שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ
סימן ח · ג
ומה שהקשו החו' שם תיפשוט לאיסורא מדחזינן דחלטו ליה וכתבו דמספקא להו לענ"ד א"צ לדחוק אלא י"ל שלא עשו כן בשביל האיסור אלא לפי שהכבד יש בו ריבוי דם וכיון דמותר בחליטה ביקשו שיוצמח הדם בתוכו ולא יופלט לחוץ ויאכלנו בדמו הצמוח בתוכו אבל לא בשביל איסור ובזה יובן מה דסיים בש"ס וסבר ר"פ למימר דחלא אסור א"ו אי חלא אסור איהו נמי אסור כי היכי דפליט הדר בלע ולכאורה הלא דבר שהוא למותר דאין נ"מ למאי שהביא הש"ס לדחות הבעי' דכבד אבל לפמ"ש מובן שפיר דהגמרא עצמה ביקשה ליישב דלא תפשוט מדהוצרך לצמוח בחומץ ש"מ דלא מהני בה מליחה וצ"ל כמ"ש דניחא להו לאכלו בדמו הצמוח בתוכו ולפי שלא תאמר מה לו לרב הונא להפסיד החלא טוב לאכול ע"י מליחה ולא יקפיד על פליטת הדם שע"י מליחה כדי שלא לאסור החלא שצומחין בו ולהכי מייתי לרווחא דמילתא שלא היה שום הפסד בחלא וא"כ י"ל דניחא ליה טפי בצמיחה וחליטה ממליחה שלא יפליט ריבוי דם שבו:
עכ"פ מוכח בשאר בשר א"צ חליטה וכן נראה מלשין הרמב"ם גופיה (בדין ז') שכתב הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ או לתוך מים רותחין עד שתתלבן ה"ז מותרת לבשל אותה ע"כ משמע דוקא בכבד אבל שאר בשר אפי' לא נתנו במים רותחין מותר לבשל:
לכן נראה דמה שהצריך הרמב"ם (בדין י') בשאר בשר דמשליכו לרותחין היינו לחומרא בעלמא שמא לא נזהר במליחה כראוי לפזר עליו מלת כפי הראוי והוא דבר מסור לנשים וקלי הדעת לכן גדר בה גדר להשליך לרותחין כדי שיהיה חליטה ג"כ ועל חליטה לחוד לא ביקש לסמוך דגזרו עליו הגאונים לכן ירא שמים יצא ידי שניהם שאפילו יהיה במליחה איזו חסרון יתקין ע"י החליטה אבל מדינא דגמרא שאר בשר א"צ חליטה כלל ואם נחלט בזמן הש"ס שהיו בקיאין בחליטה א"צ מליחה:
אלא דיש לתמוה על הרמב"ם בהא כיון דבפירוש פסק בכבד שע"י החליטה בחומץ מותר לבשל אמאי כתב (בדין יב) בשאר בשר דמותר לאוכלו כשהוא חי משמע דלבשל אסור מיהו נ"ל לתרץ דגם זה כתב הרמב"ם לפי האמת שגזרו הגאונים על החליטה והטעם שמא לא נחלט כראוי ויפלוט ע"י הבישול שבישול פועל יותר להפליט אם החליטה אבל לאכול חי לא גזרו הגאונים שעכ"פ מצמיח הדם ויועיל שלא יופלט עכ"פ כשאוכלו חי בצונן אבל לבשל אסור משום גזירת הגאונים דאם יש חסרון בחליטה ואינו מצמיח אף דסגי שלא להפליט כשאוכלו חי אפשר שיפלוט ע"י בישול שפועל טפי ובזו ניחא לי דברי הטור שלא הזכיר (בסימן סז) חליטה בחומץ לבשל אף שכתב בהדיא (בסי' עג) חליטה לבשל אלא הוא הדבר דודאי ס"ל חומרת הגאונים לכתחילה שאין בקיאין היטב בחליטה שמא לא נצמח יפה מיהו לאכול חי כיון שנצמח כל דהו עכ"פ לא יפליט בצונן אלא שזה עדיין אינו מיושב דלחי לשיטת התו' והרא"ש א"צ לחלוט כלל:
עכ"פ ברור שהטור אינו מתיר חליטה בצלי בשום אופן ולהכי לא הביא חליטה ברותחין דאם אינו נחלט היטב הרי נאסר מכח בלועה מן הפליטה ברותחין שהרותחין מפליט אבל החומץ בצונן אם לא יועיל להצמיח הדם שלא יצא ע"י הבישול עכ"פ אהא אהני ליה שעכ"פ בצונן לא יפליט והנלענ"ד בדעת הטור דודאי אינו נגד דעת התוס' והרא"ש אביו אלא דס"ל דודאי י"ל דדם אברים שלא פירש מותר וכדדייקו התו' והרא"ש מן הם גיות אלא דס"ל בלא חליטה כיון שמבואר במרדכי אם חתך כל נתח לשנים אגב דוחקא דסכינא אפליט שוב דם וכמ"ש המחבר ג"כ (בסי' ס"ט) ואף דהפר"ח השיג ע"ז דבעי' חמימות קצת בהדי דוחקא דסכינא י"ל דדם שאני שאינו מובלע ממש באברים והוה ככנוס קצת ונסחט ע"י דוחקא וא"כ לא סגי כשילעום הבשר דוחקא דשינים יפליטו קצת מן הדם וגם איכא קצת חמימות בפה דפושרין הוה כחמימות הרוק יש לחוש שתפרוש קצת דם וע"ז אין לתו' ורא"ש ראיה מהא דמותר לאכול באומצא די"ל ע"י חליטה בחומץ שרי גם כן לכן החמיר שלא לאכול ח בלא חליטה בתירוץ לכן לא חש למ"ש הגאונים שאין בקיאין שאין חשש כ"כ בחי שהדם שלא יפרוש מותר וסגי בחליטה כל דהו שלא יפלוט על ידי דוחקא דשינים אבל לבשלו אסור משום חומרת הגאונים:
ותו אמינא ולא מסתפינא שהדבר ברור לפענ"ד דהרי"ף והרמב"ם לא שמיע להו ולא ס"ל סברת הגאונים לאסור בשר ששהה ג' ימים בבישול והוא דבר ברור לדעתי דאף שרבינו הגדול אין דרכו רק להעתיק האמור בש"ם מ"מ הרי ביארנו כי הוסיף משה חומרא מדעתו להשליך הבשר ברותחין שמא לא נמלח כהוגן וכראוי כ"ש במידי שהוא מעשים בכל יום ושכיח ט בא שאם לא היו מחזיקין איסור בבשר ששהה ג' ימים פשיטא שהיה שכיח טובא שהיו מניחן אותו לכתחילה ג' ימים וא"כ איך אפשר שלא יחושו הרי"ף והרמב"ם להרים מכשול מדרך העם להזהירם שלא ישהו הבשר ג"י הלא כל דבריהם להלכה פסיקה להורות לעם המעשה אשר יעשון איך שתקו מדבר שהוא מעשים בכל יום כיצד לנהוג אלא ברור דלא ס"ל חומרא זו כלל שהרי הביאו חומרת הגאונים בחליטה ואיך ישתקו מזה א"ו לא שמיע להו ולא ס"ל הך חומרא דבשר ששהה ג"י וא"כ הדבר ברור להתיר עכ"פ בשומן שאי אפשר בצלי גם הוא רכיך ואין הדם מתקשה בתוכו כאשר כבר הורה הזקן בעל שבות יעקב דניהו דאין להורות להתירה בלא חליטה מ"מ בחליטה שפסק המחבר שמותר בדיעבד ובמג"א (סימן תנ"ד) נסתפק אם חליטה מותר בחמץ בדיעבד שהוא דאורייתא ובהא כיון דלא אפשר בענין אחר הוה כדיעבד ויש להתירו לגרור כל הבשר הדבוק בעור ולמולחו ולהדיחו כדת ואח"כ ישליכו אותו בחומץ או ברותחין ואזי יהיה מותר להתיכו לשומן ואין עוד בית מיחוש: