמה ואינה דומה לאומרת שזינתה מממזר כיון דבלא"ה היא בחזקת זונה אף דבממזר איכא לאו י"ל דאין נ"מ כ"כ כיון דבין כך ובין כך עבדא איסורא וכ"ש די"ל דהרמב"ם דוקא לשיטתו אזיל דס"ל בבא על הממזרת בלא קדושין ליכא מלקות וא"כ כמעט שאין הפרש כל כך בענין האיסור אבל שתחזיק עצמה בזונה במקום שיכולה לתלות בבעלה ודאי לא עבדה וא"כ אפשר שע"פ אמירתה לחוד הוא ממזר ואפילו תימא דאינה נאמנת במקום שיש לו חזקת כשרות דאפילו ערעור חד לא מהני במקום חזקת כשרות מ"מ בכה"ג דבסתמא מחזקינן לי' בספק שפיר י"ל דעכ"פ אמירתה הוא ודאי ממזר כנ"ל:

וכן משמע בקדושין (דף ע"ג) דאמרינן במרוסה שעיברה דרב אמר הולד ממזר ומותר במרירת. וקשה למה יהא מותר בממזרת אפילו אי מתיר ספק בודאין רס"ד מ"מ הא הוה ספק ספיקא שמא מן הארוס הוא ואת"ל מאחר שמא מנכרי הוא והרשב"א בתשובה (סימן ת"א) כתב דס"ס הוה (כתרי רובא) כרובא] ועדיף מיני' אלא ודאי איירי ברוב ישראל והוה רוב פסולין אצלה ולכן לא חשיב רק חד ספיקא. ודוחק לומר דמיירי במקום שאין שום עבד ונכרי שם אלא מיירי ברוב המצוין הם ישראל ולא חיישינן למיעוט ואפילו ספיקא לא הוה וגם ברמב"ם (פט"ו) כתב באם הארוס מכחישה הוה ממזר שיכול לומר אפילו על מי שמוחזק שהוא בנו שאינו בנו ומשמע ג"כ דהוה ממזר [ודאי] ובטור כתב בהדיא דהוה ממזר ודאי אע"ג דיש לתלות בנכרי אלא ודאי כיון דרוב פסולין והיא אומרת שמן הארוס נתעברה אזלינן בתר רוב אלא ודאי דבלא אמרה אזלינן בתר רובא ומ"מ מהני אמירתה להכשיר כדפרישית לעיל:

ונשוב לענינינו שאין ראיה מדברי בה"ג רק כשאומרת שמבעלה משא"כ באינה אומרת אפשר דהוה ודאי ממזר לשיטת בה"ג:

ובהכי ניחא תשובת מהרי"ו שהביא בב"ש (סימן ד' סקמ"ג) באשה שנתגרשה וילדה מכשירים הולד משום ס"ס ספק אחר גירושין ואת"ל קודם גירושין שמא מנכרי ע"ש ופירש בד"מ דאיירי שהי' בעלה במדינת הים באופן שאי אפשר לתלות בבעלה. וקשה הא אכתי מצי לתלות בבעל לדברי בה"ג ובודאי שלא נעלם ממהרי"ו דברי בה"ג אלא ודאי ס"ל למהרי"ו דלא אמרה בה"ג רק כשטוענת כן אבל כשאינה טוענת לא תלינן שבא בצנעה. ומה שהקשיתי על דברי מהרי"ו למה היא נאמנת לפוסלו נראה דס"ל למהרי"ו שאף שכתב הרמב"ם שאינה נאמנת להחזיקו בממזר ודאי היינו שאין סומכין על דבריו להקל ולהתירו בממזרת ולזה כתב הרמב"ם שעכ"פ ספק הוא ונשאר בספיקו אבל חוששין לדברי' להחמיר כמ"ש הרמב"ם באמרה שזה בן פלוני חוששין לדברי' שיהא אסור בקרובות אותו פלוני א"כ גם בזה יש לחוש לדברי' עכ"פ שלא להתירו בבת ישראל וכן משמע מן הש"ס דקדושין (דף ק דבקרא עליו ערעור אפי' ערעור חד נמי הוה כעור כיון דליכא חזקה דכשרות אע"ג דבחי' נאמנת וכ"ש כאן דליכא שום חזקה ואתרע חזקתה אפילו חד נמי מהימן והה"ד אשה נאמנת עכ"פ לשווי' ספק ממזר. וא"כ בנ"ד נראה שאין להכשירו בקהל ויש לו דין ספק ממזר ובפרט דס"ל לדידן בלא"ה דהא הקשו על בה"ג מרבה תוספאה דל"ל טעמא דאשתהי נימא שבא בחשאי והי' נ"ל דכיון דלרבנן יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין ואין משתהה יותר א"כ י"ל שע"פ החשבון היתה אז בימי נדותה כששלמו תשעה חדשים וא"כ ע"כ צ"ל אשתהי דלא תלינן שבא בצנעה רק משום חזקת כשרות ואם (היתה יודע) [היה ידוע] ו הי' בימי נדותה לא תלינן להכשיר. ואין לומר דילמא היתה יולדת לשבעה ויולדת לשבעה יולדת למקוטעין י"ל הוכר עוברה כבר בחודש השלישי וא"כ לפי הנהוג במדינות אלו שאין שום אשה שבעיר טובלת כי אם במקום המיוחדת ובהיותה בעיר יותר משנה ולא נודע שבא בעלה אין לתלות שבא בצנעה דעכ"פ היתה בחזקת נדה ואינו היה בא בעלה והיתה צריכה לטבילה בודאי היה נודע:

תוכן העניינים

שות מהראל צינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה