אור ברסלב
שות לבוש מרדכי חושן משפט › סימן פ בדין קדושת הגוף אינן נפדין

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

חושן משפט · סימן פ בדין קדושת הגוף אינן נפדין

סימן עט

רב ברכה לכבוד ידידי הרב הגאון חו"ב סוע"ה כש"ת דוד הכהן ראפאפארט שליט"א.

מכתבו הגיע לידי, וכתר"ה הקשה אשר חדשתי דבאמת גם היכא דנתקדש הגוף היו יכולים לפדות אלא דאמרה התורה לא יחליפנו ולא ימיר, וזה נאמר דוקא בבהמה ובמנחות הטעם דאין נפדין אף דגביהו לא נאמר לא ימיר, משום דקדושת הכלי מקדש שלא לפדות, אכן בלחמי תודה ובשתי הלחם דאין עליהן קדושת כלי נפדין אף דקדשו קדושת הגוף לצורך הקרבה (ובזה ישבתי דברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות תמידין ומוספין שכתב בשוחט שני כבשים על ארבע חלות דהשאר פודין בפנים ונאכלין בחוץ וסוגית הגמ' במנחות מ"ז גבי שחטן לשמן וזרק שלא לשמן) וע"ז הקשה כתר"ה מגמ' מנחות דאיתא שם, בשלמא עופות קדושת הגוף, ולא נאמר פדיון אלא בבהמה, הא מוכח בהדיא דעופות אע"ג דאינה בהמה וגם ליכא קדושת כלי מ"מ אין להם פדיון משום דהוי קדושת הגוף עכ"ד כתר"ה.

א) והנה הא דחדשתי דבהמה הטעם דאינה נפדית משום דחידש קרא לא יחליפנו כו', אטו דגדי היא, גמ' מפורשת היא בתמורה ד' ה' ע"ב, דאיתא התם, ולאביי או לאו דאמר רחמנא והי' הוא ותמורתו הוי אמינא תצא זו ותכנס זו, הרי דבלא קרא הוי אמינא דתפדה, ואף דלרבא אמר שם דלא אצטריך, היינו כיון דכתיב כבר לא יחליפנו כו' הוי ידעינן דלא תצא לחולין, אבל בלא קרא דלא יחליפנו גם לרבא הוי אמינא דמנא ואין לומר דדוקא לאביי הוי אמינא בלא קרא דתצא זו ותכנס זו דלדידי' כיון דעבר אמימרא דרחמנא משו"ה מהני, ובודאי דזה אין סברא כלל לומר, דאטו סברת אביי דמועיל משום דעבר אמימרא דרחמנא דעבירת אמימרא דרחמנא גורם להתקיים, בודאי דזה איך סברא כלל לומר כן, דרק היכא דבלא איסור רחמנא הוי אמינא דמועיל סבירא לאביי דעבירת אמימרא דרחמנא אין מזיק לקיום הדבר, אבל היכא דגם בלא מימרא דרחמנא אין מועיל אטו העבירה מועיל שיתקיים הדבר, דבר זה לא ניתן להאמר.

ובמקום אחר הקשיתי באמת מגמ' זו על דברי היראים (מובא במג"א או"ח סי' תרל"ז) דס"ל דאף למ"ד גזל עכו"ם מותר אעפי"כ לא נעשה שלו, והטעם דס"ל דאף בלא איסור גזל, לקנות דבר של אחר בעי דוקא דעת הבעלים, לפי זה אף לאביי לא יועיל גזל לקנות איזה קנין בדבר של חבירו, כיון דאין סברא לומר דלאביי אף דבר שבלא מימרא דרחמנא לא הוי מועיל ומשום דאסר רחמנא מועיל, זה אין סברא לומר, דבודאי לאביי מימרא דרחמנא לאסור אין סותר קיום הדבר (היכא דלא גלי רחמנא), אבל היכא דגם בלא מימרא דרחמנא לאסור לא הי' מועיל הקנין, אטו האיסור יועיל לקנות, ואם נימא דאף היכא דאין מימרא דרחמנא לאסור גזל אין מועיל לקנות תנינים, א"כ מאי פריך דוקא לרבא ממשנה דהגוזל עצים. דשנוי מהני, דע"כ הקושיא לרבא הוא דאין מועיל הגזילה לרבא לקנות קניני גזילה דאין לומר דהקושיא מהא דמועיל השינוי, דהרי אמר רחמנא לא תקנה ע"י שינו, דזה לא הוי קשה כלל דהרי שינוי ממילא ג"כ קונה היכא דבלא מעשה דידי' קונה גם רבא מודה דמהני, וכמו דאיתא בתוס' דף ד' ע"ב ד"ה רבא, ושינוי הא ממילא ג"כ קונה כמו טלה ונעשה אול, ע"כ דקושית הגמ' מגזילה דס"ל דהגזילה עושה קנינים, ורק חיוב דוהשיב הגזילה מחייב להחזיר, וכיון דנשתנה דאז אין חיוב עליו דוהשיב הגזילה כיון שלא יקיים בזה והשיב דהרי כבר איננה אותה הגזילה, כדילפינן מאתנן דהם ולא שינוי, משו"ה קונה ממילא משום דהועילה הגזילה לקנות. ופריך לרבא דס"ל לא מהני לא תועיל הגזילה לקנות הקנינים ואם נימא דגם בלא איסורי גזילה כמו גבי עכו"ם אין יכול לקנות דבר חבירו, א"כ גם לאביי תקשה איך קונה ע"י שינוי כיון דגם לדידי' לא תוכל הגזילה להועיל לקנות דבר של חבירו. אכן שם תרצתי דלאביי לא קשה מטעם דכיון דע"י הגזילה נתחייב מן התורה בדמים משו"ה קונה, וכדאיתא בב"ק (ד' י' ע"ב) דאמר והמת יהי' לו לניזק אתה אומר לנזיק או אינה אלא למזיק אמרת לא כך היה, מאי לא כך הי', לכתוב קרא שור ישלם פחת השור ולשתוק, הרי דאילו הי' כתוב שור תחת השור הוי ידעינן דהנבילה למזיק ונעשית שלו לקידושין לקדש בהן ולפחת נבלה, דכיון דנתחייב דמים התמורה ממילא קונה, א"כ בגזל מישראל דנתחייב בדמים לאביי הי' קונה אף דאסור לגזול, משא"כ בגזל עכו"ם למאן דס"ל מותר, דלא נתחייב בדמים, אין מועיל לקנות דבר של אחר. אבל לרבא דס"ל דאם אסור לקנות אין מועיל מעשה דידי' משו"ה פריך דלא יקנה, אבל ודאי כיון דלאביי דבלא קרא דוהיה הוא ותמורתו הוי אמינא תצא זו ותכנס זוי מאביי נשמע לרבא דבלא קרא דלא יחליפנו הוי אמינא דמועיל הפדיון דתצא זו ותכנס זו, וגלי קרא דלא מחציפנו דאין מועיל.

ב) ומה דעוף אין לה פדיון משום דקדושת הגוף היא, כעיכ מלבד, הטעם שראוי למזבח כבר פירש הרמב"ם בפיה מהלכות ערכין דמשו"ה הסולת והיין והשמן והעופות אין נפדין משום דבעינן העמדה והערכה, וכל שאינו בהעמדה והערכה אין מועיל הפדיון, ולפי זה אני אומר דיש אופן דהיכא דההקדש הוא על הגוף בעצמו יש פדיון והיכא דהקדש הוא על הדמים היינו דלא הקדיש אלא דמי הדבר, אז אין לה פדיון

דהנה הרמב"ם שם בפ"ה מהלכות ערכין הלכה ז', כתב המקדיש בהמתו סתם או את נכסיו סתם רואין כל בהמה הראוי' להקריב על גבי המזבח, זכרים ימכרו לצרכי עולות ויקריבו אותן עולות, והנקבות ימכרו לצרכי שלמים ויקריבו אותן שלמים והדמים יפלו לבדק הבית, שסתם הקדשות לבדק הבית, ועל זה נאמר אם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהי' קודש, כלומר כל הראוי לקרבן על גבי המזבח יקרב, הקדיש נכסיו סתם והיו בהן יינות ושמנים וסלתות ועופות הראוין לקרב על גבי המזבח ימכרו לצרכי אותו המין ויקריבו אותן. הדמים ילקח בהן זכרים ויקריבו עולות, ומפני מה יקריבו דמי אלו עולות ודמי הבהמה התמימה יפלו לבדק הבית, לפי שהבהמה הקדושה למזבח אם נפל בה מום יש לה פדיון, כמו שיתבאר, והסלת, והיין והשמן שנפסלו אין להן פדיון שנאמר והעמידו וכו' כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה עכ"ד הרמב"ם, וכבר תמה הראב"ד ז"ל, לא ידעתי איך הטעם הזה מספיק לסברתו והלא מ"מ נפדין הם, כונתו להקשות אם נימא דכבר חלה קדושה א"כ איך נפדין המה והלא אין להם העמדה והערכה. ואם נפדין המה ממילא נפק קדושתיהו, וגם מבהמה תמימה יקשה אם קדשה קדושת הגוף דמשו"ה בעי העמדה והערכה א"כ איך תפדה בלא מום, ואם נימא דאין לה אלא קדושת בדק הבית דלא בעי מום, א"כ הא המקדיש מטלטלין לבדק הבית לא בעי העמדה והערכה, ותירוצו דמרן הכ"מ והרדב"ז אינם מובנים לי.

ונראה לתרץ, דהנה בבע"מ סובר הרמב"ם דאף אם הקדישם למזבח לא בעי העמדה והערכה שהרי כתב הרמב"ם בפרק א' ה' י"א מהלכות איסורי מזבח ז"ל, שבעלת מום קבוע אם ילדה וכו' ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות שהרי לא חלה קדושה גמורה על גופה אלא על דמי' מפני שהיתה בעלת מום קבוע, הרי דעל בע"מ לא חלה הקדושה שתצטרך העמדה והערכה, ומה שכתב הרדב"ז בפ"ה מהלכות ערכין הלכה י"ב דהרמב"ם פסק כלוי דאמר הכל הי' בכלל העמדה והערכה ואפילו בע"מ מעיקרו, ואף ללוי היכא דמת לא בעי העמדה והערכה, איני מבין דבריו דהרי גמ' מפורשת בבכורות דף יוד ע"ב דלתנא דבי לוי אם מתו יקברו, משום דלוי ס"ל, הכל היו בכלל העמדה והערכה ומה שהקשה הכ"מ בפ"א מהלכות איסורי המזבח הלכה יוד על דברי הרמב"ם שכתב המקדיש בעלת מום למזבח אעפ"י שלוקה הרי זה נתקדשה ותפדה בערך הכהן ותצא לחולין, הרי דגם בע"מ מעיקרו בעי העמדה והערכה וכן הקשה, שם בלח"מ וכן במשנה למלך וכולם דחקו בזה, לדעתי אדרבה מוכח מדברי הרמב"ם אלו דלא בעי העמדה והערכה שברי הרמב"ם דקדק בלשונו, ותפדה בערך הכהן, ולא כתב שיעמיד ויפריך, היינו דדין דבעי ערך הכהן זהו כלל בהקדשות למזבח דבעי אחד כהן, וכתב הרמב"ם דבע"מ מעיקרו דבעי פרך הכהן אכל לא העמדה, ומה שלא חילק בין בע"מ מעיקרו, לסם ואח"כ נעשה בע"מ, דלא מיירי בדין העמדה כאן.

והנה האי דינא דבעי העמדה והערכה הוא לכאורה, משום דבלא העמדה והערכה לא נפקע הקדושה ע"י פדיון, וממילא מדחזינן דבע"מ מעיקרו דלא בעי העמדה והערכה, ע"כ היכא דחל רק קדושת דמים לא בעי העמדה והערכה, משו"ה הקשה הראב"ד על דברי הרמב"ם דאמר במקדיש נכסיו והיו בהן יינות ושמנים וסלתות דלדברי הרמב"ם לא יחול הפדיון אם נימא דחלה קדושה שבלא העמדה והערכה לא תפקע.

אכן לדברי הרמב"ם טעמא אחרינא בזה, דדין דבעי העמדה והערכה איננו כדין דלא יחליפנו הנאמר בבהמה תמימה, דהתם גזרה התורה דבהמה תמימה לא תפקע ממנה הקדושה כל זמן שהיא תמימה. אבל דינא דבעי העמדה והערכה הוא משום שחלה הקדושה על זה להקריבה למזבח, לא נוכל להוציאה מידי מזבח אלא ע"י העמדה והערכה, וכדילפינן מקרא אשר יקריבו ממנו קרבן לד' כל אשר יתן ממנו לה' יהי' קודש, כל הראוי לקרב על גבי המזבח יקרב, וכפי הנראה מדברי הרמב"ם דרשא גמורה מדאורייתא היא ומשו"ה כתב הרמב"ם דגבי מותר חטאת משו"ה תפדה דגלי קרא דעל חטאתו, הרי דאצטריך קרא להכי (אם לא דנאמר כדעת הט"ז ביו"ד סי' קנ"ז דדבר הנאמר בפירוש לא אסרו חכמים), והא דבגמ' מנחות דף ק"א משמע שהוא מדרבנן הוא לדברי שמואל דסובר דאף טהורין נפדין, אבל לדידן דפסקינן טהורין אין נפדין, הוי דרשא גמורה, דמדאורייתא הראוי לקרב אין יוצא מידי מזבח אם לא ע"י העמדה והערכה.

והנה האי דינא תלוי איך הי' הקדושה, אם כבר חלה הקדושה על הדבר שתקרב גוף הדבר כמו בהמה תמימה דכבר ראוי' היא, אז אף אם נפסלה ועתה אין ראוי' אין יוצאה מידי מזבח אלא ע"י העמדה והערכה ואם מתה או נשחטה ואי אפשר להיות העמדה והערכה אין לה פדיון, אכן היכא דהקדיש להקריב גוף, כמו בסלת ושמן. אף דראוי למזבח אכן עדנה אסר הבלילה וחסר קדושת הכלי אז חל עליו הקדושה למזבח אם תהא ראוי למזבח אין להוציאה מהקרבה על גבי המזבח, כיון דאין לה העמדה והערכה, אבל אם נפסלה, דעתה אין ראויה למזבח ופדיונה אין מוציאה מידי מזבח, וכל קדושתה לא היתה אלא אם תהא ראויה, א"כ בעת שנפסלה יוצאת לחולין ע"י פדי', אכן בבע"מ מעיקרו, דמעיקרו לא חל כלל קדושה להקריב גופה אלא הדמים, ומהו קדושת הדמים שנתקדשה הבהמה, שהדמים שבה יחליפו על דבר הראוי למזבח, ולא קדוש ממנה אלא דמי הדבר, וכדאיתא בתוס' גיטין ס"ו ד"ה דמי חמרא, שיש להקנות דמי הדבר ואז הדמים שמחליפין הוא של זה, וא"כ באי דפא דילפינן מקרא דכל אשר יתן ממנו קודש, קאי גם על הדמים דאין יוצא מידי מזבח, אלא דמשו"ה בבע"מ מעיקרו אם מת יפדה משום דאין מוציאין כלל הדמים מידי מזבח, דהרי עיקר הקדושה חלה על הדמים להחליף, וא"כ אם מחליף על הדמים כדי ליקח למזבח, הרי אדרבה הוא מביאה לידי מזבח ועושה כקדושתה, משו"ה לא בעי העמדה והערכה, וא"כ אין הטעם כלל משום דלא בעי העמדה והערכה, דאלו היו מוציאין הדמים מידי מזבח היו צריכים להעמדה והערכה, דהרי בקרא נאמר כל אשר יתן ממנו להי יהי' קודש, והרי גם דמי הדבר הוי קדושה, כמו בדמי חמרא, דמשום הכי יכול להחליף בבע"מ שנשחט היכא דהוי בע"מ מעיקרו משום דהקדושה הוא הדמים, והדמים הא אין מוציא מידי מזבח, נמצא דדין דלא יחליפנו ולא ימיר יש בו חומרא דהקדושה אין יוצא ע"י העמדה והערכה.

אכן זה הנאמר רק על קדושת הגוף, אבל היכא דהוי קדושת דמים אין כאן דין דלא יחליפנו, אבל קדושה דאיך יוצא מידי מזבח נאמר אף על קדושת דמים. אבל לזה יש קולא, דהעמדה והערכה בעי רק היכא שמוציא מידי מזבח.

ג) ולפי זה מבוארים דברי הרמב"ם, אם הקדיש בהמה תמימה לבדק הבית הקדושה רק על דמי הדבר, שהרי לא הקדיש אלא דמי הדבר, היינו להחליפה, הרי לא הקדיש גוף הדבר, אלא דאמרה התורה כל אשר יתן ממנה לה' יהי' קודש, היינו על דמים הדבר חל הקדושה להחליף הדמים לבדק הבית, ותיכף חל על זה, היינו על קדושת הדמים לבדק הבית. חל הקדושה להחליף לצורך המזבח, וגם על גוף הדבר חל הדין שלא להוציאה מידי מזבח, שהרי מקרא זה ילפינן דאף אם נתן מקצתה חל על כל הדבר, דממנה אפילו מקצתה, דמזה ילפינן דיני אבר שאין הנשמה תלוי' ושהנשמה תלוי, וא"כ איך ימכרה לצרכי המין להקרבת עולה, וקדושת בדק הבית יחול על הדמים נהי דמשום קרא דלא יחליפנו אין מעכב הפדיון, דהאי קרא נאמר בקדושת הגוף להקריב, אבל בקדושת דמי הדבר אין מניעה מדין דלא יחליפנו, אבל כאן דחל על הדמים קדושת בדק הבית תיכף חל הדין על הדמים בעצמם להוציאם למזבח, אכן כיון שיש כאן העמדה והערכה הרי ע"י העמדה והערכה מוציאין מדין העומד למזבח, היכא שיש חלק מזבח, כמו בבהמת קדשים שנפל בה מום, שאף שיש קדושה על גוף הדבר שחלה עוד קודם שנפל המום, אעפי"כ נשתנה מהגוף על הדמים שמחלל ע"י העמדה והערכה, ה"נ משתנה להיפך ע"י החילול שמחלל לבדק הבית:

מתחלל קדושת המזבח שבהדמים על גוף הדבר, היינו על הבהמה התמימה שמוכר לצורך עולה, אבל בהקדיש סלת נהי דגוף הדבר יכול לפדות שהרי אינה ראוי עוד למזבח ואם היתה נטמאת הי' יכול לפדותה, אבל דמי הדבר חלה קדושת המזבח על הדמים, ואם יחליף הקדושה של הדמים על גוף הדבר, הרי הוא מוציא את הדמים מקדושתן שנתקדשו למזבח להוציאם לצרכי המזבח כלי העמדה והערכה, דמשו"ה לא דמי להקדיש בע"מ למזבח דאין מוציא כדמים מידי מזבח, אבל הכא אם יהיו הדמים לבדק הבית אין מוציא הדמים מידי מזבח, וזה כלל שאין מוציאין מידי מזבח בלי העמדה והערכה, משו"ה מקריבין דמי זה עולות אף שיש בהדמים גם קדושת בדק הבית. אכן הא הרמב"ם פסק בפ"ד מהלכות שקלים דמוציאין מבדק הבית לצורך קדשי המזבח אבל לא מקדשי מזבח לצורך בדק הבית.

והנה במנחות נ"ז איתא מנין למעלה וכו' ממותר שתי הלחם ולחם הפנים ת"ל לא תקטירו ממנו אשה לה', כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו ושתי הלחם ולחם הפנים יש מהן לאישים, והא תניא יצאו שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהן לאישים, אמר רב ששת "אין מגופו לאישים, והיינו דלענין המעלה דאמרה התורה דאף מותר המנחה עובר משום דהי' בשבילו הקטרה למזבח, אף שהמותר בעצמו לא. נקרב על המזבח שם גם המעלה משתי הלחם עובר, שהרי היה בשבילו הקרבה על גבי המזבח מהקרבן, אבל לענין הגשה שם לא בעינן אלא דבר שיקרב גופו על גבי המזבח, ושתי הלחם אין מקריבין גופו על גבי המזבח, וכיון דטעמא דבעינן העמדה והערכה לא הוי משום דבלא העמדה והערכה לא נפקי הקדושה, אלא משום דאין מוציאין מידי מזבח, א"כ היינו דוקא אם הדבר הנפדה הי' עגלה גופו על גבי המזבח בלא הפדיון, אבל שתי הלחם ולחמי סודה אף אם קדשו קדושת הגוף היינו דחלה עליהן קדושת הקרבן אבל גופו אין עולה על המזבח א"כ הפדיון אין מונע מהקרבה על גבי המזבח, בכה"ג לא בעינן העמדה והערכה, משו"ה אף ששחט הזבח וקדש קדושת הגוף נפדין, ולשון שהי' כתוב ברוב ספרים לרבא דס"ל שחל קדושה גמורה תפוס פדיונו, הוא נכון וברור,

וזהו שיטת הרמב"ם דפודין בפנים ואח"כ יצאו לחולין ונאכלין בחוץ, ומשום זה כללא כייל מתניתא דכל המנחות עד שלא קדשו בכלי אם נטמאו נפדין, דלכאורה קשה משתי הלחם ולחמי תודה, ואין לתרץ דהסכין הוא כלי שרת, וזהו בכלל, משקדשו בכלי דהא תקשי לאביי איך מועיל פדיון לפי גרסת רש"י ותוס', אביי גופא הא אמר במנחות ע"ט דסכין הוי כלי שרת לקדש, ע"כ אף דמקדש, אבל דין דמשקידשו אין פודין הוא אם היה בתוך הכלי, וא"כ לחמי תודה ושתי הלחם לא מיקרי קדשי בכלי, ורק ע"י כלי, אבל לא בתוך כלי, וא"כ איך כייל עד שלא קדשו בכלי נפדין, ואף שיש לתרץ בדוחק אבל לדברינו יותר מרווח דכל זמן שלא קדשו בכלי נפדין דאף שתי הלחם ולחמי תודה נפדין, ואף לאביי אליבא דרבי דלא תפיס, הוא משום דלא תפיס, אבל לא משום דאין מועיל פדיון, ומשקדשו בכלי אף היכא דאין עליהם דין דהעמדה והערכה, והיינו היכא דקידש סולת בעצמו דעדיין אין ראוין להקרבה, אעפי"כ מכלי שרת אין יוצאין לחול, אכן בבהמה נאמר לא יחליפנו ולא ימיר אף שיש לה העמדה והערכה אמרה תורה דאין יוצאת לחולין שאין הקדושה נפקע בלי מום, ובעוף הטעם משום דלא הוי בהעמדה, וכיון שהוא ראוי למזבח אין יוצאין מידי מזבח בלי העמדה והערכה, כנלע"ד. ידידו מוקירו. א' ניסן תרפ"ב

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה