שות מבעל טיב גיטין חלק א· רבי צבי הירש הלר
תשובה ג · (י)
אופן הא' למה שביארנו למעלה דכל מידי דהקרקע חלוקה משאר ענינים בעבור שם קרקע שעליה בהא אין לחלק בין תלוש ולבסוף חברו כיון דהקרקע עצמה לא נשתנה שמה ע"י תשמושה ואם חזרה ונתחברה אח"כ אף לדעת רבינו ישעי' דס"ל דשייך דין זה דתלוש ולבסוף חברו בקרקע עולם ולכן במכר מודו רבנן לר"א בכותל בית היא משום דעכ"פ נכלל במכר הקרקע ע"י החבור לכך גם בטומאה מהני חבור בכ"ע ומזה כתבנו ג"כ הכרע לדעת האומרי' בדין שומרי' ושבועה וקנינים וכה"ג דבית דינו כקרקע דזה תלוי' במכר. ומעתה י"ל לפ"ז שיצא לנו מתוך הסוגי' דב"ק דף ס"ז ע"א גבי הא דפריך התם אצינור שקבעו ולבסוף חקקו שיהי' פסול משום שאובה ומשום שינוי שם והוסיפו ביאור לזה הראשונים הובא לשונם בס' אסיפת זקנים. ומשום שפסול שאובה עיקר תלוי' בשם אז שם כלי עליו ומינה דבמחובר הא דאינו פוסל משום דהוי כעושה חריץ בקרקע כמ"ש רשב"ם ורש"י שם. והוא דמחובר לא נקרא שם כלי שהרי קרקע תלושה נעשה כלי דכלי אדמה פוסלי' משום שאובה אלא כל שעדיין מחובר אינו ככלי א"כ י"ל להיפוך אם עתה מחוברת בשעת עשיות החריץ ואין תורת כלי עליו שהרי אם לא היתה תלושה מעולם הרי לא הי' כלי עבור החריץ ומי יתן עלי' תורת כלי ע"י שהי' תלוש מתחלה ולכן אין הדבר תלוי' אלא במה שהוא מחובר עתה. אבל במשתחוה לבית דהוחלק בין תלוש למחובר הוא מצד גז"ה שהרי אין תלוי' בתורת כלי ולכן שפיר דיינינן לי' כתלוש. וזו סברא נכונה לחלק:
וזה נוטה קצת ע"ד שכ' התומי' אבל לא מטעמי' וגם בהכשר זרעים הרי עיקר החילוק רק בין תלושה אי מחובר כ"ד שבעולם שהוא תלוש יועיל להכשיר מים שבאו עליו ולכן שפיר למסקנא משווינן ג"כ תלוש ולבסוף חברו כתלוש אבל כה"ג דידן בשאובה דהטעם משום דשם כלי עליו בתלוש צריך שיהיה עתה בשעת עשיית חריץ תלוש ולכן בהי' עלי' תורת כלי בתלוש שפיר פסוק רבינו הרא"ש דאף בנתחבר בבנין קבוע ל"מ ולא מטעמא שקיי"ל כרבנן דמחובר אינו כקרקע דכבר כתבנו דבהא מודו רבנן וכמבואר לקמן בדברי' סי' ז' אלא משום דכה"ג שכבר נעשה כלי אין מועיל החבור לבטלו כמו משתחוה לבית כמ"ש באורך והוא האופן האחד שנ"ל בדעת הרא"ש:
האופן השני מה שנראה דאף אם נאמר דדין תלוש ולבסוף חברו שייך בכל מילי והיינו אף לדעת הפוסקים דגם לענין שומרי' ושבועה בית הוי כתלוש אפ"ה מהני קבועי' ולסוף חקקו לענין שאובה דבאמת לא שמענו דין תלוש ולסוף חברו שיהי' דינו כדין תלוש אלא בדבר שהי' חל עליו איסור גם בשעת תלושתו כמו בע"ז דאף דהי' עצים ואבנים תלוש הי' השתחואתו אוסר ואחר שנתחבר תו לא פקע דינו מעליו אבל בטומאה וכה"ג אם לא הי' מקבל טומאה בעוד תלוש משום שהי' מחוסר כלי קיבל או מתכת שעוד לא נגמר תקונו שג"כ אין מקבל טומאה ונעשה כמחובר דלכ"ע דינו כמחובר. ודווקא למ"ד מחובר לקרקע אינו כקרקע הרי עדיין הוא כתלושה בשעת תקונו אבל למ"ד מחובר הו"ל כקרקע אלא משום שהי' תלוש מעיקרא בזה אנו צריכי' לדון אם הי' ראוי' לאיסור זה בשעת שהי' תלוש:
ומה דמשמע בש"ס דמעילה בבנאו ואח"כ הקדישו ג"כ מועלין לרב אף דבשעה שהי' תלוש לא הי' עדיין הקדש מ"מ הי' ראוי' למעילה אם הוקדשוהו ולא חוי מחוסר תיקון בגופו (ואולם הרמב"ם פסק דבעו הקדישו ואח"כ בנאו וכמש"ל ועיי"ש בכ"מ ואולי טעמא באמת עד"ז ואכ"מ להאריך) אבל כאן שלא הי' כלי וודאי דלא דיינינן בי' כ"א דין כלי שנעשה במחובר. ושני דרכים נכונים לקיים דברי הרא"ש ז"ל ועוד יבואר לפנינו סמוכן לדרך השני מדברי הירושלמי:
ואחר שזכינו לכ"ז אין מקום לקו' מה שהוכשרנו לטבול בכלי ואינו סותר לסוגי' דב"ב דהתם דמשני שאובה דרבנן היינו דווקא בדבר דלרבנן אין דינו כקרקע כלל ונמצא עוד הו"ל כתלוש וכדבר המטלטל בשעת עשיית החריץ ולכן אין מקום סמך כ"א להורות כר"א במקום רבים ובהא הוא דלא סמכינן כ"א במידי דרבנן בקבעו ולבסוף חקקו דמדינא לא מהני אף שקבעו אבל בבנין גמור דמודו רבנן לר"א תו אין לחלק בין רבנן לדאורייתא וזה ברור. וכדאי לקיים דבריהם שלא יסתרו זא"ז. וראי' מהך דשוקת ועוקת שבמקוה שכתבנו בריש דברינו דמזה מוכח להדי' דגם במילי דאורייתא יש חילוק בין קבעו ולסוף חקקו והיינו משום דהתם תלוי' נמי בתורת כלי ולכן כל שנעשו בתלוש ל"מ אף שנתחבר אח"כ והוא ד"ת כמשתחוה לבית וכן להיפוך בקבעו תחלה עיקר עשיית הכלי בשעת חבורו דאז כבר הו"ל כמחובר ודינו כקרקע גם לרבנן לא הוי כלי מה"ת וז"ב. ועוד יבואר לפנינו דעת רמ"א באו"ח ססי' קנ"ט ובעל האגודה ממש כדברינו וכמש"ל: