שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
חושן משפט · סימן עט
אחד שהציע שידוך ובא שני וגמרו והמציע הראשון תובע את כל המגיע לו. רב ברכה לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם כליל המעלות כש"ת מו"ה ר' פנחס געלמאן שליט"א הגאב"ד דיעקאטערינאסלאוו. זה איזה שבועות שקבלתי מכתב כתר"ה, אכן מפני חולשת העינים ל"ע לא יכולתי למלאות חפצי לעיין תיכף, נוסף ע"ז הטרדות ממצוקות הזמן, ע"כ נתאחר תשובתי עד כה, ועם כתה"ר הסליחה.
והנה רצון כתר"ה שאחוה גם אנכי דעתי בדבר הד"ת שבא לפניו איש חכם שראובן מלא את ידו למצוא שידוך בעד בתו, והמציע הציע לפני שמעון ושמעון ענה כי לא ידע אם יתרצה ראובן לתת את בתו לפני בנו, וכשהציע הדבר לפני ראובן את בנו של שמעון ענה ראובן כי בן שמעון עוד צעיר לימים ויתיישב בדבר, ואמר לו שישאר הדבר לע"ע בסוד, בעוד ימים אמר ראובן להמציע כי כפי הנראה הענין בהצלחה כי עוד אחד הציע לפניו את זה הענין והוא שלח תשובה לשמעון להמשיך הדבר, כששאל המציע מדוע לא ישלח התשובה ע"י, ענה ראובן "רב כבודך יקר בעיני אתה כבר עשית את שלך" והענין נגמר ע"י המציע השני, ועתה תובע המציע הראשון את כל המגיע לו בטענה כי התחיל במלאכה, וכפי הנראה המציע השני נשלח על יסוד הצעתו, אכן ראובן עונה כי בתחילה לא נכנסו הדברים בלבו. ורק כשבא המציע השני הטה אזנו לזה, ולזה הי' נחוץ דוקא איש שיכול לבא בדברים ובמשא ומתן עם הבן והבת, ולזה הי' מסוגל דוקא המציע השני ומפני זה לא הכניסו לגמור, זהו תורף השאלה.
ודן כתה"ר שיש להחכם המציע רק דין מתחיל ולא יותר, לדעתי יפה דן, כי כבר הורה זקן הגאון בעל מ"ב (כמו שהביא כתה"ר), חור כי בעניני שידוכין מותר להכניס אחר שיהי' הגומר, מפני שיש כמה וכמה פרטים, וכמבואר בתשובת נו"ב תנינא סימן ל"ו.
א) ובכלל נראה לי דבענין כזה לא שייך כלל דין התחיל במלאכה שיתחייב הבעה"ב, דהנה הש"ך בחו"מ סימן של"ג בס"ק י"ט הקשה על דברי הטור שכתב, שאם שכר את הפועל בח' דינרין ועשה חצי יום וחזר בו והוזלה, ואין שוה אלא ב' דינרין, צריך ליתן לו הבעה"ב ו' דינרין, ואין מעכב בידו אלא הב' דינרין והקשה הש"ך דלא נמצא כן בשום פוסק וגם לא נהירא, דנהי דיכול לחזור בו. אבל שישלם לו הבעה"ב יותר ממה ששכר עמו ד' דינרין לחצי יום אין סברא כלל לומר כן וכתב על זה הקצוה"ח דלדעתו דברי הטור נכונים, ממ"ש בתשובת מימוני לס' קנין ס' ל"א, ז"ל, והא פועל יש לו דין ע"ע דמה"ט אמרינן פועל יכול לחזור בחצי יום דילפינן לה מעבד עברי דיוצא בגרעון כסף דכל קולי דע"ע יהבינן לפועל מק"ו, השתא בע"ע דעבד איסורא ועבר על כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וגופו קנוי מקילינן בו. כ"ש פועל וכו' עכ"ל, וכיון דהוא מדין ע"ע דיוצא בגרעון כסף. ובע"ע קי"ל דמחשבין להקל שאם נמכר במאתים והרי הוא שוה מאה מחשב עמו עפ"י השנים הנותרות, א"כ ה"ה בפועל אם הוזל מחשב עפ"י השנים הנותרות, ומסיק הקצות דנראה עיקר כדברי הטור.
אכן לדידי נראה לי דאף לפי דברי התשובות מיימוני דברי רבינו הטור תמוהים. דהנה שם בתשובת מיימוני הקשה על מה דמשמע בפ' האומנין דאין נותן לו אלא שכרו של חצי היום ולא כל שכרו דכולי יומא אפילו באניס, ע"ז הקשה הא פועל דין ע"ע יש לו, דמה"ט פועל יכול לחזור בו כו' וכל קולי דע"ע יהבינן ליה (וכולי כמו שהביא הקצות דבריו הנ"ל) והא ע"ע היכא דחלה ג' אין חייב להשלים, וי"ל שאני התם דכבר קיבל העבד הכסף אבל הכא עדיין לא נתן לו בעה"ב שכר הילכך אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן אלא שכר פעולתו עכ"ד תשובת המיימוני, ועיין ש"ך ס"ק נ"ה שהקשה על זה, וכתב על זה, דברי חלוסות (שבתשובת מיימוני כתב זה מפי בעל החלום) לא מעלין, דלא מסתבר כלל לחלק בין מקדים לו שכרו או לא, ובאמת לכאורה קשה מאד, כיון דהאי דינא דחלה ילפינן מקרא, איך שייך לחלק בין הקדים שכרו או לא. אטו קרא מדין תפיסה אתי עלה.
ונראה לי, דהנה בחו"מ סימן שי"ב סעיף י"ז איתא, דאם השכיר לו בית ונפל מחשב לו מה שנשתמש ומחזיר לו שאר השכירות, וכתב הרמ"א דנשרף הבית דינו כנפל, נשרף כל העיר הוי מכת מדינה. ומנכה לו מן שכירותו מה שלא דר בו בין הקדים שכרו או לא עכ"ד הרמ"א, וכבר תמה הסמ"ע על דברי הרמ"א דמאי איכא בנשרף כל העיר הא נשרף דינו כנפל:
ובנפל הא כתב המחבר דמחזיר לו מה שלא נשתמש ומחזיר לו שאר השכירות, הרי דמיירי ג"כ בהקדים ואעפי"כ אף בלא מכת מדינה מנכה מה שלא דר.
ונראה לי, דהנא בספרינו לבוש מרדכי סימן מ"א הקשינו על דברי הרמ"א באה"ע סימן כ"ח, שכתב, שאם עשה מלאכה אצל אחר ונתחייב לו פרוטה יכול לקדש אשה, והוא מדברי המרדכי שכתב באיזהו נשך דאף דקי"ל שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. היינו דוקא לענין שלא ישלם לו הבעה"ב (עד שישלם לו שכרו) עד שיעשה הכל, מיהו ישנה לשכירות מתחילה עד סוף לענין דמיד שעשה השכיר קצת מן המלאכה עולה שכרו כדי פרוטה ויכול לקדש אשה, ובמה יקדשה ע"כ במעמד שלשתן, וקשה ע"ז מדברי המחבר בחו"מ סימן קכ"ו סעיף י"ח, ראובן השכיר חפץ לשמעון בסך ידוע ליום, לזמן שיצטרך לו, וראובן הי' חייב ללוי מאה זהובים והמחהו אצל שמעון במעמד ג', אינו חייב ללוי אפילו דמי השכר שנשתמש. באותו חפץ עד אותו היום, דשכירות אינה משתלמת אלא:
לבסוף דהיינו כשיחזור החפץ, הרי דמטעם שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף לא חייל דין דמע"ש, וא"כ איך תתקדש אשה במה שהפועל עשה קצת המלאכה.
והנה הש"ך הרבה להקשות על דין זה דבשכירות קודם החזרה לא שייך דין דמע"ש, ע"ז הקשה דהרי קי"ל ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, א"כ הרי ההלואה חיילא אלא דאינו מחויב לשלם, א"כ הוי כחוב שלא הגיע הזמן, ובחוב שלא הגיע הזמן הא מהני מעמד ג'.
וכתבנו לתרץ, דהנה אמרינן בב"מ שכירות ליומא ממכר ומה שהקשה בתוספ' הא אמרינן בב"מ שכירות לא קניא, שם קאי לענין גוף הדבר, דגוף הבית הוא של המשכיר ומקרי ביתו. שהרי לא מכר אלא לתשמיש, אבל תשמיש הבית כבר קנוי להשוכר ליומא, וא"כ לענין אונאה אף ממכר של השכירות ליומא ג"כ הוי ממכר ומקרי אונאה, אבל בע"ז דשם קאי לענין תרומה, נהי דהכהן קנה תשמיש הפרה, אבל גוף הפרה הא של ישראל הוא, משו"ה כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה, והנה כיון דשוכר קונה קנין תשמיש, בלא קרא הוי אמינא דתיכף נתחייב לשלם, שהרי מה שישתמש אח"כ בשלו הוא משתמש שהרי קנה, וגלי קרא דשכיר שנה בשנה דשכיר שנה זו אינה משתלמת אלא לבסוף, דכיון דלא הוי הקנין לגוף הדבר אלא לתשמיש, אימתי יתחייב בעד זה כשיגמור הקנין, אבל לא באמצע הקנין, והתורה לא קאי לענין זמני הפירעון אלא לענין החיוב, א"כ גלי קרא דשכיר שנה בשנה, דגבי שכירות החיוב הוא בכלות הקנין, א"כ כל זמן שלא נגמר זמן הקצין לא חל כלל חיוב, ובנפל נגמר זמן הקנין ממה שנשתמש, ועיין תוספ' ב"מ דף ס"ה ד"ה שכירות, כל זה בשוכר כלי דהחיוב בעד הקנין אבל בפועל, אילו הי' הדין דפועל גופו קנוי, א"כ לא הי' מתחייב בעד הפעולה, שהרי בשלו הוא משתמש, וא"כ הי' ג"כ הדין דאין מחויב אלא בכלות זמן הקנין, דכולי חדא קנין הוא כל זמן שלא הפסיק, אבל הא קי"ל דאין קנין בבן חורין בגוף, מדין כי לי בני ישראל עבדים וכו', ורק היכא שגלתה התורה בעבד הנמכר גלתה התורה דגופו קנוי, אבל פועל אין גופו קנוי, ואף דאמרינן התחיל במלאכה הוי קנין, אין הכונה קנין בגוף אלא שעבוד והתחייבות לעשות, וכמו דאמרינן בעלים באמירה, ופירשו בתוספ' ב"מ בתחילת השואל, דהיינו, מעת שהכין עצמו למלאכה אז מקרי שהוא שאול להבעלים, היינו התחייבות לעשות, אבל לא קנין הגוף, דפועל לכו"ע אין גופו קנוי, וגם בתשובת מיימוני שהביא הקצות איתא להדיא דפועל אין גופו קנוי, א"כ אין התשלומין של הפועל בעד הקנין אלא בעד פעולתו, א"כ כל פעולה ופעולה שעושה וכל מכוש ומכוש הוא התחייבות על הבעה"ב לשלם לו, וא"כ בפועל מה שאין משתלם אלא לבסוף, הוא רק כמלוה שלא הגיע הזמן. משו"ה בעשה מלאכה ונתחייב לו פרוטה יכול לקדש במע"ש, משא"כ בשוכר דהחיוב בעד הקנין, וכל זמן שלא נגמר הקנין לא חל החיוב.
והנה חידוש שחידשה התורה אף שקנה קנין תשמיש ומכירה ליומא הוא אעפי"כ חיוב התשלומין חל כשיגמור הקנין, היינו דוקא היכא דלא גלי דעתו שהוא משלם עכשיו. אבל אם גלי דעתו' שקונה לגמרי ומשלם תיכף, אז הקנין של התשמיש שלו לגמרי, ולא שייך כלל לומר לא חל עד כה החיוב, אכן אם שכר בסתמא אף שבאמצע נתן לו הוי כמו שאחד לוה מחבירו כסף בעוד שלא הגיע זמן חובו, שחבירו מחויב לו דאמרינן זה גובה וזה גובה
מעתה מיושבים דברי הרמ"א, דהנה בשכר אחד בית לזמן, ששכירות ליומא ממכר הוא. בלא קרא דכשכיר שנה, הי' הדין דאף אם נפל צריך לשלם לו שהרי שלו נפל, אכן גלי קרא דכשכיר שנה דהתחייבות לשלם בעד הקנין הוא בכלות זמן הקנין, משו"ה אם נפל דאז נגמר רק זמן הקנין של מה שהשתמש, אבל מה שלא השתמש, לא חל עד כה החיוב, ואף אם באמצע הזמן שלם לו כל השכירות לא היתה כונתו לשנות הדין דעיקר החיוב, והי' על זה רק דין כזה גובה וזה גובה, משו"ה צריך לחשוב מה שדר, והמותר צריך להחזיר, אף אם שלם לו בתוך הזמן כל שכרו אבל אם הקדים לו שכר שאז קנה לגמרי, היינו שלא יצטרך עוד להתחייב בכלות הזמן אז ודאי אם נפל אין מחזיר, דכיון דשכירות ליומא ממכר הוא, הרי נפל הבית. שגוף הבית הי' של המשכיר, והשכירות הא קנוי כולו להשוכר ושניהם הפסידו, וע"ז חידש הרמ"א דהיכא דנשרף כל העיר דהוי מכת מדינה, והוי דינא כמום במקח, אז אף אם הקדים (היינו בעת השכירות) את שכרו, אז ג"כ מנכה לו מן שכירותו, משא"כ אילו לא הי' מכת מדינה לא הי' משיב לו כלום, כיון שקנוי לו שכירות הבית, דידי' נפל.
ב) ועתה נבוא לדברי תשובת המיימוני שחילק בין הקדים לו שכרו דאז חלה אין משלם, ובין לא הקדים דאז משלם, דהנה לפי הבנת הקצות בדברי תשובת מיימוני דמשו"ה פועל יכול לחזור בחצי יום, משום דזה מקרי יוצא בגרעון כסף, א"כ תקשה מאי אומר בגמ' דמשו"ה יכול לחזור מטעם כי לי בני ישראל עבדים וכו' הא אף בעבד לעבדים ג"כ הדין דיוצא בגרעון כסף משום כי לי בני ישראל עבדים.
אכן פשוט דדין מה שיוצא בגרעון כסף הוא דוקא בניתן כסף, שבזה הוא קונה עצמו מיד האדון. אבל מה שהוא מחויב הרב לשלם לו ובזה הוא יחפוץ לעשות קנין לצאת, לא יועיל שהרי מלוה היא, וכמו דמקדש במלוה אינה מקודשת, ה"נ בקונה עצמו מיד האדון ואין נותן כסף, רק שמוחל לו החיוב אין יוצא כלל, משו"ה בלא קרא דכי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים דאז הי' הדין דפועל גופו קנוי, אז לא הי' יוצא כלל בחזרה, דהרי אין נותן כסף לקנות עצמו, משו"ה איצטריך קרא דלא עבדים לעבדים, דהיכא דלא גלתה התורה אין גופו קנוי, אכן אף שאין גופו קנוי, אבל עכ"פ הרי התחייב ושיעבד עצמו לעשות, דהרי בעלים באמירה, וא"כ מנא לן שיוכל לחזור מההתחייבות והשעבוד, ע"ז כתב התשובת מיימוני דזה ילפינן מעבד עברי אף שעבר על איסור וגופו קנוי אעפי"כ התירה לו התורה לצאת בגרעון כסף והרי הוא חוזר מהתחייבותו לעבוד לו, ע"כ דגלתה התורה שגם זה הוא בכלל כי לי בני ישראל עבדים שיהי' בידו הרשות לחזור, והקשה התשובת מיימוני מדוע בחלה לא יהבינן קולא דעבד עברי דאין משלים, ותירץ התם בהקדים שכרו, פירוש דהתם הרי גופו קנוי, אבל הכא בפועל כיון דאין מקדים שכרו לא אמרינן דהוא מתחייב בעד התחייבות שהפועל משועבד לעשות, דאז הי' הדין דאף בחלה וכיון דאניס אף אם לא כלה ישלם לו שהרי התחייבות שלו נפסד, אבל כיון דלא הקדים שכרו אמרינן דמה שהוא הבעה"ב מתחייב לו לשלם לא בעד התחייבותו אלא בעד פעולתו, נמצא כשלא עשה אף שהוא אנוס שחלה אין מחויב לשלם, ובעה"ב נתחייב רק ליתן לו לפעול, דכמו דהפועל נתחייב לפעול, כן הבעה"ב נתחייב כנגד זה ליתן להפועל מה לפעול, ואם לא נתן וחזר בו מחויב לשלם בעד זה שלא נתן לפעול, אבל אם הוא נותן לו לפעול, מה שהוא מחויב לשלם להפועל לא בעד התחייבותו, אלא בעד כל מכוש, משו"ה אם חלה הפועל לא נתחייב לו בעה"ב כלום אבל אם הקדים לו שכרו אז אמרינן דישלם לו בעד מה שהפועל מחויב לעשות, היינו בעד ההשתעבדות, משו"ה אם חלה הפועל אמרינן התחייבותו נאנסה ואין הפועל מחויב להשלים. שהרי הוא נתחייב לו בעד הדמים ששילם לעשות זמן ההוא, וכיון שחלה ונאנס אונס רחמנא פטרי' מלשלם בעד זה.
ומצינו למדין מדברי התשובת מיימוני, דפועל אין גופו קנוי והתחייבות הדמים שבעה"ב מחויב הוא בעד כל פעולה, היכא דלא הקדים לו שכרו וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, וא"כ היכא דפועל חזר בו היכא דלא הקדים שכרו, על בעה"ב לשלם לו רק בעד הפעולה.
וא"כ הטור דמיירי היכא דלא הקדים לו שכרו שהרי כתב צריך ליתן לו ו' דינרים, ואינו מעכב בידו אלא ב' דינרין. שפיר הקשה הש"ך אמאי ישלם לו ו' הא אין מחויב ליתן לו אלא בעד הפעולה כפי ששכר והוא שכר בעד ד' דינרין לחצי יום ולמה יתן יותר, ופליאה היא על הקצות. שהביא מדברי תשובת מיימוני, דאדרבה משם מוכח להיפך, ולא עוד אלא בהקצות עצמו בס"ק יו"ד כפה"נ הסכים כהש"ך, דאף אם הקדים שכרו ג"כ אם חלה מחזיר לו, משום דס"ל דאין סברא לומר דשילם לו בעד התחייבותו, כיון דפועל אין גופו קנוי, וא"כ איך מסיק כאן דדברי הטור נכונים. דהרי הא בהא תליא אם חלה פסידא דפועל, הרי דהתשלומין הוא בעד הפעולה, וא"כ איך ישלם לו יותר ממה שעשה, ולא דמי כלל לגרעון כסף, דהתם דין הוא דמה שעשה עשה רק שקונה עצמו מיד האדון לפי המחיר ששוה עתה.
ג) והנה לפי דברינו, פועל תיכף כשהתחיל במלאכה יש עליו התחייבות, ומפני זה נתחייב בעה"ב.
אכן כל זה היכא דבידו לעשות, אז נוכל לומר דהתחייב, אבל היכא דאין בידו לא נוכל כלל לומר דהתחייבר ובזה נראה לי לתרץ קושית התוספ' בב"מ דף ע"ד, דאיתא בגמ' האי מאן דיהיב זוזי לחברי' למיזבן לי' חמרא, ופשע ולא זבין לי', משלם לו כדאזיל אפרותא דזולשפט. רב אשי אמר אפילו יין סתם נמי לא, מאי טעמא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא, ולרב אשי מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, התם בידו הכא לאו בידו, והקשה בתוספ' הא בסנהדרין משמע איפכא, דהיכא דלאו בידו מועיל יותר באסמכתא מהיכא דבידו.
ונראה לי, דהנה לקמן בדף ק"ד בב"מ איתא, ההוא גברא דקבל ארעא מחברי', אמר אי מוברינא יהיבנא לך אלפא זוזי, אוביר תלתא, אמרי נהרדעי דינא הוא דיהיב לו תלת מאה ותלתין ותילתא, רבא אמר אסמכתא הוא ואסמכתא לא קניא. ולרבא מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, התם לא קא גזם, הכא כיון דאמר מילתא יתירתה גוזמא בעלמא קאמר, וכתב הרא"ש דהאלפס כתב דמאי דאוביר משלם, והקשה הרא"ש איך אפשר לחלק דבריו, כיון דמאי דאמר אשלם אלפא זוזי הוי אסמכתא, א"כ כל דבריו אינם וליתנייהו כלום, וא"כ אף מאי דאוביר לא ישלם, ולא דמי היכא דאמר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, דהתם לא גזם.
ונראה לי, דהנה לכאורה קשה מאי משני בגמ' דמשו"ה משתעבד באמר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, משום דלא גזים, הא כל אסמכתא לא גזם, ואעפי"כ קי"ל דכל דאי אסמכתא היא. כמו באם אלך לירושלים דכתב הרמב"ם דהוי אסמכתא, וכן באם לא אשלם עד יום פלוני, וכללא הוא דכל דאי לא קני, והנה מצאתי בנ"י שכתב שהוא תקנה מדרבנן. אכן לפי זה יקשה מאי טעמא דנהרדעי דסברי דבעי לשלם יותר ממה שהפסיד, אטו אם תקנו רבנן שישלם ההפסד תקנו לשלם יותר, וגם למה לרבא לומר גוזמא בעלמא קאמר, משמע דטעמא משום שהוא לא כיון, ואף אם כיון בכה"ג לשלם יותר ממה שהפסיד מנא לן דתקנו רבנן.
לכן נראה לי דהטעם דמתחייב באם אוביר ולא אעביד, אין הטעם שהוא התחייבות בעד שלא עשה, אלא דהוא שכירות השדה, שהרי הוא קבל השדה, וקנה אותה לזורעה, ומתחייב לבעה"ב שכירות, ומהו שכירות בעה"ב מה שהוא מתחייב עצמו לזורעה ולעובדה עד כדי שיהי' לו הראוי' לפי חלקו, וזהו שכירותו של בעה"ב מה שהוא מתחייב עצמו קבלנותו לזורעה ולעובדה, וה"ז דמי לחוכר וממילא אם לא עשה מחויב לשלם דמי התחייבותו, דמה לי הן או דמיהן וכמו אם הי' קונה דבר והי' מתחייב קבלנות לעשות בשדהו שתהא ראוי' לעשות, אלא אם לא אמר אז אמרינן שהוא מצידו לא התחייב לעבוד, רק שהקנין הי' שכאשר יעבוד יקח בעל השדה חלק, א"כ דיבורא דאם אוביר איננו כלל חיוב בעד מה שלא עשה. אלא בירור שהוא מחוייב שכירות, ומהו השכירות שקבל עליו, התחייבות לזורעה ולעבדה עד שתהא ראוי' לעבד במיטבא, ונהרדעי ס"ל דהיכא דאמר אם אובירנא אשלם אלפא זוזי, הוא ג"כ לא בגדר התחייבות בעד שלא עשה, אלא ששכר השדה, או בעד מה שיעבדנה או בעד שישלם אלפא זוזי, ושכירות קרקע אין לה אונאה, משו"ה סברי דמשלם כמה שהוביר, אכן רבא סובר דכיון שהוא גוזמא, ע"כ מה שאמר שישלם אלפא זוזי אין זה בעד שכירות השדה, אלא גוזמא והתחייבות בעד שלא עשה ועבדה. וא"כ הוי דאי, וכל דאי אסמכתא.
לפי"ז שפיר אמר האלפס דהיכא דאמר אם אובירנא אשלם אלפא זוזי, נהי דמאי דאמר הוי אסמכתא אבל עכ"פ חזינן דקבל השדה באופן שהוא מחויב לעבדה, והתחייב כמו קבלן, ממולא אם הוביר מחויב לשלם בעד השכירות.
לפי זה נראה במעשה דיהיב זוזי לחברי', הי' באופן שהי' להשליח הנאה, או שקבל למחצית שכר, וכן הוא בשיטה, שקבל למחצית השכר, והנה רב חמא ס"ל דהוא לקח הכסף ונתחייב בעד זה יין על מקח כדאזיל אפרותה דזולשפט, משו"ה ס"ל לרב חמא דצריך לשלם הן או דמיהן כדאזיל אפרותא, ורבא ס"ל דהוא אמר לקנות, ורק התחייב שבאם לא יקנה אז ישלם בעד זה שלא קנה א"כ הוי אסמכתא, ופריך לרבא, מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד דמפרשינן לדיבורא שאין זה התחייבות בעד שהוביר, אלא בירור שהוא מחויב, וממילא אם אין ממלא התחייבותו משלם בעד זה, דמה לי הן מה לי דמיהן, וכמו בפועל שאומר לו בעה"ב ליתן לו כלי בשכירותו, דאם אין נותן הכלי משלם דמי', ה"נ בחטים אם התחייב כך וכך נותן דמיהן, וכדאמרינן באיזהו נשך, ע"ז משני התם בידו, אמרינן דמה שאמר אם אוביר, הוא רק בירור שהוא מחויב לזורעה, ואם הוביר מה שמשלם במיטבא הוא בעד שכירות השדה, אבל הכא דלאו בידו, א"כ לא מפרשינן לדיבורו שהתחייב לקנות יין אפרותא דזולשפט, א"כ הוי רק התחייבות אם לא יקנה והוי דאי אסמכתא.
לפי זה לא קשה כלל מסנהדרין, דהתם מיירי באסמכתא גמורה, אבל הכא היכא דבידו מפרשינן לה באופן דלא הוי כלל אסמכתא.
נמצא היכא דלאו בידו לא אמרינן שהוא התחייב לזה, נמצא דאימתי אמרינן בפועל שהתחיל במלאכה שהוא התחייב בזה כדין בעלים באמירה לעשות, דוקא בדבר שבידו, אבל בדבר שאין בידו לא הוי כלל מה שהתחיל התחייבות, ואם יחזור בו אף בקבלן יוכל לחזור בו, דהיכא דלאו בידו לא הוי התחייבות, וממילא כיון שהוא לא התחייב אף הנותן לא התחייב, נמצא היכא דהוא סרסר או שדכן שהוא דבר שלא בידו לא שייך כלל לומר שמה שהתחיל במלאכה הוא התחייבות ובזה הכל יכולים לחזור בהן אלא דצריך רק לשלם לו שכר פעולתו, א"כ מה שהוא התחיל זה צריך לשלם ולא יותר.
ד) אכן מה שכותב כתר"ה כי ראובן טוען שבשעה שהציע החכם לא נכנסו הדברים בלבו אם נאמין לו, או אז יהי' החכם המציע אך חלי מתחיל, היינו שממנו והמציע השני, נכנס הענין בלב המחותנים כאשר ראה ראובן ששנים הציעו או אז הטה אזנו, והנה אם לא שלם עדנה להמציע השני, לדעתי יש לראובן נאמנות על זה, כיון שאין הדין בין המציע הראשון ובין המחותן, אך בין שני המציעים, והוי האי דינא כשליש, דנאמן כל זמן שהשלישות בידו, ואף דיש לחלק שליש דהימנותו, אכן בשו"ע חו"מ סימן נ"ו איתא דאף אם אחד הכחישו ואמר שלא עשאו שליש ג"כ נאמן מטעם חזקה אין אדם חוטא ולא לו.
ואף שהש"ך הרבה להקשות על דין זה מתשובת הרא"ש, דאם לוי עומד בפנינו ובידו שטר שיש לראובן על שמעון ואומר כי ראובן נתן לו השטר שיחזירנו לשמעון כי מחל לו. וראובן אומר שקר הדבר אלא ממני נפל ומצאו, צריך לוי להחזירה לראובן, נראה לי דלא קשה, דהנה היכא דבעי עדות בודאי דאין מועיל סברא דאין אדם חוטא ולא לו, דאל"כ יהא עד אחד נאמן להוציא ממון אלא ע"כ דהאי חזקה דאין אדם חוטא ולא לו הוא רק נאמנות על עצמו שיש לו רשות ליתן לזה, א"כ האי דינא הוא רק שהצד השני אומר שיודע בבירור כדברי השליש, דאז אין ביד בי"ד למחות בהשליש שלא ליתן, דאין אדם חוטא ולא לו, ונאמן על עצמו, אבל אם מי שהוא נותן לו אינו יודע כמו דבי"ד בעי עדים, כן ליקח ממון של אחר בעי עדים דוקא, ובפרט להפטר מן שטר, כמו דבי"ד בעי עדים לפוסלו, כן הלוה בעצמו לפטור עצמו מהשטר אם עד אחד יאמר לו שהמלוה מחל לו לא יסמוך על דברי עד אחד להפטר מן המלוה, ואף במלוה ע"ע אם יבוא עד אחד ויאמר המלוה מחל לך, והמלוה יכפור, יצטרך לשלם, נמצא דבתשובת הרא"ש דמיירי דלוי בעצמו אין יודע (וכן פירש ג"כ הש"ך דמיירי דלוי אין יודע), נמצא דלוי לא יוכל להפטר מן החוב מטעם דאין אדם חוטא ולא לו, דהרי לזה בעי עדים, ובזה מיושבים כל קושיות הש"ך.
עכ"פ השליש נאמן אף היכא דאין ברור לנו שהוא עשאו שליש א"כ היכא שלא שלם ראובן עדנה להמציע נאמן ראובן על עצמו לומר הכסף הזה מגיע ממנו מחצה מן ההתחלה להמציע השני, ואף דהכא אין המציע יודע אבל מה איכפת לו שאין יודע אם ראובן נותן לו, ולא דמי לשטר, ששמעון יודע שהוא מחויב לראובן והחיוב ודאי והפרעון ספק, והוי כדינא דנאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי.
אכן באשר כפי הנראה כבר בא המציע השני על שכרו א"כ אין הדין בין המציעים אלא ראובן הוא הנתבע, וכדמשמע מכל הפוסקים דהיכא שכבר החזיר השלישות דעתה הוא נתבע מן הצד השני, אז אין פוטרו הסברא דחזקה אין אדם חוטא למפרע על מה שהחזיר, א"כ לדעתי אין נאמנות לראובן עתה מדין שליש, וכיון שאמר שיתישב בדבר, גם אמר להמציע הראשון בזה"ל "רבי אתה עשית את שלך" דזה מוכח דמה שהי' יכול לעשות היינו שיטה אזנו לזה הענין כבר עשה, ורק הדבר שצריך עתה להביא את הבנים להתראות זה אין לפי כבודו, א"כ הוי הודאה גמורה מפיו, שההתחלה כבר עשה, אף שהוא נותן אמתלאות לדבריו, עכ"פ אמתלא כזו לא יפטרנו משבועה, שבודאי בשעה שהציע לפניו לא נכנסו הדברים ללבו, וכמו שפסק הרמ"א בסימן ע"ה דהיכא שיש רגלים לדבר יכול להשביע היסת, ובפרט שכתב כתה"ר דאין מדרך העולם לדקדק בענין ההתחלה, אכן דבר זה לא נדע לי בבירור שכן הוא הדרך, ואם לכתה"ר ידוע כי כן הוא המנהג יכול לפסוק שאף שבועה לא יועיל, אבל זה ודאי דלהכ"פ הוא מחויב שבועה.
ה) והנה מצד השני כתב כתה"ר כי שמעון טוען שמציע הראשון הציע לפניו את בתו הבכירה של ראובן, וכשנשאל אם יכול לומר על זה בהן צדק, אמר שעתה אין זוכר, ופסק כתה"ר שצריך לשלם ג"כ להמציע הראשון כדין מתחיל, אחרי שיש אומדנות מוכיחות שהרי ראובן אמר להמציע בפירוש שישתדל להציע שידוך בעד בתו הצעירה, כי להבכירה יש לה שיח ושיג עם אחד וזה אין ברשותו.
לדעתי ג"כ יפה דן, ואף כי לכאורה הוי כאינו יודע אם נתחייבתי לך דפטור מלשלם, ולהוציא ממון הא בעי עדות ברורה, נראה לי דבכה"ג מחויב, דהנה בחו"מ סימן צ"א איתא, דאף אם פועלים מתו והחנוני לבדו תובע, נוטל בלא שבועה, לאפוקי מוכח העור דס"ל דחנוני אין נוטל אלא בשבועה, דהא לגבי דידי' הוי כאינו יודע אם נתחייבתי, וכתב הש"ך הטעם משום דיש חמסה דשליח עושה שליחותו, והדברים מפליאים, דהאי דינא דחזקה שליח עושה שליחותו לא נאמר אלא היכא דאין בזה חשד ממון כלל, כגון שלקח פת להניח עירוב דלא משוינן לו שיחפוץ לכפור, ורק לגבי איסור דילמא לא הניח, וישיב אח"כ העת, אמרינן דמסתמא שליח עושה שליחותו, אבל הכא דחשדינן להחנוני או להפועלים שרוצים לכפור ולגזול מאי סברא היא זו, דאיש שאינו שליח חשדינן לו שרוצה לגזול ולקח פעם שני, והחנוני בשביל שהי' שליח לא יחפוץ לגזול, דילמא במכוין לא נתן להפועלים שהי' חפץ ליקח מבעה"ב בחנם, וכי בשביל שהי' שליח לא יחפוץ לעשוק את הבעה"ב.
אכן נראה לי, דהנה בדינא דאיני יודע אם נתחייבתי לך, פליגי, דרב הונא ורב יהודא ס"ל דחייב מטעם ברי ושמא ברי עדיף, ולכאורה טעמא דידהו דכיון דהתובע אומר ברי והנתבע אומר שמא, אמרינן מסתמא מי שהוא אומר בריא הצדק אתו, ולפי זה אם הי' אומר ברי מי שהוא אין נוגע בדבר מכל שכן שיש לנו להאמין את הברי שלו, א"כ איך אמרינן בב"ב דמנה לאחר בידך אין נאמן.
לכן נראה לי דאין הטעם משום דעלינו להאמין יותר את מי שהוא טוען ברי, אלא הענין הוא כך, דכיון דכתיב בקרא מי בעל דברים יגש, א"כ חייבה התורה כשאחד תובע, על השני להשיב לו, ואם אין רוצה להשיב עליו לשלם, כמו היכא דחייבה התורה שבועה אמרינן שאם אין נשבע משלם, ה"נ אם אחד תובע והשני אין משיב צריך לשלם, נמצא דסוברים רב הונא ורב יהודא. דכשאחד אומר ברי ותובע ודאי, מה שהנתבע משיב שמא אין זה תשובה, והוי כאינו משיב כלל, משו"ה דוקא בטוען התובע אבל במנה לאחר בידך דאין התובע טוען, טענת השני לא הוי כלל טענה, זהו סברת מאן דס"ל, איני יודע אם נתחייבתי הוא חייב, אבל מאן דס"ל פטור ס"ל דגם תשובת איני יודע אם נתחייבתי הוי ג"כ תשובה מעליתא, דהרי הוא אומר שאינו יודע, ומספק אין מחויב.
בזה ישבתי מאי דקשה לי גבי שנים שהפקידו בשני כריכות, דמחויב ליתן לזה ולזה מטעם דהוי לו למידק והוא פושע, והקשתי נהי שהוא פושע, אבל עכ"פ הוא ספק אם מחויב הוא לזה, ואטו אם מי שהוא פושע נחייבו מספק, ולא דמי כלל לשאר פושע דהוא מחויב בודאי אכן לדברינו אף מאן דס"ל איני יודע אם נתחייבתי הוי תשובה משליחא, היינו דוקא היכא שאיננו פושע על מה שאינו יודע אבל הכא שהוא הכניס עצמו בפשיעה מתחילה שלא לדעת דכו"ע מודי דתשובתו איני יודע אין זה תשובה ומחויב לשלם.
לפי זה בחנוני כו"ע מודי דמה שבעה"ב משיב איני יודע לא הוי תשובה לטענתו, שהרי הוא הכניס עצמו דהוא לוה להחנוני ליתן, ואח"כ יטעון איני יודע אם כפת בזה גם רב נחמן מודה דמחויב (ממה שזכרו הראשונים בדבריהם בזה שליח עשה שליחותו, זהו הכונה דכשאמר לו שיתן התחייב דהי' לו לחשוב שיתן), אכן הטור ס"ל כדעת הרא"ש המובא בראש סימן ע"ה דאף דכיכעחאאם אין נתברר שבחו אין צריך לשלם חנחנוןל
לפי זה היכא דיש אומדנות מוכיחות דאז לכו"ע טענתו הכל הפיך יודע לא הוי טענה, גם רב נחמן יודה דאיני יודע אם נתחייבתי חייב, משו"ה שפיר דן כתה"ר דמם ששמעין משיב איני יודע אם ששידך הבכירה או הצעירה, כיון שיש אומדנות מוכיחות ששידך הצעירה לכו"ע, איני יודע כזה מחויב.
ו) אכן בדבר סכום הנדוניא, שכתב כתה"ר כי המציע הראשון הציע שיתנו סך מאה אלף רו"כ, והמציע השני ג"כ הציע כן. ואח"כ כשבא המציע עם המחותנים לדין אמרו כי לא נתנו אלא חצי הבית שעלה רק לסך ארבעים אלף רו"ב, וטען המציע כי צריך לשום כמה שוה עתה, ופעם השני כשבאו לדי"ת טענו המחותנים כי הבית נתנו אך לבטוחות וכי שמו הנדוניא בסך שבעים וחמשה אלף רו"כ, ועד שישלם יתן סכום ידוע לכלכלתם, וטוען החכם המציע כי אחרי שהודו מקודם שנתנו חצי הבית, ששוה יותר אין אח"כ הודאת בע"ד כלום.
והביא כתה"ר דברי קצו"ה בסימן פ' סק"ד שכתב בשם תשובת דברי ריבות, שאימתי הוי הודאה כשידע הטוען שמחויב בטענתו, אבל בלא ידע אין כאן הודאה והקצות חלק עליו. וכתב כתה"ר דהקצות טעמו דס"ל הודאה בע"ד הוי מטעם נאמנות, וכתב כתה"ר דמשו"ה בממון מהני הודאת בע"ד משום דאין כאן דבר, שאין הדבר נוגע לבי"ד, אבל בשעה שהוא תובע או מזכה, ויש לו דו"ד בפני בי"ד הוי דבר ואין מועיל הודאת בע"ד, וא"כ נאמנותו רק מטעם אומדנא, וא"כ אם יביא בירור על טענתו יהי' נאמן.
אם כי דבר חכמה רבה דבר כתה"ר אכן אני לא כן עמדי אף שבעיקר הדבר חידשתי זה כבר לתרץ קושית הקצוה"ח כיון דעריות מה דבעי עדים ילפינן דבר דבר מממון, א"כ מדוע בממון לא בעינן עדים לקיום הדבר, ולא איברו סהדי אלא לשקרי ובעריות בעי עדים לקיום הדבר ועיין שם בקצוה"ח. ותירצתו דקרא כתיב עפ"י שנים עדים יקום דבר א"כ אמרה התורה "בדבר" לא קם אלא בעדים, אכן בממון אין זה דבר מה שראובן מכר או הלוה לשמעון. שכל זמן שאינם חלוקים בדבר, אין הדבר נוגע לנו כלל ורק כשחולקים בדבר אז הוי דבר, א"כ הדבר שנאמר בממון מיירי לענין הידיעה, אבל בעריות הרי הדבר נוגע, לנו שמה שהיא מקודשת נאסרה על כל העולם אף אם יהי' רצונם לזה, א"כ הוי "דבר" קיום הדברים, ודבר לא קם בלא עדים, וביארתו שזה כונת הגמ' דפריך בקידושין מ"ש דבממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמו', דזה גופא קשה להגמ' מדוע בממון העדים רק לאגלויא מילתא, ומשני הכא בממון המעשה לא חב לאחריני אבל הכא מעשה הקידושין חב לאחריני והוי דבר, ודבר בעי עדים לקיום.
וכן ישבתי בזה דברי הרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות גירושין טעמא דגט בעי עדים, משום דילפינן דבר דבר מממון, ואי אפשר שהיום הבא עלו' בחנק לפסר תהי' מותרת בלא עדים, ולכאורה תמוהים דבריו, דאטו הרמב"ם טעמא דקרא קדריש, אם יש קרא למה לן טעמא וביארתי דהרמב"ם מפרש אן הגמ', דקאמר איתחזק איסורא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, ונדחקו למה לן תרי טעמי, ופירשו דבעינן דוקא דבר שבערוה וגם אתחזיק, ויש שפירשו דאו אז קתני, אכן הרמב"ם מפרש כן, דזה ילפינן מדבר דבר "דדבר" שבערוה אין פחות משנים, ומהו הדבר בגירושין הא התם לא חב לאחריני (והרמב"ם לא ס"ל כתוספ' דפירש משום דנאסרה לכהן דא"כ תקשה היכא שהיתה גרושה או חללה או זונה למה בעי עדים), לזה קאמר בגמ' דזהו הדבר, דכיון דאיתחזק איסורא דא"א (הבא עלי' עתה בחנק) ועתה היא מותרת לכל העולם, זהו גופא הדבר שניתרת, וא"כ הוי דבר, ודבר שבערוה בעי שנים לקיום הדבר, (משא"כ באיסור כמו בשחיטה וכדומה, אף דהוי דבר ההיתר לא הוי דבר שבערוה, וכתבתי זאת בתשובה אחת ולא אזכור למי).
ז) אכן לדינא בהודאת בע"ד דלפי דברי כתה"ר היכא שההודאה מבי"ד יגרע מטעם דהיכא דהוי בבי"ד הוי דבר, בזה לדעתי אינו כן, דהרי עיקר קרא דכי הוא זה מיירי בטענת שומר או לוה עם המלוה ובעי בי"ד, ומשם הא ילפינן עיקר הדין דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי, ואילו הי' הודאת בע"ד באופן כזה רק מטעם אומדנא, לא הי' מחייב שבועה דהוי רק כפסק בי"ד, ופסק בי"ד אין מחייב שבועה, ועיין קצות שהקשה על דברי הרמב"ם הא בי"ד עדיפא מעדים, ותירץ דטעמא משום דכמו שיש פסק בי"ד לחייב ה"נ יש פסק בי"ד לפטור, והוי כי היכי דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי, אכן תירוצו קשה מאד, דאטו יש פסק בי"ד דאינו מחויב, א"כ איך מחויב שבועה, נימא כיון דבי"ד עדיפא מעדים כמו דעדים היו פוטרים השבועה כן בי"ד יפטרוהו משבועה, אלא דודאי דלפטור אין כאן פסק בי"ד כלל, דאטו בי"ד יודעים שאינו מחויב, רק שאינם מחייבים משום דלא ידעי, אכן קושיתו יש לתרץ בפשוט, דאימתי בי"ד עדיפא מעדים, היכא דבי"ד ראו, אבל היכא דבי"ד פסקו רק מטעם חזקה דאיני יודע אם פרעתיך, או מטעם חזקה אין אדם פורע אף דלחייב מועיל גם חזקות אלו, אבל לחייב שבועה דילפינן מק"ו מפיו, בעי דוקא עדים או פיו, אז חיוב המקצת מועיל לחייב שבועה על המותר, אבל חיובים שבאים מטעם חזקות אין מועיל לחייב שבועה על המותר דלא דומיא דפיו הוא שהודאתו כמאה עדים אף שהודה בשעת תביעת המפקיד, שעדיין בי"ד המה, ואם נימא דהאי אומדנא הוי בירור גמור ממילא אין לחלק בין ש ט. אומדנא להודאה.
אכן בדינא נראה לי דהצדק עם כתה"ר, דהנה הקצוה"ח הביא בסימן פ' ס"ק א' שאלה אם מועיל אמתלא בהודאה, עיין שם בדבריו מה שמביא הקושי' מהרמב"ם דכתב דמועיל אמתלא. והקצות מסיק דאמתלא אין מועיל והרמב"ם מיירי היכא דמתקן דבריו ומה שמועיל השטאה ושלא להשביע הוא משום דזהו דרך העולם.
אכן לדידי נראה דהיכא דהוי הודאה ממש, היינו היכא שכונתו היתה להודות, שם אין מועיל אמתלא, אכן בטענת השטאה הרי הוא אומר שלא הי' כונתו להודות אלא להשעות, א"כ האמתלא מבררת שלא הי' כלל הודאה, וכן שלא להשביע היכא דלא היתה תביעה, א"כ אמרינן דמה שאמר הוא דרך שיחה, אבל בהודאה גמורה אין מועיל אמתלא. אבל כל זמן שאין כאן הודאה גמורה יועיל אמתלא. והיכא דהאמתלא יש בשעת ההודאה אז האמתלא מבררת שאין כאן הודאה, ומשו"ה האומר שטר אמנה הוא זה אם הי' חייב לאחרים נפסק הדין בחו"מ סימן מ"ז דאם כשבעל חובו בא לגבות אמר אמנה הוא אז חוזר וגובה מן הלוה הטעם משום דחזינן האמתלא בשעת מעשה א"כ לא הוי הודאה.
והנה בב"מ (ד' כ"ח ע"ב) איתא דאף בעדים שהביא ואמרו רמאי הוא ואח"כ חזרו ואמרו אין לאו רמאי הוא רצוננו לומר, אמרינן דנאמנין מטעם לא מייתי אינש חובה לנפשו, א"כ היכא שאחד טען דבר שהוא חובה וחזינן בשעת מעשה שהוא הי' סבר שמרויח בטענתו, הרי הוי אמתלא בשעת מעשה, וא"כ לא הוי הודאה, הא דאין טוען וחוזר וטוען היכא דבאו עדים לסתור טענתו הראשונה, היינו משום שיש אומדנא אם האמת כדבריו מדוע לא טען בראשונה, אבל הודאה לא הוי. ובלא אמתלא הוי בירור. גמור, אבל כשיש אמתלא אין כאן הודאה, משו"ה פסק הרמב"ם דבאופן כזה היכא דנותן אמתלא לדבריו הראשונים מהני.
לפי זה בענין תשובת דברי ריבות שכתב הקצות בשמו, דאם הי' סבור שפטור אין כאן הודאה והקצות חלק עליו אם חזינן בשעת מעשה שסבור הי' שפטור אין כאן הודאה, אבל בלא אמתלא יש כאן אומדנא מדוע לא טען כטענתו השני', ואם באו עדים. לכחוש טענתו הראשונה לא יהי' נאמן. אבל עכ"פ אם יהי' אמתלא יהי' נאמן אם יביא בירור.
והנה הכא דחזינן דהם היו סבורים בבאם יטענו שנתן חצי הבית לא ישומו אלא כמו שהי' שוה בשעה שלקחו, הרי האמתלא מבוררת בשעת מעשה, וא"כ יכולים לתקן דבריהם ולומר עתה שנתנו רק לבטוחום, ואף דקשה קצת מדין דטענו חטים והודה בשעורים דאמרינן דפטור משעורים מטעם הודאה, ואמאי לא נימא הא אמתלא מבוררת שרצה לתבוע יותר, אכן התם הא איך מתקן דבריו, וגם עיין ש"ך שהקשה כן כיון שרוצה לתבוע יותר מאי הודאה היא, ועיין נתיבות שהודה ג"כ לדברי הש"ך, אלא שכתב דעכ"פ לא יוכל לתבוע כיון שלא הי' טענה על זה, אבל שיתחייב עי"ז בודאי דלא יתחייב.
לפי זה נראה לי דיותר מן סך מאה אלף רו"כ לא יוכל לתבוע, אבל עכ"פ מהסך הזה יוכל לתבוע, כי זה נראה מוכח ששמו זה בסך כזה, כי מה שהוא מכלכלם שוה יותר.
וגם מה שכתב כתה"ר דיוכל להיות כיון שהציע הענין ונתרצה בסך הזה אף אם יתנו אח"כ יותר לא יתחייבו בשכר שדכנות, היא סברא טובה ואף שכתב כתה"ר להסתפק משום דעיקר השכר בעד הענין בעצמו וסכום הנדוניא אינו אלא לסימן, אף אם נאמר כן ג"כ אמרינן שסכום הנדוניא שהוא לסומן הוא סכום כזה שחזינן שהי' נוגע לעצם הענין שבו תלוי הענין, אבל מה שנותנים יותר האבות והבנים זה אין שייך להשדכן, והכא חזינן דהמציעים דברו רק על סך מאה אלף רו"כ הרי שנתרצו הצדדים זל"ז בעד סכום הזה, א"כ הענין הי' תלוי בסך הזה, ורק מסך הזה יכולים המציעים לדרוש שכר.
מה שכתב כתה"ר שהמציע תפוס מכסף ראובן המגיע לראובן מאת לוי וכסף לוי נמצא ביד המציע, לדעתי אין זה תפוס לדינא, דלוי הוא בעל דינו של המציע, ועיין בחו"מ סימן קכ"ה סעיף ג'.
ע"כ לדעתי על המחותנים לשלם שכר מן הנדוניא סך מאה אלף רו"כ וד' יצילנו משגיאות. ידידו מוקירו. יום א' ב' לחדש ניסן שנת תר"פ.