שות מבעל טיב גיטין חלק א· רבי צבי הירש הלר
תשובה ג · (יד)
ולא נשאר לנו סתירה מבואר עוד לדברינו כ"א מהך שהביא מעכ"ת לנו הך ירושלמי דע"ז לירושלמי במס' שבת דפריך לרב דמשתחוה לבית אסרן מהך דשוקת שקבעו ולסוף חקקו דלא הוי כלי ולפי דברינו הרי החילוק מבואר ומאי פריך לרב והוא לכאורה סתירה עצומה:
ואומר אני אם לא הי' הירושלמי כ"א סתירה לדברינו לא מלאנו לבי לפרש פי' אחר מכפי המובן מפשוטו אא מפרשי הירושלמי ז"ל. גם אינו אנו אחראי' בזה כ"כ להסכים דברי הירושלמי שהרי י"ל שהראשונים לא חשו לפסוק להיפוך לפי מה שנראה מוכרע מסוגי' הש"ס דילן:
אבל אני אומר כי דברי הירושלמי צריכי' ביאור והבנה כי לפי הגירסא שלפנינו והבנה הפשוטה דק' לי' על דינו של רב גבי משתחוה לבית משום דתלוש ולסוף חברו הוי כתלוש ומשום מולח דקבעו ואח"כ חקקו ל"מ התי' מחוסר הבנה כע' מה דמשני התם רב פתר לה סתותן של אבנים זה גמר מלאכתן (כ"ה הגירסא בשבת ובע"ז הגירסא רב פתר לה כר' יוחנן) והפ"מ ז"ל כ' לפרש דלא אסור אלא כשעבד להאבנים ואח"כ בנה וכו':
במחכ"ת דברי' תמוהי' מאוד דא"כ במסקנא חזר בו רב מכל דינו דכה"ג ס"ל דאסור משום שנעבוד בתלוש כמבואר בש"ס דע"ז. ואין זה תי' מספיק לדברי רב כ"א דחוי' גמור:
אמנם הרב בעל קרבן עדה ז"ל כ' סתם דכה"ג הוי חקקו ולבסוף קבעו וגם זה לא נדע כוונתו שהרי השתחואה הית' בשכבר בנוי' ומחובר ומה לנו לסתות האבנים שהי' קודם שנעבד:
לכן לבי אומר לי שהקו' בירושלמי באופן אחר וזה יבואר עפ"י הסוגי' הש"ס שלנו בע"ז דף דרב אמר השתחוה לבית אסרו ופריך עלה ממתני' והא אנן בנאו תנן ומשני ה"ק בנאו אעפ"י שלא השתחוה השתחו' אעפ"י שלא בנאו וכ' שם הרב בעל ת"ח ביאור הסוגי' דפי' הש"ס הכי קאי דבלא רב הוי מפרשינן דאין אסורה עד שתעבוד והכי ס"ד דמקשין ומיני' הוא דפריך דע"כ לפי המשנה אינו אוסר בהשתחוה לחוד דאל"כ ל"ל בנאו ואהא הוא דמשני דמיירי בלא השתחוה ע"ש כי דברי' נכונים (ויעיי' בתשו' שאח"ז מה שהבאתי עוד סמוכי' לזה מדברי התוס' דף ע"ת ע"א ד"ה גידעו וכו'):
ומעתה הא בהא תלי' דרב הוא דחדית לן דהשתחוה לחוד נאסור ומתני' מיירי בבנין לחוד ונאסר ותרתי קאמר וכן העתיק בפ"מ שם תרתי. ואולי הי' עוד הגירסא בירושלמי מפורש תרתי מילי דרב כמו למסקנת הש"ס דע"ז וזה הוא דק' לי' להירושלמי לפי דינו דרב ופירושו שבמשנה בנאו מיירי שלא השתחוה ובי' ג"כ אמרינן דתלוש ולסוף חברו הוי כתלוש. וכבר כ' לעיל בדרך השני בדעת הרא"ש ז"ל דלא אמרינן תלוש ולסוף חבור הוי כתלוש אלא בגוונא שלא הי' צריך איזה תיקון בגופו שיחול עליה איסור זה קודם שנתחבא. אבל אם הי' צריך איזה תיקון ולא נעשה כ"א אחר חבורו בהא לא אמרינן דדינו כתלוש שזה הוא עצמו החילוק בין חקקו וכו' ובין קבעו וכו'. ולפ"ז במשתחוה ניחא דנאסר שהרי גם מעיקרא הי' חל עלי' איסור ע"ז כשהי' עצים ואבנים כיון דהשתחוה להן ודינו כן גם במחובר. אבל עיקר קו' הירושלמי מהא דאסרינן בבנאו אפי' לא השתחוה ומשמע לי' דנאסר משום שנגמור מלאכתו לאיסור ע"ז וס"ד דאין גמור מלאכתו כ"א בשכבר שקעו בבנין וא"כ הרי כבר בשעת גמרו נעשה מחובר והו"ל כקבעו ולבסוף חקקו דהו"ל כמחובר משום דחקוקה במחובר וע"ז תירוץ רב פתר לה סתותן של אבנים זה גמר מלאכתן ומשו"ה בנאו אסור דגמר מלאכתו בתלוש וא"ש דינו בבנה וזה לכ"ע אבל במשתחוה לבית האיסור משום תלוש ולבסוף חברו וכדינו דלעיל בהא לא קשי' לי' בלא"ה דל"ד לקבעו ולסוף חקקו כדפרי' לעיל:
וזה ברור למעיין ועודה על האמת ומורגל בדרך לשון הירושלמי וממילא דסייעתא נמי איכא לדברינו ע"פ פי' זה. ודו"ק: