שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
חושן משפט · סימן פא בדין והמת יהי' לו לניזק
רב ברכה וחיים לכבוד ידידי הרב הג' המאוה"ג וכו' חותם תכנית כליל המעלות רב תבונות כ"ש מו"ה מיכל ראבינאוויץ שליט"א. (בעהמ"ס אפיקי ים) שלום וברכה עד העולם. אחדשה"ט באהבה. מכתבו היקר הגיעני ושמחתי עליו כי גם אנכי שמעתי שמעו הטוב של הוד כבודו וינעם לי מאד לבוא בכתובים אף כי אבוא עתה בקצרה מפני גודל הטרדה, אך כדי שלא להתמשך אחיש לכתוב אף במעט:
א) הנה כתר"ה הקשה על מה שחדשתי (בלבוש מרדכי ב"ק) בסימן ח' דמה שאמרה התורה והמת יהי' לו לנזיק, היינו בגדר תשלומין, דבאמת ההיזק הוא על כל דמי השור, שהרי אין בעולם, רק דאמרה התורה דשיווי הנבילה משתלם מגופה, ומשו"ה על בעל הבור להעלות שור מבורו, ועל זה הקשה כת"ר דהרי מבואר בכל הסוגיא בדף ל"ד גבי מחלוקת דר"י ור"מ דההיזק נקרא רק פחת שפחתה מיתה ומזה משלם אם מחצה, והרי מפורש יוצא מזה דהנבילה דהוי דניזק לא בגדר תשלומין רק דמעיקרא לא הזיקו רק פחת דמיתה, דאל"כ הי' לו לתם לשלם ממחצה מכל דמי השור עכ"ל כתר"ה.
אכן באמת זה מכבר עלה בדעתי כי אדרבה מאותה סוגיא זכר לדברי (אף כי אין ראי' ברורה) דתשלומי הנבילה לניזק הוא בגדר תשלומין, דהנה ר' יהודה ס"ל שבח נבילה דמזיק הוי פלגא, וכן פסק הרמב"ם, ולכאורה היא תמיהא, איך זכאה התורה למזיק בשבח הנבילה, אי משום שהיזיק יהי' לו זכות ליטול שבח בדבר של ניזק, והרי בודאי מיירי אף באופן שהנבילה השביחה מטעם שנתייקר בשר, וא"כ אף שורים חיים נתיקרו, ואעפי"כ אין משלם אלא מה שהי' השור שוה וההיזק הוא פחת שפיחתה מיתה, ואמאי זכתה לו התורה ליטול שבח בהנבילה אחרי דהנבילה היא דבר של ניזק, ואף כי דין התורה הוא, אבל עלינו להבין באיזה אופן אמרה התורה כן.
אכן לדברינו ניחא היטב, דהנה הקצוה"ח בסימן ת"ז הביא להוכיח דהא דאמרינן לר"ע יוחלט השור הוא דוקא לאחר העמדה בדין אליבא דהרמב"ם אבל קודם העמדה בדין, אם מכרו המזיק מכור רק שחוזר וגובהו, אכן לכאורה הדברים תמהין, שהרי אמרינן בדף ל"ד, שבח מזיק נותן כשעת הנזק, מצ ר"י הוא דאמר בע"ח וזוזי הוא דמסיק בי' אימא סיפא, כיחש כשעת העמדה בדין אסוא לר"ע דאמר שותפי נינהו, הרי לדר"ע, אם שבח מזיק משעת הנגיחה עד שעת העמדה בדין, הנוטל המזיק, בשבח, ואם נימא דקודם העמדה בדין אין לו' לניזק כלום בגוף המזיק, א"כ אמאי נוטל שבאתם (ועיין בספר לברי כיהצ סימן ח' שהקשינו ושנה הרכינו בכתוב אחר) געמב
ונראה לי כדדייק לשון הרמב"ם שה דהרמב"ם איננו מפרש כלל כפירוש שמפרשים כל המפרשים דקאי בגמ' דאם שבח מזיק לר"ע יטול יותר מחצי נזק, דבודאי כיון דלא הי' עדנה עמדה בדין הרי גוף השור של המזיק. עדנה, וא"כ לא יטול הניזק בגופו יותר מחצי נזק רק הרמב"ם ס"ל דשקלא וטריא דגמ' הוא אם המזיק בשעה שהיזיק לא הי' שום כל חצי נזק, למשל שור שוה תשעים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום וא"כ חסר עוד עשרה זוז, ואח"כ בין הנגיחה והעמדה בדין שבח המזיק ונעשה שוה מאה זוז, לר"י דס"ל בע"ח הוא, וזוזי הוא דמסיק בו, א"כ החיוב הוא על המזיק לשלם כסף, ומה שהוא מגופו, הכונה שלא חייבה התורה למזיק לשלם אלא כמה ששוה שור המזיק אבל יותר ממה ששוה שור המזיק לא חייבתו תורה, ובודאי אליבא דר' ישמעאל צריכין בי"ד לשום כמה יהי' שוה המזיק בשעה שהיזיק, וכיון דהמזיק בשעה שהיזיק לא הי' שוה רק תשעים אף שבשעת העמדה בדין שוה מאה, שהרי עיקר הפסד דין הוא על החיובים דבשעת נגיחה, אכן לר"ע דס"ל תורא דשותפי, נמצא לדידי' אין הפירוש שהחיוב חל כמו שהי' שוה, רק דס"ל דהוא דין בגבי', דאמרה התורה דחצי נזקו הוא גובה מגוף השור ולא מדבר אחר ומשו"ה צריך לעיין בעת שבא לגבות, שהרי בעת שבא לגבות כמה שיכול לגבות מגוף השור גובה וכיון דעתה היא שוה מאה, משו"ה גובה עתה בשעת העמדה בדין את כל המאה מגוף השור, ונעשה יוחלט השור על כל גוף השור, דלדידי איך צריך לעיין כמה הי' שוה המזיק בשעת הנגיחה, רק כמה שוה הי' גוף הניזק בשעת הנגיחה, מחצה מזה נשתעבד השור לגבות ממנו, והא דאם אין השור שוה כל חצי נזקו אין נוטל, אין הטעם משום דלא נתחייב, רק כוון דאמרה התורה, דלא יהא פירעון אלא מגוף השור, א"כ אין לו ממה לגבות, אבל היכא דיכול לגבות גובה, משו"ה אם שבח מזיק שבחא דממילא דאז הוא גוף השור שהיזק, (כמו דאמרינן בבכור דבדיקלא ואלים כו' וטפל פי, שנים ודו"ק) משו"ה גובה חצי נזק כולו כמו ששוה בשעת הגבי'.
וכל זה מוכח מדברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות נזקי ממון הלכה י"ב, ז"ל, השביח ממון בשעת העמדה בדין כו' ואם מחמת עצמו השביח משתלם חצי נזק ממנו כולו כשעת העמדה בדין, הרי דדייק הרמב"ם דדוקא חצי נזק נוטל, אבל יותר מחצי נזק דאין נוטל, אף דע"כ נשתעבד השור תיכף בשעת הנגיחה, דמשו"ה אם מכרו חוזר וגובהו, ואעפי"כ כיון דגוף השור לא נעשה שלו עד שעת העמדה בדין משו"ה אם השבח יותר מחצי נזק אין מפה ורק השיעור חצי נזקו יוכל ליטול מן השבח ולא יותר.
ומיושב לפי"ז מה דקשה לי, דהנה בגמ' איתא ארבע חחעה בבי כוחש, ושבח ניזק שבח, וכיחש מזיק ואילו הרמב"ם לא הביא רק תלתא בבי שבח וכיחש טעהה שבח מזיק ודין דכיחש המזיק השמיט הרמב"ם והוא תמוה, אכן לדברינו דלא קאי כלל לגבי וותה מהנה ניזק, א"כ הא דאיתא בברייתא כיחש מזיק כשעת העמדה לדין, אין הכונה דאף ששוה מחתי מחצי נזק מנקשינו שהכת הניזק לפי ערך הכחש, שהרי קודם העמדה לא נעשה כלל שותף בגוף השור, רק הכונה דאם כיחש ואינו שוה רק חצי נזק, איננו נוטל רק השור ולא יותר ואיצטריך לאשמעינן דאילו לר' ישמעאל דס"ל בע"ח הוא וזוזי הוא דמסיק גבי', א"כ החיוב הוא דמים, רק דלא חייבה התורה יותר משיווי גוף המזיק, אבל מה ששוה שור המזיק בשעת הנגיחה נתחייב המזיק, ואף שכיחש אח"כ ואינו שוה מחויב לשלם. וכמו שפירש רש"י בדף ל"ו דלר"י אם נאבד שור המזיק ג"כ מחויב לשלם. ואף שהקשו בתוס', מהא דאמרינן שחטו מה שעשה עשה, התוס' לשיטתייהו דברייתא איתא כר"י, אבל לפי דברי הרמב"ם הברייתא איתא דוקא לר' עקיבא וכמפורש שם בקצוה"ח שהבאנו, א"כ נוכל לומר דאליבא דר' ישמעאל אף שנאבד השור מחויב לשלם, משו"ה איצטריך בברייתא לאשמעינן דאם כיחש אינו נוטל אלא כשעת העמדה בדין אף שאין שוה כל ההיזק לאשמעינן כר' עקיבא דאין גובה אלא מגוף השור, אבל הרמב"ם שכתב כבר כמה פעמים דאין גובה אלא מגוף השור לא איצטריך לאשמעינן דאם כיחש כשעת העמדה בדין. שהרי כבר אשמעינן דאין גובה אלא מגופו
ומוכח לומר כדברי עוד, דאל"כ תקשה בדף מ"ז, דאמר רבא ליתא לפרה משתלם מולד. ופירשו בתוס', דע"כ כר' ישמעאל היא, דלר"ע מפסיד ניזק ג"כ. כשנאבד הפרה, ותקשה לדברי רש"י דסובר דלר' ישמעאל היכא דנאבד המזיק גובה מהעלי', א"כ אף בליתא לפרה ישלם, וא"כ תקשה מני, ובאמת לרש"י עכצ"ל דרש"י סובר כהראב"ד, דדוקא לאחר העמדה בדין גובה לר"י מעליה בנאבד השור תם, אבל להנך ראשונים שמובא בש"מ דאף קודם העמדה בדין גובה לר"י מן העלי', יקשה מני, אכן לדברינו אתיא כר' עקיבא דלא סבר כלל, דנוטל ניזק בכתם ושכח, ורק חצי נזק גובה בין הוכחשו (אם שוה עדנה) בין שבח.
ב) היוצא מדברינו גבי שור הם שאמרה התורה דאין לו פירעון אלא מגוף השור, אם שבח שייך השבח למזיק, שגוף השור שלו עד כעמדה, אבל אם נאבד או פחת ההפסד לניזק.
ולפי"ז מיושב שפיר דברי ר' יהודא דס"ל שבחה דנבילה דמזיק הוי פלגא, לפי דברינו, דהנה לפי שביארנו דאילו בלא קרא דהמת יהי' לו הי' הדין דהוא צריך לשלם בעד כל השור, שהרי איבד את השור וממילא כו' המת של הניזק, ולא הי' צריך לכתוב והמת יהי' לו כדפירש בגמ', דהוי ידעינן כיון דחל עליו חיובים בעד השור שאיבד, ממילא הנבילה שלו, רק דגלי קרא דשיווי הנבילה גובה מגוף הנבילה, והנה בתם דאין חל עליו חיובים אלא בעד מחצה, ממילא אילו לא כתב קרא והמת יהי' לו, הי' הדין והמחצה של הנבילה דניזק פלגא, מטעם שכרי לא חל עליו חיובים על המזיק רק בעד פלגא, ומחצה של המזיק שהרי בעד מחצית נזק השור מחויב לשלם, אלא דגלי לן קרא והמת והי' לו דאף המחצה של המזיק גם מחצית של הנבילה הזאת שייכא להניזק בגדר תשלומין ואין לו פירעון אלא מגופו, ורק סחט שפיחת מיתה מחצין בחי, אבל מה ששוה הנבילה נוטל המחצה מגוף הנבילה ונוטל כולו [למשל בהיזק שור שוה מאתים והנבילה שוה חמישים זוז, הוא נתחייב לשלם מאה חצי נזק מכל השור, כדין שור תחת השור, ובתם פלגא, ובעד זה זכה המזיק מחצית הנבילה, אבל מחצית הנבילה השני' נשארה למזיק, נמצא עתה מחויב לשלם מאה, והנבילה ששוה חמשים מחצה שלו ומחצה של הניזק, וכשמשלם גם המחצית שלו להניזק כדין והמת יהי' לו, הרי משלם חמשה ועשרים, ומחויב לשלם עוד מכיסו, חמשה ושבעים, והניזק לא הפסיד משיווי הנבילה, שהרי בעד החצי משלם המזיק, והחצי נשאר שלו, נמצא דמפסיד החצי רק מפחת שפחתו מיתה, אבל משיווי הנבילה אין מפסיד], וס"ל לר' יהודא דאמרה התורה, דמחצית הנבילה של המזיק לא אמרינן הוחלט לניזק, עד שעת העמדה בדין, אבל קודם העמדה בדין. כמו דלא זכה הניזק בגוף החי אף שחל שיעבוד אעפי"כ לא זכה בגוף החי. ה"נ במחצית הנבילה לא זכה עד שעת העמדה בדין, ועד שעת העמדה הוי רק שיעבוד, נהי דמחצית של הנבילה הוי של ניזק כמקודם מטעם דלא חל חיובים על המזיק רק פלגא, אבל המחצית השני כיון דיש חיובים הרי הוא של המזיק, ורק שיעבוד יש לו לגבות מגוף הנבילה, גלתה התורה דלגבי דין זה דלא נחלט עדנה שוה בזה לדין החי, דכל זמן דלא עמד בדין לא נחלט, (אף דלגבי הודאה בודאי דלא שוה לדין החי, דודאי הודאה לא יועיל לגבי מחצית הנבילה מטעם ממ"נ דאם אין חיובין עליו הרי לא קנה הנבילה) וכמה. שגובה מגוף הנבילה לא הוי קנס, אבל לגבי דין דלא הוחלט שוה בזה לדין החי, וממילא פשוט הדין דאם השביחה הנבילה קודם העמדה בדין כיון שהיא מחצה של הניזק ומחצה של המזיק (ורק שיעבוד יש להניזק עליו), משו"ה השבח פלגא של ניזק ופלגא של מזיק, אבל פחת נבילה כיון דשיווי הנבילה אין לו פרעון אלא מגופו, משו"ה אם נאבד או נפחת שלו נאבד.
כל זה לר"י, אכן ר"ע ס"ל נהי דלגבי בחי דהוא קנס בעינן העמדה בדין, אבל לגבי גוף הנבילה דלאו קנסא הוא מטעם שממ"נ אם אין חיוב הרי אין הנבילה של המזיק, משו"ה נעשה תיכף הוחלט מחצית הנבילה לניזק, אבל בגדר תשלומין אף לר"מ, ורק פחת שפחתה מיתה גובין מן החי, אבל מה ששוה גוף הנבילה גובה המחצה שמחויב מהנבילה ממחצית של המזיק וגובה כולו, דרק עתה מיתה הוא מחצה, (ומה שכתב כת"ר דההיזק נקרא רק פחת שפמתה מיתה, זה לא נזכר כלל, רק דבעת שפחתה גובין מן החי, אבל מה ששוה הנבילה זה גובה המחצית מגוף הנבילה), וכמדומה לי כי פשטות הדין דשבח נבילה דמזיק הוי פלגא הוא סעגנ גדול לדברי, (דדוחק מאד לומר דגזיה"כ הוא שיזכה בשבח דבר של ניזק).
ג) לפי דברי יתישב קושית הסמ"ע שהקשה בשבח ניזק אמאי לא נוטל מזיק פלגא בשבחא, כמו בנבילה. אכן לדברינו היכא שהוא חי דלכו"ע אינו בגדר תשלומין אין נוטל שבחא, וכמבואר בספרינו לכוע"כ סימן ח', ולפי דברי דהוי מה שהנבילה לניזק בגדר תשלומין, דבאמת כתב קרא שור תחת שור, היינו כיון שהוא איבד השור מחויב בעד כל השור במועד, ובתם מחויב פלגא בעד כל השור שאבדו, ומשום זה הנבילה שלו, במועד כולו ובתם פלגי, משום דכיון דנתחייב תשלומין, זכה בעד זה, לא מיבעי לר"י דס"ל כסף קונה במטלטלין, ומובא בחו"מ סימן ק"צ דהתחייבות ג"כ כסף הוי, אלא אף לריש לקיש ג"כ קונה, דהנה התוס' פירשו בב"מ (ד' מ"ח) דשוה בשוה גם ריש לקיש מודה והטעם נראה לי, דהנה טעמא דר"י דסובר מעות קונות פירשו דיליף מן הקדש, ויש לבאר טעמא דר"ל דלא יליף, דס"ל דלא דמי להקדש, דבהקדש אמרה התורה דתופס דמיו, נמצא דנתחלל דין ההקדש. אבל בהדיוט דאין דין שיתפוס דמיו, ממילא לא קנה בדמים, ור"י ס"ל דבזה שלוקח נותן דמים למוכר מתחלל הדמים של החפץ על הדמים, וזה פירוש הגמ' דגאולה זו מכירה, דמכירה הוא גאולת הדבר.
ובזה יתישב מאי דקשה לי על היראים דס"ל דאף למ"ד גזל עכו"ם [בימים הקדמונים] מותר, אעפי"כ לא הוי לכם, הרי דס"ל דדבר של אחר לא יוכל להיות שלו, אף בלא איסור התורה, א"כ לפי"ז קשה מאי קאמר בתמורה (ד' ה'), דלאביי דס"ל דאי עביד מהני אשר גזל (דמזה ילפינן דשינוי קונה) למה לי (ועיין בספרינו לבו"מ על ב"ק דביארנו דהאי מהני הוא הגזילה), והנה הא דאמרינן אי עביד מהני, אין הכונה דמפני שעבר משום זה קונה דאטו בשביל שעבר על דין התורה ירויח שיקנה, ע"כ דהפירוש רק דאביי סובר דאיסור התורה אין סותר קנינו, אבל היכא דגם בלא איסור התורה אין קונה, בשביל שעבר על איסור התורה ירויח, וא"כ לדברי היראים דאף בעכו"ם דאין איסור אעפי"כ לא קנה, א"כ מאי שייך בזה אי עביד מהני:
הרי בגזל שיהי' שלו' דבר של אחר בלא איסור התורה לא קנה, אכן לכאורה ראי' להיראים, מגמ' בכורות דאיתא לר"ל דמיד עמיתך במשיכה, אבל מעכו"ם אין קונה במשיכה, ועיין שם בגמ' דבעי לפרש אף למ"ד גזל עכו"ם מותר, וא"כ תקשה אמאי אין קונה במשיכה, הא בהפקר לכו"ע קונה במשיכה, וא"כ ראי' לדברי היראים דאף שמותר הגזל, אבל שלו אין נעשה, ותקשה מגמ' תמורה.
אכן לדברינו ניחא, דשם בגזל ישראל הרי יש גאולה על הדבר, שהרי נתחייב בתשלומין אלא דלו אסור לקנות בגזילה הדבר ולהתחייב בתשלומין, משו"ה לרבא בלא קרא דאשר גזל דילפינן שינוי קונה לא היינו יודעים דתועיל הגזילה לשינוי (עיין בזה בספרינו בסוגיא דעובר ירך אמו), ולאביי בלא קרא היינו יודעים, אבל בלקח מן העכו"ם או גזל, הרי לא נתחייב עדנה דמים בלא קנין, וחסר גאולה, משו"ה אין קונה אף למ"ד גזל עכו"ם מותר, בגזילה ובמכירה בעי דוקא קנינים הכתובים בו, נמצא היכא שיש התחייבות מן התורה, ויש גאולת הדברים שם קונה אף לר"ל, והיכא דהוי שוה בשוה. דשם אמרה התורה דיתחלל חפץ זה על זה, גם ר"ל מודה דקנה. משו"ה במזיק דנתחייב בעד כל השור מן התורה דהרי כתיב קרא, ישלם שור תחת השור, משו"ה קונה הנבילה.
ובזה יש לישב מה שהקשו על גמ' בהגוזל צ"ו, האי מאן דקצץ דיקלא לא קנה דמעיקרא דיקלא והשתא דיקלא, ולא הוי שינוי, ותיפוק לי' דאף אי הוי שינוי, הא לא הוי גזילה מקודם. אכן לדברינו ניחא, דאף במזיק שינוי קונה משום התחייבות, ורק במזיק גלתה התורם דשיווי השברים גובה מגוף השברים, וממילא הוי יוחלט, אבל בגזלן לא גלתה התורה, ממילא גזלן קונה אף היכא שהי' השינוי בשעת הגזילה ממש, כיון דבגזלן לא אמרה תורה, והמת יהי' לו, עיין בתוס' ל"ד ד"ה אלו גבך, שהקשה, אז בדין הוא שיגבה שפשע בשמירתו, ועיין בתוס' ל"ו ד"ה שור, שהקשה תימא דלר"ע נמי אמאי אין ראשון נשכר. ויש עוד לדקדק. מאי פריך בגמ' ש"מ ב"ח מאוחר כו', הא מטלטלי לא משתעבדי, ושיעבוד דחצי נזק חל, כדאיתא למעלה דכשעשאו אפותקי דמי, וי"ל דקושית הגמ' הוא היכא דשיעבוד לב"ח ג"כ אפותיקי, והנה למעלה אמר לשון שאני התם, דכמאן דעשאו אפותיקי דמי, ועדיפא הי' לו לומר דהאי תורא דחזקן, ולתירוץ התוס' קשה מאי קאמר אילו גבך, דכל זה מיותר לגמרי לדברי התוס'
לכן נראה לי דלר"ע גבי מהשור שהזיק אף היכא דלא פשע, רק שדין הוא שהשור יהי' לו בעלים, שהרי כששומר פשע גובה מגוף השור, אף דהבעלים לא פשע כלל, דין הוא תורא דאזקן מיני' משתלמנא. אף היכא שלא פשע, משו"ה הכא דקאי אליבא דר"ע (לדברי הרמב"ם אמר האי תורא דאזקן מיני משתלמנא אף בלא פשיעה), ומשו"ה מיושב גם קושית התוס' בדף ל"ו, דמשו"ה אליבא דר"ע אין ראשון נשכר, אף שלא פשע דדינא דחצי נזק הוא בהשור, והראי' מדאיצטריך למיפשט שור הפקר מקרא דרעהו. והא התם אין כאן פושע כלל אכן למעלה בגמ' אליבא דר' ישמעאל. לדידי' החיוב על הבעלים, ובעי דוקא פושע, ולא שייך אליבא דידי', האי תורא דאזקן כקושית התוס', משו"ה קאמר רק דכמאן דעשאו אפותקי דמי, ואליבא דר' ישמעאל אם יגבו בע"ח מי שיעשה השור לו אפותקי, יהי' מה שגבה גבה.
ד) ובכן יתיישב קושית מר, אשר היא קושיא ראוי' לחכם לב כמוהו, על דברי הרא"ש דס"ל בריש פ' הגוזל דאם גזז הגזלן את הטלה אף שע"י גזיזתו קנה הטלה והגזיזה, אעפי"כ אין משלם אלא כמו שהי' שוה בשעת הגזילה, אבל השבת שהשביח משעת גזילה עד הגזיזה אין משלם, והקשה כת"ר דבש"ס ב"ק דף ס"ה אמרינן. אילימא דמעיקרא שויא זוזא, ולבסוף שויא ד' זוזא, בהא קאמר רב קרן כעין שגנב לימא פליגא רב אדרבה דאמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחברי' מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ד' זוזא תברא או שתיא משלם ד', ומוכת מדברי הש"ס דאם טבח הבהמה משלם ד', ולדברי הרא"ש אם קודם טביחה הי' שוה ד' וע"י פחת הטביחה הוזלה ועמדה על כו', למאי דקי"ל דהנבילה דניזק א"כ מטעם מזיק לא הי' משלם, ורק מטעם שינוי קונה הגזלן הבהמה השחוטה, א"כ אמאי ישלם ד', הא לדברי הרא"ש מה דקונה ע"י שינוי אין משלם אלא כשעת הגזילה, (ובאמת י"ל דבגמ' לא צריך רק אמאי קאמר כעין שגנב, דהא צריך לשלם עוד פחת שפחתה מיתה כיון דתברא משלם כדהשתא, ממילא יצטרך לשלם פחת שפחתה הטביחה, ולא דמי לתברא דאבודה לגמרי התם משלם לגמרי כדהשתא).
אכן לדברי ניחא, כאשר העיר כת"ר בעצמו, כיון דהא דהנבילה לניזק מטעם תשלומין, ממילא הכא דאין נותן לו הנבילה שהרי קנאה מטעם גזלן. ממילא נתחייב בעד הטביחה על כל שיווי הבהמה, ומשו"ה גם טביחה משלם ד'.
אכן מה שכתב כת"ר בשם אדמו"ר הגאון רשכבה"ג הר"ח שליט"א לתרץ מטעם די"ל דהגנב בשעה שטובח הבהמה הוי עתה כגזילה חדשה, ואף דלא הוי ברשות הבעלים והוי כגונב מבית הגנב, י"ל דדוקא לענין כפל נאמר האי דינא עכ"ל, בעניי לא הבנתי תירוצא דמרן, דא"כ גם בגוזז הטלה נימא דנעשה עתה כגניבה חדשה. ואמאי קאמר הרא"ש דאין משלם, ועכצ"ל דס"ל כיון דהא דקונה אין הטעם משום שעושה קנין רק בזה שנשתנה נסתלק חיוב דוהשיב וממילא קונה, וא"כ הקנין נעשה ממילא, ומשו"ה אין משלם אלא כשעת הגזילה, א"כ הכא גם גבי טביחה, מה שקונה הבשר הוא מטעם שינוי, וא"כ לא ישלם רק כשעת הגזילה.
ובעיקר הדין אי הגונב אחר הגנב משלם קרן (היכא דנאבדה) אף שראית הקצוה"ח דאין משלם משום דאם נימא דמשלם א"כ היכא דאיתבר ממילא אמאי אין משלם אלא זוזא, אף שעתה שוה ד' זוזא ונימא דנכשה עתה גזלן חדש, הראי' הזאת איני מבין שהרי נוכל לומר דגונב אחר הגנב משלם דבזה שלקח הגניבה עשה הוא קנין גניבה שהוא קנה עתה הגניבה, ומשו"ה נתחייב דמים תיכף בלקיחתו. (אף שנאבדה), אבל בגזלן או גנב הראשון דהגניבה כבר קנוי' לו מעיקרא ומשו"ה אין לו במה להתחייב עתה וחיובו על שעת הגניבה, ואז לא הי' שוה רק זוזי, משו"ה באיתבר ממילא משלם רק זוז.
אך מה שהנתיבות האריך להוכיח דהיכא שעשה שינוי בהגניבה, אז מחויב השני, כיון שע"י שינוי הוציא מרשות בעלים הוי כגזילה חדשה, לכאורה דבר זה נסתר מדברי הרא"ש דס"ל דמשנה אינו משלם אלא כשעת הגזילה, ואם נימא דגבי שינוי הוי גזילה חדשה, א"כ גם הראשון הי' גבי' ע"י שכוי גזילה חדשה, ומה שהוכיח מגמ' דתמורה, כבר פלפלתי בזה בספרי לבו"מ (בסימן כ"ט בד"ה ונראה לי), וגם מה שכתב דבעשה קנין להשתמש הגנב השני מחויב, והוכיח זה מדברי התוס' כתובות ל' ד"ה דלא מצי לאהדורי, דכתב דכשסחב לו מרצונו מיד כשמשים בפיו ולא אהדרה קנה מיד להתחייב באונסין, לענ"ד נראה דיש לדחות, דנוכל לומר דבודאי הגונב מן הגנב כיון דהגניבה כבר יצאה מרשות הבעלים והועיל הגניבה שהיא עתה ברשות הגזלן לכמה דברים לענין שינוי (דאף אם עומדת בבשוהיד בעת השינוי קנה הגזלן, ועיין בדברינו שם בסימן כ"ט), וגם היכא דחרשו בה אין מחויבין להבעלים כמפורש בהגוזל, משו"ה אף אם נשתמש בה ג"כ אין מחויב דנימא דחיובי גזילה להתחייב דמים (באופן אף שלא אכלה ולא הזיקה) הוא דוקא בגזל או בגונב באופן שבלא גניבתו איננה ברשות הבעלים, שהרי קניני גניבה כבר קנוי להגנב הראשון, משו"ה אין משלם דמים.
והא דמוכח מדברי התוס' דאם תחב לתוך פיו ולא החזיר מחייב באונסין, הוא משום דהראשון שנטל לתחוב לתוך פיו לא קנה לה כלל שהרי לא רצה לקנות. ונהי דנתחייב באונסין מטעם דלוקח ע"מ לאבד ג"כ גזלן הוא, אבל ברשותו לא נכנסה לדיני שינוי, ולכמה דברים. שהרי לא רצה לקנותה, ורק גזלן או גנב הרוצה לקנותה לעצמו קונה קניני גניבה, אבל לא מי שאינו רוצה לקנותה ולקחה בעד עצמו, וכמו שהוכחתי בזה בספרי סימן ל"ה מירושלמי דהוציאה ע"מ לאבדה פטור (עיין שם בדברי), נמצא הכא בנטל לתחוב לפיו של חבירו, לא קנה הגניבה, ונהי בעת שהי' בידו לא הי' יכול להקדישה שהרי היא מונחת אינו ברשותו, אבל קנינים לא קנה. נמצא תיכף כשהניח לתוך פיו אילו לא הי' מחזיק השני היתה עתה ברשות הבעלים נמצא דבזה שאינו מחזיר הוא מוציא מרשות הבעלים וקונה קניני גניבה ומשו"ה מתחייב השני, אבל בגונב מן הגנב דאף אם השני לא הי' גונב היתה ברשות הגנב הראשון ולא ברשות בעלים (שהרי אף ברה"ר קונה שינוי הרי דהיא עתה ברשות הגנב). נמצא דהוא אינו מוציא מרשות הבעלים משו"ה אינו מחויב.
ובאמת יש לומר דתליא באשלי רברבא, לדברי הרמב"ן דס"ל באבידה נטלה ע"מ לגוזלה אף שעובר על לא תגזול, אעפי"כ אין מחויב לשלם דמים (ובדברי הרמב"ן הארכנו בסימן מ"ו), הרי דס"ל דחיוב דמים חל רק בנוטל מיד הבעלים:
היינו מרשות הבעלים:
אבל שלא מרשות הבעלים לא נתחייב דמים, וא"כ הגונב מן הגנב לא יתחייב דמים. אכן לשיטת תוס' דאף באבידה מחויב דמים נוכל לומר דגם בגונב מן הגנב מחויב, וג"כ נוכל לומר דתליא בזה, דאם נימא דמחויב בגונב מן הגנב דמים (אף שלא אכלה), ע"כ דהוא מטעם חיוב והשיב את הגזילה, ע"כ דדין וחיוב דוהשיב את הגזילה, היינו דדיני גזילה מקרי אף בנוטל שלא מרשות הבעלים. אף שהיתה ברשות הגנב. א"כ ממילא גם דין דוהשיב את הגזילה יש, כיון דמקרי גזילה וגניבה חדשה. וא"כ תקשה אמאי אמרינן בשינוי רשות ואח"כ יאוש דקני, כיון שיש עליו דין דוהשיב את הגזילה. דממ"נ אם מקרי גניבה חדשה ממילא הלוקח הוא גזלן חדש, וא"כ איך קני הא עליו חיוב דוהשיב ואמאי קני ובודאי דמאן דס"ל שינוי רשות ואח"כ יאוש קני אף בידע הלוקח שהיא גזילה הדין כן ע"כ מאן דסול שינוי רשות ואח"כ יאוש קני ס"ל דגזילה וגניבה לא הויא רק בלוקח מרשות הבעלים. ומאן דס"ל לא קני יסבור דגם שלא מרשות בעלים נעשה גזלן ומחויב בהשבה, (ויש לפלפל בדברי הרמב"ם דס"ל דמים משלם ביאוש ושינוי רשות. אם הוא מדינא או תקנת חכמים משום שסייע ידי עוברי עבירה, וכדמוכח מתחלת לשון, ועיין בדברי הרמב"ם ובהגהת הראב"ד והמ"מ), ולפי"ז יהי' מוכח דלדברי הרמב"ם הגונב מן הגנב פטור ולדברי הרא"ש דס"ל שינוי רשות ואח"כ יאוש לא קני, נוכל לומר דס"ל דאף הלוקח לקח מן הגזלן דהוי כבר אינו ברשותו, אעפי"כ הויא כאילו גזל מרשות הבעלים כיון דהוי קודם. יאוש, ולדידי' יהי' הגונב מן הגנב חייב בקרן אף היכא דנאבדה ממנו.
ונוכל לומר דהריב"ש דס"ל החולק עם הגנב אין נפסל ס"ל כהרמב"ם, אך לענ"ד תמוה מה דישב קצוה"ח בזה דנימא דהגונב מן הגנב פטור מקרן דברי הריב"ש, דהרי ראה דלא גרע מאבידה (דאף אם נימא דדמים אינו משלם) עכ"פ בודאי החיוב עליו להשיב לבעלים מדין אבידה, וא"כ החולק דנתכוין לגוזלה בודאי דעובר על לא תגזול, אף דנימא דדמים אין משלם. וא"כ יפסל לעדות וצ"ע.
אכן אם נימא לתרץ קושית מר אף אם נימא דלא כדברי, ונסבור דהנבילה לא נעשה כלל של המזיק, וגם לא יהי' ניחא למר לתרץ דקושית הגמ' דפריך בהא לימא רב קרן כעין שגנב. הוא רק אמאי משלם רק כעין שגנב. הא צריך לשלם פחת השחיטה, ויסבור דמשמע מהגמ' דגם גבי טביחה משלם ד' זוזי, נוכל לישב עפ"י דרך החידוד שביארתי בספרי בסימן כ"ט דמאן דיליף שינוי מקרא סובר דדוקא שינוי בידים קונה, א"כ אליבא דרבה בודאי כשעושה שינוי, הוא קונה בזה והוא גזלן בזה ומשלם כדהשתא, משו"ה הכא אליבא דרבה דהוא יליף שינוי מקרא ס"ל בטביחה משלם כדהשתא, והרא"ש דפסק משנה אין משלם כדהשתא, הוא אליבא דקי"ל דאף שינוי ממילא קונה, א"כ אין הקנין מטעם מעשיו, ודו"ק. ט"ז שבט תרס"ב.