אור ברסלב
שות מהראל צינץ סימן ו › ב

שות מהראל צינץ· רבי אריה לייב צינץ

סימן ו · ב

א

מ"ש כ"ת וז"ל והנה יש לי עיון גדול על הירושלמי דביכורים שלא מצאתי לשום מחבר שירגיש בזה וז"ל הירושלמי עד כדון כשגזל קרקע גזל זמורה ונטעה מהו ולא דמים הוא חייב לו אלא צריכא לרבנן מצות כגבוה או אינו כגבוה ע"כ ופירש המפרש ז"ל היינו דמספקא ליה דקי"ל גבי קרבן גזל בהמה אינה קריבה ולאחר יאוש מוקמינן ליה בב"ק (דף סו:) ומספקא ליה לענין ביכורים שהוא מצוה אי חשבינן המצוה כגבוה אינו מביא ביכורים כמו קרבן והוקשה למעלתו הא רבא אוקמא שם בב"ק דגזל קרבן דחבריה לכן אפילו לאחר יאוש לא קני דקרבן אינה נגזלת אבל בכאן קני ביאוש ושינוי מעשה קודם שהבדילם לביכורים והאריך כ"ת ותמה על דבריו דקשה אפילו בקרבן אם קנה הקרבן קודם ההקדש בלי שום סיוע מצוה אין בו משום מצוה הבאה בעבירה כמ"ש התוס' בפ' מרובה ובגיטין (דף נה בד"ה מ"ט) וא"כ כאן שקנוי לו מקודם מאי מצוה הבאה בעבירה איכא וכיון דאפילו בקרבן כה"ג שרי א"כ אפילו מצוה הוא כקרבן מ"מ יוכל להביא ביכורים ובודאי יפה הקשה בזה אך מה שהאריך עוד להקשות אהא דמייתי הר"נ בשם הירושלמי בגזלו משופה חבל גזל לולב ושיפהו דמים הוא חייב לו כלומר דקנאו בשינוי מעשה וכתב מעלתו וקשה לי מה ראיה מייתי מירושלמי הא בירושלמי לא הוזכר אוקימתא דמצוה הבאה בעבירה וביקש להכריע כפירוש ר"ת ודחק לדת ת ראיות התוס' ואין להאריך ואני תמה על מעכ"ת אחר טרחו ויגעו אשר חיפש ומצא איך לא ראה הירושלמי ר"פ לולב הגזול לכתוב בירושלמי ולקחתם משלכם ולא הגזול גזול למה הוא דומה לאחד שכיבד השילטון תמחוי אחד ונמצא משלו אמרו אוי לזה שנעשה סניגורו קטיגורו והוא ממש טעם מצוה הבאה בעבירה דבשאול לא שייך סניגורו קטיגורו ומ"מ מסיק אבל אם גזלו ושיפהו דמים הוא חייב לו וברא"ש פ' כל שעה סימן י"ט מצה גזולה אסור לברך עליה אמר ר' אושעיא על שם בוצע בירך נוחץ ה' הדא דתימר בתחלה אבל בסיף דמים הוא חייב לו יעו"ש ברא"ש הרי בהדיא דהירושלמי סבירא ליה טעמא דמהבב"ע ואעפ"כ חילק דבסוף דקניא ליה בשינוי דמים חייב ומשמע שאין בו מצוה הבב"ע א"כ לא על הר"ן תלונתו כי אם על הירושלמי עצמו שמבואר בהדיא כדברי הר"ן אלא דיש לדקדק בדברי הירושלמי איך מפרש לכם להוציא הגזול משום שקטיגורו הוא והיינו טעמא דמצוה הבב"ע הא גם שאול נתמעט משלכם ביום הראשון דלא שייך סניגורו נעשה קטיגורו ואין לומר דהירושלמי לא סבירא ליה לפסול בשאול רק בגזול משום מצוה הבאה בעבירה דהא משנה מפורשת הוא (בדף מא) שאין אדם יוצא ביו"ט ראשון בלולבו של חבירו ושאר ימית החג אדם יוצא י"ח בלולבו של חבירו א"כ תמוה איך יליף הירושלמי מלכם לפסול גזול וצ"ע:

ובעיקר קושיתו על הירושלמי נראה דלק"מ דודאי אתיא כשיטת הר"י דהיכא דההקדש גורם הקנין מקרי מצוה הבב"ע והיינו שהמצוה גורם לקנות הגזילה והוא הדין נמי איפכא כשהגזילה גורמת לו חיוב המצוה דעל ידי קנין הגזילה גרמה לו חיוב המצוה דעל ידי שקנה הגזילה על ידי הנטועה והביכורים באים מן הנטיעה עצמו שקנאה ע"י הנטיעה נמי דומה לההקדש שגורם קנין הגזילה משא"כ כשקונה הגז לה מקודם ביאוש ושינוי רשות או מעשה לא גרם לו הקנין חיוב המצוה שאין מצות ההקדש נמשך מן הקנין ולא גרם לו הקנין חיוב ההקדש וההקדש היה במקרה ולא מקרי מצוה הבב"ע אבל בנטע יחור הקנין באיסור גרם חיוב הביכורים לכן אם מדמה מצוה להקדש אינו מביא דהוי מהבב"ע מיהו קשה לי איפכא הא לענין מהבב"ע מצוה היא כגבוה דהא גזול פסול משום מהבב"ע וכמו שמפרש בירושלמי גופיה שיעשה סניגורו קטיגורו הרי דפסלינן משום מצוה הבב"ע גם למצוה ונראה דס"ל להירושלמי כמ"ש התוספות (סוכה דף ט) דמצוה הבב"ע אינו אלא מדרבנן והיינו מהאי טעמא גופיה דמצוה אינו כגבוה וא"כ לענין לולב שפיר יש לקנסו שלא יצא בו ויהדר אחר אחר אבל לענין ביכורים אם היא חייב בביכורים בע"כ צריך להביא הביכורים ולא מפטר מטעם מצוה הבב"ע אם מצוה אינו כגבוה ובזה יש ליישב קצת ח"ש לעיל איך מוכיח הירושלמי על גזול מלכם די"ל דמן התורה בעי טעם דלכם לפסול גזול ע"ז מפרש הירושלמי שפיר כיון שסניגורו בא מקטיגורו פסול מדרבנן כל שבעה ודו"ק ועוד נראה לחלק דהיכא דהעבירה גרם לו חיוב המצוה שאילו לא עשה העבירה לא היה שייך בו חיוב המצוה מקרי שפיר בא בעבירה משא"כ בלולב שחובת גברא הוא ולא בא לו החיוב מחמת העבירה ולא שייך מצוה הבב"ע היכא דקנאו קודם והוא קרוב למ"ש באופן ראשין וארווח לן בזה מה שהקשו תוספות על הא דאיתא בפרק הגוזל הרי שגזל סאה חיטין שטחנו ולשו כו' והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ והקשו תוס' ג"כ הא קנאו ק דם העבירה ולפ"ז ניחא דכיון דחיוב החלה בעיסה זו גרמה לו הגזילה הוי מנאץ מה שאין כן בקרבן דהיכא דקניא ליה מעיקרא לא בא הקרבן ע"י גזילה זו לכן לא חשוב מצוה הבאה בעבירה:

וראיתי למעלתו באות א' שהקשה על הלבוש הלא מפורש בסוטה (דף מו) דקדשים לא פסלה בהו עבודת איסור סור והוא מפירש בת"כ הרי שור שחרש עם החמור יוכיח שנעבד בו עבירה וכשר למזבח ודחק לחלק בסברות מדעתו ובמח"כ שגג בזה שהרי הלבוש אוסר מטעם הלז עצמו דמצוה כגבוה וכיון שפסול להקרבה פסול גם למצוה והשתא לא על הלבוש תלונתו תקשי ליה על הקדשים עצמם דשור שחרש עם החמור כשר לגבוה וכלאים פסול לגבוה וע"כ לחלק ביניהם סוף סוף לא תהא מצוה חמורה מקרבן ואין מקים לפלפל בזה ובדברי הרמב"ם שפסק ג"כ שצמרה פסול לציצית לח ראיתי לפלפל בהם כעת כי בלא"ה דברי הרמב"ם בלולב בזה קשים להולמם מאד וכתבתי בחידושי אבל על הטור ומחבר קשה טובא:

מיהו על הרמב"ם אין להקשות כיון דפסק דהמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית למה הוצרך ליתן טעם בפ"ב מביכורים אשירה שביטלה אין מביאין ממנה ביכורים שהביכורים כקדשי המקדש הא בלא"ה פוסק דלמצוה פסול די"ל דלמצוה הוי בעיא דלא אפשטא אבל אם כקדשי המקדש הם הוא ודאי אבל על הפוסקים קשה טובא וא"כ יש לדברי הלבוש חקים לפי פסק הטור וש"ע שפסקו במשתחוה לבהמה שצמרה פסול לציצית אלמא מצוה כקרבן דמי ואין להאריך בזה כעת:

תוכן העניינים

שות מהראל צינץ

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה