שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ
סימן ח
שאלה עור אווז שהופשטה לשומן להחיכה ונשתהה ג' ימים בלא מליחה אם יש לה תיקון שבצלי אי אפשר שיופסד הכל כי השומן יזוב לאיבוד:
א
תשובה כבר נודע כי הרב בעל שבות יעקב התיר השומן מאווזות פטומות וטעמו מפני שהוא רכיך ולא נתקשה הדם בתוכו ובאמת קשה לומר דבר זה ולהתיר והרב בעל נודע ביהודה (בחלק י"ד סימן כ"ד) דחה דבריו בשתי ידים דמ"ש בתשובת שבות יעקב דהשומן אינו מוחזק בדם כתב שדבר זה אין בו ממש שלא אמרו האחרונים אלא שאין בו דם הרבה כבשר אבל מ"מ דם יש בו וזהו אינה השגה דאטו עלה על דעת בעל שבות יעקב להתיר בלא מליחה דודאי מליחה צריך רק שאינו מוחזק כ"כ בדם ואין לחוש שלא יצא ע"י מליחה כי מפני שרובו שומן הרי הדם מתרכך מחמת שנבלע ברוב שומן ולא נתקשה כמו בשאר בשר וגדולה מזו כתב הר"ן גבי אין מחזיקין דם בבני מעים דאפילו בבני מעים יש דם כאשר נראה לעין וא"צ מליחה מפני שאותו דם המובלע אינו פורש בבישול וכ"ש הכא שלא בא השבות יעקב להתיר בלא מליחה רק מתוך שהדם מועט ורובו שומן אינו מתקשה מחמת שמובלע בשומן ומ"ש עוד בנ"ב שהרי אווז כחוש נמי יש עור והיה בה דם והיכן הלך הדם גם זה אינה תשובה שהדבר ידוע שכל התגרלות הגוף בשר ושומן הכל הוא מן הדם שהמזון מתהפך לדם שבלב ומזין כל הגוף ובגוף הראוי להתפטם מתהפך מן הדם וכח הזן לבשר הניזון וכל הגוף וא"כ אם מתפטמת מתהפך הדם לשומן וכעין דם נעכר ונעשה חלב וכ"ש שלא עלה בדעת בעל שבות יעקב להתיר בלא מליחה כלל ח"ו רק מפני ששהיית ג' ימים הוא חומרת הגאונים ולא נזכר בגמרא סמך להתיר בשומן דרכיך והרי הריב"ש כתב בתשובה והובא בב"י (סימן סט) ז"ל בבר צלונה נהגו לאוסרו אפילו לצלי והוא חומרא יתירא ואפילו לקדירה על ידי מליחה דלא גרע מאומצא דאסמיק וכן בשובר מפרקתה של בהמה אלא שראוי לחוש לדברי הגאונים במקום שנהגו עכ"ל הרי שהאיסור עצמו מרופה בידו ואינו מחמיר רק מצד המנהג ובהגהות ש"ד הובא בב"י שאם שרוהו בפושרין מתעורר דמו ויוצא ע"י המלח וכתב שמעתי כי במקום הגאונים נוהגין לשרותו בפושרין הרי שגוף האיסור אינו ברור א"כ אפשר שהגאונים גופייהו לא החמירו רק באפשר בצלי אבל בשומן שאי אפשר בצלי שיזוב השומן וילך לאיבוד אפשר שלא החמירו אלא דמ"מ כמה פעמים שבא מעשה לידי ולא מלאתי לבי להתיר בשומן:
אך עתה נתעוררתי שאפשר שיצורף לזה היתר בשומן על ידי חליטה דמדינא דגמרא שרי בחליטה א"כ גם זו מחומרת הגאונים דלא בקיאין בחליטה וכמ"ש הטור (בסימן עג) בכבד א"כ אפשר דתרי חומרות לא מחמרינן לאסרו ע"י מליחה מטעם בשר ששהה ג' ימים וגם לאסור החליטה מטעם שאין בקיאין והנה כאשר עמדתי על ענין החליטה ראיתי מבוכה גדולה בזה בין גדולי הפוסקים:
ב
הנה בטור י"ד (סימן סז) כתב בחליטה באומץ לא נתאדם הבשר בידוע שלא נעקר הדם כו' והחומץ מותר וגם הבשר מותר לאוכלו חי וכן הוא בש"ע משמע דלא מהני חליטה בחומץ לבשל בלי מליחה רק לאוכלו חי ויש לתמוה דבסי' (עג) כתב הטור ואם חלטו בחומץ או ברותחין מדינא דגמרא היה מותר לבשלו אח"כ אפי' עם בשר אחר כו' והגאונים כתבו שאין אנו בקיאין בחליטה הילכך אין להתירו בחליטה אבל אם נעשה בדיעבד מותר ע"כ הרי שכתב בהדיא דהחליטה בחומץ מהני אפי' לבשל עם בשר וא"כ תמוה למה כתב (בסי' סז) דוקא לאוכלו חי מותר ותו קשיא דהא כתב שאין בקיאין בחליטה ואיך התיר (בסי' סו) ע"י חליטה ואפשר דהטור מחלק דמה שהחמירו הגאונים בחליטה היינו לבשל דהדם פורש לקדירה בזו אוסרין הגאונים משום שאין אנו בקיאין משא"כ לאוכלו חי די"ל דבלא"ה הוה דם אברים שלא פירש מתירין הגאונים ג"כ דאף אם לא נצמח היטב מ"מ הוה דם אברים שלא פירש אלא דתמי' מילחא ל"ל החליטה כלל לאוכלו חי דהרמב"ם (בפ"ו) ממאכלות אסורות כתב לאוכלו חי והראב"ד השיג עליו דלאכלו חי א"צ חליטה משום דהוה דם אברים שלא פירש וכן שיטת התוספות בחולין (דף יד) והרא"ש דלאכלו חי מותר דהוה דם אברים שלא פירש וע"כ עיקר תועלת החליטה הוא לבשלו כמו שכתב הטור גופי' (בסי' עג) וכן פירש"י בחולין (דף קיא) והרשב"א בחדושיו והובאו בב"י (סי' עג) דחלטו לי' לבשלו עם בשר הרי בהדיא דהחליטה מועלת אפי' לבשל וא"כ קשיא ממנ"פ אי ס"ל להטור דם אברים שלא פירש אסור א"כ מ"ט להתיר טפי בחי מלבשל ואי ס"ל דמותר לא צריך חליטה כלל והא גופי' תמי' איך יהיה הטור נגד דעת התוס' והרא"ש אביו דלאכלו חי מותר משום דם אברים שלא פירש וא"כ ל"ל החליטה בחומץ דלאכול חי א"צ חליטה ולבשל לא מהני החליטה:
עכ"פ מה שהוקשה להש"ך (בסי' עג) על רמ"א בתו' שסובר לאסור כבד בחליטה אפי' דיעבד ובס"ס (ס"ז) מתיר בדיעבד חליטה בחומץ ולא ידעתי מקום לדבריו דשם הא מיירי לאכול הבשר חי דרוב פוסקים מתירין אפי' בלא חליטה ובזו מתיר בחלט בחומץ דאם אין החליטה כהוגן לא נאסר הבשר למולחו לקדירה דע"ז אין חשש בדיעבד שהרי לא נבלע הדם בתוכו דאם עשה החליטה פעולה בבשר נאמר שפעלה להצמיח הדם כדין חליטה ואם לא עשתה פעולה מה"ת לומר שעשה פעולה להפליט ולהבליע ולא להצמיח כיון שטבע החומץ להצמיח אבל בחליטה ברוחחין הרי אם אין החליטה כהוגן הרי רותח מפליט ומבליע ונאסר ואין תיקון עוד במליחה:
וגם מדברי הטור מוכח לחלק בין חליטה ברותחין לחליטה בחומץ שהרי לא הביא (בסי' סז) חליטת רותחין כלל רק בסימן (עג) מתיר בדיעבד א"כ ודאי לכתחילה אסור ברותחין ובחומץ מחיר לכתחילה ונראה דהיינו שכתב כדי לאוכלו חי דאם אינה כהוגן אין חשש שנבלע הדם ולא יצא ע"י מליחה דחומץ צונן הוא ובהדיא כתב הטור (ריש סי' קד) דבחומץ בעינן מעל"ע א"כ אין חשש שלא יצא הדם ע"י מליחה אבל ברותחין דהיינו בישול אם לא נחלט כהוגן הוה כבשר שנתבשל בלא מליחה גם יש לתמוה על הרמב"ם שם בדין י') שמצריך ליתן הבשר אחר הדחה במים רותחין וה"ה כתב שאינו מוצא סמך ברור לדברי רבינו ותמוה דודאי יש סתירה גמורה על הרמב"ם בזה דא"כ כל סוגיא דכבדא מה אתין ביה (חולין קיא) אין לה ביאור דהא בחליטה ודאי מותרת ואם בשאר בשר צריך חליטה ג"כ הרי בזמן הש"ס היו בקיאין בחליטה ובגמרא (דף קיא) האי נמי לא תבעי לך דאנא וינאי כו' קריבו לן קניא בקופי' ופריך דילמא פי קנה כו' אי נמי מיחלט חלטי לי' מעיקרא כי הא דרב הונא חלטי ליה בחלא ורב נחמן חלטי לי' ברותחין ומאי ודילמא הא כל בשר צריך חליטה להרמב"ם הרי שע"י חליטה מותר אפי' כבד ומשמע בהדיא דשאר בשר א"צ חליטה:
ג
ומה שהקשו החו' שם תיפשוט לאיסורא מדחזינן דחלטו ליה וכתבו דמספקא להו לענ"ד א"צ לדחוק אלא י"ל שלא עשו כן בשביל האיסור אלא לפי שהכבד יש בו ריבוי דם וכיון דמותר בחליטה ביקשו שיוצמח הדם בתוכו ולא יופלט לחוץ ויאכלנו בדמו הצמוח בתוכו אבל לא בשביל איסור ובזה יובן מה דסיים בש"ס וסבר ר"פ למימר דחלא אסור א"ו אי חלא אסור איהו נמי אסור כי היכי דפליט הדר בלע ולכאורה הלא דבר שהוא למותר דאין נ"מ למאי שהביא הש"ס לדחות הבעי' דכבד אבל לפמ"ש מובן שפיר דהגמרא עצמה ביקשה ליישב דלא תפשוט מדהוצרך לצמוח בחומץ ש"מ דלא מהני בה מליחה וצ"ל כמ"ש דניחא להו לאכלו בדמו הצמוח בתוכו ולפי שלא תאמר מה לו לרב הונא להפסיד החלא טוב לאכול ע"י מליחה ולא יקפיד על פליטת הדם שע"י מליחה כדי שלא לאסור החלא שצומחין בו ולהכי מייתי לרווחא דמילתא שלא היה שום הפסד בחלא וא"כ י"ל דניחא ליה טפי בצמיחה וחליטה ממליחה שלא יפליט ריבוי דם שבו:
עכ"פ מוכח בשאר בשר א"צ חליטה וכן נראה מלשין הרמב"ם גופיה (בדין ז') שכתב הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ או לתוך מים רותחין עד שתתלבן ה"ז מותרת לבשל אותה ע"כ משמע דוקא בכבד אבל שאר בשר אפי' לא נתנו במים רותחין מותר לבשל:
לכן נראה דמה שהצריך הרמב"ם (בדין י') בשאר בשר דמשליכו לרותחין היינו לחומרא בעלמא שמא לא נזהר במליחה כראוי לפזר עליו מלת כפי הראוי והוא דבר מסור לנשים וקלי הדעת לכן גדר בה גדר להשליך לרותחין כדי שיהיה חליטה ג"כ ועל חליטה לחוד לא ביקש לסמוך דגזרו עליו הגאונים לכן ירא שמים יצא ידי שניהם שאפילו יהיה במליחה איזו חסרון יתקין ע"י החליטה אבל מדינא דגמרא שאר בשר א"צ חליטה כלל ואם נחלט בזמן הש"ס שהיו בקיאין בחליטה א"צ מליחה:
אלא דיש לתמוה על הרמב"ם בהא כיון דבפירוש פסק בכבד שע"י החליטה בחומץ מותר לבשל אמאי כתב (בדין יב) בשאר בשר דמותר לאוכלו כשהוא חי משמע דלבשל אסור מיהו נ"ל לתרץ דגם זה כתב הרמב"ם לפי האמת שגזרו הגאונים על החליטה והטעם שמא לא נחלט כראוי ויפלוט ע"י הבישול שבישול פועל יותר להפליט אם החליטה אבל לאכול חי לא גזרו הגאונים שעכ"פ מצמיח הדם ויועיל שלא יופלט עכ"פ כשאוכלו חי בצונן אבל לבשל אסור משום גזירת הגאונים דאם יש חסרון בחליטה ואינו מצמיח אף דסגי שלא להפליט כשאוכלו חי אפשר שיפלוט ע"י בישול שפועל טפי ובזו ניחא לי דברי הטור שלא הזכיר (בסימן סז) חליטה בחומץ לבשל אף שכתב בהדיא (בסי' עג) חליטה לבשל אלא הוא הדבר דודאי ס"ל חומרת הגאונים לכתחילה שאין בקיאין היטב בחליטה שמא לא נצמח יפה מיהו לאכול חי כיון שנצמח כל דהו עכ"פ לא יפליט בצונן אלא שזה עדיין אינו מיושב דלחי לשיטת התו' והרא"ש א"צ לחלוט כלל:
עכ"פ ברור שהטור אינו מתיר חליטה בצלי בשום אופן ולהכי לא הביא חליטה ברותחין דאם אינו נחלט היטב הרי נאסר מכח בלועה מן הפליטה ברותחין שהרותחין מפליט אבל החומץ בצונן אם לא יועיל להצמיח הדם שלא יצא ע"י הבישול עכ"פ אהא אהני ליה שעכ"פ בצונן לא יפליט והנלענ"ד בדעת הטור דודאי אינו נגד דעת התוס' והרא"ש אביו אלא דס"ל דודאי י"ל דדם אברים שלא פירש מותר וכדדייקו התו' והרא"ש מן הם גיות אלא דס"ל בלא חליטה כיון שמבואר במרדכי אם חתך כל נתח לשנים אגב דוחקא דסכינא אפליט שוב דם וכמ"ש המחבר ג"כ (בסי' ס"ט) ואף דהפר"ח השיג ע"ז דבעי' חמימות קצת בהדי דוחקא דסכינא י"ל דדם שאני שאינו מובלע ממש באברים והוה ככנוס קצת ונסחט ע"י דוחקא וא"כ לא סגי כשילעום הבשר דוחקא דשינים יפליטו קצת מן הדם וגם איכא קצת חמימות בפה דפושרין הוה כחמימות הרוק יש לחוש שתפרוש קצת דם וע"ז אין לתו' ורא"ש ראיה מהא דמותר לאכול באומצא די"ל ע"י חליטה בחומץ שרי גם כן לכן החמיר שלא לאכול ח בלא חליטה בתירוץ לכן לא חש למ"ש הגאונים שאין בקיאין שאין חשש כ"כ בחי שהדם שלא יפרוש מותר וסגי בחליטה כל דהו שלא יפלוט על ידי דוחקא דשינים אבל לבשלו אסור משום חומרת הגאונים:
ותו אמינא ולא מסתפינא שהדבר ברור לפענ"ד דהרי"ף והרמב"ם לא שמיע להו ולא ס"ל סברת הגאונים לאסור בשר ששהה ג' ימים בבישול והוא דבר ברור לדעתי דאף שרבינו הגדול אין דרכו רק להעתיק האמור בש"ם מ"מ הרי ביארנו כי הוסיף משה חומרא מדעתו להשליך הבשר ברותחין שמא לא נמלח כהוגן וכראוי כ"ש במידי שהוא מעשים בכל יום ושכיח ט בא שאם לא היו מחזיקין איסור בבשר ששהה ג' ימים פשיטא שהיה שכיח טובא שהיו מניחן אותו לכתחילה ג' ימים וא"כ איך אפשר שלא יחושו הרי"ף והרמב"ם להרים מכשול מדרך העם להזהירם שלא ישהו הבשר ג"י הלא כל דבריהם להלכה פסיקה להורות לעם המעשה אשר יעשון איך שתקו מדבר שהוא מעשים בכל יום כיצד לנהוג אלא ברור דלא ס"ל חומרא זו כלל שהרי הביאו חומרת הגאונים בחליטה ואיך ישתקו מזה א"ו לא שמיע להו ולא ס"ל הך חומרא דבשר ששהה ג"י וא"כ הדבר ברור להתיר עכ"פ בשומן שאי אפשר בצלי גם הוא רכיך ואין הדם מתקשה בתוכו כאשר כבר הורה הזקן בעל שבות יעקב דניהו דאין להורות להתירה בלא חליטה מ"מ בחליטה שפסק המחבר שמותר בדיעבד ובמג"א (סימן תנ"ד) נסתפק אם חליטה מותר בחמץ בדיעבד שהוא דאורייתא ובהא כיון דלא אפשר בענין אחר הוה כדיעבד ויש להתירו לגרור כל הבשר הדבוק בעור ולמולחו ולהדיחו כדת ואח"כ ישליכו אותו בחומץ או ברותחין ואזי יהיה מותר להתיכו לשומן ואין עוד בית מיחוש:
ד
אך נדבר קצת במהות החליטה שהוא בשני פנים א' בחומץ ב' ברותחין ונדבר תחילה בחליטה בחומץ הנה מרן הב"י (בסי' עג) כתב ובאמת יש לתמוה מה בקיאות יש בחליטה עד שאין אנו בקיאין בשלמא בחליטה ברותחין י"ל שמא לא יהיה רותחין יפה יפה אבל בחומץ מה יש לגזור דאפי' חומץ שאינו חזק מהני לחליטה ונדחק וכתב ושמא י"ל מאחר ששתי החליטות שוות ודוחק הוא ולפענ"ד נראה דמלשון הרמב"ם משמע שצריך שהי' בחומץ עד שתתלבן ובתו' פסחים (דף עד:) ד"ה אסמיק בשם ריב"ח ז"ל דבבשר חי מיירי (מנהג הוא כשניתנין בשר חי לתוך החומץ ואינו שוהה בתוכו לא מפליט מיד ונצמח הדם בתוך הבשר והכל מותר דאכתי לא פירש הדם וכי שוהה בתוכו עד דאסמיק נעקר ממנו הדם ונפלט לתוכו והיינו דקאמר אומצא דאסמיק שנשתהה בחומץ עד דאסמיק הוא וחליי' אסיר וההיא דכל הבשר בלא אשתהי ורבינא ס"ל כי לא אסמיק נמי חליי' אסור אפילו לא אשתהי בגוי' אלא פורתא הוא נפלט מחמת השורייקי מיהו לא כ"כ שיהי' הבשר בפליטה מועטת כזו עכ"ל וכ"כ הר"ש בפג"ה הנה לפ"ז צריך בקיאות שישהה עד שיתלבן ולא ישהה טובא בא עד דאסמיק אלא דיש לעיין בדברי התו' כיין דחליטה בחומץ מהני אפילו לבשל אן הבישול פועל פליטת הדם ואיך תגרום השהי' פליטת הדם דכבר כתבתי דבחומץ בעינן מעל"ע ואפשר שטבע החומץ אם ישהה בתוכו חוזר וממשיך דם הנצמח אבל אם לקחוהו מן החומץ נצמח היטב ולא יצא עוד בבישול ויותר נראה דאם חזינן דאסמיק חזינן דיש בה דם הרבה ואינו מועיל החליטה שע"כ מרובה בדמים הוא אבל בסתמא לא חיישינן להכי דלא שכיח עד דחזינן דאסמיק וא"כ אם חולטו בחומץ יש להשהותו קצת ובשומן שהוא לבן בטבע אפשר שאין להכיר בו הלובן ומ"מ אין לחוש כיון דכבר הודח כדינו וכשחמצי לומר להחמיר חומרת הגאונים היינו משום שנתקשה הדם בתוכו והנה לא שמענו כלל שאם מלח הבשר והדיח כדינו שיחול עליו איסור באסמיק אם נתנו בחומץ רק שתחוש לזה הבשר שאין מליחה מועלת בו ונתיר בחליטה י"ל דאי חזינן שאסמיק ע"כ לא נתקשה שהרי נתעורר עורר להוציא דם וממילא הוה כשאר בשר מ"מ אין לשהותו הרבה רק קצת שיעלה החומץ על השומן וישהה קצת ויוציאנו:
ה
בענין החליטה ברותחין צריך שיהיה המים מעלין רתיחה כשמשליך העור לתוכו ויעלה הרתיחה על כל צדדין בעור השומן ובפסחים (דף מ) אמר אביי לא ליחלוט אינש תרי חוטי בהדי הדדי דילמא אזלא חדא ויתבא בצירי' דחברתא ולא סליק דיקולא דמיא פרש"י רתיחת המים ע"כ הרי שצריך לעלות הרתיח על כל גדות הנחלט והנה בשומן נראה שאם ינתן ברותחין יותך מן השומן הרבה וא"כ איך אפשר לסמוך שנצמח הדם בתוכו והרי הדם שנבלע בשומן מעורב הוא וא"כ יש לאסור הנפלט וכיון שהנפלט אסור ממילא הדר בלע וכולו אסור כדאמרינן בגמרא אי חלי' אסור כי היכא דפלט הדר בלע אך נראה דלא נחנו חכמים דבריהם לשעורים בהיתר חליטה בין בשר שמן לכחוש והרי בתו' כל הבשר (דף קח:) כתבו ג"כ עינינו רואות בבשר שמן נימוח לתוכה ונראית השמנונית ובגמרא מבואר חליטה בכבד ברותחין אף דאיכא שומן מפטימת הכבד עצמו כמעט כולו שמנונית וכן קופה בקני' פעמים יש שומן עליו א"ו קים להו שהרותחין מצמיחין הדם והנפרש הוא רק שומן בלא דם וא"כ לא נתערב בו דם כלל וכמ"ש התו' (דף קיב) ד"ה תרי גללי מילחא וא"כ השומן שניתך מחמת רתיחה יש להתיר ג"כ ויש לצנן הרוטב עד שיקרוש השומן ויבא למעלה דאם נוכל לומר אפי' שיהיה בו קצת תערובות דם כיון שהשומן צף למעלה יש להתיר השומן והרי הב"ח הביאו האחרונים (בסי' צ"ח סעיף ד) סובר בחלב שנתערב אם נתנו מים צוננים שיציף החלב למעלה אפי' בפחות מששים הגם שאחרונים משיגין פליו מ"מ לפענ"ד שי כמה צדדי היתר יועיל לסניף לאפושי התירא מיהו גבי בי דוגי (דף קיב) משמע דוקא ע"י מלח מותר אבל לא סמכינן שיציף השומן למעלה משמע דלא כב"ח דליכא תקנתא אחריתא רק בגללי דמלחי ואפשר דמלתי מהני אפי' לשפוך השומן כשהוא רותח מ"מ קשה סברת אחרונים דטעמא דאסור משום שנשאר מ"מ טעם החלב וא"כ קשה למה יותר השומן הא בלע טעם דם וע"כ אהני להפריד אפי' הטעם שלא יהיה בו טעם דם וצ"ל דאהני שלא יהיה בשומן של בי דוגי טעם דם אבל טעם השומן נשאר בדם מיהו אין ללמוד אם נפל שומן היתר לרוטב של איסור להציף השומן למעלה דאין זה היתר דאפשר דדוקא ע"י תחבולת בי דוגי נפרש השומן מן הדם אבל בע"א נשאר טעם הרוטב בשומן ג"כ:
גם בדברי הב"י יש להוכיח דיש חילוק בין אפשר ללא אפשר לפי הטעם שכתב ב"י (בסימן עג) דאסרו חליטה שמא לא יעלו המים רתיחה א"כ קשה אמאי לא גזרו על הגעלת כלים שמא לא יעלו המים רתיחה אלא ע"כ היכא דלא אפשר לא אסרינן הגעלה לגמרי ואין לומר דהגעלה שאתה צריך להפסיד כל הכלים שבלעו איסור וזה א"א לעמוד בו דמ"מ קשה היה להם לתקן שלא יגעלו רק כלי שאינו בן יומא דאין חשש כ"כ כיון דמותר בדיעבד אפילו בלא שום הגעלה ואפ"ה לא גזרו לאסור להגעיל בן יומו ולהשתמש ביומו אלא ודאי בדיעבד לא חיישינן להא דשמא לא יהיה המים רותחין א"כ ה"ה בנ"ד אין להחמיר בשומן כיון דלית לי' תקנתא: