שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ
סימן ז
חלק יו"ד בענין נפילה.
מכתבו כוננו ידיו נכתב ביום י"ג כסליו הגיעני סמוך לר"ח אדר והנה הגם שהי' בדעתי שאשיבו מיד אפס גודל הטרדות הן בשו"ת ומילי דמתא ושעורין דרבנן לא נתנני להשיב לו הגם כי שמחתי בהיות כי לא אלמן ישראל ויש כאן צעירים מחזיקים במעוז התורה וגדייס יעשו תישים בעלי קרנים חפץ ד' יצליח בידו להחזיק במעוזו. אך אשיבהו מילין בקצרה:
א
על אשר נתעורר מעל' בענין הכאה במקל על השדרה שלפי דברי הר"ן שצריכה בדיקה אפי' הלכה והפר"ת מסיק דלא כמהר"ם לובלין בתשובה (סימן צד) ונתעורר ידידי שא"כ אין בהמה שלא יהי' צריך בדיקה כי רוב ההכאות אפלגא דגבא ואשיב לידידי בקצרה כי בודאי אשר מקלו יגיד לו לידידי ראי' מזבחים פ' התערובות דניקמה בנתערבה בהמה שהוכתה על השדרה וצריכה בדיקה ולא מהני הילוך. הנה בודאי קושיות כאלה עומדים על שפתי המעיין ובחידושי ליו"ד בילדותי כתבתי ג"כ בענינים האלו. אך אמינא ולטעמי' חי ניחא הא איכא לאוקמא שנתערבה בהמה שהוכתה אפלגא דגבא עם שהוכתה לאורך השדרה דע"כ תרווייהו בחד ענינא מיירי דאי פלגא דגבא באינה יכולה לילך כדרכה ממילא לאורך השדרה גם בהא אין לחוש ושפיר משכחת לה תערובת וע"כ אין ראי' מזה וליישב כמה קושיות הנופלות כאלה כתבתי בחידושי לי"ד דלדברי הברכת הזבח שמתרץ קושי' הש"ך (בי"ד סימן נ"ד) שרוצה להוכיח שדרוסה יש לה בדיקה בחוץ והבאתי שמה דברי בה"ז דבאינה ניכר בחוץ יש לומר ספק דרוסה מיהו הוה והסוגיא אזלא למ"ד אין חוששין לספק דרוסה וא"כ גם זה לק"מ דבכה"ג שאנו מקשין כגון בפלגא דגבא י"ל דאינה אלא איסור מספיקא ואם אין חוששין לספק דרוסה אין תשש בזה רק לדידן דקיי"ל אין חוששין לספק דרוסה י"ל לחוש לכל אלה ועוד י"ל דודאי להפוסקים דמתירין ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובת לא קשיין קושיות כאלה דנוכל לומר שהחששות הם מספק א"כ בתערובות מותר דהוה ספק ספיקא ואמאי ימותו כולן ואפילו למ"ד חוששין לספק דרוסה לא הוה אלא ספיקא ובתערובת ה"ל ספק ספיקא ואפילו אי לא אמרינן ספק בגופו וספק בתערובת יש לומר דקים לי' להש"ס שאין החששא בהנך שחששו לנפילה בשביל ענינים כאלה רק כשהוא בעינא אבל בתערובות אין החששא חזקה כל כך ודי לחוש כשהבהמה בעינא ולא לאסור התערובות כיון דמן התורה בטלה ברובא וב"ת חשיבי לא הוה רק מדרבנן:
ועפ"ז אפשר ליישב מה שתמהו על הרמב"ם שכתב כל מקום שאמרו חוששין לה צריכה בדיקה ומשמע אפי' תוך מע"ל וקשה מנ"ל הא דהא בנפילה לא מהני בדיקה תוך מעת לעת ולפ"ז י"ל דקשי' לי' להרמב"ם הך דפ' התערובות דלוקמה בנתערבה הך דהכה על השדרה במקל לאורכה עס אותו שהכה לרחבה וכנ"ל וע"כ דלא חששו רק כשהוא בעינא להצריך בדיקה וע"כ לא דמי לנפילה גמורה שתשובה כמו ודאי טריפה ואם שחטה תוך מע"ל לא אהני לה בדיקה אפילו למ"ד אין חוששין לספק דרוסה ומ"מ בשחטה תוך מע"ל אסורה וע"כ חשוב קרוב לודאי שלא תשהה ובפרט להרמב"ם דמיקל בשאר ספיקות רק בדרוסה מחמיר ע"כ בשחטה תוך מע"ל אסורה דמסתמא לא תשהה מע"ל וא"כ אם זו בגדר זה שלא תשהה מע"ל הו"ל לאסור בזו התערובות א"כ קשה נוקמה בכה"ג אע"כ שאין בו חששא גמורה ולא החמירו רק להצריך בדיקה לבהמה זו כשהיא בעינא א"כ אין החששא כ"כ כיון דהתערובות אינו אסור א"כ אין לאסור בשחטה תוך מע"ל כיון שאין החשש גמור א"כ קרוב הדבר שחשהה א"כ מהיכא תיתי לאסור בשחטה תוך מע"ל ודי שצריכה בדיקה כשהיא בעינא דאס נחזיק דמסתמא לא תשהה א"כ ה"ל לאסור גם התערובות בכה"ג אע"כ בכה"ג ליכא רק חששא בעלמא א"כ די לאסור אותה בהמה ולא נימא דמסתמא לא תשהה דא"כ נחזיקה לקרוב לודאי והיה לנו לאסור גם התערובות ותקשי סוגי' דזבחים אלא ודאי ליכא רק חששא והתערובות שרי א"כ אין חששא כ"כ וא"כ אין לומר להחזיק קרוב לודאי שלא תשהה ודוק היטב:
ב
ומ"מ בעיקר הדין אם יצטרך בדיקה גם בעיני יפלא דלא נהגינן לבדוק ומ"ש דבתשובת מהר"ם לובלין מיקל לא ראיתי בזה קולא במהר"ם לובלין רק שכתב שא"צ בדיקה בכולה רק בחוט השדרה אבל לא נזכר שם שלא יצטרך לבדוק בחוט השדרה אם הלכה לאפוקי דעת האיכא מ"ד שכתב הר"ן:
אלא דמ"מ דעת תורה נוטה שבאם הלכה הילוך יפה כדרכה שא"צ בדיקה והוא דלכאורה היה נראה מצד הסברא דכל שנפסק החוט אינה יכולה לילך כדרכה וכדאמרינן באימרתא דמשדרן כרעי בתרייתא דלמא חוט השדרה איפסיק אלמא דדין גרמא שהיא צולעה וכן הדעת נוטה שהרי החוט הוא המחבר הפרקים והחוליות וכשיש פירוד בין הדבוקים אי אפשר שתלך כדרכה אלא שהוקשה לי הסוגיא דתולין (דף יא) דבעי למיפשט דאזלינן בתר רובא מהא דכתיב חלבו האליה תמימה דלמא איפסק חוט השדרה ואם נימא דהילוך יפה מופת חותך על שלימות החוט מאי ראיה דלמא משום שהיתה מהלכת הילוך יפה וליכא למיחש להפסקת החוט וע"כ אין הילוך יפה ראיה שלא לחוש לפסיקת החוט בהחלט ודוקא בנפילה כשהלכה הילוך יפה אזלא לה ריעותא דנפילה ומ"מ אפשר שתלך עם שנפסק החוט הילוך יפה מיהו יש לדחות דכיון דחיישינן למיעוטא חיישינן לכל חששות כמו במקום נקב שחוט וכדומה לכן יש לחוש שמא בשעת שלקחה לשחוט אז נפסק החוט ובאמת לא היתה מהלכת כדרכה אילו בוחן אז בשעה זו אבל לעולם אי אפשר שתלך הילוך יפה עם פסיקת החוט מטעם האמור למעלה ואי קשיא לפ"ז תקשי קושית התו' נימא דאזלינן בתר חזקה ואי משום דהוה חזקה שאינה מבוררת הא איכא חזקה מבוררת בשעה שהלכה ודאי לא נפסק חוט השדרה י"ל דגם כה"ג לא מקרי מבוררת דבכל רגע י"ל עתה הופסק ותפסיק מלילך כדרכה ודו"ק גם י"ל בפשיטות דכיון דחזינן דהילוך יפה מפיק מידי חשש פסיקות החוט בנפילה ממילא כ"ש בליכא שום ריעותא דהילוך יפה מורה שלא נפסק החוט והיינו משום דרוב פסיקות אין יכולין להלוך כדרכן ולא שכיח כלל שתלך כהוגן עם פסיקת חוטה אבל אי חיישינן למיעוטא איכא למיחש אפילו מהלכת כהוגן:
ועוד אני אומר דודאי צריך ליתן טעם למה בנפילה ההילוך מפיק מכלל חששי דטריפות אף שבשאר טריפות אין ההילוך מורה על כשרותן טעמא בעי ואף שכתב הר"ן דאם היתה נפילה ונטרפה מחמת החבט לא היתה יכולה לילך אין זה מתוקי פרה אדומה וטעמא מיהא בעי והדבר ברור דודאי הגם שטריפות חיות י"ב חודש ומהלכות יש הפרש בטעם וסברא והוא דמניעת ההליכה כדרכה בא מכאב אברים החיצוני' ומבשרינו נחזה שאפילו יהיה לאדם בועה קטנה ברגל אף שאין בו שום מיחוש סכנה מ"מ קשה לו לילך כדרכו מפני שמכאיב תנועת ההליכה ע"כ משמר עצמו שלא להתנוסע בתנועה חזקה שלא יגדל הכאב ואפי' אם יקרה הכאב בשאר הגוף ואברים שאינם מכלי ההליכה מונע ממנו ההילוך כדרכו לפי שע"י תנועה גדולה מתפרק קצת מקום הכאב ג"כ ומכאיב ליה וזה דבר חושיי משא"כ בחולי פנימי כמו בועה בריאה וכדומה אפי' יש בה סכנה מ"מ אחר שאין לו כאב באברים חיצונים לא תזיק לו תנועת ההליכה וזה דבר ברור מעתה נאמר בנפילה שבודאי פעולת הנפילה תתפעל יותר באברים חיצונים שנתתבטו על הארץ אלא שקיבלו חז"ל שתוכל לפעול ריעותא וריסוק באברים הפנימיים ג"כ עכ"פ האברים החיצונים הם מוכנים לפורעניות וכאב יותר מאברים הפנימים אלא שאנו אומרים שלא זו בלבד שפעלה ההכאה הכאב באברים החיצונים הקרובים אל החלל אלא אף גם באברים הפנימיים פעל כת ההכאה להוליד ריסוק וטריפות ומזה מבואר שאם ראינו שלא נעשה פעולת החבטה לעשות רושם וכאב באברים החיצונים שימנעו תנועת ההליכה שעיקרה תלוי באברים חיצונים כ"ש שלא תפעול ההכאה והחבטה באברים פנימים שיולידו טריפות פנימי לכן אם חזינן שלא פעלה ההכאה ונתרפא מכאב החיצוני ומהלכת כדרכה פשוט לן שאין לחוש שפעלה ההכאה כו' שיהי' טריפות באברים מ"מ מזה מבואר החילוק שאפי' נאמר שאפשר לפסיקת החוט לילך י"ל היינו כשאין הפיסוק בא רק מחמת חולי פנימית בחוט אשר לא יתחייב לגרום כאב בחוליות השדרה אבל אם החשש מכת שגדל הכאב כ"כ באברים וחוליות השדרה עד שהתפשט לפסוק החוט אי אפשר לה שתלך בשום אופן בהילוך יפה אילו גרמה ההכאה פיסוק בחוט שהוא בפנימיית החוליא ודאי גדל הכאב מאד באין מרפא שתלך כדרכה וזהו דברים ברורים שהשכל מסכים עליהם:
ג
ועל זאת אני מתפלא על רבותינו הקדמונים הרמב"ן והרשב"א והר"ן שסמכו דברי הרי"ף והרמב"ם שלא פסקו כמ"ד ננערה לעמוד אע"פ שלא עמדה עקרה רגלה לילך אע"פ שלא הלכה ודתו דברי האומר כן בש"ס מהא דמייתי בהך אימרתא דמעדרן כרעא בתרייתא דליכא למימר דנפילה הוה דא"כ היכא קאמר חוט השדרה לא שכיח הא ודאי שכיח וע"כ לאו נפילה הוא אלמא שאין מוציא מחשש פסיקא החוט רק הילוך יפה ובעיני יפלא מה זו סמיכה הא ע"כ צריך לחלק בנפילה שאינה יכולה לילך אע"פ ששאר טריפות מהלכות ע"כ בנפילה ההילוך יהיה לאות שלא נטרפה מחמת הנפילה וא"כ מנ"ל לדחות האומר שעקרה רגלה לילך לא מהני מדחיישינן לפסיקת החוט והך אימרתא לאו נפילה דבהא שכיח פסיקת החוט שהרי זה כמערכה על הדרוש שאם נחליט כדברי האומר דעקירת רגל הוה כהילוך ע"כ נאמר שכיון שלא פעלה הנפילה כ"כ עליה עד שתמנע אפי' עקירת רגל מסתמא לא גרמה טרפות א"כ שפיר י"ל דהך אימרתא נפילה הוה מ"ת חוט השדרה לא שכיח שיבא מחמת הנפילה שאילו פעלה הנפילה טרפות לא היתה יכולה לילך אפילו צולעה אם נפסק החוט ולהכי קאמר מוט השדרה לא שכיח:
עוד אשוב אתפלא בראי' זו שהרמב"ן והרשב"א סמכו עליו מהך אימרתא דממה נפשך אי פשיטא להו בנפלה וצולעה יש לחוש לפסיקת החוט תקשי איך יפרנסו דברי המ"ד בגמרא עקרה רגל להלוך אע"פ שלא הלכה וא"צ עוד בדיקה ואיך אפשר דלא תצטרך בדיקת חוט השדרה כיון דאפילו בהלכה פשיטא להו דחיישינן לחוט אם צולעה ואי י"ל דמשם אין ראיה די"ל דלא מהני עקרה רגליה רק שלא לחוש לשאר טרפות וא"צ בדיקה היינו משאר טרפות אבל בדיקת החוט צריך אם כן מאי ראיה מהך אימרתא לומר שהלכה צריכה בדיקה אם היא צולעה דאכתי בדיקת החוט שמענו ובזו אפילו מ"ד עקרה רגל מהני היינו דוקא לשאר טרפות א"כ אין תירוצם עולה כלל לדחות דברי המ"ד דעקירת רגל מהני אע"פ שלא הלכה וע"ז לא מועיל מ"ש בתשובה ליישב דברי הרמב"ן ורשב"א דמשמע להו חששא דחוט שוה לשאר חששות ריסוק והארכתי בסברא דלפמ"ש כאן לא יכולתי להעמיד דברי הרמב"ן והרשב"א והר"ן בזה כלל והאמת יורה דרכו:
הנה עכ"פ צדדנו דאפילו בנפילה גמורה אפשר שיועיל הילוך אפי' צולעה גם העליתי בתשובה שלא כדברי התב"ש בנפלה בפחות מיו"ד כאשר ביארתי שם בארוכה עכ"פ בהלכה הילוך יפה י"ל דלא חיישינן לחוט דלא גרע מנפלה גמורה שהילוך יפה מפיק מידי חששא דפסיקת החוט גם דברי האיכא מ"ד שאפילו הלכה צריכה בדיקה בחוט יש לפרש בהילוך שאינה יפה דלא תימא דדוקא בנפלה איירי ואינה יכולה לילך שבש"ס סתם עלינו את הדרך במאי קמיירי וכמו שגמגם בזה הפר"ח אי מיירי בנפילה מחמת ההכאות מ"מ י"ל דהר"ן לא קאמר הילוך יפה כמ"ש בסיף אלמא נפילה אין מחזיקין אותה בחזקת בריאה אלא בהילוך יפה וכאן לא כתב הילוך יפה וי"ל בהילוך יפה לכ"ע אין חשש ואין לך מופת גדול מן המצאות שהסוסים מלומדי מכות הן בקוטרי ופלגא דגבא ואעפ"כ חיים הרבה שנים זהו לאות דלא שכיח פיסוק בחוט בשביל הכאות כאלה שאילו היה שכיח קיימ"ל טריפה אינה חיה לכן נראה דהילוך יפה ודאי מפיק מחששא דפיסוק החוט ע"י הכאות כאלה ולכאורה י"ל קצח ראי' דאפילו הילוך שאינה יפה מוציאה מחשש ריסוק אברים מהא דאמרינן (דף נא:) בעוף שנחבט ע"פ המים כיון ששט מלא קומתו דיו ופירש"י דה"ל כהליכה והנה לפי דעתו רחוק מאד שעוף שהוא צולע לא יוכל לשוט א"כ משמע שאפי' הילוך שאינה כדרכה מוציא מחשש ריסוק שרחוק לומר בשביל שלא תוכל לילך בהילוך יפה לא תוכל לשוט מלא קומתו בנוים מיהו מי יחלוק על הראשונים עכ"פ בהא דהוכחה ע"פ השדרה ומהלכת יפה נסמוך עכ"פ שאין לחוש כלל וכן בסתם בהמה צולעה לא נתלה בחוט השדרה שבא ע"פ הכאה כל שלא ראינו בפנינו שהוכתה ומשעת הכאה לא הלכה כדרכה כיון דעכ"פ לא שכיח כלל שההכאה תמנע ההילוך כדרכה:
ד
מה שכתב סתירה ברש"י דבזבחים פירש לאחר מע"ל צריך לבדוק כל מיני טריפות ובחולין (דף נא) פירש רש"י דבעמדה א"צ לבדוק בפסיקת החוט ובשבירת רוב צלעות ועקירת חוליא ולזה עלה בדעתו לחלק דבלא עמדה צריך בדיקת ריסוק אפילו שהתה מע"ל ועמדה יצאה לגמרי מחשש ריסוק וכדעת הלבוש ודלא כמע"מ שהשיג על הלבוש כמבואר בדברי ידידי אך אשיבהו כי מה שחשב בדעת רש"י דס"ל ג"כ כהרמב"ם דבדיקת ריסוק הוא בשינוי אבר ובאמת המשגיח בעין יפה יראה דלא זו הדרך בדעת רש"י ולא מחשבותיו מחשבות הרמב"ם שלדעת רש"י אין כאן טרפות בשינוי אבר כלל וכן מבואר מלשון רש"י (דף נא:) ד"ה אבל בדיקה בעי בחוט השדרה ובשבירות רוב צלעות והיכא דלא עמדה אפילו בדקנוה ונמצאת שלימה טריפה משום החבט שנתפרקו פרקי' וחוליותי' עכ"ל ואין זכר בפרש"י טרפות שינוי אבר וכן בד"ה כנגד בני מעיין פירש"י שמא נקרע כו' או נקבו הדקין וכו' ע"ש בפירש"י דבר ברור דרש"י ס"ל דבעמדה נפקא מחשש ריסוק אברים לגמרי היינו פירוק חוליות שאין זה ניתן לברר ע"פ בדיקה רק צריכה בדיקה מחשש טריפות וכן בשהתה לא בעינן רק בדיקת תשש טרפות ויפה כתב המע"מ שדברי הלבוש אינם דאין חילוק בין עמדה ושהתה לענין הבדיקה שלא מצינו חילוק בין הבדיקות כלל ואדרבה בפרש"י (דף נו:) על דרסה וטרפה בכותל פירש"י צריכה בדיקה אע"פ ששהתה דשמא נשתברה השדרה ונפסק החוט עכ"ל והנה משיחתו של רש"י אפשר ללמוד דבנפילה אין החוט עשוי לפסיק אם לא שנשתברה השדרה וא"כ אם השדרה בשלימות לא חיישינן לפסיקת החוט והיינו כדפרישית דכל שההכאה מחיצונית האבר אם לא שלטה בחיצונית לא תשלוט בפנימיית אלא שמ"מ צריך לעמוד על לשון רש"י למה לא תצטרך בדיקה נגד כל החלל כפירש"י (דף נא:) מכח חשש נקבו המעיים כמו שפיר גופי' או שבירת בצלעות והחוליות ואפשר לחלק בין נפילה לדריסה שאין אברים פנימיים נקרעים וצ"ע עכ"פ אין סתירה ברש"י דמ"ש בזבחים כל סימני טרפות היינו הנך דשייכים עקירת צלעות ורוב החיצונה ודקין שהם רוב טריפות ותדע דהא עיקור סימנים ודאי א"צ בדיקה אף שהוא טריפה דסימנין קשים הם אצל נפילה וע"כ לא קאמר רק הני דשייכי ובאמת פשטן של דברים כפירש"י שלא מצינו טריפות ריסוק לאחר מע"ל ולא בעי רק בדיקה מטרפות וכן משמע בש"ס (דף נו) במשנה דרסה וטרפה בכותל כו' אם שהתה מע"ל כשירה ומסיק דצריכה בדיקה ולדעת הרמב"ם קשה איך נקיט במתני' כשירה הא אכתי איכא חשש ריסוק אברים בשלמא לפירש"י שפיר שייך לשון כשירה שיצאה מחשש ריסוק וצריכה בדיקה משאר טריפות אבל לפירוש הרמב"ם גם בשהתה מע"ל לא פליט מחשש ריסוק וצ"ל כשירה מחשש ריסוק שאינו ניכר ובעינן ריסוק ניכר וזהו אינו מבואר במשנה גם הרמב"ם לשיטתו שפירש בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים שהוא אבר הרחם מוכרח דריסוק אברים הוה טריפות אפילו באברים שאינה נטרפת בהם אבל לפשטא דש"ס כפירש"י לא מצינו כלל טריפות ריסוק אברים רק תוך מעת לעת ובלא עמדה וכמבואר בש"ם וכפירש"י והבדיקה הוא מטריפות שיוכל להקרות מכח הנפילה:
ה
מ"מ בלשון הרמב"ם שכתב על כל הני דאיתנייהו בגמרא כאשר העתיקם שם וכתב כל מקום שאמרנו חוששין לה אם שחטה צריך לבדוק כל החלל כולו דלא מסתבר כלל שאם הכה במקל אפלגא דגבא שיצטרך לבדוק כל החלל שלא נולד שם הריעותא כלל וכן מבואר ברמ"א (בסימן נח) בהדיא שאם הוכתה במקום אחד א"צ בדיקה רק נגד המקום שהוכתה בו וגם הפר"ח מסיק כן לכן יש לפרש כנגד כל החלל שכתב הרמב"ם הוא לומר שבכל החלל שהוכתה בו באיזה מקום החלל או שהוכתה כנגד כל החלל צריך בדיקה במקום שהוכתה באיזו מקום מהחלל שתהא ההכאה ועל פי זה נראה לי לבאר דעת הרמב"ם שתמהו עליו הרשב"א והרמב"ן למה לא חילק דבשחטה תוך מע"ל לא מהני בדיקה ובודאי תמוה מה ראה הרב לחלק בין הפרקים דלענין בדיקה יהיב לה דין נפילה ולענין שהי' אין לה דין נפילה:
לכן נראה לפרש ויתיישב ג"כ מה שלא פסק כמ"ד ננערה לעמוד ועקרה רגלה להלוך ולפ"ז נראה דמשמע להרמב"ם דהני דמייתי בש"ס אפילו כשהן מהלכות איירי דהא בזכרים המנגחים קאמר אי נפיל לארעא חיישינן משמע דכולהו איירי אפי' בלא נפיל לארעא אלא נראה דאיירי במהלכות רק שאין הולכין בהילוך יפה דאילו הילוך יפה מפיק מחשש ריסוק לגמרי דלא גרע מנפילה גמורה מפתה נראה דהילוך יפה מפיק מכל חששי. אך בדברים שנזכרו בגמרא ע"כ באינם מהלכים הילוך יפה ועפ"ז מ"ל דודאי הילוך שאינו יפה מפיק ג"כ מכלל שלא נאמר שנתרסקו כל אברים או רובן דלא היתה מהלכת כלל אלא דמ"מ אם יש ריסוק באבר אחד תוכל לילך רק שאינה מהלכת בטוב כמו הבריאה וא"כ ודאי כשאינה מהלכת אם נודע מקום הריעותא כגון בחבטה במקל ושלים חוטרא וכדומה בזה אין חוששין רק למקום שמשם באה הריעותא אבל היכא דלא נודע ממקום שבא הריעותא כגון באלים מנגחים ונפיל לארעא דחיישי' היינו אפילו עמדו ומהלכין רק שאינם הולכין בטוב אף על גב דבודאי בריסוק אברים אינה יכולה להלוך מ"מ היינו דוקא בכולן או רובן אינה יכולה לילך אבל משום אבר אחד ששלט בו הריסוק ושאר אברים בריאים תוכל לילך כמו שאר טריפות אך לפי שבא הריעותא מת צונית הגוף אינה יכולה להליך כדרכה והשתא כשלא נודע באיזו אבר פעלה הריסוק ממילא צריכה בדיקה בכל החלל מאחר שלא נודע באיזו אבר שלט הריסוק ובנודע באיזו אבר שיש לחוש ששלט בו הריסוק ולא בזולת מכל מקים סגי רק כנגד אותו האבר ואם במקומה לא פעל ריסוק כל שכן במקומות אחרים אבל לענין מע"ל שאפילו בעמדה לחוד סגי כ"ש דמהני הילוך אפילו שלא כדרכה מ"מ עדיף מעמידה מעתה ס"ל להרמב"ם דבכל הני שלא זכר הש"ס סימן הילוך דודאי לא גריען מנפילה גמורה שמועיל הילוך ע"כ לומר שלא צריך בש"ס לפרש זה דאין דרך בריעותות כאלה שתפעול הריעותא שלא תוכל אפי' לעמוד ואין חשש רק שמא במקום אחד שלט הריסוק וכשלא נודע מקומו ממילא צריך לבדוק בכל החלל וכיון דמשמע דאיירי במהלכות ממילא משמע ליה להרמב"ם דכל הריעותות שנזכרו בש"ם לא אלימי לפעול ריסוק בכל הגוף רק באבר פרטי דומיא דחוט השדרה וכן באלים משמע דגם בנפיל לארעא אינה חששא כמו בנפלה מן הגג רק שיש לחוש שמא פעל הריסוק באבר אחד וא"כ כמו שדרך שיכולה לילך רק שלא כדרכה תוכל לשהות גם כן בסתמא לכן א"צ רק בדיקה כן נ"ל בדעת הרמב"ם מעתה מבואר דודאי הילוך כדרכה מפיק מכלל חששא ויש ללמוד לדעת הרמב"ם מק"ו שאם נפלה גמורה שאסורה מבלי שהי' ולא מהני לה בדיקה מותרת ע"פ הילוך כ"ש הכה על חט השדרה וכדומה דבלא שהי' נמי כשיר' כ"ש דאהני לה הילוך יפה ולדעת כל החששו' שהם מדררא דנפילה פשוט שמועיל בהם הילוך יפה שהם נבדקות ע"פ שראינו בחיצוניות הגוף שאין שום ריעותא וכדפרישית לעיל:
ו
ובדבר מה שהוקשה לו על התב"ש שמצריך בדיקה לחוט השדרה בנפילה אפילו בפחות מיוד אמאי פטור בבור פחות מעשרה הנה בזו כבר קדמתי אותו בתשובה שלי כמה שנים אלא שלפמ"ש אין הקושי' כ"כ די"ל דאין בו שיעור מיתה רק שיעור לטריפות והוא בכלל אם הוזקה חייב ע"כ ביארתי בתשובה יותר דא"כ מאי פריך ארב נחמן דבפחות מיוד יש חבטה ממתניתין הא י"ל דלענין טריפות קאמר ונפילה אינה נבילה ג"כ אבל אין שיעור מיתה למות מיד ובניזקין בעינן שיעור מיתה שימות מיד דהא נפילה ג"כ אינה נבילה וע"כ כיון דאיכא שיעור טריפת ת אמרינן מסתמא וא מת מחמת החבטה וחייב וא"כ שפיר הקושיא להתב"ש גם כתוב אצלי ישוב קושית הנ"ב על נכון כי דבריו אין נוחין ולכאורה היה אפשר ליישב דברי התב"ש דלא קאמר רק לחוש מספיקא לפסיקת החוט א"כ במשנה פטור דספק ממונא לקולא מיהו הא ליתא דודאי מתני' פסיק ותני דפטור אפילו באמת נפסק החוט כגון שבדקו בחוט השדרה ונפסק מ"מ פטור כיון שאין בו שיעור להטריף אף אי מתרמי פטור ולא חילק הרמב"ם והפוסקים כלל בזה וע"כ אינו עשוי לבא טריפות ע"י נפילה פחית מיוד:
ועפ"ז עמדנו ליישב דברי הרמב"ם שפסק בהנך דאמרי חוששין דמהני בדיקה תוך מע"ל ותמהו הרמב"ן והרשב"א מנ"ל די"ל דתוך מע"ל לא מהני בדיקה כמו נפילה והא דקאמר חוששין היינו משום דכל מילתא דריסוק חששא בעלמא הוא ולפמ"ש מוכח מן הש"ס כיון דחשיב הש"ס נפלה יוד טפחים שיעור מיתה משמע דודאי לא תשהה כיון דשיעור מיתה חשיב ליה ופריך בבית הסקילה ליסגי ביוד וע"כ כודאי חשיב ליה והשתא כיון דאמרינן התם חיישינן ע"כ ספיקא הוא אלא דאכתי דלמא מספיקא נמי אסורה בשחטה תוך מע"ל ולא מהני בדיקה ולפ"ז ניחא דשפיר מוכח דמספיקא לעולם סגי בבדיקה אפילו תוך מע"ל דאל"כ מאי פריך ארב נחמן ממתניתן דלמא מספיקא אסר לה אלא ודאי בדיקה מהני שפיר בספק נפילה ודברי הרמב"ם ברורים ודו"ק:
ובדברי הטור יש לתמוה לכאורה ג"כ דפסק (בס"ס ל"ב) בנודע שנפלה צריכה בדיקה בחוט ובסימן (נ"ח) כתב כדעת הרא"ש דבעקרה רגלה לילך א"צ בדיקה ובודאי בעקרה רגלה לחוד לא נפיק מריעותא ואפי' נפרש עקרה רגלה ושחטה מיד מ"מ ודאי מסברא הוה ריעותא טובא טפי מהך אמרתא ודוחק לומר דא"צ בדיקה רק בחוט ולא בדיקת נפילה דה"ל להטור לבאר לכן י"ל דס"ל להטור דהך דשדרן כרעי בתרייתא ניכר יותר פסיקת החוט דבאינה הולכת כדרכה י"ל מחמת כאב אבל בשדרן כרעי בתרייתא נראה שהגוף נחלק ופסוק באמצע ולא ס"ל סברת הרמב"ן והרשב"א דפשטו מהך דלא מהני עקרה רגלה הנה זכינו להפוסקים שפוסקים דעקרה רגלה מהני שאפי' בלא הילוך יפה נפקא מידי נפילה וגוררת רגלי' שאני שניכר הריעותא על החוט אבל צולעה בעלמא לדעת הטור והרא"ש לא בעי בדיקה דאפילו הילוך שאינו יפה מפיק מנפילה:
אלא יש לתמוה דהטור כ"כ בשם הרשב"א והרשב"א ס"ל לשיטתו להוכיח מזה דעקירת רגל לא מהני אבל הטור שפסק עקירת רגל לילך מהני א"כ (אין) י"ל דלעולם מהני אפילו בגוררת לכן צ"ל כמ"ש דמסברא גוררת רגלי' איכא ריעותא טפי שנפרדו רגלי' התחתוני' מן הראשונים עכ"פ נתחזקו דברינו שאין לחוש על כל פנים בהולכת הילוך יפה (סיום הדברים חסר וחבל על דאבדין):