שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ
סימן ו
לככוד הרב הגדול כמו"ה שמואל נ"י.
א
הנה ראיתי למעכ"ת שטרח ויגע בחיפוש אחר חיפוש ומצא כדי מדתו מדת חכמים ויליף מציאה מחיפוש להכשיר אתרוגים המורכבים אלא שהאריך הרבה והרכיב גם הוא בתשובתו ענינים ופלפולים שונים שאינם למעשה בנידון הנדרש ואני אומר כי בוודאי דבריו דברי תורה וראוי להשיב עליהם ולומר דילידא אימא כוותיה תיליד ואע"ג דאית ליה פירכא כי לדינא לא כן אנכי עמדי כאשר יבואר בתשובתי והנה הגיעני מכתבו קודם ר"ה לא פניתי עליהם עד אחר יו"כ העבר והשיב בתשובתו בתורף כחא דהתירא אשר כביר מצאה ידו לדחות דברי האוסרים ואנכי אחריו לפלפל בדבריו הנעימים ומאוד חפצתי להצדיק שיצדק בדבריו למען זכות עם בני ישראל להוציא ספק מלבן אך האמת יורה דרכו אשר לדעתי הם פסולים כל שבעה והנה בדברי הלבוש אשר פלפל מעלתו שחשב לפסלן מטעם שהא"י מצווין על הרכבה ונעבדה בהם עבירה וכן נמאס למצוה כמו כלאים אף דמותר באכילה אסור לקרבן וטרח מעלתו לדחות דברי הלבוש כי מה שהקשו על הלבוש מהנך אוונכרי הא עשה הגזל ונמאם למצוה ומעלתו כתב בזה ובאמת לק"מ דבגזל אין שייך פסיל הגוף שהרי לנגזל מותר ואפשר לסלוקי בזוזי ולא שייך פסול הגף כמו בכלאים שהפסול בגופו ונמאס וזה ברור וקרוב לדברי מעלתו:
ומה שהקשה המ"א עוד א"כ יהיה קרן כלאים אסור לשופר ומעלתו ביקש לומר אין ה"נ אין דעתי נוחה דסתמא דמתני' כל השופרות כשרים חוץ משל פרה ומה שדחה מפלתו שאין למדין מן הכללות מ"מ היכא דלא איתמר לחלק מהיכא תיתי לומר כן ולא אישתמיט שום פוסק לומר כן וא"צ לכך די"ל כיון דאפילו למ"ד גזל פסול משום מצוה הבאה בעבירה מ"מ תקע בשופר גזול יצא והוא מן הירושלמי ג"כ דאין גזל בקול וכן הוא בירושלמי ר"פ לולב הגזול ז"ל מה בין שופר ללולב אמר ר' יוסי בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם ברם הכא יום תרופה יהיה לכם מ"מ אמר ר' אלעזר תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנאה ע"כ ונראה החילוק בזה דבשלמא בגזילה נטילת הלולב בעצמו לו למזכיר עון ואינו יוצא בו שאינו יוצא כ"א בגופו של דבר עצמו וצריך ליטול הגז לה בידו לצאת אבל בשופר הקול בעצמו אין בו שייכות גזל והאי טעמא אפשר שיספיק גם לכלאים שהקול אינו דבר ממשי לומר עליו עבירה הן אמת כי בשופר י"ל טעם אחר דשופר עביד לאפוקי ביה רבים ידי חובתן ומצוה הבאה בעבירה אינו רק לגזלן עצמו וכיון שכל השומעין יצאו בשמיעה אין לחלק בין הגזלן לאחר וזה כוונת הירושלמי תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו וכיון שאין לפוסלו לאחר גם הגזלן בעצמו יוצא בו (וא"ל) [וא"כ] בשופר אפשר שיפסול לכל כיון שגופו עבירה מ"מ יש לחלק כדפרשתי ומה שהקשה בט"ז ומ"א לדברי הלבוש ל"ל קרא לפסול כלאים לקרבן תיפוק ליה שנעבדה בו עבירה ומעכ"ת דחק בשם פנים מאירות דמהא יליף לאסור כלאים ולכאורה אשתמיט להו הסוגיא דחולין (דף קטו) דפריך כלאים לתסרי מכל שתיעבתי לך ומשני כו' כלאי בהמה גופי' לתסרי דהא תיעבתי לך הוא ומשני מדאסר רחמנא כלאים לגבוה ש"מ להדיוט שרי והשתא מה קושיא להמ"א וט"ז דלא לכתוב כלאים לגבוה דאדרבה אי לא כתיב כלאים לגבוה הוי אסור אף להדיוט ואין מקים להקשות בזה אלא מהכא גופיה יש לדייק ג"כ מדאסר רחמנא כלאים לקרבן יש לדייק דלמצוה שרי וע"כ צ"ל בזה דהלבוש ס"ל דמצוה הוה כקרבן וזה ודאי אינו דהא נעבד (אין) אסור לגבוה ומ"מ חזינן בלולב של עבודת כוכבים אם נטל כשר ובאשירה ועיר הנדחת יהיב טעמא משום כתותי מכתת שיעורי' אבל משום נעבד אין אסור למצוה ועיין בע"ז בפ' כל הצורות (דף מז) באשירה שביטלה מבעיא ליה עכ"פ מהך סוגיין דלולב הגזול משמע דלמצוה יוצא בו עכ"פ וכיון דלענין נעבד מצוה אינו כגבוה וכמו שהביא גם כ"ת מן הירושלמי א"כ ממילא ליתא לטעם הלבוש דמשום הא אין לאוסרן למצוה דמדאצטריך קרא לאסור כלאים ש"מ למצוה שרי ובהדיא מם ק הר"נ בפ' כל הצורות דיצא בנעבד למצוה אפילו בלא ביטול א"כ הרי מפורש דמצוה אינו כהקדש ולא כהלבוש:
מיהו מה שחידש בט"ז לפוסלו למורכב מהא דאיתא בב"ק בפ' מרובה השתא נדמה פסול כלאים מבעיא ובאתרוג נדמה פסול כ"ש כלאים ע"ש דבאתרוג נדמה פסול כדאיתא בסיכה (דף לו) דכושי כשר דומה לכושי פסיל נראה לי דלאו ראיה הוא כל דכיון שהוכחנו דמצוה אינו כקרבן וא"כ כי היכי דדייק מדאיצטריך כלאים ש"מ להדיוט שרי א"כ יש לומר גם בנדמה מדאיצטריך נדמה לקרבן ש"מ למצוה כשר וא"כ אין טעם לאיסור נדמה וע"כ משום דלאו הדר הוא וא"כ המורכב שהוא מהודר ביתר שאת לא שייך לפוסלו כלל דע"כ נדמה הטעם שאי אפשר שיהא דומה לגמרי לכושי בתולדה ולהכי פסול משום הדר וזה לא שייך במורכב אם כן בהא יפה כוון כ"ת דליתא לטעם הלבוש:
ב
מ"ש כ"ת וז"ל והנה יש לי עיון גדול על הירושלמי דביכורים שלא מצאתי לשום מחבר שירגיש בזה וז"ל הירושלמי עד כדון כשגזל קרקע גזל זמורה ונטעה מהו ולא דמים הוא חייב לו אלא צריכא לרבנן מצות כגבוה או אינו כגבוה ע"כ ופירש המפרש ז"ל היינו דמספקא ליה דקי"ל גבי קרבן גזל בהמה אינה קריבה ולאחר יאוש מוקמינן ליה בב"ק (דף סו:) ומספקא ליה לענין ביכורים שהוא מצוה אי חשבינן המצוה כגבוה אינו מביא ביכורים כמו קרבן והוקשה למעלתו הא רבא אוקמא שם בב"ק דגזל קרבן דחבריה לכן אפילו לאחר יאוש לא קני דקרבן אינה נגזלת אבל בכאן קני ביאוש ושינוי מעשה קודם שהבדילם לביכורים והאריך כ"ת ותמה על דבריו דקשה אפילו בקרבן אם קנה הקרבן קודם ההקדש בלי שום סיוע מצוה אין בו משום מצוה הבאה בעבירה כמ"ש התוס' בפ' מרובה ובגיטין (דף נה בד"ה מ"ט) וא"כ כאן שקנוי לו מקודם מאי מצוה הבאה בעבירה איכא וכיון דאפילו בקרבן כה"ג שרי א"כ אפילו מצוה הוא כקרבן מ"מ יוכל להביא ביכורים ובודאי יפה הקשה בזה אך מה שהאריך עוד להקשות אהא דמייתי הר"נ בשם הירושלמי בגזלו משופה חבל גזל לולב ושיפהו דמים הוא חייב לו כלומר דקנאו בשינוי מעשה וכתב מעלתו וקשה לי מה ראיה מייתי מירושלמי הא בירושלמי לא הוזכר אוקימתא דמצוה הבאה בעבירה וביקש להכריע כפירוש ר"ת ודחק לדת ת ראיות התוס' ואין להאריך ואני תמה על מעכ"ת אחר טרחו ויגעו אשר חיפש ומצא איך לא ראה הירושלמי ר"פ לולב הגזול לכתוב בירושלמי ולקחתם משלכם ולא הגזול גזול למה הוא דומה לאחד שכיבד השילטון תמחוי אחד ונמצא משלו אמרו אוי לזה שנעשה סניגורו קטיגורו והוא ממש טעם מצוה הבאה בעבירה דבשאול לא שייך סניגורו קטיגורו ומ"מ מסיק אבל אם גזלו ושיפהו דמים הוא חייב לו וברא"ש פ' כל שעה סימן י"ט מצה גזולה אסור לברך עליה אמר ר' אושעיא על שם בוצע בירך נוחץ ה' הדא דתימר בתחלה אבל בסיף דמים הוא חייב לו יעו"ש ברא"ש הרי בהדיא דהירושלמי סבירא ליה טעמא דמהבב"ע ואעפ"כ חילק דבסוף דקניא ליה בשינוי דמים חייב ומשמע שאין בו מצוה הבב"ע א"כ לא על הר"ן תלונתו כי אם על הירושלמי עצמו שמבואר בהדיא כדברי הר"ן אלא דיש לדקדק בדברי הירושלמי איך מפרש לכם להוציא הגזול משום שקטיגורו הוא והיינו טעמא דמצוה הבב"ע הא גם שאול נתמעט משלכם ביום הראשון דלא שייך סניגורו נעשה קטיגורו ואין לומר דהירושלמי לא סבירא ליה לפסול בשאול רק בגזול משום מצוה הבאה בעבירה דהא משנה מפורשת הוא (בדף מא) שאין אדם יוצא ביו"ט ראשון בלולבו של חבירו ושאר ימית החג אדם יוצא י"ח בלולבו של חבירו א"כ תמוה איך יליף הירושלמי מלכם לפסול גזול וצ"ע:
ובעיקר קושיתו על הירושלמי נראה דלק"מ דודאי אתיא כשיטת הר"י דהיכא דההקדש גורם הקנין מקרי מצוה הבב"ע והיינו שהמצוה גורם לקנות הגזילה והוא הדין נמי איפכא כשהגזילה גורמת לו חיוב המצוה דעל ידי קנין הגזילה גרמה לו חיוב המצוה דעל ידי שקנה הגזילה על ידי הנטועה והביכורים באים מן הנטיעה עצמו שקנאה ע"י הנטיעה נמי דומה לההקדש שגורם קנין הגזילה משא"כ כשקונה הגז לה מקודם ביאוש ושינוי רשות או מעשה לא גרם לו הקנין חיוב המצוה שאין מצות ההקדש נמשך מן הקנין ולא גרם לו הקנין חיוב ההקדש וההקדש היה במקרה ולא מקרי מצוה הבב"ע אבל בנטע יחור הקנין באיסור גרם חיוב הביכורים לכן אם מדמה מצוה להקדש אינו מביא דהוי מהבב"ע מיהו קשה לי איפכא הא לענין מהבב"ע מצוה היא כגבוה דהא גזול פסול משום מהבב"ע וכמו שמפרש בירושלמי גופיה שיעשה סניגורו קטיגורו הרי דפסלינן משום מצוה הבב"ע גם למצוה ונראה דס"ל להירושלמי כמ"ש התוספות (סוכה דף ט) דמצוה הבב"ע אינו אלא מדרבנן והיינו מהאי טעמא גופיה דמצוה אינו כגבוה וא"כ לענין לולב שפיר יש לקנסו שלא יצא בו ויהדר אחר אחר אבל לענין ביכורים אם היא חייב בביכורים בע"כ צריך להביא הביכורים ולא מפטר מטעם מצוה הבב"ע אם מצוה אינו כגבוה ובזה יש ליישב קצת ח"ש לעיל איך מוכיח הירושלמי על גזול מלכם די"ל דמן התורה בעי טעם דלכם לפסול גזול ע"ז מפרש הירושלמי שפיר כיון שסניגורו בא מקטיגורו פסול מדרבנן כל שבעה ודו"ק ועוד נראה לחלק דהיכא דהעבירה גרם לו חיוב המצוה שאילו לא עשה העבירה לא היה שייך בו חיוב המצוה מקרי שפיר בא בעבירה משא"כ בלולב שחובת גברא הוא ולא בא לו החיוב מחמת העבירה ולא שייך מצוה הבב"ע היכא דקנאו קודם והוא קרוב למ"ש באופן ראשין וארווח לן בזה מה שהקשו תוספות על הא דאיתא בפרק הגוזל הרי שגזל סאה חיטין שטחנו ולשו כו' והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ והקשו תוס' ג"כ הא קנאו ק דם העבירה ולפ"ז ניחא דכיון דחיוב החלה בעיסה זו גרמה לו הגזילה הוי מנאץ מה שאין כן בקרבן דהיכא דקניא ליה מעיקרא לא בא הקרבן ע"י גזילה זו לכן לא חשוב מצוה הבאה בעבירה:
וראיתי למעלתו באות א' שהקשה על הלבוש הלא מפורש בסוטה (דף מו) דקדשים לא פסלה בהו עבודת איסור סור והוא מפירש בת"כ הרי שור שחרש עם החמור יוכיח שנעבד בו עבירה וכשר למזבח ודחק לחלק בסברות מדעתו ובמח"כ שגג בזה שהרי הלבוש אוסר מטעם הלז עצמו דמצוה כגבוה וכיון שפסול להקרבה פסול גם למצוה והשתא לא על הלבוש תלונתו תקשי ליה על הקדשים עצמם דשור שחרש עם החמור כשר לגבוה וכלאים פסול לגבוה וע"כ לחלק ביניהם סוף סוף לא תהא מצוה חמורה מקרבן ואין מקים לפלפל בזה ובדברי הרמב"ם שפסק ג"כ שצמרה פסול לציצית לח ראיתי לפלפל בהם כעת כי בלא"ה דברי הרמב"ם בלולב בזה קשים להולמם מאד וכתבתי בחידושי אבל על הטור ומחבר קשה טובא:
מיהו על הרמב"ם אין להקשות כיון דפסק דהמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית למה הוצרך ליתן טעם בפ"ב מביכורים אשירה שביטלה אין מביאין ממנה ביכורים שהביכורים כקדשי המקדש הא בלא"ה פוסק דלמצוה פסול די"ל דלמצוה הוי בעיא דלא אפשטא אבל אם כקדשי המקדש הם הוא ודאי אבל על הפוסקים קשה טובא וא"כ יש לדברי הלבוש חקים לפי פסק הטור וש"ע שפסקו במשתחוה לבהמה שצמרה פסול לציצית אלמא מצוה כקרבן דמי ואין להאריך בזה כעת:
ג
אות די ה' בקונטרסו של כ"ת בענין אי מורכב מקרי אתרוג וירד לחלק בסברות וגם באות ה' צדקו דבריו במ"ש ועכ"פ הקבלה היא אתרוג. וניזל בתר עיקרא דמילתא כי רבותא למחשב גברי רק מה שידובר בו מן הש"ס:
הנה מהר"מ אלשיך עיקר ראייתו (בסי' קי) ופשיטא ליה דהרכבת לימון באתרוג ודאי פסול כמו שפי' רש"י בסוטה (דף מג: ד"ה מרכיב) שיחור המורכב יוצא ממנו פירות אילן שנוטל ממנו נמצא ההרכבה מוציאה לימון ובודאי פסול כי קמבעיא ליה באם המורכב מיחור אתרוג שמוציא מין אתרוג וע"ז מביא מהר"מ אלשיך ראיה מהך דאיתא התם ילדה שסיבכה בכה בזקינה בטלה ואן בה דין ערלה הרי בפירוש שנתבטל היחור לגבי האילן הנרכב א"כ המורכב לימון חקרי וכאילו כולו לימון והתורה אמרה אתרוג ולא לימון והנה מעלתו טרח לדחות הראיה דיש חילוק בין מינו לאינו מינו ואח"כ סתר בעצמו דבריו ומסיק באות יו"ד שההיתר הוא משום זוז"ג ואין חילוק בין מינו לאינו מינו ובענף אילן זקן אם הרכיב בילדה חייב בערלה ודחק לומר דע"ז גזירת הכתוב הוא שיהיה כאילו נוטע בארץ ואין בזה טעם ועוד למה לא נלמד דזוז"ג אסור בערלה ולא נימא מילתא בלא טעמא אלא נראה דמהא לא איריא דיש לדחות הראיה של אלשיך מילדה שם שסיבכה בזקינה דיש לומר למרן האלשיך ר' מטונך וכי תעלה על דעתך דאם הנרכב הוא אתרוג ומוציא לימון שיהיה לו שם אתרוג וכן הנרכב לימון והמורכב אתרוג שמוציא אתרוג יהיה לימון כלפי לייא שהרי כל שהוא מין הפרי ניכר יותר מדמיון לפרי ואיך נימא הצורה של לימון הוא פרי אתרוג וצורתו אתרוג הוא לימון היפך המוחש לכן נראה לענ"ד לדחות הראיה דודאי י"ל דלענין ערלה שלא תליא בפירות שאם עברו שלש שנים ולא יצאו פירות הפירות שבשנה הרביעית מ"מ מותרים וכן מונים ומצרפים גם זמן שלא נשא פירות לשני ערלה ורבעי ולא בפירות תליא מילתא כ"א במצמיח שמה שמצמיח תוך שלש שנים הוי ערלה ולזה נוכל לומר שהוא יתברך שת בטבע הבריאה וצמיחה שיהא עץ עושה פרי למינו ואמנם מי ששם בטבע הבריאה שהאילן של אתרוג יוציא אתרוג מי שאמר לאילן אתרוג מעיקרא שיוציא אתרוג הוא אמר לאילן לימון שיוציא אתרוג אם ירכיבו בו ענף מן האתרוג ומ"מ י"ל דלא נפיק מכלל הרכבה וכחו כן אילן אתרוג מוציא לימון ע"י הרכבה ולימון גמור הוא ואין ראיה כלל לפסול ומ"מ פטור מן הערלה דפרי זקן הוא שמצמיח ומוציא אתרוג ואף דבשני ערלה המוציא מין לימין לא איכפת לן בהא דמה לנו באיזה פרי שמוציא הרי בפירות המין עצמם אין דומין פירות כל השנים בדמיון אחד דתלינן לפי הגשמים ולפי הזבל וכח הצמיחה לא ראי זו כראי זו א"כ אפילו שיוציא אילן לימון אתרוג מ"מ אתרוג הוא ולענין ערלה במצמיח תליא מילתא וא"כ שפיר י"ל דהמורכב אתרוג גמור הוא:
מיהו מה שכתב כ"ת להקשות אמאי לא פריך אמתניתין דאחד המרכיב כו' האי הרכבה היכי דמי אי בילדה תיפוק ליה משום ילדה ראשונה לכן ביקש לחלק בין שלא במינו שבטל נראה דלא קשיא מידי די"ל ודאי במתניתין לא מהני משום נטיעה ראשונה דהא דאמר ר' אבהו ילדה שסיבכה בזקינה בטלה י"ל משום הא גופא כיון דמסתמא איירי בהיתר וא"כ הוי אותו המין י"ל דתליא כיון שחילל כבר אותן פירות תו ליכא שמחת החילול מאחר שהם אותן פירות עצמן מה שאינו כן כשהרכיב ביתור של פרי אחרת כגון אתרוג בלימון הרי החילול היה בלימון ועכשיו גדלו פירות אתרוג י"ל שפיר דנמנה להרכבה אבל השתא דמשני דמיירי בהרכבת ההיתר מין במינו פריך שפיר תיפוק ליה משום ילדה ראשונה משא"כ באינו מינו י"ל אפילו סיבכה בזקינה מונין לילדה ואינו עולה לו מאחר שכבר חילל מין אותו פירות אבל אם הצמיח מין אחר י"ל דבאמת מונין לנטיעה של מין אחר אבל השתא דבהרכבת איסור אינו חוזר רק בהרכבת היתר לא משכחת לה רק במינו גם לפי האמת לא ברור לי אם בהרכבת מין בשאינו מינו כיון שהיתור מוציא מין אחר לגמרי מן הזקינה אפשר שמונין לילדה ומבואר לקמן:
ד
ומה שהוקשה לכ"ת על פי' רש"י שפי' בד"ה בטלה וכי תנן במס' ערלה דמרכיב חייב היינו זקינה בילדה תנן שאף אותו ענף חייב בערלה ואע"פ שקצצו מזקינה נעשה עכשיו ילדה שזו היא נטיעתו אם כן משמע דמונין שני ערלה מזמן הרכבה ותמה על זה כיון דפריך מ"ש ילדה בזקינה דבטלה ילדה בילדה נמי משמע דמונין מנטיעת ילדה ראשונה ומייתי ראיה מירושלמי דאמר לית כאן מרכיב אי אמרינן בהרכיב בערבה מונין מנטיעת ערבה ולי נראה דאדרבה רש"י הוכיח כן מהך ברייתא דר"ה דמונין מזמן נטיעת ההרכבה ולא מאילן ראשון דאל"כ מה נ"ח במנין שלשים יום הא מונין מנטיעה ראשונה ומוקי לה הר"ן בנוטע לסייג כו' וכמו שהביא באות ב' ומה שתמה ע"ז להוכיח בס' טורי אבן דמונין מנטיעה ראשונה נראה דס"ל לרש"י דסוגיין דלא מפיק מרכיב לא ס"ל כהירושלמי לכן יש לחלק בין שהנטיעה ראשונה נתחייבה כבר בערלה מונין לראשונה אבל בנוטע לסייג שלא בטל המורכב מחמת דבת אימלוכי הוא גם על נטיעה של סייג ואי אפשר לפוטרה מן הערלה א"כ נראה דכי סלקא דעתך שתפטור הנטיעה בלא חילול ובלא ערלה שהרי אפשר שלא ימלך לפירות לכן אי אפשר למנות מנטיעה של סייג כיון דאינה פטורה בהחלט ולא נהגו שני ערלה כלל לכן הוי נטיעה של סייג כאילו נטע באילן סרק דלריש לקיש דס"ל בירושלמי דמונין מזמן הנטיעה של אילן מאכל וכאן כיון דאפשר להיות כמוה גם נטיעה של סייג לא בטלה הילדה בנטיעה של סייג וכמ"ש הר"ן בפרק כל הצורות בסוגיא דזה וזה גורם דהיינו טעמא דלא בטלה ילדה של זקינה בילדה של סייג משום דאפשר למבטל להיות כבטל וא"כ כיון שלא בטלה בילדה של סייג לא בטלה גם לענין דמונין משעת נטיעת המורכב משעת ההרכבה וא"כ אפילו לר' יוחנן בירושלמי דמונין מנטיעת הערבה היינו משום דבטלה הנטיעה בערבה שערבה דמיא לזקינה שא"א לערבה שתתחייב בערלה אבל בנוטע אילן מאכל לסייג אפשר להיות כמוהו ואינו בטל בתך נטיעה של סייג וכיון שאינו בטל ממילא מנינן משעת ההרכבה שאין ביטול בהא דלסייג כיון דאפשר להיות כמוהו ושפיר משכחת לה הרכבה במינו אף דהירושלמי לא סבירא ליה הכי ואמר לית כאן מרכיב מ"מ הש"ס דידן שאינו מוחק מרכיב משמע דמשכחת לה שפיר כדפרישית דילדה בילדה של סייג לא בטלה וכיון שלא בטלה ממילא מוכרח פרש"י דמונין משעת הרכבה ובס"ד פריך שפיר מ"ש ילדה בזקינה ומ"ש ילדה בילדה דלא בטלה אבל למאי דמסיק דבת אימלוכי היא ולא בטלה וכיון דלא בטלה ממילא מונין משעת הרכבה וא"צ למחוק מרכיב והכי ס"ל להש"ס דילן ומוכח ממה שלא הוזכר בש"ס דילן דלית כאן מרכיב ומשמע ודאי דאית כאן מרכיב ודו"ק היטב ועיין באות הסמוך:
ה
ומה שהוקשה למעל' על סברת ר' יוחנן בירושלמי ריש ערלה בהרכיב אילן מאכל על אילן סרק דר"י ס"ל דמונין שני ערלה מנטיעת אילן סרק וקשה ממ"נ אי ס"ל דהנוטע בסרק כאילו נוטע בקרקע לימנו משעת הרכבה כמו דס"ל לריש לקיש ואי ס"ל דלאו כנוטע בקרקע לפטור לגמרי כמו בילדה שסיבכה בזקינה ונדחק לידון בדבר החדש דהרכבה בסרק אינו חייב בערלה רק מדרבנן ומי ישמע לדבר זה ומה שהוקשה למעל' איך ממעט בתורת כהנים מעץ מאכל אילן סרק וקשה אם מרכיב אילן מאכל בסרק הוא חייב כמו בערבה איך ממעט אילן סרק ואם נימא דממעט כשאין הפירות ראוים לאכילה רק ע"י הדחק קשה ממ"נ אם לא חישב למאכל מי גרע מנוטע לסייג ולקורות אפילו אילן מאכל ממש פטור ואם חישב לאכילה נקרא עץ מאכל ולק"מ חדא דנוטע לסייג נמי מעץ מאכל ממעטינן ועוד דאי לא כתיב עץ ה"א אפילו נושא פירות שאין ראוין לאכילה אסורין דהא אפי' קליפי ערלה אסורין אף שאין ראוין לאכילה ומ"ש דהוי זה וזה גורם ערבה דהיתר ויחור שנטע בתוכו אסור נראה דלא מקרי זה וזה גורם רק כשכל אחד ראוי לישא פירות כגון ילדה בזקינה או ששניהם אין ראוין לישא רק ע"י צירוף כמו ולד טריפה שנברא ע"י צירוף זכר ונקבה אבל באילן ערבה שמצד עצמו אינו נושא פירות א"כ כל כח גידול וצמיחה של הפרי בכח האיסור לכן לא מפטר מערלה ואין דנין על הערבה היתר מאחר שכל הכח הוא מן היחור הנושא פרי ועיקר הקושיא שהקשה למה אמר ר' יוחנן דמונין מנטיעת אילן ערבה נראה דהתורה לא מיעטה רק אילן סרק היינו שבאמת אינו נושא פירות אבל כשראוי לעשות פירות ע"י הרכבה משתנה מאילן סרק לאילן מאכל דמ"ל שהוא בטבע אילן מאכל או ע"י פעולות ותחבולות ההרכבה נמצא שע"י הנטיעה של היחור באילן ערבה פעל בו להשתנות מאילן סרק לאילן מאכל ומ"מ מונין שני ערלה מנטיעת ערבה מאחר שכח הגידול בא מן הערבה כמו שמונין שני ערלה אף אם לא נשא פירות בשלש שנים הראשונים דלא קפדה תורה רק על המצמיח שכח הצימח בשלש שני הערלה נתעב לפני הקב"ה ומ"מ ע"י הרכבה משתנה מסרק למאכל ולאו בגוף האילן תליא רק כל זמן שאינו נושא פירות מקרי סרק ואם נושא פירות באיזה תחבולה שתהיה נקרא אילן מאכל:
ו
ועוד דהא גופא לא ברירא לי אם הרכיב מין על שאינו מינו שנתבטל לענין ערלה כיון שנושא פירות ממין האילן שהורכב א"כ אפשר דעיקר הוא זה היחור שנשא פרי למינו וכמ"ש לעיל עכ"פ בערבה לא שייך זה וזה גורם שההיתר לבדו אינו ראוי לשאת פירות וכפי זה אפשר שאם הבריך באילן זקן שפסק מלהוציא פירות לא בטלה הילדה בזקינה אלא דקשה לפי זה בסוטה לוקחה כהאי גוונא שכבר פסק הראשון הזקן מלהוציא פירות ואז לא בטלה הילדה אלא דיש לומר דכה"ג לא יצלח גם להוציא פירות היחור כיון שפסק להצמיח פרי ואינו דומה לערבה שכח האילן שלם ואין המניעה מצר הכח רק מצר המין ובירושלמי בריש ערלה בעי קומי ר' יוחנן נטע צד התחתון לסייג והעליון למאכל צד התחתון למאכל ועליון לסייג אמר ליה הוא הדא (פי' אותו של סייג פטיר ולאוכל חייב) כיצד הוא יודע אמר ר' יונה מביא זמורה ומסיים עד כאן לסייג מכאן ואילך למאכל ר"ז בעי ניחא צד התחתון לסייג וצד העליון למאכל צד התחתון למאכל והעליון לסייג גדל מתוך האיסור ואת אמרת הכין ר"ז כדעתיה דאמר ר"ז כו' בצל של כלאי הכרם שעקרו ושתלו אפי' מוסיף כמה אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור עכ"ל הירושלמי משמע דס"ל דעיקרא דמילתא תליא בתחתון ואם התחתון למאכל אפי' עליון של סייג אסור כיון שגידל מתוך האיסור ולא קרי העליון זוז"ג לסברת ר"ז דגדל מתך האיסור אבל התחתון לסייג והעליון למאכל לכ"ע התחתון מותר וכסוגיין במס' סוטה:
ז
ועתה נבא לעיקר דינן של המורכבים כי מעלתו מתחזק להכשירן ותורף דבריו דמקרי זוז"ג ומיעוט לימון בטל ברוב אתרוג ולא כן אנכי עמדי כי ביטול לא שייך מאחר שניכר איזה הפרש ובניכר לא שייך ביטול אלא לענין איסור זוז"ג אמרינן דגורם דהיתר מהני להתיר וממילא בטל גורם דאיסור ולא משגחינן במה שניכר ג"כ כח האיסור לכן בנוטע אגוז של ערלה מותר לאחר שני ערלה מאחר שהצמיחה באה מגורם דאיסור וקרקע דהיתר לפי' רש"י (בע"ז דף מט) וכן לפי פירוש התוס' מקרי אילן ההיתר זה וזה גורם לכח האיסור ומותר וההפרש בין זה וזה גורם לביטול הוא דזה וזה גורם לא מקרי רק בדבר דלא שייך איסור רק כח האיסור כמו בולד טריפה אי טריפה יולדת כיון שהזכר אינו טריפה אין איסור על הולד אף שבודאי רוב בנין של הולד מן הבהמה טריפה לכן איכא למאן דאמר אין חוששין לזרע אב כלל לענין פרידות וכמה ענינים שמבואר בחולין (דף עט) והטעם בזה כי לא שייך לדון על ולד טריפה שיהיה בו איסור מגופו שהרי הולד יש בו חיות בפ"ע ככל הולדות שהוא בריה בפ"ע ובא מזרע הזכר והנקיבה והזרע עצמו לא שייך בה איסור כלל רק שידון עליו כל היוצא מן הטמא טמא ולזה אהני נמי כיון דאיכא גורם דהיתר אזלינן בתר גורם דהיתר ולא מקרי היוצא מן הטמא שהטמא לבד לא היה בו כח להוליד מבלי ההיתר לכן מותר ולא תליא כלל במה שזרע הזכר או הנקבה פועל יותר בהתהוות הוולד שהדבר ידוע שעיקר בנין הולד וריקומו הכל במעי אמו ואין הזכר נותן רק טיפת זרע שאין שייך בו איסור שהוא מאוס ונתעב וכן בנוטע אגוז של ערלה שאין לדון בו מצד התערובות שהרי בטל באלף אלפים רק שגורם הצמיחה ויוצא מן האיסור וע"ז מהני שפיר גורם דהיתר אבל משום ביטול לא מהני כלל לא מבעיא בפירות שניכר בהם הפרש על כל פנים ומה שזכר כ"ת שאין הפרש רק בפנים ויצא לו מתשובת האלשי"ך שהעיד שאין הפרש ביניהם רק שהמיץ רבה בהם ואני אומר וכי משה רבינו גנני היה מסתמא ניכר בו כח ההרכבה בסימנין ידועין למבינים ולא נחית האלשי"ך לדייק רק למה שעיניו רואות ואפשר שגם בטעם יש הפרש עיין אות ח' הזאמיך:
ח
ולא עוד אלא אפילו באם אין שום היכר לא שייך ביטול בגורמים דאם לא כן נימא שמי שיש בו שני שלישי בן חורין וחלק אחד עבדות יתבטל חלק עבדות ברוב חירות ומעכ"ת הרגיש בזה באות כ' ובקש לומר הטעם דחלק ממין לא בטל ואין זה מספיק דא"כ במפקיר שליש שלו נימא שלא יצטרך גט שיחרור מאחר שחלק ממון פקע מיניה וזה ודאי אינו הרי אפילו בדמים ממש לא שייך ביטול:
ט
ובאמת אין אנו צריכין לכל זה דודאי לא שייך ביטול בגורמים ואבאר יותר הנה קיי"ל ביבמות א"י ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ובטל חלק זרע אב לגמרי ואפקרי' לזרעי' וכן בבא על השפחה אין חוששין לזרע אב והולד כמותה ובפסולים הלך אחר הפסול כדאיתא בקידושין (דף סט) דכתיב לו הלך אחר פסולו והנה כתיב בתורה לא יבא עמוני וגו' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל וגו' עד עולם והנה קיי"ל עמוני ולא עמינית וא"כ כל ולד חצי מהיתר לקהל וחצי מאיסור מצד אב וא"כ דור השני הוא רובו להיתר ולא. נימא טירת הכתוב אי הוי שייך ביטול דגורמים א"ו לא שייך ביטול כלל דסוף סוף בא הדבר מכח שני גורמים ובזו גילתה התורה שהפסול הוא עיקר לילך אחריו אבל אי הוי בטל הי' לו להיות מיעוט פסול בטל ברוב כשר ובזה אני מבין מה שהפליגה תורה גם דור העשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם וכיון דכתיב עד עולם למה נקט דור עשירי הגם שאינו מיותר ואתי לדרשה או לדרוש ג"ש לממזר שאסור עד עולם כדאיתא בספרא מ"מ למה תלתה התורה ההפלגה בדור עשירי אמנם לפמ"ש מובן היטב והוא לפי שהקבלה היתה שהנקיבות מותרות א"כ בכל דור ודור מתמעט חלק האיסור בעמוני שנשא עמונית כיון שהנקבות מותרות ולפי שהביטול המופלג הוא באלף ולא תמצא ביטול חלק הפסול באלף רק בדור עשירי דוק ותשכח עכ"פ חזינן דלא שייך ביטול בגורמים מאחר שהזרע נולד משניהם אחד המרבה ואחד הממעיט שוין לגמרי וכל דבר הוא כפי דינו אם הולכין אחר מי שעשתה התורה עיקר וכן בממזר שנשא ישראלית אפילו אלף דורות לא בטל והוי כולו איסור:
ואולם בבהמות דלא שייך בהו חשובות ופסלות בזה פליגי איכא מ"ד אין חוששין לזרע אב וזה ודאי שעיקר בנין וריקום הולד רק במעי האם ואיכא למ"ד חוששין לזרע אב כיון שא"א שתלד בלי ט פת הזכר הוי כחצי של אב וחצי של אם וכן מוכח גמ' (חולין דף פ') כוי יש אומרים זה הבא מן התיש ומן הצביה ר' יוסי אומר כוי בריה בפ"ע הוא ולא הכריעו בו חכמים כו' משמע שלא נחלקו על תואר הכוי רק מאין הוא והנה הכוי שבא מן היער מסתמא נולד מחיות היער אף דרובא הם חיות ביער א"כ בדורי דורות שמוליד כיוצא בו ואפילו אם הכוי בא על הצביה בפנינו ודורי דורות כולם יש בהם דין כוי ולא יתבטל חלק התישות שבו שאין ביטול בגורמים ותערובות הוא ענין אחר והיינו דבר שהוא אסור מצד עצמו כמו איסור בהיתר. אתה המעיין פקח עיניך וראה כי בתוס' (חולין דף סט) ד"ה תלתא שהקשו והא הוי זה וזה גורם לא הקשו אלא מכח דאמרינן התם כל בהמה מכח חלב ודם קאתי הקשו דה"ל זוז"ג אבל למאי דמסיק מהו לגמוע את חלבו משום דחלב כאבר מן החי דמי לא קשיא דהו"ל זוז"ג דכיון דהאי אבר הוי ממש אבר מן החי והחלב הבא מכחו ג"כ אבר מן החי לא שייך ז ז"ג מאחר שאיסור אמ"ה בעצמו הוא והחלב הוא כאיסור האבר ממש לא שייך זוז"ג רק תערובות כמ"ש האחרונים ולפ"ז אין קושית התוספות קושיא כ"כ מאחר דאינו אלא ס"ד בעלמא ולמסקנא לא קאי ובהכי ניחא לשון הגמ' דקאמר כל מכח לא אמרינן דשרי והוא שפת יתר דהא פשיטא דחלב זה אין בו איסור מכת יותר מחלב דעלמא אלא דהש"ס בעי לאורויי דהך אבעיא אם יהיה לו מציאות לחלק בין תרי איסורי לתלתא איסורי היה צריך לומר זוז"ג אסור ובאמת קי"ל זוז"ג שרי לכן קאמר הש"ס אלא כל מכח בלא"ה קי"ל דשרי כיון דקי"ל זוז"ג מותר רק מהו לגמוע החלב שהוא גוף האיסור לא שייך בו ז ז"ג ובהכי ניחא מה שהקשה בפלתי (סי' יד) דלמה הוצרך הגמרא לומר כל חלב כאמ"ה דמי ושרי הרי נמי ל"ש לימא כדמעיקרא כל ח"ב נוכח חלב ודם קאתי ושרי הה"ד איסור אמ"ה שרי ג"כ (או הכא) (והכא] ליכא תקנתא בשחיטה ולפמ"ש לק"מ דלפי האמת מסיק כל מכח לא אמרינן דה"ל זוז"ג א"כ לא מבעיא ליה רק מצד שאותו האיסור ממש ישנו ואין זוז"ג שייך רק היכא דליכא אותו איסור ממש מעורב בו וז"ב. וכ"כ הר"ן בע"ז דהיכא דיש שבח עצים בפת לא שייך זוז"ג ודבר מוכרח הוא כמ"ש בספרי מגן אלף (סי' תמה) כ"ש דבתערובות ממש לא שייך זוז"ג מיהו בתערובות שייך ביטול אבל בגורמים לא שייך ביטול כלל:
וכן בהך דינא (דסי' יג סעיף יד) בן ט' חי שנמצא במעי אמו ובא על הבהמה דעלמא והוליד אותו הולד אין לו תקנה דמצד אחד הוי כשחיט אין חילוק אפי' אותו הולד בא על בהמה דעלמא אין לו תקנה עד דורי דורות וראיתי למרן בפלחי (סי' יג סק"ו) שכתב אם בא אותו הולד על הבהמה דלדעת הש"ך דהחלב מבהמה זו טריפה ה"ל זוז"ג ומותר כמ"ש התוס' פ' אלו טריפות (דף נח) ע"ש ואני אומר לא כן אבי והנני מבאר לשון התוס' ד"ה מכאן ואילך אע"ג דפסקינן כר' יהודא בפרידות דמספקא ליה אם חוששין לזרע אב אם לא היינו במלתא דשרי כל חד באנפיה נפשיה ולא שייך זוז"ג אבל הכא דחד חסור וחד שרי הו"ל זוז"ג ומכאן יצא לו לרבינו דאם החלב יש בו איסור מותר משום זוז"ג ודברי תימא הם וכי האיסור יגרום ההיתר אלא הדבר ברור דזוז"ג אין הטעם משום שחשוב גורם זה יותר מזה דלמה נחשוב גורם זה יותר מזה ולא שייך זוז"ג אלא בדבר שאין האיסור גופא שייך בו רק כח האיסור כמו ולד שנולד מן פרה שנטרפה למ"ד טריפה יולדת או ולד נרבעת או נוגחת אם נולד הולד אחר שנטרפה לא נאמר להתיר הולד משום זוז"ג שאין חלק האב חשוב כלל דמ"ש אי חוששין לזרע אב לא נאמר הולד חצי מן האב וחצי מן האם אלא להכי אמרינן זוז"ג משום דאיסור שנאסרה אמו לא שייך בולד שהאם אסורה מחמת טריפות שאינה חיה והולד הוא בריא אולם אלא שהיה לנו לאוסרו משום שיצא מן הטמא ואסור ועל זה אמרינן זוז"ג מותר ואינו בכלל יוצא מן הטמא הוא אבל כשאין אנו באין לדון מצד האיסור רק לבטל ולומר שחלק אב אינו בבהמה זה לא נוכל לומר אי חוששין לזרע אב דהרי יש בו חצי כח אב וחצי כח אם לענין כלאים אלא דלא נאסר מכח שבא מכח איסור ויוצא מן הטמא רק הוא עצמו חצי ממין האב וחצי ממין האם ומ"מ אין לגזור עליו כיון שאין גוף האיסור בטיפת זרע אב רק כח בעלמא וכשכח היתר מעורב בו לא מקרי יוצא מן הטמא מעתה זכינן בענין בן פקועה שבא על בהמה מעליותא אי חוששין לזרע אב הרי הוא כנשחט חציו הרי תולדות ו כיוצא בו שאין אנו דנין בו מצד האיסור שבו רק סימן אחד וכל תולדותיו יש להם דין זה ואין אנו דנין בו מצד איסור רק מצד שזרעו כמותו שיש בהם חלק שחוט וחלק בלתי שחוט ולא מהני סימן שחוטה כמו באביו וגם בז ז"ג לא אמרינן דליתא לחלק אב שהרי הוא שוה כמו אם אלא דאינו מזיק חלק אב שאין כאן יוצא מן הטמא לבדו וכן בנטע והבריך והרכיב דהוי זוז"ג ומותר אין דנין שאין חלק מענף הילדה דודאי גם הענף פועל בו אלא דלא אסרה התורה הנצמח כ"א כשהוא איסור ערלה לבד אבל הנצמח מערלה ומה שכבר נעשה היתר זה לא אסרה התורה שאין איסור פרי ערלה מתערב בפרי היוצא רק כח וגורם להוציא הפרי וכיון שגם היתר גורם להוציא הפרי והאיסור לא היה מוציא הפרי מבלי כח צמיחות הזקינה זה לא אסרה התורה רק כשכל הצמיחה הוא מן האיסור בתולדה הוא ערלה ודברים אלו ברורים וישרים בצדק נאמרים כמסיני מסורים:
מעתה אמור בנ"ד שהאתרוגים הם מורכבים ממה שמרכיבים יחור אתרוג בלימון היה לנו לדון בו אם אנו חוששין לזרע הנרכב ואם באנו להכשירם היה צריך לומר שאין חוששין כלל לכח הנרכב ומאן ספין ומאן רקיע לומר כן הרי מצינו לענין ערלה עכ"פ ילדה שם בכה בזקינה בטלה הרי שאין כח הנרכב נתבטל והפרי הוא בא משני הכחות מהיכי תיתי לומר שכח הנרכב בטל שהרי אם חוששין לזרע אב חיישינן ודיינינן ליה פלגא ופלגא עם זרע האם כדאיתא בחולין (דף עט) אם חוששין לזרע אב כל מיני פרידות אחד הם שעכ"פ כח הגידול בא משניהם אף דעיקר התהוות הולד מזרע האם ויש לנו לומר דאפי' למאן דאמר אין חוששין לזרע אב היינו משו' שעיק' התהוות וריקים וגידול הולד הוא מן האם כדאמרינן אוכל ממה שאמו אוכלת וכו' אבל בפירות פשיטא שכח הצומת בא משניהם ואף שהמורכב מוציא פרי למינו מ"מ עכ"פ כח הנרכב מעורב בו ויש בו חלק מורכב ונרכב וכבר כתבתי שבגורמים לא שייך ביטול שהרי הפרי אינו הכת הצומח ממש כי הכח הצומח אינו רק כח בעלמא להוציא הפרי ולא הפרי עצמו ואם אין הלימון מצמיח האתרוג מ"מ יש בו חלק לימון ואין חילוק בין רב למעט מאחר שאינו רק גורם בעלמא אחד המרבה ואחד הממעיט:
י
אמור מעתה אפילו אודה לדברי הב"ח שהביא מעכ"ת באות ד' שעינינו רואות ביחור תפוח הנרכב באילן ערבה שמוציא תפוח ממש הרי יש לנו כיוצא בו בגמ' שאין חוששין לזרע אב אפשר בערבה שאין בו כח להוציא פרי מעצמו אפשר שבטל כח הערבה באילן ולא חיישינן לכח הערבה אפי' למ"ד חוששין לזרע אב מאחר שאין עושה פרי מצד עצמו אבל לא יחויב מזה שאם הרכיב יחור וענף באילן מאכל אחר שלא יהי' בו כח הנרכב שלא לחוש לכחו ומ"ש מעכ"ת שעינינו רואות שהתפוחים המשובחים הם מהנרכבים באילן אחר אדרבה מטוניה זה לאות על שכת הנרכב משתתף בו ומוליד בו טעם משובת דרך משל אם מרכיב תפוחים באגס אם האגס מוליד טעם משובח הרי כח האגס מעורב בו ומקצתו תפוח ומקצתו אגס וגם בערבה בה נוכל לומר שהטעם המשונה בשאר תפוחים מתפוחי אילן המורכב בערבה הוא לאות שגם כח הערבה פועל בו והוי חצי ערבה וחצי תפוח שע"י סיוע כח המורכב גם הנרכב מוציא פירות וכשיש בו טעם משונה משארי תפוחים ג"כ ראיה שיש בו כח הערבה ג"כ לכן ס"ל לר' יוחנן שמונין מיום נטיעת ערבה ואף שטעמו כמו תפוח היינו משום שרגילין בו ודומה יותר לתפוח הוחזק לקרות בשם תפוח אבל לפי האמת יוכל להיות מקצתו טעם זה ומקצתו אגס והשם תלוי באילן המצמיח ג"כ כמו באילן הצומח וטעם תפוח כזה הוא חצי אגס וחצי תפוח שהרי הטעם ממש אינו במצמיח רק גורם בעלמא ואפילו באתרוג שטעם עצו ופריו שוים רחוק בעיני שיהיה ממש טעם העץ כטעם הפרי ואפי' יהי' בו ממש טעם הפרי מ"מ אנו רואין כל טבע אילנות שאין המצמיח טעמו כצומח וגם אפי' באת וג כח המצמיח אינו רק כח בעלמא וכל שבא מהרכבה י"ל שטעמו בא משניהם והרי לר' יוחנן אפי' בערבה אינו בטל כח הערבה שהרי מינין מנטיעת הערבה ע"כ יש בו כח הערבה ג"כ ובגורם לא שייך לחלק איזה טעם שניט' בו יותר וא"כ ממילא לית' לטעמו של כ"ח דהוי זוז"ג דלא שייך רק לענין איסור והיתר אבל כאן שהתורה אמרה אתרוג א"כ מאי חזית דקרית ליה אתרוג משום גורם דאתרוג תקרא לו לימון משום גורם הלימון והתורה אמרה אתרוג גם ולקחתם לקיחה תמה ובעינן שיהא כולו אתרוג ויותר תימה על טעמו של הש"ך שהביא בשבות יעקב (כעת אין בידי) להכשיר המורכבים משום דאמרינן שה ואפי' מקצת שה דשם הוא לחייב במחנות וכדומה אבל באתרוג דבעינן לקיחה תמה א"כ איך יוצא במקצת אתרוג הרי בעינן אתרוג שלם וכמו שתאמר אתרוג ואפי' מקצת אתרוג תאמר שהוא לימון מאחר שהוא במקצת לימון:
ומה שנראה לו לצדד בזכות המורכבים הוא עפ"י מ"ש לעיל ועפ"י הירושלמי שהביא כ"ת ירושלמי סוטה ולפי שיצא לנו מתוכו איזה לימוד נעתיק כל לשון הירושלמי וז"ל תני ולא חיללו פרט למבריך ומרכיב אמר ר' יוחנן ר"א בן יעקב הוא ואמר רב חסדא ד"ה הוא כשהרכיב פירות עבירה מה אנו קיימין אם שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן מאכל מין בשאינו מינו פירות עבירה הם ואם כשהרכיב אילן מאכל על אילן סרק מין במינו נוטע כבתחילה הוא אלא אנן קיימין כשהרכיב תאנה שתורה ע"ג תאנה לבנה ע"כ:
יא
והנה מעכ"ת באות ט' כתב ואי אפשר להבין פירושו כלל דהמפרש פני משה פי' אילן סרק עדיין לא טען פירות כו' וזה דלא ככל התנאים שבמשנה (כלאים פ"ו משנה ה') ועוד דמסיק בהרכבת תאנה שחורה ע"ג תאנה לבנה חוזר מחמת הרכבה זו אף שכבר עברה שני החילול והוא נגד ש"ס דילן (סוטה דף מג) דבטילה ילדה בזקינה וכן מוכרת נמי מירושלמי גופיה ריש ערלה דבטלה בזקינה דהא פריך בירושלמי שם על ר"י דס"ל המרכיב באילן ערבה מונין מנטיעת ערבה איך תני במרכיב דמונין שלשים יום מנטיעת ההרכבה ומסיק בירושלמי לית כאן מרכיב אפי' כריש לקיש לית כאן מרכיב לשעבר הא בתחילה לא והניח בצע"ג ושלח ידו להגיה ומי ישמע להגיה וגם נמשך אחר סברתו דמרכיב באילן סרק אין אסור מן התורה וכבר כתבתי לעיל (אות ה) דליתא אבל נראה לי הפירוש בירושלמי כפשוטו דודאי מ"ש אם כשהרכיב באילן סרק מין במינו פירושו כדברי הפני משה שאילן סרק קרי לי' שעדיין לא עשה פירות ולא נתחלל ומה שהוקשה לו המשנה פ"ו דכלאים משנה ה' שנחלקו באילן סרק לאו קושיא הוא כלל דשם מיירי באילן סרק שהוא לחלוטין אילן סרק וכאן נקט אילן סרק היינו לפי שעה שאינו עושה פירות עדיין לפי שעה סרק הוא תדע דהא הירושלמי נקט מין במינו ואיך יתכן שסרק עם מאכל יהיה מין במינו ועוד דבירושלמי דערלה דאמר לית כאן מרכיב לשעבר הא בתחילה לא וא"כ אין כאן פירות דלא בעבירה אלא פשוט כהפני משה:
ומה שהוקשה לו הא תאנה שחורה ע"ג תאנה לבנה נמי בטלה איברא ודאי שכן משמע בש"ם דילן דדחיק לשנויי שנטע הזקינה לסייג ולקורות אבל אין קושיא אם הירושלמי יסבור דדוקא במין אחר לגמרי של הרכבה בזו בטלה ילדה בזקינה אבל שחורה ע"ג לבנה כיון שדרך להוציא שתורה כמין הענף שהוברך בו י"ל דמונין מהרכבה כיון שמוציא כמין הענף:
ומה שהוקשה לו איך אמר בירושלמי לית כאן מרכיב נראה דלא קאמר רק לר' יוחנן לשיטתו בירושלמי דסוטה דמוקי דלא כר' אליעזר בן יעקב ולא מוקי מתניתין בפירות היתר וראב"י בפירות עבירה ס"ל להירושלמי דבאמת ר' יוחנן ס"ל דשתורה ע"ג לבנה נמי בטלה בזקינה וכדס"ל נמי בש"ס דילן דדחוק לאוקמא בנוטע לסייג ולקורות ולא ס"ל לאוקמי' בשתורה ע"ג לבנה ש"מ בכה"ג נמי בטל א"כ לדידיה לית כאן מרכיב והרי הר"ן בפ"ק דר"ה מוקי באמת הך דמונין לנטיעה שלשים יום בנוטע לסייג ולקורות וישבנו דבריו באות ד' לעיל דש"ס דילן אינו מוחק מרכיב ודאי לא ס"ל כהירושלמי ע"ש ואין קושיא כלל והא דאמר בירושלמי אפי' כריש לקיש לית כאן מרכיב היינו אפי' אי ר' יוחנן ס"ל כריש לקיש בהא דמונין משעת הרכבה מ"מ לית כאן מרכיב היינו לשיטתו של ר' יוחנן דס"ל דאפי' שחורה ע"ג לבנה בטלה לכן מתניתין דמרכיב חוזר היינו אפי' בהרכבת איסור והא גופא קמ"ל במתני' דמרכיב אפי' בפירות עבירה הוא חוזר וע"כ הך ברייתא דממעט פרט למרכיב כראב"י דוקא ואפי' נאמר דהך מ"ד חולק על רב חסדא ולהכי אמר לית כאן מרכיב אין קושיא אם הירושלמי מתרץ לרב חסדא ופליגי הסוגי' דערלה הך מ"ד לית כאן מרכיב ארב חסדא דס"ל בירושלמי דסוטה דשחורה ע"ג לבנה לא בטלה והיינו מהך טעמא גופיה דכיון דאין אותו שהרכיב כמרכיב ממש והיחור מוציא כמין המורכב לא בטל אצל הנרכב ומילי דסברא נינהו:
יב
ומעתה שפיר נוכל לומר אע"ג דסוגיין פליגא על הירוש' וס"ל שחורה בלבנה נמי לא בטלה מ"מ במין בשאינו מינו לגמרי שהיחור מוציא כמין פירותיו כמו בנ"ד אתרוג בלימון כיון שעינינו רואות שמוציא אתרוג אפי' שיהי' בו שינוי הא איכא מ"ד אין חוששין לזרע אב ואם נולד מן חמור וסוס הפרי עם האם מותר אף שזרע האב מוליד בו שינויים כדאיתא בחולין (דף עט:) עבי קליה זוטרא גנובתי' מ"מ אין חוששין לזרע אב נוכל לומר בזה דדוקא לזרע אב שחוששין שהרי אי אפשר שיתהווה הולד בלי הצטרפות זרע האב אבל היחור של אתרוג בלימון שיש בו כח הגידול מעצמו אילו לא נחתך מאביו ומוציא כמין הפרי של המורכב אפי' שיש בו איזה שינוי מחמת מין הנרכב י"ל דלא חיישינן ליה ובטל לגבי המורכב ואין חוששין לסיוע הנרכב כי בשאינו מינו אין הנרכב פועל כ"כ בו כמו במינו ועקרו מכח המורכב מאחר שמוציא כמין הפרי של המורכב ושפיר י"ל דאתרוג גמור הוא אבל לא מטעם כ"ת משם זוז"ג וביטול דזה לא מהני בנ"ד כמו שבררנו לעיל רק היכא דאתמר דאין תופשין ולא תלי' כלל בדמיון של זוז"ג וכן משמע בירו' אחר משנה דאילן שנעקר בפ"ק דערלה ז"ל ר' אלעזר כו' בשם ר"ת בן גמליאל ילדה שסיפקה לזקינה טהרה הילדה אמר ר' חייא בר בא מתניתין אמרה כן סיפוק גפנים סיפוק ע"ג ספוק אעפ"י שהבריכן לארץ מותר ע"כ הרי שהירושלמי טרח להביא ראיה ע"ז מן המשנה וא"כ במינו שמענו די"ל שאין כח הזקינה בטלה בילדה שמוציא פרי למינו אף שהם בשינוי קצת כגון שחורה ע"ג לבנה או גסים ע"ג דקים כפרש"י בסוטה אבל מין אחר י"ל שאין ניתן בו רק סיוע בעלמא כמו אילן ערבה במורכב בו אילן מאכל ובטל לגביה והוי הפרי שמוציא ממש אותו מין של היתור ונוהג בו ערלה ולא שייך בו להתיר משום זוז"ג דכיון שמוציא הפרי של המורכב בטל הנרכב לגמרי לגביה כמו למ"ד אין חוששין לזרע אב ומותר הפרי עם האם אף דודאי יש בו חלק אב אמרינן דבטל הוא ה"נ לענין ערלה דנוהג בו שאין מין הנרכב רק סיוע בעלמא ולא הוי אפי' זוז"ג וכולו איסור והא דאיתא בע"ז (דף מט) שאם נטע והבריך והרכיב מותר י"ל מסתמא בהתירא מיירי ולא באיסורא וכמו כן בהיפך באם הרכיב זקינה בילדה מין בשאינו מינו פטור מן הערלה כיון שמוציא כמין המורכב אלא דבאיסור א לא קמיירי:
יג
אמנם בתר עיון הא ליתא דהא בחולין (דף נח) אמר אמימר דשיתלא קמא אסורה מכאן ואילך הוי ליה זוז"ג ושרי וזה אפי' למ"ד אין חוששין לזרע אב כמ"ש התוס' שם ובסנהדרין (דף פ) א"כ ע"כ אין חלק האב בטל כיון דמקרי זוז"ג עכ"פ א"כ יש לנו לומר איפכא דאפילו אי אין חוששין לזרע אב אעפ"י שיש לפנינו מקצת סימנים לענין כלאים אזלינן בתר העיקר שיש במין הזה ורובו הוא סיבת זרע אם והתהוותו וריקומו במעי אמו מקרי מן האם אבל באתרוג כיון דעכ"פ איתא למין הנרכב להתיר משום זוז"ג אינו אתרוג שלם ובעינן אתרוג שלם והרי יש בו עוד כח הנרכב שא"א דכמאן דליתא דמי כיון שמועיל להתיר לענין זוז"ג ואם היה בטל לגמרי לא הוי שייך בו זוז"ג וע"כ כמאן דאיתא דמי א"כ אין כאן אתרוג שלם ואין דומה לכלאים כלל דלאו משום ביטול כח זרע אב אתי אלא שאין חוששין לענין כלאים דכשרובו חמור דין חמור יש לו וכמו דאיתא בכלאים (פ"ט) צמר גמלים וצמר רחלים שעירבו דאזלינן בתר הרוב אבל כל היכא דאכתי איתא לזרע אב שיועיל להתיר משום זוז"ג אינו מועיל גם לענין שיהיה עליו תורת אתרוג שהרי כת אחר מעורב בו ואינו אתרוג שלם ועיין בבכורות (דף כג) אי טומאה כמאן דאיתא דמי והתוס' הקשו איך יתבטל איסור וחילקו דאכילה דמי לטומאת מגע וא"כ לענין אתרוג לא שייך ביטול כלל דחלק הלימון כמאן דאיתא דמי אלא דהתוס' נסתפקו אם הוא מן התורה מ"מ כיון דאיתא לחלק הנרכב לענין זוז"ג לאו אתרוג שלם הוא שאפי' חסר כל שהוא פסול:
מעתה גם הראיה אשר התפאר בה שמצא והוא באות ט"ו מקונטריסו מן המשנה דכלאים דאיתא (בפ"א משנה ד) השיזפין ורימון כלאים זה בזה ובירושלמי הרכיב זיתים על רמונים נפיק מנהון שיזפין וכיון דיחור הנרכב מוציא כפרי המורכב א"כ שיזפין דומין לזיתים ומשמע דוקא עם רימונים הם כלאים ולא עם זיתים שמין זית הוא שיזפין לפמ"ש אין ראיה מכלאים ללקיחה תמה:
יד
אמנם אתר העיון יפה אפריון נמטי לכבוד תורתו דאנהרינהו לעיינין ממשנה אשר מתמן איגלאי בהתייהו של המורכבים שפסולים לגמרי ודברי כ"ת הגס שהם דברי תורה ולענין גוף הראיה הוה כעורבא דאייתי נורא לקיני' הנה הביא גם הוא הירושלמי במשנה ז' הני אין מרכיבין זיתים ברכב של תמרה ופריך והא אמר ר' לוי בניך כשתילי זיתים מה זיתים אין בהם הרכבה אף בניך אין בהם פסול ומשני הירושלמי דשניא היא שעתיד נמחקה והיא בירושלמי על משנה דאין מביאין אילן באילן והנה אתר שהעיד הירושלמי דזית אינו מקבל הרכבה ואעפ"כ פעל ההרכבה שינוי טפם ומתוק בזית ואם בזית שאינו מקבל הרכבה ג"כ גורם שינוי הטעם ממילא נלמוד בשאר אילנות שמקבלין הרכבה כמו אתרוג ולימון שיש שינוי בממשו של דבר ואינו אתרוג גמור ממילא פסול הוא שכן מורה הרכבה שמקבל כח הנרכב ומעורב בו ודאי לאו אתרוג גמור הוא אלא דקשה לכאורה מאי פריך בסוטה האי הרכבה דהיתר היכי דמי הא אמר ר' אבוהו ילדה שסיבכה בזקינה בטלה וקשה לוקמא שהאילן שהרכיב זית על זית שאינו מקבל הרכבה לכן לא בטל מיהו הא לאו קושיא דבמינו שפיר מקבל הרכבה אלא דקשה מן הירושלמי דפריך ר' יוחנן ממרכיב דמונין שלשים יום דלריש לקיש מוקים לה בערבה הא גם לר' יוחנן איכא לאוקמי בהרכבת זית שאינו מקבל הרכבה ואם הרכיב זית בתמרה יש לומר דר' יוחנן מודה דמונין מנטיעת הזית שאינו מתבטל בתמרה כיון שאינו מקבל הרכבה וצריך למנות מהרכיבה מיהו בלא"ה מסיק דלית כאן מרכיב שהוא באיסור א"כ יש לומר דגם זית מ"מ כיון דמקבל מיתוק איכא מ"מ איסור הרכבה וצ"ל לית כאן מרכיב ומ"מ אפשר בהרכבת זית בדקל מונין מן הזית וגם אפשר דבזית לא מיקרי זוז"ג כיון שאינו מקבל הרכבה:
טו
ועוד אני אומר לפי שמבואר בירושלמי בהרכיב זיתים על רמון נפיק מינייהו שיזפין חזינן דאפי' בזית שאינו מקבל הרכבה משתנה שמו על כך א"כ יש לפסול' האתרוגים המורכבים ג"כ וכדאיתא בסוכה (דף יג) ואמר ר"ת כו' הני מרירתא דאגמא אדם יוצא ידי חובתו בפסח ופריך מיתיבי אזוב ולא אזוב יון וכו' אמר אביי כל שנשתנה קודם מתן תורה ובאת תורה והקפידה בידוע שיש לו שם לווי ורבא אמר הני מרירתא סתמא שמייהו והא דקרי דאגמא משום דמשתכת באגמא ע"כ והנה באתרוג אף שכתוב פרי עץ הדר באה הקבלה שהוא אתרוג וכמ"ש מכ"ת באות ה' ודבריו אמת ויציב בזה והשתא בהרכבה חזינן דמשתנה לשם אתר אפי' בזית שאין מקבל הרכבה א"כ ודאי המורכב בטל שם אתרוג מיני' דאם זית שאין מקבל הרכבה שמו משתנה כ"ש באתרוג שתגרום לו הרכבה שינוי שם ואין זה אתרוג כלל ואין להשיב מדקרינן לי' אתרוג בזה"ז יקרא בשם אתרוג דהא ליתא דאטו שמא גרים ומה בכך שיקרא לאזוב יון או אזוב מדברי אלא ברור דכשיש לו שם לווי אין בו הכת אשר רצון התורה בו וכיון שהודיענו המשנה דהפרי שבא ע"י הרכבה משתנ' שמה ממילא הוא פסול דהמורכב לא מקרי אתרוג בלא שם לווי וכן בפרדות אפי' למ"ד אין חוששין לזרע מ"מ נבדל בשם פרד אפי' במקר' הרי שהשם משתנה ע"י הרכבה גם נשתנה שמו קודם מתן תורה ונקרא ימים. אשר מצא הימים ס"פ וישלח:
טז
הן אמת דלא ברור לי אם שיזפין הם מזיתים ממש שהם שבעת המינין כי הרמון אינם רמונים שהם משבעת המינין שהרי ברמון שהוא משבעת המינים לא פירש הרב כלום שידוע שהוא משבעת המינין שבתורה ובברכות איתא רימון כנדי ואינו משבעת המינין שהרי בריש דמאי הקלין שבדמאי השיתין ורימון שאינם פרי תשוב וכיון שהרימון הם מין שאינו תשוב אפשר שגם מה שאמר בירושלמי הרכיב זיתים על רימונים אינם זיתים שמשבעת המינין רק שם פרי אחד נקרא זיתים ואפשר שיקרא בע"א וניתא ממילא מה שדייק כת"ר כו' למה לא קשי' לר' לוי ממתני' דשיזפין הא זית אינו מקבל הרכבה דלאו זית הוא מ"מ הרי מבואר בירושלמי פ"ק דכלאים גמרא אמתני' דבאילן תני' עכו"ם שהרכיב אגוז ע"ג פרסק אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן נוטל ממנו יתור ונוטע במקום אתר מה נפיק מנהון קדרי' פרסקי' הרכיב תריד ע"ג דרכון אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן כירבי לבנון וחשיב שם כמה מינים שע"י הרכבה קונה הפרי היוצא שם אתר לגמרי ע"ש והובא בר"ש ג"כ א"כ ממילא כיון שההרכבה משנה שם המין פשיטא שאין יוצאין בו:
יז
וראיתי למעכ"ת באות יו"ד בסופו הביא דברי מהרש"א בסוט' (דף מג) שהקשה על הא דמוקי בש"ס בהרכבה איסור כתב מהרש"א והכא לא מקשינן לימא דלא כר' יוסי הגלילי דאפשר דלא עביד איסורא כגון דאריס דידי' הרכיב וכתב מעל' ולא הבנתי תירוצו דהא אכתי עביד איסור במה שמקיים כלאים וכמבואר בש"ס ובי"ד (סימן רצה) הנה מה שפשוט לו שכן הוא בש"ס לא עיין במשנה למלך ברמב"ם ריש ה' כלאים דמשמע בגמרא דע"ז דלרבנן דר"ע מותר לקיים כלאי זרעים אפי' לכתחילה וכן משמע באמת בגמרא (דף סד) דקאמר דלרבנן אפי' לקיומו שרי אלא שהרמב"ם סמך על הירושלמי פ"ה דכלאים שכתב בהדיא הכל מודים באיסור שהוא איסור כשלא קיים ע"י מעשה וע"י מעשה לוקה והסוגיא דע"ז אפשר ליישב דהש"ס קאמר שישראל יכול לסייע לנכרי לקיומי' כיון דאין בידו לעקרן שהם של נכרי מותר לסייע לקיום שמקיים הנכרי ובאמת י"ל דאפי' להרמב"ם שאסור לקיים כלאי זרעים מ"מ נראה לחלק דכלאי זרעים הכלאים ניכרין וצריך להפרידן לעקור הכלאים אבל כלאי אילן שכבר נתאמו ונעשו אחד אין איסור בקיומן כלל וראיה שלא זכר במשנה רק כלאי זרעים אסור לקיים אבל כלאי אילן לא הוזכרו במשנה כלל לאסור לקיימן וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב הלכה ז' המרכיב אילנות כלאים אעפ"י שהוא לוקה מותר באכילה שלא נאסר אלא זריעתן בלבד ומותר ליטע יתור מן האילן שהורכב כלאים לא הוזכר כלל שאסור לקיים האילן דאם הוא אסור לקיים האילן איך יקוים היתור ממנו לנטעה נטיעה אחרת א"ו כלאי אילן מותר לקיים והרא"ש והטור שפסקו שאסור לקיים המורכב צ"ל שמחלקין כי האילן שלם שיוציא הפירות ות אסור לקיים אבל היתור שאינו מוציא פירות לבדו מותר לנטעו ודוחק הוא א"נ כהרמב"ם שלא זכר קיום כלאי אילן כיון דבירושלמי יש שמותר ליטע היתור לכתחילה א"כ מה איסור שייך במקיים האילן בשלימות ואם אסור לקיום המורכב הלא גם הענף מהרכבת עבירה וכן משמע מפרש"י בסוטה שפירש דהרכבת עבירה הוה כמו גזלן ולא פירש בהרכבה דלא הוה כרם דלמיעקר קאי ועוד דאפי' כבר חיללו ישוב לביתו לעקור הכלאים שעובר עליו בכל שעה אלא נראה שאין איסור בקיום אילן מורכב ולדברי הרא"ש וטור אם אחד קנה כרם או אילני מאכל מן הנכרי יצטרך לעקור המורכבים וזה לא שמענו וכן נראה שיטת מהרש"א כנ"ל ואין מקום להשגתו:
יח
ומה שהביא כ"ת קושית האלשיך בגמרא (סוטה דף מג) דלא תירץ אמבריך כלום ומעל' מתרץ די"ל דיש לחלק בין נפסק מאבי' חוזר מעורכי מלחמה ובלא נפסק אינו חוזר הלא גם האלשיך מחלק כן אלא שדבריו אינם מסודרים וקצת מעורבבים וגם מה שמצא כ"ת הברכה בגופו של אילן (בע"ז דף מת) אמרי דבי ר' ינאי והוא שהבריך בגופו של אילן ודאי י"ל כן אלא שמ"מ לשון הגמרא שמניח לשון מבריך הנזכר קודם במשנה ומתרץ מרכיב זה ודאי קשה גם רש"י פירש בהדיא מבריך בארץ לכן נ"ל דהש"ס דמתרץ כאן בהרכבת איסור קאי נמי אמבריך והיינו שהבריך מאילן שהורכב באיסור ולא נפסק היתור מאבי' ולכן אף שהבריך בארץ הרי בא מהרכבת איסור ואפשר לומר שכל יתור שנטע מן ה ורכב מקרי הרכבת איסור מאחר שבא מהרכבת עבירה וא"כ לפמ"ש באות הקדום שמותר לקיים המורכב משכחת לה הרכבה דהשתא בהיתר שנטל יתור מן המורכב והרכיבו במורכב אתר ומיעט קרא שלא יחזור משום ששרשו מהרכבת איסור ומיושב קושית מהרש"א דלא כרבי יוסי הגלילי הא ירא מעבירות שבידו דלא עביד איסורא כלל בהרכבה זו רק שיחורו בא מאיסור:
יט
עד הנה עזרונו רחמיו ית' לבאר דודאי כשהוא מורכב הוא פסול ועדיין צריך לבאר אם פסול כל שבעה כי בתשובת אלשיך אתי עלה מטעם שאם אינו נשאר כביצה ומעכ"ת פלפל בזה אם בעינן שיעור כביצה ובאמת לענ"ד פשוט שפסול שאם הכשירו חסר בשאר הימים היינו בנפל החסרון במקרה ומצד עצמו הוא אתרוג אבל בזה שנדבק בו שאין כולו אתרוג הוה כאילו הוא מין אתר לגמרי שהרי אין שום חלק אתרוג ברור שכל משהו ממנו הוא מורכב וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא ואף דכתבו התו' בריש לולב הגזול דמה שהוא עיקר לקיחה תקנו בי"ט שני דרבנן כעין דאורייתא משום הידור מצוה א"כ י"ל במורכב זה שהוא מהודר יוכל לצאת בחלק אתרוג שבו לאו מילתא הוא דכיון שאין חלק אתרוג מבורר לאו אתרוג הוא כלל שהרי כבר כתבנו לעיל שמשתנה שמו לשם אחר והוה כאילו אינו אתרוג והרי לולב של אשירה דפסול משום כתית' מכתת שיעורי' וכתבו התו' דצריך להאי טעמא בי"ט שני דבי"ט ראשון בלא"ה לאו לכם הוא הרי אעפ"י שהוא מהודר ואין חסרון נראה כלל מ"מ פסול הוא דכיון דדנין עליו שאין בו שיעור הוה כאילו מחוסר השיעור לגמרי ובזה אפשר ליתן סעד לדברי הטור שכתב המג"א (בסי' תרמט) שהביא כ"ת באות י"ז שסובר דחסר דכשר בי"ט שני מ"מ צריך שישאר בו שיעור כביצה וקשה מנ"ל ולפ"ז י"ל דמוכח מדפסול אתרוג של אשירה דמיכתת שיעורי' אפי' בי"ט שני אף שהוא שלם בשלימות ומהודר וע"כ בעקר השיעור תקנו כעין דאורייתא א"כ ממילא בעינן השיעור בשלימות לכן הגזורכב נמי כיון שאין בו שום חלק אתרוג ברור פסול:
כ
ומ"ש באות י"ד לראי' ברורה שמיעוט הלימון בטל באתרוג מהא דעושה עיסה מן החטין ומן האורז דאם יש בו טעם דגן יוצא ידי ח בתו והאורז מצטרף לכמה פוסקים כיון שקיבל טעם ממנו נהפך האורז להיות כמו החטים ויוצא בזה הה"ד כאן נהפך חלק הלימון לאתרוג נראה דל"ד כלל דמצה מצוה שיאכל מצה אבל א"צ הכזית להיות מצורף ואפי' פורר הכזית יוצא אבל באתרוג דכתיב פרי עץ הדר ובאה הקבלה שהוא אתרוג ולקיחה תמה א"כ זה המורכב אינו אתרוג בשלימות שהרי מעורב בו מין אחר ואינו אתרוג שלם וכ"ש למ"ש דההרכבה גורם לו שם אחר ועיין במ"ש במגן אלף (סימן תנג) שהקשיתי טובא, על סברא זו כתבתי שעיקר שצריך לאכול כל אכי' פרס ומ"מ אין ענין לכאן דאמרינן התורה קפדה אפרי שיהי' פרי עץ הדר לא מעץ לימין שהקבלה אפשר היתה שיהיה הפרי מעץ הדר וזהו אתרוג אפשר דבעינן הפרי כולו מעץ אתרוג לא מעץ לימון דהדר באה עליו הקבלה שהוא האתרוג הוה כאילו כתוב פרי עץ אתרוג ועץ של המורכב הענף עץ אתרוג והנרכב עץ לימון לכן לא ידעתי שום סמיכה להכשיר גם כי היכא דאמרו בגמרא פרי אחד ולא שנים ושלשה פירות הה"ד דאמרינן פרי אחד ולא פרי וחצי או משהו פרי אחר ועיין ב"ק (דף מ"ם) כופר שלם אמר רחמנא ובתו' שם:
כא
ולא די לנו הצער הזה שאין יוצאין במורכבין אלא דאפשר דאם נוטל אתרוג מורכב. עובר על בל מוסיף דה"ל חמשה מינים וראיתי לכ"ת (באות י"ח) שדחה זה מטעם שכתב המג"א (בסימן תרנ"א ס"ק כ"ז) דאינו עובר על בל תוסיף כיון דלא מכוין להוסיף מלבד שדברי המג"א עצמם הם אינם ברורים דניהו דפסק הטור מצית צריכות כוונה היינו לחומרא אבל היכא דנפיק מיני' קולא שלא לעבור על בל תוסיף ודאי חיישינן לגדולי פסק ם דס"ל מצות א"צ כוונה וכן משמע לשין הרא"ש בר"ה פ' ראוהו ב"ד שכתב הילכך אזלינן לחומרא ובעינן דעת שומע ומשמיע אבל לקולא לא נסמוך ליכנס לאיסור בל תוסיף ועוד דבסוכה (דף ל"א) דאמרינן טעמא דרבי יהודה דאין אוגדין הלולב אלא במינו משום דס"ל לולב צריך אגד ואי מייתי מינא אחרינא הו"ל חמשה מינים ופרש"י ונמצא עובר על בל תוסיף אם יאגד מין חמישי וכן פירש (בדף ל"ה:) ודוחק לומר דמפרש דס"ל מצות א"צ כונה דרש"י קאמר ועובר על בל תוסיף משמע לאו גמור ובאמת הדבר ברור לחלק דבשלמא בהוסיף מין שא"צ לצאת בו י"ל דבעי כונה להוסיף דהאי לחודי' קאי אבל אם אגד אותו המין במין שרוצה לצאת ע"כ מכוון לצאת בו ואין יכול לחלוק הכוונה שיצא באגד ושלא יהי' כמוסיף וכמו כן אם נוטל אתרוג מורכב הרי אגוד הוא ומצורף מעצמו ולא שייך שבמקצתה מכוון לצאת שהרי הכל מצורף ומ"מ ה"ל חמשה מינים וא"כ אפשר דבל תוסיף נמי איכא דה"ל חמשה מינים ובהכי ניחא מה שדייק בט"ז אי נימא מורכב פסול אמאי אמר בגמרא (דף ל"א) לא מצא אתרוג לא יביא פריש ורימון אמאי לא קאמר מורכב דהוה רבותא טפי ולפמ"ש לק"מ דמורכב פשיטא דשייך בי' בל תוסיף דהו"ל חמשה מינים אבל בפריש ורמון לא שייך בל תוסיף שהרי עדיין חסר לו מין שצריך לצאת בו ואין רק שלשה מינים ואי קשה הא עובר בג' מינים על לא תגרע כבר כתבתי בחדושי דלא שייך לא תגרע בג' מינים דחזי לצרופי אם ימצא מין ד' ולא דמי למתן ארבע שנתערב במתן אחד ששייך בל תוסיף ובל תגרע דלא חזי לאצטרופי כמ"ש בחידושי אבל מורכב י"ל דעובר על בל תוסיף ומ"מ בחדושי כתבתי ליישב דברי הטור דאפי' למ"ד מצות אין צריכות כוונה במין חמישי דלחודי' קאי לא עבר על בל תוסיף בלא כוונה דהא רבא גופי' אמר בסוכ' (דף ל"ז) לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ורבא אמר בפ' ראוהו ב"ד התוקע לשיר יצא אלמא דס"ל מצות א"צ כוונה וא"כ קשה בלקיחה ע"י דבר אתר הרי מוסיף אין חמישי אלא נראה לכ"ע במין חמישי דקאי לחודי' בעינן כוונה וא"כ הכא דמכוין לצאת בפרי זה איכא למיחש לבל תוסיף אלא דאפשר לומר כיון דאינו אתרוג שלם וכתיב לא תוסיפו על הדבר וכיון דהמורכב רק מקצת אתרוג אין כאן דבר שלם כדאמרינן דבר ולא חצי דבר וא"כ לדברי מעל' שהמורכב אתרוג שלם הוא אם אין בטל לגמרי מקצת הלימון לחשבו כמאן דליתא הרי עבר על בל תוסיף ומ"מ לא בריר' לי לדרוש מעצמינו דבר ולא חצי דבר שאין לנו עסק בדרשות חז"ל שנעלם מאתנו דרך הלזה מיום סתימת התלמוד והרי אמרו שה ואתי' מקצת וחמש אפי' חצי חמש ועיין ב"ק (דף מ) ובתו' שם הרבה דמיונות ובשביל שאנו מדמין לא נעשה מעשה וא"כ אפשר דעובר על בל תוסיף גם בהך דזבחים (דף פ) בפרש"י אהא דניתן במתנה א' שנתערבו במתן ד' דינתן במתן ארבע פרש"י ורואה המתנות יתרות הניתנות מדם הבכור כאילו הם מים ואין זה בל תוסיף משמע דבלא"ה הוה בל תוסיף אף שאין מכוין להוסיף ובעירובין (דף ק) פרש"י אע"ג דעובר על בל תוסיף אתי עשה דחטאת ונתן על קרנות ודחי לבל תוסיף דבכור והתו' הקשו שם לר' יהושע לית' עשה ולידתי לאו דבל תוסיף משמע דלאו גמור הוא אעפ"י שאין מכוון להוסיף והטעם הוא שהרי מכוון בהזאה זו לשם מצוה עכ"פ ואיכא בל תוסיף וכ"ש באתרוג שיוצא בו אם יש בו מין חמישי אגוד בי' בתולדה ששייך בל תוסיף אלא דצל"ע קושית התו' דמה מרויח כשיתן מתן ארבע א"כ לא יצא ידי מצוה בבכור שהמצוה שינתן דוקא מתנה א' וכשנותן מתן ארבע לא קיים המצוה כתקנה בבכור חוץ מעבירה בל תוסיף כיון דדינו ליתנו במחצה א' אין המצוה כתקנה ובדיעבד יוצא גם בחטאת במתנה אחת א"כ גם כשנותן מה שדינו במתנה אחת במתן שתים שהן ארבע לא קיים מצות מתנה אחת כדינו שדין ליתן במתנה אחת ונתן שתים ובתו' סוכה (דף ל"א) ד"ה הואיל כתבו דלרבנן האי לחודא שיוצא ידי מצוה ומ"מ עובר אבל תום ף א"כ י"ל דהיינו משום דהאי לחודא קאי יוצא אבל אם נותן מה שדינו במתנה אחת בשתי מתנות לא יצא ידי מצוה במתנה אחת כיון שנתנו בענין אחר גם רש"י פי' בעירובין חטאת והתוס' דחו פי' זה ובזבחים פרש"י גם בכור ומעשר בדם עולה שתי מתנות שהן ארבע והיינו כפי תירוץ התוס' ואין להאריך בזה דלפמ"ש רש"י בעירובין י"ל גם בשינוי מקום דחיית העשה ואין להאריך בזה כאן ואי איכא בל תוסיף גם ידי מצוה לא יצא דהוה מצוה הבאה בעבירה דבשלמא בהוסיף מין חמישי כיון דלחודיה קאי י"ל דמ"מ יוצא שאין המצוה בא מחמת עבירה א"כ במורכב שהכל מחובר כאחד והוי כמו לר' יהודא דצריך אגד ואם הוסיף מין חמישי בתוך האגד גם ידי מצוה לא יצא ושוב ראיתי שגם בטור שכתב (בסי' תרנ"א) שכתב ז"ל ולא יוסיף עליהם מין אחר אפילו לא יאגדנו עמהם אם יאחזנו בידו עמהם לשם מצות לולב איכא בל תוסיף ויש לפרש אפי' לא נתכוון שיהיה מין החמישי נוסף לשם מצוה כל שנוטלו בידו לשם מצוה א"כ ע"כ מכוין לשם מצוה וכשניטל גם מין החמישי לא כל כמיניה לאפוקי מכלל מצוה ועובר על בל תוסיף ומ"ש לעיל בנטילה ע"י דבר אחר אפשר לחלק בין שנוטל המין כדרך גדילתו וכדרך נטילה:
וכן משמע מדברי מג"א גופיה (בסי' לד ס"ק ג) שכ' כרצועות בעלמא שהרי אחד מהם פסול אבל אם מנית ב' זוגות תפילין כשרים עובר על בל תוסיף משמע אפי' התנה שלא לצאת רק באתר מהם ולא בשניהם מ"מ איכא בל תוסיף מיהו אפשר לחלק שכאן שניהם ראוין למצוה ולא שייך לחודיה קאי מיהו מ"ש המ"א דכן מוכח בעירובין אינו מוכרח דשם אינו מוכח רק במכוין בשניהם לשם מצוה ובזו עובר אבל אם אינו מכוון רק אחד לשם מצוה ואחד יהי' כרצועות לא מוכח שיעבור בבל תוסיף אי מצות צריכות כוונה ועיין מ"א (סי' ש"א) עכ"פ מוכח הא דאיתא בפ' המוצא תפילין דר"ג ס"ל מצות צריכות כוונה ואינו עיבר אבל תוסיף בלא כוונה היינו כשאינו מכוון כלל לצאת ידי תפילין דאפי' שבת זמן תפילין מסתמא אין מכוון לצאת דעכ"פ מדרבנן אין מנהג להניחן בשבת ואפשר משום איזו גזירה דאם היה מנהג להניחן א"כ איך יכניס שני זוגות הא מסתמא בזוג תפילין של עצמו הולך בהן וא"כ ודאי לא מכוון כלל למצוה אבל אם בשעת עשיה מכוון למצוה ומוסיף מין אחר שאין מכיון בהוספה לשם מצוה יש לומר דעובר ג"כ:
כב
ובענין מה שזכר מעל' חשש חציצה לא ראיתי לדבר בזה דממ"נ אם נתבטל חלק הלימון באתרוג אין חציצה ואם לא נתבטל אפי' בלא חציצה אינו אתרוג שלם ומה שנזכר בדברי כ"ת אית י"ז וי"ח דחסרון בפנים לא שמיה חסרון באתרוג ליתא דודאי בעינן שכל אתרוג יהיה בשלימות וראי' מהא דאיתא בסוכה (דף לו) דמבעיא באתרוג שנולדו בו סימני טריפה כו' הכא מאי דילמא התם הוא דלא שליט ביה אוירא הדר בריא אבל הכא דשליט בה אוירא סרוחי מסרחי מוכח דגם בחסרון בפנים אם לא הדר בריא הוי פסול דלא כמ"ש כ"ת (באות י"ז וי"ח) א"כ ממילא ליכא נ"מ לענין חציצה דאי כולו כשר אין חציצה ואם אפי' יהיה מקצת לימון בפנים ג"כ פסול גם מה שחשב זה וזה גורם לתערובות וביקש להביא ראיה נגד המרדכי כבר נתברר לעיל דבזוז"ג לא שייך תערובות שלא נתערב בו דבר שמיוחד עליו איסור והיינו דבזרע אב לא שייך תערובות ובאגוז של ערלה בטל האגוז באלף אלפי אלפים רק כחו גורם בעלמא לענין כל היוצא מן הטמא כמבואר לעיל בארוכה:
כג
וכל אלה הדברים הם במורכבים גמור אבל על הקארסקנער לא דברתי ולא ידעתי מאין הרגלים לחוש למורכבים ובההעתק אשר הועתק במכתבו מרבני פרינצי כתב שר' רפאל פנחס באקי אינו מהגדולים אנשי שם שראוי לסמוך על כתבי הכשר שלו ובהעתקה מאגרת מרבני פרינצי מבואר שהאתרוגים ההם אין להם חזקה וממילא מורכבים הם ע"כ ואנכי לא ידעתי מהו עדותו של ר' פנחס שהעיד שאינם מורכבים וכתבו רבני פרינצי שאין להם חזקה כי איך אפשר להעיד שאינם מורכבים כי אפי' יצאו ממורכבים מאלף שנים קדמוניות אם הם מורכבים תולדותיהם כיוצא בהם וגם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם ומינה נמי מה חזקה יש ליעניעזר שאינם מורכבים אי משום שנהגו אבותינו לצאת בהם אין זו חזקה במקום שרחוק ממקום גידול האתרוגים שידוע שאחב"י שומעים לקרב ולא לרחק ומצות חביבות עליהם לברך עליהם כאשר ימצאו והראיה בהדסים היבשים אשר כמעט פסולים לגמרי הן מצד היבשות וגם הם שוטים וחתרו רבותינו הקדמונים בסברות דחוקות ליתן להם מקום הכשר שלא ימנעו מלברך עליהם:
והנה היעניעזר שהורגלו לצאת רובן אין להם שושנתא וכמ"ש הרמ"א (בסי' תרמ"ח סעי' ז') ובגמ' מצינו ניטלה פיטמתו ופירשו בתו' סוכה (דף לו) שהוא שושנתא וכן הביאו התו' בשם הירושלמי הנה ראינו שאתרוגים שבזמן הש"ס הי' להם שושנתא וביעניעזר אינו כן ואף שהוא חסרון ניכר ופסלות האתרוג תלוי בו לא נגזר עליהם בשביל שינוי זה שיהיו מורכבים. ובענין העוקץ הבולט אפשר שיש רמז בגמ' להמפרשים פטמתו ועוקצו במקום אחד משמע שיש גומא אם ינטל העוקץ לפנים משמע קצת שגידול אתרוגים שבזמן הגמ' היה שקוע העוקץ מיהו גם בבולט ימצא גומא קטנה עכ"פ כשינטל העוקץ אפי' אם הוא בולט וגם הגרעינין אין לעמוד עליו אחר שבררנו שלא ימצא חזקה לשום אתרוג ואפי' אתרוגים שהוחזקו מאבותינו הלא אנו גולים בארבע כנפות הארץ וא"כ במה יודע איזה הם מורכבים ואיך ראוי שיניחו הגרעינין בבלתי מורכבים למען השינוי המתהווה ביניהם ואין שום חזקה לאתרוגים לפענ"ד אם לא שיש מקים שגדלים בעצי יער ביערות ואין משגיח עליהם לזה המקו' מחמת ריבויים והעדר חשיבותן מסתמא לא יטרחו עמהם להרכיבם כאשר שמעתי אומרים כן אך מי יודע אם האמת כן ואם היעניעזר מקורן משם סוף דבר ליכא חזקה לשום אתרוג מאחר שאין הכשר למורכבים כל ימי עולם ובודאי גם משום איזה שינוי אפי' אם יש שינוי נגד אתרוג שיהיו מוחזקים מימות עולם לא נגזר בשינוי תואר שנמצא בהם במקומות אחרים לא נגזור משום זה עליהם שם הרכבה ומין אחר ובפ' שור שנגח (ד' נה) אמר שמואל אווז ואווז הבר כלאים זה בזה מ"ט אי משום דהאי אריך קועיה והאי זוטר קועיה אלא מעתה גמלא פרסא וגמלא טעיא דהאי אלים קועיה והאי קטין קיעיה ה"נ דהוו כלאים זה בזה ע"כ הרי שבשביל שינוי לא נגזר שהוא מין אתר כ"ש בפירות שאפי' בעיר אחד יש כמה וכמה שינוים במין אחד לכן לא ראיתי להחזיק בשום סימן הגם שרבותינו הקדמונים טרחו בסימנים נגד המוחזקים אבל לפענ"ד גם המוחזקים הוא חזקה שאין עמה טענה דשמא הראשונים היו מורכבים ג"כ ואין להחזיק שום סימן כשרואין שרב המיץ בפנים הוה רגלים לדבר מאחר שאנו יודעים שבלימון המיץ רב בו א"כ אותו שהמיץ מעט מוחזקים יותר לאתרוג ואם המיץ רב יראה שיש בו כח הרכבה מלימון לכן לדעתי אין ממש בעדות ר' רפאל פינחס באקי איך יעיד אם לא ידע אביהן ואין טעם לדברי רבני פרינצי שכתבו שממילא הם מורכבים מאחר שאין להם חזקה כי החזקה ג"כ אינו חזקה כי ליכא לברורי כלל מיהו גם בגרעינין אילו היו משונים בלימון מבאתרוג אם דומין ללימון היו רגלים להרכבה אבל בחנתי כמה פעמים ולא ימצא בירור ושינוי בגרעינין כלל נמצא שאין ראי' וחזקה רק ברבות המיץ הרבה יש לחוש להרכבה וידחו כמוץ אשר חדפנו רוח ובזו יש להבחין באיזו אתרוגים ואם המיץ מעט כמו ביעניעזר אין טעם לפוסלן:
מיהו מ"ש מכ"ת דרוב אתרוגים אינם מורכבים לא ברור לי דשמא נתרבו המורכבים בהמשך זמן על הבלתי מורכבים (וכעין שאמרו חז"ל בחולין סג:) אמנם אחר שמצינו בגמרא הסימן באתרוגים שטעם עצם ופרים שוה אם ימצא שאין טעם עצם ופרים שוה מסתמא מורכבים הם וכבר ביארנו שהמורכבים פסולים א"כ בזאת יבחנו הקרסיקאנער נגד היעניזער ואם גם הקרסקאנער טעם עצם ופרים שוה כמו היעניעזר אין לפוסלן כלל אם אין המיץ שבפנים מרובה כנגד היעניעזר ובחינה אחרת אין לנו:
כד
איברא דגם בהך סימנא שהמיץ רבה לא ברור לי דכפי הנראה מה שבאתרוג הקל פה עבה הוא לפי שעדיין לא גמר בישולו ואם כבר נגמר בישולו שראוי לאכילה מסתמא כל שמוסיף להתבשל יתרבה המיץ דהקליפה לעולם אינו ראוי לאכילה כמו בלימון ומוראנץ וא"כ אפשר שזה קרוב יותר להתבשל מתרבה המיץ יותר מבפנים ור"ח דמטבל ונפיק ביה וידוע דאתרוגים שלנו אינם ראוים לאכילה כלל וא"כ אין זה מופת חותך גם מן המיץ דשמא נחתכו בזמן שיותר קרוב בישולן אמנם למה שאנו רואין שהקארסקאנער ירוקים יותר קרובים למראה כרתי מן היעניעזר משמע שלא יהיו הקארסקאנער קרובים יותר לגמר בישולן מן היעניעזר שהרי הירקות מורה יותר על שלא גמר פריו כדאי' בגמ' ואיך נימא דירוקים קרובים יותר לגמר בישולן ויש לתלות יותר בהרכבה מלימון שדרך המיץ רבה מיהו מתשובת אלשיך אין ראיה דהוא דיבר על המורכבים ידועים והמיץ רבה בהם והבחינה בטעם עצו ופריו יש להבחין ע"י עוקץ האתרוג שהוא עץ ואינו מן גוף האתרוג וכדומה שלא יהיה בעץ טעם הפרי ממש שיהיה ראוי לאכילה מאחר שאין שום מיץ נמצא בעוקץ וכפי הנראה הלח שהמיץ רבה הוא אשר יכשר לאכילה ור' חנינא תכו אכל קליפתו זרק וא"כ העץ אינו שוה בטעם האוכל רק בטעם הקליפה והקליפה נמי מקרי פרי לענין ברכה כמבואר בפוסקים אבל בעינן שיהא העץ ראוי לאכילה בעינו כמות שהוא א"כ לא מצינו שום רגלים לפוסלו אם לא שהמיץ רבה בהם קרוב ללימון ולא עוד אלא שהיעניעזר יותר קרובים למראה לימון מהקארסקאנער שמראה ועניעזר קרוב לאודם יותר למראה הלימון מהקארסקאנער שמראיהן דיהה הרבה ממראה אתרוג וכל שהוא יותר מתדמה ללימון יש חשש הרכבה יותר וכל שתרחק צורתו מהלימון יתמעט חשש מהרכבה:
כה
ברם צריך אני למודעי בדבר האמור לעיל שהחזקתי פסלות המורכבים בזה שההרכבה גורם שינוי השם וצריך אני לבאר מה שיראה מה שהוכחתי (לעיל אות ט"ו) מן דוגמא דסוכה (דף יג) דשינוי השם פוסל במינים של מצוה וצריך לבאר דבסוכה (דף לג) דמוקי באסא מצראה דקיימא שבעה שבעה בחד קניא דכי נתרי ארבעה אשתייר תלתא אמר אביי ש"מ האי אסא מצראה כשר להושענא פשיטא מהו דתימא הואיל ואית ליה שם לוי לא מתכשר ואימא הכי נמי עץ עבות אמר רחמנא מ"מ וכה"ג (דף לד) בחילפי גילי לערבה וקשה דא"כ מאי פריך (בדף יג) אמרירתא דאגמא דכשר למרור ופריך מאזוב ולא אזוב יון ומאי קושי' לישני מרורים אמר רחמנא מ"מ גם הא גופיה למה אזוב יון פסול לחטאת נימא אזוב אמר רחמנא מ"מ. ולכאורה היה אפשר דלא אמרינן הכי דשם לוי פסול. רק כששם המין מפורש בתורה בלא שם לוי ונקרא בשם לוי הוא שפסול משא"כ בהדס אין המין מפורש בתורה רק עץ עבות וכל שהוא עץ עבות כשר ולפ"ז היה אפשר לומר כיון שאין אתרוג מפורש בתורה רק פרי עץ הדר אמרינן פרי עץ הדר מכל מקום ואפי' מורכב בכלל אמנם נראה דהא ליתא דהא מרור אינו מפורש בתורה ואפ"ה פסול כשנקרא מרירתא דאגמא אלא דהדבר ברור דודאי צדקו דברי הרמב"ם שכתב בסדר זרעים בהקדמה שלא נסתפק להם בדור דור שהוא אתרוג והדס ודבריו ברורים וראויים למי שאמרם. אך ההפרש הוא כך והדבר ברור דאזוב יון ואזוב מצרי משונה באיכותו מסתם אזוב ויעיד ע"ז מרירתא דאגמא שבודאי איכותו משונה שהרי כל מיני מרור אינם דומים באיכות כלל זה לזה והה"ד אזוב יון ואזוב מצרי ולזה אמרינן שאינו בכלל אזוב סתם כיון שנקרא בשם לוי לא היא זו שרמזה התורה אזוב סתם וזאת בשינוי מאזוב סתם וקונה שם לוי לעצמו אבל כשלא נאמר שהתורה רמזה בשם זה דוקא הדם כפי הקבלה בכלל עץ עבות שהוא הדס שנתמעט מכלל לשון עץ עבות שאין זה בכלל קריאת השם שאדרבה אסא מצראה שעליה מרובין כ"ש שנכלל עץ עבות ואיך נאמר שקפדה תורה על הדס סתם וממעט מעץ עבות מה שהוא יותר עבות זה לא מסתבר כלל שהרי עכ"פ באה הקבלה שבחרה התורה בהדם וכינוהו התורה בשם עץ עבות דכ"ש שיכונה אסא מצראה בשם עץ עבות וכן בערבי נתל לא מסתבר למעט חילפי שאין איכותו המשתנה משאר ערבי נתל שגם חילפי גילי בכלל שם ערבי נתל ולא נוכל למעטו בשביל שינוי שם שקורין העולם חילפי גילי שאין בו שינוי איכות שנוכל לחלק ביניהם אבל באזוב יון ואזוב מצרי שיש בו שינוי איכות שראוי לחלק ביניהם ואם היה נקרא סתם היה כשר דהי מינייהו מפקת אבל כשיש שינוי שם ויש שינוי באיכות נאמר שאין רצון התורה רק באיכות הלזה ובן בפרק אלו טריפות (דף סג:) דאמר רב יהודה הני כופשא ציצינא כשרים לגבי מזבח ופריך עליה ג"כ מאזוב יון יש בהם ג"כ שינוי באיכות משאר תורים לכן אי באמת הי' מכונה בשם כופשי ציצינא לא היו כשרים למזבח די"ל שאין אלו תורים כלל שידוע היה שהם משונים בחיכית מסתם תורים וי"ל שאינם בכלל סתם חורים [לכן] צריך לתרץ כמ"ש בגמ' כן נראה לי ברור ובזה מיושב מה שתמהו התו' תימא מאי ס"ד הא אפי' הירדוף הוה מכשירין והניחו בקושיא ולדברי הרמב"ם לא קשה מידי דודאי הקבלה היתה על הדס וידוע היה רק דלא מסתבר שתסמוך התורה הקבלה דמה שאינו מוכיח מתוך הכתוב על זה המין ולהכי פריך ואימא הירדוף ואין רמז בתורה על הקבלה שהוא הדם אבל לפי האמת הקבלה היתה הדס ושפיר ס"ד הואיל ויש לו שם לוי נוציא מכלל הרמז שבא על הדם קמ"ל דמ"מ אין להוציא כיון שאין למעט מתיבות עץ עבות וכל זה ברור לאמיתה של תורה ברית הן הן הדברים שנאמרו בסיני אמור מעתה אחר שבאת הקבלה על אתרוגים והמורכב קונה שם לעצמו בשביל איכות מין אחר המורכב בו ממילא אינו בכלל אתרוג בפרט די"ל שהקבלה היתה על שם אתרוג ששמו פרי עץ הדר וכה"ג מצינו בריש (פרק ב') דביצה אילן אדרא וי"ל דאתרוג שמו פרי עץ הדר והדברים ברורים ותו לא מידי ארי' ליב צינץ: