שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
חושן משפט
סימן סו
בהתראה למלקות אי צריך שהמותרה יתיר עצמו למלקות. החיים והשלום לכבוד ש"ב ה"ה הגאון הגדול פאר ישראל מופת הזמן טובייני דחכימא יראת ה' אוצרו כקש"ת מו"ה ר' חיים ברלין שליט"א. הגאב"ד דק"ק יעליסאוועטגראר והגליל. אחדשתה"ק. מכתב כבוד גאונו נכון הגיעני, וישמח לבי על אשר ח"ל יתקבל ספרי לרצון לפני גאוני ישראל.
והנה רום גאונו הואיל להודיעני את אשר השיג את הכהן הגדול את האורים והתומים אשר כתב כי בהתראה למלקות אין צריך שיתיר עצמו למלקות ולא ילפינן בזה מלקות מדיני נפשות, וע"ז האיר לנו כבוד גאונו עיינין מגמ' מפורשת להיפך מדברי התומים, מסוגיא דפ' הנשרפין דף פ"א, דאמרינן שם התרו בו ושתק, התרו בו והרכין ראשו דמלקות ליכא, והוא פליאה עצומה על רבינו התומים:
והנה עלה בדעתי לתרץ טעמא דהתומים, ואמרתי אכתוב זה לכ"ג אם ישר בעיניו.
א) דהנה איתא בתוס' סנהדרין מ"א, בד"ה באשה חבירה. שהקשו בתוס', הא בעי שיתיר עצמו למיתה, ותירצו בתוס' בחד תירוצא, דחבר חשיב כהתיר עצמו והנה לכאורה דברי התוס' תמוהים, כיון דקי"ל אף שקיבל התראה ואמר יודע אני אעפי"כ פטור עד שיתיר עצמו למיתה בפירוש, וכיון שאמר יודע אני וקיבל התראה הרי הוא חבר לדבר זה, ואעפי"כ פטור, דגזירת הכתוב הוא שאין מחויב עד שיאמר בפירוש שעושה זה על מנת שיחויב מיתה, א"כ מאי מועיל שחבר הוא ויודע, עכ"פ לא אמר שעושה זה על מנת שיחויב מיתה.
וצ"ל דהתוס' לא ס"ל כדברי הרמב"ם דאף אם אמר יודע הוא היינו שקבל ההתראה שהתרו בו שאם יעשה יחויב מיתה ואמר שיודע הוא, פטור עד שיאמר שעושה על מנת שיחויב מיתה, אכן התוס' ס"ל כדעת רש"י דמפרש שם על ברייתא שקיבל התראה, שפירש רש"י דקיבל התראה הוא שאמר יודע אני שמוזהר שלא לעשות היינו שיודע רק שאסור לו לעשות אבל עוד לא מוכת מדבריו דיודע הוא שיהרגוהו או שילקוהו, וגלי קרא דיומת המת דבעינן שיאמר בפירוש שיודע הוא שאם יעבור ילקוהו או יהרגוהו, וגלי לן קרא דלא סמכינן בזה על הוכחת שיודע, וכמו בשיעור לאחר כדי דיבור, דאמרינן אשתלי אף שלגבי דברים אחרים הוא בחזקת שלא שכת, גלתה התורה מקרא דיומת המת דהכא בעינן התראה בבירור וכדאיתא בקצות (בסימן כ"ח ס"ק ה').
ולפי"ז מיושב קושיתינו על דברי התוס' דלא ס"ל כלל דגזירת הכתוב שיאמר שעושה על מנת שיתחייב מיתה, רק דבעינן קבלת התראה למלקות או למיתה בהדיא, משו"ה בחבר דהוי ודאי דיודע שילקוהו או יהרגוהו אליבא דר' אסי בר' יהודא, משו"ה לא צריך התראה.
כל זה לתירוץ השני, אכן לתירוץ הראשון יסבור כהרמב"ם דאף אם קבל התראה ויודע הוא שאם יעבור יהרגוהו בעינן שיאמר שעושה על מנת להתחייב מיתה משו"ה תירץ בתירוץ הראשון דר' אסי בר' יהודא לא ס"ל דבעינן שיתיר עצמו.
וזה ג"כ תלוי בשני התירוצים שבדברי התוס' בדף מ' ע"ב ד"ה מנין, דלתירוץ הראשון דקרא דצריך התראה הוא בחבר, א"כ לא ידעינן עדנה שבדין קבלת התראה בעינן ידיעה בודאי ולא סמכינן אחזקת [ידיעה[, והדין הזה דלא סמכינן אחזקת (ידיעה] דמשו"ה בעינן התראה תוך כדי דיבור, זה ילפינן מיומת המת, אכן לתירוץ השני שם, דמקרא ד"וראה" ידעינן כבר דגבי קבלת התראה בעינן דוקא כדי דיבור, וזה עיקר הלימוד מהאי קרא, ממילא אייתר קרא דיומת המת דבעינן דוקא שיאמר שעושה על מנת שיחויב מיתה, אף שידעינן בבירור שיודע וקיבל התראה שאם יעשה יענשוהו, בעינן שיאמר שעושה . על מנת להתחייב מיתה.
והנה להאי תירוצא דחבר הוי כהתיר עצמו, דע"כ דטעם דהתיר, הוא רק לידע בבירור שיודע שיענשוהו, בודאי דלא הביא כלל התומים ראי' דגבי מלקות לא בעינן התיר עצמו, שהרי להאי סברא לא קשה כלל קושיתו איך שייך בעדים זוממין התראה הא בעינן יתיר עצמו, דבודאי שייך יתיר עצמו היינו שיאמרו אנחנו שבאם מעידים עדות שקר ויבואו זוממין יענשו על זה מלקות או מיתה, ואין לך ידיעה ברורה יותר מזה, ובודאי דדין זה הוא גם במלקות,. שהרי קרא דיומת אינו רק גילוי דקבלת התראה בעינן בבירור.
אכן באמת התומים הביא ראיתו רק אליבא דהרמב"ם דהוא ס"ל דאף אם יודע בבירור שיענשוהו או ילקוהו גזירת הכתוב שאינו מחויב עד שיאמר אני עושה על מנת להתחייב, והוא כתירוץ האחר שבתוס'.
והנה מדברי רש"י כבר הוכחנו דרש"י ס"ל כהאי סברא דהא דבעינן שיתיר עצמו למלקות הוא כדי שנדע בבירור שקיבל התראה שילקוהו או יענשוהו, א"כ לא קשה מה שרש"י כתב שם בדף פ"א דגם גבי מלקות בעינן שיתיר עצמו בהדיא למלקות, שהרי בודאי אליבא דרש"י דין זה שיאמר בבירור שמקבל התראה למלקות בודאי דבעינן, ודברי התומים הם רק אליבא דהרמב"ם. וכמבואר בדברי התומים, ואליבא דהרמב"ם אדרבא ראי' מהא סוגיא לדברי התומים.
והנה היכא דהתרו בו ושתק, או הרכין ראשו, דמשמע מדברי רש"י דמשו"ה לא לקי משום דלא התיר עצמו למלקות, אכן מדברי הרמב"ם משמע דלא לקי משום דלא קיבל עליו התראה, שהרי בפי"ח מהלכות סנהדרין הלכה ה' כתב הרמב"ם, וז"ל, מי שעבר על איסור כרת או מיתת בי"ד והתרו בו והרכין ראשו או שתק ולא קיבל עליו התראה וכו' ומסיק הרמב"ם. וכל אלו שלא קבלו עליהן ההתראה מכין אותו מכת מרדות עכ"ל הרמב"ם הרי דברי הרמב"ם בהרכין ראשו דלא קבלי עליו התראה, דאם מיקרי קיבל עליו התראה הי' להרמב"ם לומר, וכל אלו שלא התירו עצמם, וכן משמע מדברי הרמב"ם (בפי"ב מהלכות סנהדרין ה"ב) ז"ל, וכיצד מתרין בו אומרים לו פרוש או על תעשה שזו עבירה היא וחייב עתה עלי' מיתת בי"ד או מלקות, אם פירש פטור, וכן אם שתק או הרכין בראשו פטור, ואפילו אמר יודע אני פטור, עד שיתיר עצמו למיתה וכו', הרי דהרכין ראשו לא מיקרי יודע אני דהיינו קבל עליו התראה.
והנה לפי"ז יהי' מוכח מדברי הגמ' אדרבה כדברי התומים, מדלא קאמר רבותא יותר דאף בהתרו בו ואמר יודע אני פטור ממלקות, ע"כ דהיכא דאמר יודע אני מחויב מלקות כיון שקבל התראה אף שלא התיר עצמו למלקות, משו"ה נקט רב שתק והרכין בראשו ולא יודע אני [וא"כ ראי' דבמלקות אין צריך שיתיר עצמו למלקות
אך יש להוכיח דהרכין בראשו מיקרי קבלת הדברים, מדאמרינן בגיטין (ד' ס"ז ע"ב), נשתתק ואמרו לו לכתוב גט לאשתך והרכין בראשו כו' כותבין ונותנין גט לאשתו, הרי דהרכין בראשו הוי כדיבור שמקבל הדברים ויכולים העדים להעיד ע"פ הרכנת הראש שצוום לכתוב גט לאשתו, אף הכא בסנהדרין כיון דהתרו בו והרכין בראשו הוי כמקבל הדברים ואמר יודע אני, ואעפי"כ לא לקי, משום דלא התיר עצמו למלקות.
ויש לחלק, דבגיטין הא לא עשה מעשה המוכחת להיפך, אבל במלקות המעשה שעושה מוכיח שהרכנת ראשו לא היתה קבלת התראה, דאיך נימא שקבל התראה ואעפי"כ יעשה מעשה שילקוהו, בודאי יש סברא לומר דלא כיון בהרכנת ראשו לומר שיודע שילקוהו, אבל בגט אמרינן דהרכנת ראשו הוי קבלת הדברים כיון שלא עשה מעשה המוכיח נגד זה, ובסתמא הוי קבלה.
אך באמת נראה לי דתלי באשלי רברבי, דהנה הרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות גירושין הלכה ט"ז, מי שנשתסקי והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו, וצריכים לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו, וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש עכ"ל הרמב"ם, והנה הרבו להשיב על דברי הרמב"ם אלו, חדא אמאי לא הביא הרמב"ם הא דאמרינן בגמ' דצריכין לבודקו חד לאו ותרין הן וחד לאו, וכן למה לא כתב הרמב"ם גם גבי כתב בכתב ידו דצריכין לבודקו ג' פעמים, ומאין לקח הרמב"ם דין זה דכתב ידו עדיף מהרכין בראשו, ועוד אדרבה כתב ידו גרע מהרכין בראשו, שהרי אמרינן בתוספתא, כתב בכתב ידו לסופר כתוב ולעדים חתומו הרי הגט פסול עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו:
הרי דכתב ידו פסול וגרע מהרכנת הראש, ובירושלמי איתא, כתב בכתב ידו לסופר כתוב ולעדים חתומו הרי הגט בטל, דמשמע דהוא מן התורה. ודוקא הרכנת הראש חשיבא כקול.
ב) ולישב כל זה נראה לי, דהנה בספרינו "לבוש מרדכי" כתבנו בסימן מ"ב, על חקירת הקצוה"ח אם שמעו עדים אחד שהודה לחבירו שחייב לו מנה ולא ראהו. רק הכירוהו רק בטביעת עינא דקלא אם מועיל, והביא הקצוה"ח דלא מהני מדבעינן גבי מסית שידליקו הנר כדי שיהא העדים רואין אותו, ומה שסומא מותר באשתו בטביעת עינא דקלא, באיסור שאני, והקשה ע"ז הנתיבות, הא איסור חמור מממון, וראית הקצוה"ח ממסית דחה הנתיבות, דגבי נפשות שאני דבעינן ידיעה וראי' ואנחנו ביארנו שם לדברי ר"ת דמדפסלינן סומא להעיד מפני שאינו יכול לראות בעיניו, אף שיוכל לכון מדת המשקולת, ע"כ דס"ל ראי' בעינים בעינן, א"כ מכ"ש היכא דלא ראה כלל העדות דפסול, הרי דגם בממון בעינן ידיעה, וראי' מגמ' שבועות (ד' ל"ד ע"א) דאיתא שם, מנין שבעדות ממון הכתוב מדבר מדכתיב והוא עד או ראה או ידע, בעדות המתקיימת בידיעה בלא ראי' הכתוב מדבר הוכחנו מגמ' הנ"ל גופא, דגם בממון בעינן ידיעה וראי' לגבי האמנת עדים, דממון ונפשות שוין, דאם נימא שחלוקין בדינן לגבי דין זה, מאי פריך לימא לית לו דר' אחא, דאי אית לו דר' אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה (עדי ידיעה בלי ראי'), ואם נימא דרק בדיני ממונות מועיל ידיעה בלא ראי' ולא בדיני נפשות, מאי פריך, הא משום זה אין מועיל בדיני נפשות משום דהוי ידיעה בלא ראי', ע"כ דבגמנא דמועיל בדיני ממונות מועיל גם בדינא נפשות ורק לגבי הודה חלוקין, ושם ביארנו זאת בטוב בע"ה ומה שהקשה הנתיבות הא חמור איסור מממון כדאמרינן בב"מ, ביארנו דלא דמי דין עדים, דשם אמרינן בחולין דאינו מועיל ובעינן טביעת עין, וכדמוכח מתוס' דאף לגבי עדות ממון בעינן טביעת עין, אבל לגבי איסר מועיל סימנין אם נימא סימנין דאורייתא, ה"נ בידיעה בלא ראי' או בטביעת עינא דקלא מועיל לגבי איסור, אבל לא היכא דבעינן עדות (כל זה ביארנו בסימן מ"ב בד"ה ובמלג געג וה"ה):
והנה הרמב"ם כתב בפ"ז מהלכות גירושין הלכה י"ח וז"ל, נתנו לה ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפ"נ עד שנשתתק הרי זה יתקיים בחותמיו, ואח"כ ינתן לה עכ"ל, והנה דברי הרמב"ם הם נגד הסוגיא בגיטין דמוקמינן למתניתין דנתנו לה ואינו יכול לומר מיירי בחרש, ולדברי הרמב"ם דאלם פסול תקשי אמאי לא קתני במתניתין דין אלם, והלח"מ הקשה שם לדברי הרמב"ם דאלם פסול לומר בפ"נ ובפ"נ מפי הכתב, אמאי לא מני לקמן בדף כ"ג גבי אלו שפסולין להביא הגט, אמאי לא חשיב אלם, והר"ן כתב דאלם כשר לומר בפ"נ מפי הכתב, שהרי האמינו בעדות אשה מפי הכתב וכשר לגבי גט שהכתב מוכיח.
ונראה לתרץ, דהנה הרמב"ם כתב שם בהלכה י"א, גט שכתבו בארץ ישראל וחתמו בחו"ל, צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ, כתבו בחו"ל וחתמו בא"י אינו צריך לומר בפ"נ ובפ"נ והשיג ע"ז הראב"ד, ז"ל, ואפילו נתנו בארץ עכ"ל, וכבר תמהו המ"מ על השגת הראב"ד, דע"כ מיירי הרמב"ם בנתנו בארץ, דאם נתנו בחו"ל אף אם הי' נכתב ונחתם בארץ הי' צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, שהרי פסקינן דגם המוליך צריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ.
אכן הראב"ד מתרץ לנו בזה קושיא עצומה, דהנה הובא דעת הראב"ד דאנן פסקינן כרבה דהטעם משום לשמה, א"כ תקשה אמאי בכתבו בחו"ל וחתמו בא"י אינו צריך לומר בפ"נ ובפ"נ, הא כיון דהכתיבה בחו"ל א"כ יש כאן חשש דלשמה, ע"ז תירץ הראב"ד דמיירי בנתנו בארץ, לא כפירוש הכ"מ דשליח נתן הגט לאשה, רק כונת הראב"ד דהבעל נתן להשליח הגט בארץ.
ולפי זה לא קשה, דהנה לאחר שלמדו. אין החששא על הגט זה, רק משום שמא יחזור הדבר לקלקולו, א"כ זהו דוקא כפי גזירתם דגזרו במביא גט ממ"ה או במוליך, אבל במביא השליח הגט מארץ לארץ אין צריך היינו דלא הי' בכלל התקנה, וכיון דנתן הבעל לשליח בארץ, משו"ה אין צריך לומר בפ"נ היכא דהחתימה היתה בארץ. אבל היכא דהחתימה היתה בחו"ל, כיון דשם יש הטעם דילמא אתי בעל ומערער, דאז יש חשש על האי גט גופא, אף שנתנו בארץ, היינו שהבעל נתן להשליח בארץ לומר בפ"נ ובפ"נ.
אכן הרמב"ם לטעמי', דס"ל הטעם משום עדים מצוין לקיימו, משו"ה לא איצטריך לאוקמי בנתנו הבעל לשליח בארץ, ומה שהביא הראב"ד ראי' דהלכה כרבה דהטעם משום לשמה מדאמרינן אפילו לא כתב אלא שיטה אחת לשמה, פשוט דהרמב"ם יסבור כתקנת רבנן משום דלא ליתי לאחלופי בשאר שטרות תקנו שיאמר בפני נכתב, היינו שיוכל להעיד גם על הכתיבה, וא"כ אימתי הוי עדות על הכתובה, היכא שיודע שנעשה לשמה.
ולפי מה שביארנו לעיל דבאיסור סומכין על טביעת עינא דקלא, ורק לגבי עדות בעינן ראי', יתורץ קושית התוס' (בגיטין ד' ו' ע"א) שהקשו. כיון דמועיל קן קולמסא וקן מגילתא אמאי סומא פסול, אכן לדברינו ניחא, דהנה לגבי עדות על החתימה שמעיד בפני נחתם דהטעם דתקנו רבנן משום שמא יבוא הבעל ויערער, ואם יבוא הבעל ויערער אילו לא הי' מעיד מקודם בפני נחתם הי' הגט בטל מדאורייתא ורק היכא שהעיד מקודם אז אין מועיל ערעור הבעל, (וכמו שביארנו במקום אחר דהטעם משום דעדות העד הי' על הגט שהוא גט כשר והוי כמו דכתב הרמב"ם (בפט"ז מה' סנהדרין ה"ו), דהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק דאף אם אחד העיד שחלב הוא ואכלו אחר כך לוקין עליו, ובספר "לבוש מרדכי" סימן כ"ח כתבתי, דהטעם משים דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים. דילפינן מלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת, אבל לשאר מילי קם כשנים, ושם בסימן הנ"ל כתבתי פליאה עצומה על השב שמעתתא שכתב שהדין הוא בהוחזק ל' יום ומשו"ה היכא שהעיד העד שהגט כשר קם הוא כשנים, ומשו"ה אין מועיל אח"כ ערעור הבעל, ולא דמי להא דבגמ' פריך הא אין דבר שבערוה פחות משנים, דהתם כיון דסבור דמן התורה בעי קיום סבר דאימתי נעשה שטר וגט כריתות כשמעידין בב"ד, וא"כ הרי עושהו עתה לספר כריתות ודו"ק) וכיון דבעי דיני עדות משו"ה סומא פסול, שהרי לא ראה, וטביעת עינא דקלא אינו מועיל, אבל לגבי הכתיבה דשם בעינן שיוכל לומר בפ"נ לשמה, ולא בעינן ע"ז דיני עדות, משו"ה אם שמע:
קול קולמסא יוכל למימר בפ"נ לשמה, ובודאי דקן קולמסא אין מועיל רק על הכתיבה אבל לא על החתימה.
ג) לפי"ז מיושבים כל הקושיות שהקשו על הרמב"ם שכתב דאילם פסול להעיד בפ"נ, מה שהקשה הר"ן שהרי גבי עדות מיתה מועיל מפי הכתב, שם לא בעינן רק ידיעה שמת, שהרי עכו"ם מסיח לפי תומו כשר, אבל לגבי בפ"נ בעינן עדות כדי שאם יבא הבעל ויערער יהי' מקודם עדות העד שיהי' הגט כשר ויועיל כשנים כדאמרינן כל מקום שהאמינה תורה, א"כ הא בעי דין עדות, וכיון דעדות בכתב לאו עדות היא, שהרי נאמר מפיהם ולא מפי כתבם, משו"ה אין מועיל עדות האלם בכתב, והא דבגמ' מוקי למתניתין דואיני יכול לומר, בחרש ולא מוקי באלם, משום דהתם קאי אליבא דרבה, והנה התוס' פירשו בד"ה אי הכי, דלרבה עיקר החידוש דמתניתין דאף שלא אמר בפ"נ ובפ"נ היכא שנתקיים בחותמו כשר, ואף שלא נתקיים תקנתא דרבנן שתקנו שמא יחזור הדבר לקלקולו, משו"ה אליבה דרבה אי אפשר לאוקים באלם שהרי אין חידוש שכשר היכא שנתקיים בחותמיו, שהרי גם תקנתא דרבנן אי אפשר לקיים שיגיד מפי הכתב, שהרי מוכח בגיטין דף ע"א, דעדות מפי הכתב הוי הגדה, ורק דעדות פסול דבעינן מפיהם, ובכתב הוי הגדה ולא מפיהם, וא"כ יגיד האלם מפי הכתב בפ"נ ובפ"נ, שהרי עדות לא בעינן, כיון דכבר נתקיים בחותמו, ולהעיד שהוא לשמה כיון דהלעז הוא רק מדרבנן מועיל גם מפי הכתב כמו שמועיל טביעת עינא דקלא, שהרי מועיל קן קולמסא וקן מגילתא, הרי דלא בעינן עדות גמורה, אכן להרמב"ם עוקר החידוש דבעינן שיתקיים בחותמיו, משום שאם יבוא הבעל ויערער מזויף יצטרך קיום מן התורה, א"כ בעי שיהי' להעד דין עדות גמורה, משו"ה אין מועיל מפי הכתב, משו"ה נוכל לאוקים מתניתין דאינו יכול, באלם.
ומה שהקשו אמאי לא תלי אלם לקמן גבי אלו שפסולין להביא הגט, נראה לי, דהנה הקצוה"ח בסימן מ"ו רצה להוכיח דאלם פסול הגוף הוא, כמו שסימא פסול, אף שהי' יכול להעיד עפ"י טביעת עינא דקלא, ה"נ אף שיכול להגיד בשטר, כיון שאין יכול להעיד בע"פ, אך דבריו תמוהים, סומא כיון דכתב קרא או ראה, משו"ה אין יכול להעיד, שהרי אין יכול לראות בשום מקום, אבל אלם אם נימא דבשטר הוי הגדה, א"כ נהי שלעדות בע"פ דבעינן מפיהם לא יוכל להעיד, אעפי"כ לא נוכל לפוסלו מדין דלא יגיד, שהרי יוכל להגיד בכתב, והרי לא בעינן שיהי' כשר לכל עדות, שהרי החשוד על העריות פסול לעדות אשה, וכשר לעדות אחרת, ובדברי קצוה"ח הארכתי במקום אחר, וכיון דלא הוי פסול הגוף. רק פומא דכאיב לי', משו"ה לא תני לו גבי פסולין, דשם מני אלו שאף אם נתפתחו פסולין, משא"כ אלם אם יתפתח יהי' כשר.
והנה לפי דברינו דהגדה בכתב הוי הגדה. ורק בעדות אין מועיל דבעינן מפיהם, הנה אם הבעל כתב להם שיכתבו ויחתמו. בודאי דהוי כשמיעת קולו, אכן לא עדיף משמיעת קולו, והנה אם שמע קולו שאמר להם לכתוב ולא ראו אותו בשעה שאמר, בודאי דהי' הגט בטל, שהרי העדים בעינן שיהי' על פי ידיעה וראי', אבל הסופר אם שמע קולו ולא ראה אותו יהי' כשר, וגם סומא כשר לכתוב הגט.
מעתה מיושב הסתירה, דבירושלמי איתא כתב בכתב ידו לסופר לכתוב ולעדים לחתום דהגט בטל, דמשמע מן התורה, ובתוספתא איתא הגט פסול עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומי, אכן בירושלמי כיון דהי' המעשה שכתב לעדים, א"כ הרי עדותם בלא ראיתו בשעה שאמר להם, משו"ה הגט בטל מן התורה, שהרי בעדות בעינן ראי', ועיקר עדותם שהבעל צוה להם לחתום, וזה לא ראו, אכן בתוספתא דקתני עד שיאמר לסופר כתוב, ג"כ לא מצי למיתני הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר, דהרי לסופר סגי מן התורה בידיעה בלא ראי', דלגבו לא בעי דין עדות, ורק מדרבנן פסול, שמא תזייף, משו"ה נקיט הרי הגט פסול, דפסול הוי בודאי.
וכל זה היכא דלא כתב לפניהם, אבל בכתב לפני העדים והסופר, דאז הוי ראי' וידיעה, דהרי בכתב ג"כ הוי הגדה, בכה"ג כשר, משו"ה הרמב"ם דמיירי שאמרו לו נכתוב, והרכין ראשו או שכתב (לפניהם) בכתב ידו (תשובה על שאלתם נכתוב גט?) בכה"ג כשר, וזהו דעת הקונדרסים שהובא בב"י, שמחלק בין כותב בכתב ידו לעדים ונותן להם. או שולח ע"י אחרים, והב"י הביא הטעם משום אומר אמרו, והוא תמוה, דהרי הכא כותב להם גופא והאחרים הם רק נושאים הכתב, אכן לפי דברינו ניחא.
ומה שלא הביא הרמב"ם סוגית הגמ', דבעינן דוקא חד לאו ותרין הן ועוד משמע מגמ' דבעינן דוקא ו' פעמים, וכן הוא בירושלמי, והרמב"ם כתב רק ג' פעמים נראה לי, דהנה בירושלמי איתא, אמר ר' אבא מרי, בחרש אנן קיימין ואין שליחות לחרש ר' יוסי בר' בון אמר בבריא אנן קיימין, למה אינו גט אני אומר מתעסק בשטרותיו, ותני כן במה דברים אמורים בזמן שנשתתק מתוך בוריו, אבל אם נשתתק מתוך חוליו דיו פעם אחת, ובלבד במסרגין לי, נכתוב גט לאשתך והוא אומר הן, לאמך והוא אומר לאו, לאשתך והוא כו', לבתך והוא אומר לאו, לאשתך והוא אומר הן, לאחותך והוא אומר לאו, והקשה שם בשירי קרבן, מדוע השמיטו הפוסקים דין הירושלמי בנשתתק מתוך חליו דלא בעי בדיקה ג' פעמים.
ונראה לי דפירוש הירושלמי הוא כן, דר' אבא בר מרי אמר בחרש קיימינן, פירש דהבדיקה שלש פעמים הוא משום דכל זמן שלא בדקנוהו שלש פעמים, חיישינן שמא חרש הוא, ור' יוסי אמר בברי קיימינן, פירוש דכבר ידוע לנו ע"י בדיקה שהוא ברי, ופריך למה אינו גט, (פירוש אם לא בדקנוהו שלש פעמים אינו גט, ואמאי, כיון דידוע לנו דבריא הוא), וע"ז משני, דהבדיקה שלש פעמים לאו מטעם שמא הוא חרש, רק דבעי בדיקה על ההרכנה, אם כונתו שיכתבו גט, דדילמא מה שהרכין ראשו מתעסק בשטרותיו בעלמא הוא, וע"ז פריך מהא דתני במה דברים אמורים בזמן שנשתתק מתוך בוריו אבל אם נשתתק מתוך חליו דיו פעם אחת, ובשלמא אם נימא דהא דצריך בדיקה הוא משום שמא חרש הוא ולאו דעתא צילתא, שייך לחלק דבנשתתק מתוך בוריו הוי ריעותא:
ובנשתתק מתוך חוליו אין אלמותו ריעותא דמשום כחישותא הוא. אבל אם הבדיקה צריך משום דכל זמן שלא בדקנוהו ג' פעמים אין הרכנתו ראי', דדילמא מתעסק בעלמא הוא, א"כ אף בנשתתק מתוך חוליו ליבעי בדיקה, שהרי אף בבריא צריכה בדיקה וע"כ חזר בו, ומשני, דבעי ו' פעמים משום חשש דשיחייא דהן או דשיחויא דלאו.
ולפי"ז יפרש הרמב"ם גם בגמ' דילן, כן, דמעיקרא הי' סבור דגם הבדיקה אם הוא שפוי בדעתו הוא ג"כ בבדיקה זו דבודקין ג' פעמים, ומשו"ה דילמא שיחיא דהן או לאו נקטי', ומשני דבעי ו' פעמים, אכן ר' ישמעאל משני, דהבדיקה אם הוא שפוי בדעתו, בודקין אותו בפרי, היינו ששואלין איזה פרי יש בימות החמה וכדומה, והבדיקה דאיתא במתניתין אם אמר על לאו, לא קאי כלל לגבי בדיקה אם הוא שפוי בדעתו, רק מיירי דכבר ידוע לנו שהוא שפוי בדעתו, ורק הבדיקה היא אם הרכנתו בכונה, או מתעסק בעלמא, משו"ה די בג' פעמים. דכיון דידעינן ששפוי בדעתו הוא לא חיישינן לשיחיא דהן או לאו, ומשו"ה לא הביאו הפוסקים דין דנשתתק מתוך חוליו דלא לבעי בדיקה רק פעם אחת, שהרי כיון דגמ' דילן סבר דבעינן בדיקה משים דילמא מתעסק הוא, כדקתני דבי ר' ישמעאל, א"כ הרי גם בבריא גמור בלי בדיקה שלשה פעמים אינו מועיל.
ומדוקדק מאוד לשון הרמב"ם שכתב, מי שנשתתק והרי דעתו נכונה כו' בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריך לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. ולכאורה כיון דכתב כבר הבדיקה, למה הוסיף, וצריך לבודקו, אלא דבאמת כיון דפסק כר' ישמעאל, הבדיקה ג' פעמים, והבדיקה דילמא נטרפה דעתו, הם תרי מילי, הבדיקה שלש פעמים הוא על ההרכנה, אם אינו מתעסק, והבדיקה אם נטרפה דעתו, הוא מלבד הבדיקה הז', ומשו"ה מיושב דברי הרמב"ם גבי כתב בכתב ידו דמועיל, ולא כתב כבתחילה דבעינן בדיקה ג' פעמים, שהרי כיון דהבדיקה היא דילמא מתעסק הוא, בכתיבה לא שייך מתעסק, ולבודקו אם נטרפה דעתו הרי כתב, והרי דעתו מיושבת, דהכונה דבדקנוהו אם מיושב בדעתו, ומיושב לפי דברינו כל קושית המפרשים על הרמב"ם.
ד) נמצא לפי דברינו, יש מחלוקת בין הרמב"ם ובין רש"י ותוס' בדין דהרכין ראשו, דהרמב"ם ס"ל דכל זמן שלא בדקנוהו ג' פעמים אמרינן דהרכנתו הוא רק מתעסק בעלמא, אף שידעינן שדעתי שפוי.
א"כ לדברי הרמב"ם, אדרבה מוכח מדברי הגמ' מדקאמר הרכין ראשו. ולא נקט רבותא יותר דאמר יודע אני, ע"כ דדוקא הרכין ראשו דלא הוי קבלה (כל זמן שלא בדקנוהו שלש פעמים) שם אין מלקות, אבל אמר יודע אני, יש מלקות, הרי דלא בעינן שיתיר עצמו.
אכן רש"י ס"ל דהרכנה הוי קבלה, והבדיקה הוא כדי לידע שהוא שפוי בדעתו, משו"ה כתב רש"י ז"ל, דהטעם משום דלא התיר עצמו.
ולפי דברי הרמב"ם יתישב מאי דקשה לי לכאורה, דאמרינן שם, בכיפה צריכה התראה קא מפלגי, והנה לכאורה פליגי אבא שאול ורבנן בזה, דאבא שאול ס"ל דכיפה הוא עונש ככל העונשים, כמו מלקות ומיתה, ומשו"ה בעי כדיני כל העונשים, ורבנן ס"ל דכיפה איננה עונש, רק איש המועד לעבור כונסין אותו לכיפה, וא"כ תקשי לאבא שאול איך מועיל התראה לכיפה. כיון דהכא מיירי דלא קיבל התראה, או לא התיר עצמו, א"כ איך יכניסוהו לכיפה, (ודוחק לומר דהכא הוי דין אחר).
אכן לדברי הרמב"ם מיושב, ויהי' מזה ראי' לדברי התומים דאף דלא לקי משום דהרכין ראשו לא הוי קבלת הדברים משום דילמא מתעסק, היינו כל זמן שלא ראינוהו בהרכנת ראשו ג' פעמים, אבל כיון דכבר ראינוהו ג' פעמים שמרכין ראשו על ההתראה, א"כ הרי בדקנוהו שאינו מתעסק, א"כ הרכנת הראש הוי קבלה, משו"ה כונסין אותו לכיפה.
והנה כל זה אינו אלא תירוץ על זה דהרי לא קבל התראה, דכיון דעשה ג' פעמים הרכנת הראש הוי קבלת התראה, אבל על הא דפסק הרמב"ם דבעינן שיתיר עצמו בהדיא ויאמר שעושה על מנת להתחייב מיתה, הרי לא התיר עצמו, ע"כ דבמלקות לא בעינן כלל התיר עצמו.
סימן סז בדין פסול לעדות פסול לשבועה
חג שמח וכשר לכבוד ידי"נ הגאון האמיתי מופת הדור והדרו כש"ת מו"ה ר' אברהם יצחק הכהן שליט"א. הרב הראשי לאה"ק קבלתי מכתבו היקר ואפריון נמטי לחדר"ג. שרוצה לתרץ דברי קדשו של הגר"א זצוק"ל, שאנכי תמהתי עליו בספרי (על ב"מ) דף י"ג ע"א. אך אנכי לא הבנתי עוד את דברי הגר"א זצוק"ל הדר"ג כתב, ז"ל, נתעוררתי שכונתי ז"ל היא רק, מאחר דהלכה רוחת היא שפסולי עדות הם חשודים על השבועה ואין שבועתם כלום, כמבואר בחו"מ סימן צ"ב ס"ג, ומאחר שמומר לאכול נבילות ודאי פסול הוא לעדות, א"כ שבועתם איננה כלים, ואין זה ענין כלל אם הוא חשוד לדבר אחד או לא, שיכול להיות שעל איסורים אחרים אינו חשוד ונאמן עליהם גם בלא שבועה, אבל במה שהוא נחשד אין השבועה שלו מעלה כלל, ולכאורה הוא מקור מבורר להלכה זו וזאת הוא כוונתו של הגר"א ז"ל במה שהעיר ע"ד הרשב"א שבקש לדין זה של העד נאמנות על השבועה ראיות אחרות עכ"ד הדר"ג.
אכן כפי הנראה לא ביארתי היטב תמיהתי, וע"כ אבאר.
הנה הלכה זו, דכל מי שפסול לעדות הוא פסול לשבועה איננה הלכה רוחת בגמ', דהרי במשנה שבועות מ"ה נזכר רק מועל בשבועה וגזלן, ומגמ' דף מ"ו, דקאמר דאיצטריך למתני שבועת שוא, משום דהוי אמינא דכפירת דברים בעלמא הוא, ואם הי' כלל שמי שפסול לעדות הוא פסול לשבועה, ואין שבועתו כלום, א"כ אליבא דאביי לא איצטריך כלל למתני שבועת שוא, שהרי בודאי פסול הוא לעדות אליבא דאביי, שהרי רשע הוא:
שעבר עבירה שחייבין עלי' מלקות, א"כ מזה מוכח דחשוד על השבועה, לא תליא בדין דפסול לעדות, דאטו בשביל שפסלה התורה רשע לעד, האם בשביל זה לא יהי' נאמן בשבועה.
אכן הרמב"ם הוא שחידש, שכלל, שמי שפסול לעדות הוא פסול לשבועה, וכלל בתוך דבריו, אוכל נבילות ולהרמב"ם צריך לדחוק דמשבועת שוא ילפינן לאוכל נבילות, והקשתי בשלמא הרמב"ם דסובר דמזה דפסלתו התורה לעד, ילפינן דאמרה התורה, דאין לו נאמנית לכל דבר בהרי הרמב"ם סובר דאין נאמן באיסורים. (רק היכא שיש חזקה דלא שבק היתרא, וכמו שכתב הרמב"ם בפי"א מהלכות עדות הלכה ז', דעד אחד נאמן באיסורין שכרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשרה, והכונה היכא שבדקו לו סכין), אבל בכל פסולי עדות בעי בדיקת סכין, משו"ה ס"ל דאוכל נבילות אין נאמן בשבועה.
אבל כל הפוסקים דסבירא להו, דלא בעי בדיקת סכין וס"ל דנאמן באיסורין, א"כ מהיכי תיתי נאמר שחשוד היא על השבועה, מאי ענין פסול לעדות לדין שחשוד על השבועה.
ומה שכתב הדר"ג דזה הלכה רוחת, הנה בתוס' ב"מ (ד' ה' ע"ב) כתבו, דגזלן אין פסול לשבועה אלא מדרבנן, אף שהוא פסול לעדות מדאורייתא.
ומה שכתב הדר"ג, דאין זה ענין כלל אם הוא חשיד לדבר אחד או לא, הנה בתשובת הרשב"א סימן ת"ל, כתב ז"ל, וחשוד אממונא למאן דאמר חשוד אשבועתא, אע"ג דמשומד לדבר אחד אינו משומד לכל התורה כולה, שאני התם דהוה כחשוד לאותו דבר, דכיון דעובר משום ממון אף הוא ישבע לשקר מחמת ממון, ומומר לדבר אחד מומר לכל אותו דבר, הרי דהרשב"א תלי זה בזה, אלא דתירץ. למאן דאמר חשוד אממונא חשוד אשבועתא, דאמרינן כיון שחשוד לעבור משום ממון אף הכא ישבע לשקר, ולמאן דאמר. חשוד אממונא לא חשוד אשבועתא, הרי אף דחשוד שמא הוא פסול לעדות אעפי"כ לשבועה לא יפסול.
אכן אף למ"ד חשוד אממונא חשוד אשבועתא, שפירש הרשב"א, דהטעם, דכיון שעובר משום ממון אף הכא ישבע לשקר משום ממון, הנה בדף י"ג שם בד"ה אכן, כתבתי, דאין זה דאם נשבע ששחט בסכין יפה ענין כלל להאי דינא דחשוד לאותה דבר, דהתם כיון שחושדין אותו שרוצה לגזול אז לא יפרוש גם בשביל שבועה, דאותו דבר שרוצה לגזול גם שבועות לא ימנעו אותו מזה, אבל הכא בנשבע ששחט בסכין יפה, דמיירי אף היכא שאין רוצה לאכול אלא שרוצה שנאמינוהו ששחט יפה, א"כ הוא עתה איסור אחר.
וא"כ להנך פוסקים, והגר"א מכלליהו, דאם הוא פסול לעדות מעבירה שבתורה, ואעפי"כ אין צריך בדיקת סכין, א"כ לא אמרינן כיון דאמרה התורה, אל תשת רשע עד, אמרה התורה שאין נאמן לכל נאמנות, א"כ אף שהוא פסול לעדות, וגם אין נאמן, לומר שחטתי יפה, בסכין בדוק, אבל לחשוד אותו על שבועת שקר מנא לן, וא"כ מה תמה הגר"א על הרשב"א דחתר למצוא ראיות, דחשוד על נבילות, חשוד לישבע בשקר, מגמ' דסנהדרין, דהלכה כאביי, דהתם לענין עדות, אבל לישבע על שקר דילמא לא חשוד.
ולא עוד. אף שבחו"מ פסק דהפסול לעדות משום נבילות אין נאמן על שבועה, היינו דוקא היכא שרוצה לגזול, היינו דאמרינן היכא שרוצה לכפור, דאף משום שבועה לא יפרוש, כיון שכבר נחשד לעבירות חמס. וכמו שכתב הרשב"א הנ"ל, וגם בתוס' ב"מ איתא האי סברא, אבל לישבע בסתם שבועת שקר דאין זה שייך לאיסור נבלות, דילמא לא חשיד.
ודברי קדשו של הגר"א, שתמה על הרשב"א, שטרח למצוא ראיות, תמוה, דבודאי צריכה לפנים ולפני ולפנים למצוא ראיות, דמגמ' דסנהדרין אין ראי' כלל. ומה שהב"י ג"כ הביא דברי הרמב"ם דפסיל לעדות פסול לשבועה, אפשר לישב, דהיינו לבתר דמביא גם הרשב"א הראיות דאינו נאמן בשבועתו.
הנני בזה ידידו מברכו. עה"ק חברון, ז' ניסן תרפ"ט.
סימן סח בדין הכחשה והזמה ביחד. ובמודה מעצמו שהפיל שן עבדו. ובהילפותא דדבר דבר מממון
רב ברכה לכבוד ידי"נ הרב הגאון המובהק המפורסם לשם ולתהלה כש"ת מו"ה משה אביגדור עמיאל שליט"א. אב"ד בק"ק אנטווערפען.
ידידי!
קבלתי את ספרו היקר דרכי משה והנני לתת בזה את תודתי, ובאמת הגדיל לעשות כי סלל דרכים העמיק הרחיב בתבונה רבה. לנתח ולפרק ולחדש כיד ד' המוכה עליו. ולאות כי קראתי דבריו היקרים, הנני לכתוב כזה הערה.
א) והנה כת"ר בפרק ח' שמעתתא א' פלפל בחכמה לתרץ הקושיות שהקשו על הרמב"ם דס"ל (בפי"ח מה' עדות ה"ב) דהכחשה והזמה ביחד לא הוי רק הכחשה, והקשו מהא דפלוני רבעני (בסנהדרין ד' ז' ע"ב) דכשיזומו אותו יהי' הכחשה והזמה, ומהא דמאן דמסהדי אבתים, שבב"ב (ד' כ"ט ע"א), וכת"ר פלפל בחכמה בכשרון רב.
אכן אני עומד משמים, דלדעתי לא אמר כלל הרמב"ם דהכחשה והזמה ביחד לא הוי הזמה, רק דהרמב"ם ס"ל דהזמה איננו עיקר מה שאומרים עמנו הייתם במקום אחר, רק דעיקר גדר הזמה שתסיר גופא של עדים, שמגוף העדים יהי' ראי' שלא ראו הדבר, היינו אם אומרים העדים הראשונים ראינו שראובן הרג את שמעון במקום פלוני:
ובאו העדים השניים ומזימים אותם ואומרים היינו עמכם במקום אחר. וא"כ הרי לא ראיתם העדות. ומגופם של העדים מוכח שלא ראו העדות, ונתברר ששקר העידו מגופם, אבל אם אומרים שראו את העדים עם ראובן ושמעון במקום אחר א"כ של העדים אין ראי' שהעדות שקר, שהרי יכול להיות שהרג במקום ההוא, או לוה במקום ההוא, וא"כ אין זה הזמה כלל, רק עדות שהעידו שקר שהיו במקום אחר, אבל עיקר העדות יכול להיות אמת, אחרי שהיו העדים ביחד עם ראובן ושמעון. אלא דמוסיפין עוד לומר, וראינו במקום האחר, שלא הרג או לא לוה, וא"כ הוי רק הכחשה ולא הזמה כלל וכלל, דגדר הזמה הוא שמגופם של עדים יהי' ראי' שלא ראו העדות, והכא כשמעידים, שהיו ביחד העדים וראובן ושמעון, אף שהוא במקום אחר הלא יכול להיות ששם ראו המעשה, ולדעתי בחינם הרעישו על הרמב"ם, ודבריו ברורים, אבל אם באו ואמרו היינו עמכם ומם ראובן לבדו או עם שמעון לבדו במקום אחר, אז הוי הזמה מעליא, אף שיש כאן גם הכחשה, דלא גרע מהכחשה תחלת הזמה.
ב) בשמעתא ב' פרק ה' שהאריך בטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב, דהטעם הוא דגדר רוב הוא רק בספק לא בבריא, כן ביארתי בספרי לבו"מ בסימן כ"ח, אלא דשם הוכחתי דזה דוקא אליבא דהרמב"ם דס"ל דעיקר אזלינן בתר דעת מוכר, א"כ יכול לומר בריא לי שמכרתי לשחיטה, אבל התוספ' ס"ל דאזלינן גם בתר דעת לוקח, א"כ הרי המוכר לא יוכל לומר בריא, ובב"ק בהמניח פירשו בתוס' דהיכא דיכול לומר בריא אף רב מודה דאין הולכין אחר הרוב.
ג) ע"ד הקושיא שהקשה הש"ך על הרמ"א שפסק (ביו"ד סי' רס"ז סעי' מ') דאם הודה האדון שהפיל שן עבדו בזה משמתין אותו עד שיוציאו לחירות, שהקשה הש"ך מטבי עבדו של ר"ג דלחד מ"ד הודה שלא בבי"ד וא"כ אמאי לא הוציאו לחירות, שבענין זה פלפל כת"ר בחכמה בשמעתא, והקושי' הזאת לא תירץ, ואנכי בארתי דמאן דס"ל דמועיל תפיסה בזה"ז ומשמתינן לי', ע"כ סובר שיש חיוב לצאת ידי שמים אף בלא בי"ד, בקנס, דאל"כ לא היה מועיל תפיסה ולא היו משמתין אותו אכן אימתי יש חיוב לצאת ידי שמים, רק היכא שחיוב התורה שחייבה אותו לעשות, אבל אם הדבר נעשה מעצמו, הרי לא רמי התורה חיובים על הנידון, ובשור תם תליא, אי אמרינן בע"ח הוא, חייבה התורה אותו לשלם וע"י בי"ד גובין, ובלא בי"ד מועיל תפיסה ואם הוחלט השור אז לא רמי התורה חיובים על המזיק משו"ה כתב ר"ת דמה דמועיל תפיסה בקרן הוא מטעם תקנה.
והנה גמ' דילן דאיתא, אמר ר"ג אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות אף שלא כתב גט שחרור, ע"כ דסובר ר"ג אין צריך גט שחרור, ולדידי' פירוש הכתוב לחפשי, שנעשה חפשי מעצמו (ע"י בי"ד), וישלחנו רבויא הוא כדאיתא בקדושין, א"כ אין כלל חיובים על הר לעשות, משו"ה היכא שאין ביד בי"ד לפסוק אין מועיל תפיסה ואין חיובים על הרב, אבל הירושלמי בשבועות שמביא ראי' דאין בקנס לצאת ידי שמים, שם איתא הגירסא טבי עבדי עילה מצאתי לשחררו, א"כ חיוב השחרור על הרב לשחררו, א"כ אם היה חיוב לצאת ידי שמים בקנס, מקשה הירושלמי מדוע לא שחררו, ע"כ דאין בקנס חיוב לצאת ידי שמים, אבל לגמ' דילך דהגירסא יצא לחירות, סובר ר"ג דאין צריך גט שחרור א"כ אין כלל חיובים בשחרור על הרב אליבא דר"ג, משו"ה לא שחררו, אבל למאן דסובר שצריך גט שחרור, חיוב השחרור על הרב.
א"כ אליבא דהלכה שצריך גט שחרור, אם הודה האדון בזה"ז משמתינן לי' עד דעביד החיובים שעליו.
ד) ובדבר קרא דעפ"י שנים עדים יקום דבר שזכר כת"ר בפתיחתו, הנני להודיעו מה שתרצתי הקושיא שמקשה הקצוה"ח כיון דילפינן דבר דבר מממון א"כ מהכא נפקא לן בקדושין דבלא עדים לא חל כלל הקדושין, ובממון הא לא איברו סהדי אלא לשקרא עי"ש שמביא דברי הרשב"א דגבי ממון נאמר קרא בהכחשה, ומקשה אעפי"כ מנא לן לחדש בקדושין מה שאין בממון אחרי דילפינן להו מהדדי.
ואמרתי על זה, דהנה הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות גירושין הלכה י"ג, ז"ל ומנין שיתנו לה בפני עדים הרי הוא אומר על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר ואי אפשר שתהי' זו היום ערוה והבא עליה במיתת בית דין ולמחר תהי' מותרת בלא עדים עכ"ד, ולכאורה תמוהים מאד, אם יש גז"ש למה לנו הסברא, ואם יש סברא שיצטרך עדים למה לנו גז"ש.
ואמרתי שהרמב"ם שונה לנו דברי הגמרא בתחלת גיטין דאיתא שם בזה"ל, הכא אתחזק איסורא דא"א הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, שיש שפירשו דבעי דוקא תרתי, אתחזק. ודבר שבערוה, ויש שפרשו, דאו אתחזק, ואו דבר שבערוה, בעי שנים עדים.
אכן הרמב"ם מבאר לנו פירוש אחר. דהנה בקדושין ס"ד איתא, אי מה ממון הודאות בע"ד כמאה עדים דמי ה"נ, הכי השתא התם לא חב לאחריני כו', והרמב"ם אין מפרש כמו שמבארים דאין נאמנות להאשה מפני שחב לאחרים, דאטו איננה בעלים על עצמה, וכמו אם יודה אחד לחברו על חפץ שבביתו שהוא של אחר, האם נימא שהוא חב לאחרינא, מפני שמעתה לא יוכל למכור, אכן כונת הגמרא כן, דקשית הגמ' אי מה ממון הודאת בע"ד כמאה עדים, וא"כ העדים הוי רק לידיעת הדברים, לא לקיום הדבר, דהדבר נעשה בלא עדים. ה"נ בקדושין נימא דעדים הוי רק לידיעת הדברים לא לקיום, (וזה הפירוש בקושית הגמ' מפרש גם הקצות כן), וע"ז משני, התם לא חב לאחריני, פירוש כיון דקרא כתוב עפ"י שנים עדים יקום דבר, א"כ אמרה התורה דבלא עדים לא קם הדבר, שהרי אמרה התורה יקום הדבר עפ"י העדים, אלא דבממון דאין הענין נוגע וחב לאחריני כל זמן שאין הכחשה שאם החפץ של ראובן או של שמעון, אם המכירה מכירה, או אם ההלואה חיוב איננו נוגע וחב לאחרינא, א"כ לא הוי כלל הענין דבר לנו, וא"כ אימתי הוי "דבר" לנו, רק כשנפל הכחשה ביניהם, ועלינו לפסוק הדין, א"כ הדבר הוא רק בהכחשה, א"כ הדבר רק ידיעת דברים, משו"ה בממון לא בעי עדים לקיום.
אבל בקדושין מה שהיא נעשית מקודשת ונעשית א"א לכל העולם, הרי זה חב לאחרינא, שהרי הענין נוגע לנו אף בלא הכחשות, א"כ עצם הקדושין הוי "דבר" והתורה אמרה שה"דבר" יקום רק עפ"י עדים, א"כ אמרה התורה שהקמת הדבר הוא דוקא עפ"י עדים.
וכל זה הוא לקדושין, אבל בגירושין הא היא הותרה לכל העולם. (ומה שכתבו בתוס' דנאסרה לכהן כמובן הוא דוחק, דבגיורת וגרושה מקודם מהו הדין) לזה קאמר בגמ' כיון דאתחזיק איסורא דא"א (פירוש והבא עלי' בחנק, שהיא ערוה לכל העולם) ועתה ע"י הגט ניתרת, א"כ הגרושין עצמם הוי "דבר" מה שניתרת והדבר הזה הוי דבר שבערוה כפירוש דאילו הי' רק דבר מבאיסור לא בעי עדים) ודבר שבערוה הא בעי עדים דילפינן דבר דבר מממון.
וכל זה מבאר הרמב"ם, דזה ילפינן ד"דבר" שבערוה בעי עדים לקיום הדבר מקרא דעפ"י שנים עדים "יקום" דבר. ומהו הדבר, זה שאי אפשר שהיום היא ערוה ועתה היא מותרת, זהו הדבר אחרי שהוא שייך לנו.
ועפ"י הכלל הזה דהפירוש בקרא עפ"י שנים עדים יקום דבר, דבלא עדים לא קם הדבר, חדשתי בספרי לבו"מ בחיוב המלקות והמיתה, אחרי שעלינו חיוב לדון ג"כ הוא דבר, ובעי עדים לקיום הדבר. היינו החיוב של המיתה והמלקות, ובזה ישבתי בספרי לבו"מ בסימן ל"ט, קושית התוס' דף ל"א ע"א ד"ה דאי אית לי', באופן טוב מאד, ועיין עוד בספרי סימן מ"ב. ובזה הנני ידידו מברכו שיזכה לעלות לרגל כברכת ידידו. עה"ק חברון יא ניסן תרפ"ח.
סימן סט בדין מסדרין לבע"ח
ידידי הרב הגאון ר' אלעזר ראובן מוסקין שליט"א. קבלתי מכתבו היקר, ואשר הרבה להקשות על הריטב"א דס"ל דמאן דדריש מיכה לגבי הענקה יסבור נמי דדרשינן מיכה לסדר לבע"ח, וע"ז הקשה כתר"ה, דא"כ ר"ש הא דריש מיכה לגבי הענקה בע"כ יסבור מסדרין לבע"ח, והא ע"כ ר"ש סבר דאין מסדרין דהא סובר כרשב"ג כל ישראל בני מלכים הן, וא"כ ליכא מידי דלא חזי לי' כדאיתא בגמ' ב"מ קי"ג, וכן התוס' ב"מ קי"ד מוכיח דאין מסדרין מדפסק האלפס כר"ש דכל ישראל בני מלכים הם, עכ"ד כתר"ה, ולכאורה היא קושי' נפלאה.
אכן לדידי נראה לומר, דאין זה מוכרח לגמר דמאן דס"ל כל ישראל בני מלכים הם יסבור דאין מסדרין דאפשר לומר דדין דמסדרין. הוא רק להשאיר מה שצריך לו כסות י"ב חודש ומטה ומזון שלשים יום הוא רק כפי שנהוג עד כה, וכל שיש לו פרקמטיא או שדות הכל לוקחין ומניחין לו כל הנ"ל, לפי שהי' נהוג עד כה, אבל יותר מכפי שהי' נהוג עד כה, אם לא הי' נהוג בפחות מבימני. אין מחויבים לו ליתן, ובגמ' קאמר רק דאם הוא לבוש בגדים טובים יותר מערכו, למאן דס"ל כל ישראל בני מלכים לא יעבירו ממנו, ואם ס"ל דמעבירים, בע"כ דס"ל אין מסדרין ובתוס' הוכיחו כיון דסתמא דגמ' ס"ל מיי' אפילו מגלימא דעל כתפי', א"כ הלכה דמעבירין ממני וא"כ אם רב אלפס ס"ל כל ישראל בני מלכים. בע"כ דסובר אין מסדרין, דאל"כ איך הוא הדין דאפילו מגלימא דעל כתפי', כיון שכבר הורגל, והלשון רש"י ב"מ קי"ג ע"ב ד"ה ליכא מידי כו', אבל ר"ש בעצמו יוכל להיות דסובר מסדרין, ומניחין לו הכסות י"ב חודש, כו' הכל כפי שהי' רגיל, אלא דלא יסבור דאפילו מגלימא דעל כתפי', דמה שלבוש הכל מניחין, כיון שהוא רגיל בזה.
וראי' לדברי, שהרי התוס' רצו להוכיח מר' עקיבא ור' ישמעאל דס"ל כל ישראל בני מלכים, דמסדרין, אלא שדחו דמיירי במשכון, עכ"פ חזינן מדברי התוס' דאפשר לסבור כל ישראל בני מלכים ולסבור מסדרין, רק דאז אי אפשר יהי' לסבור דאפילו מגלימא דעל כתפי' כנ"ל.
מאפיסת הפנאי, אין בידי להאריך בזה כראוי לידיד נאמן כמוהו, ואתו הסליחה, ידידו מוקירו. ער"ח אלול תרפ"ה.
סימן ע
שותפים שרוצה אחד לפתוח פתח חדר מרפתו לחצר אחרת. רב ברכה לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם סוע"ה יא"ב כש"ת מו"ה ר' בן ציון קרעניץ שליט"א. הגאב"ד דשוועקשנא.
הנה הדר"ג דרש ממני שאחוה גם אנכי דעתי בדבר הד"ת שבא לפניו שלשה שותפים בחצר, שיש לכל אחד מהם רפת [סטאדאלא] בחצר, ונוסעים עם עגלתם דרך שער הפתוח להרחוב, לרפת שלכל אחד מהם, ועתה קנה אחד מהם זכות מאחד שיש לו חצר, אצל רפת שלו, והחצר של המוכר פתוח לרחוב אחר וע"כ קנה אחד מהשותפים זכות משכנו. שיוכל לנסוע עם עגלתו דרך חצרו של המוכר שכנו לרפת שלו שבחצר השותפים, והשותפים רוצים למחות, מפני שפותח פתח חדש מרפתו לחצר אחרת, וכת"ר אמר שבידם למחות מפני כי זה דומה לדין אם קנה בית בחצר אחרת לא יפתחנה לחצר השותפין, ורב אחד חלק עליו. באמרו שזה הדין נאמר רק אם מרבה דיורין, אבל הכא כיון דהפתה שלו לחצר השותפין כמקודם, אין בידם למחות וביקש הדר"ג לידע דעתי בזה.
לענ"ד נראה כי הדין עם כת"ר שיוכלו השותפין למחות ואף אם יהיבנא לכבוד הרב החולק, דדין זה לא דמי, ללקח בית לחצר אחרת, דשם הרי הוא מרבה דיורין בהבית, אבל הכא הא הרפת שייכת רק לו, ואף דלדברי הרמב"ם ומחבר אף היכא שלא הניח דיורין אחרים, אסור היינו דוקא היכא שעומד להשכיר לאחרים, שירבה הדרך או שפותח פתה אחר בחצר, שגם זה מרבה הדרך, אבל הכא הרי הפתח שבחרפתו בחצר השותפים לא תשתנה, אעפי"כ לדעתי בידם למחות.
א) דהנה היכא שפותח פתח בהבית שקנה, אם פותח לביתו או לחצר, ס"ל להמחבר דאין בזה טענות מרבה הדרך, ומותר, כדאיתא בסימן קנ"ד סעיף א'.
ואעפי"כ כתב המחבר ז"ל, והוא שיסתום הפתח שיש לו בחצר אחרת, ופירש בכ"מ דהטעם דכשלא יסתום הפתח יעשוהו בני חצר אחרת קפנדריא לילך דרך הבית להחצר, מדעתו או שלא מדעתו, עיין בלשון הכ"מ בפ"ה מהלכות שכנים הלכה ח', וא"כ הכא נמי כיון שפותח את הרפת לחצר אחרת, הרי יעשו אותו בני החצר השני קפנדריא דרך רפתו, וק"ו הוא, ומה בית דאין עשוי להכניס דיורין דרך ביתו, חיישינן דילמא יעשו קפנדריא, ורשות בידם למחות, מכש"כ דרך רפת שתהי' פתוחה לשני החצרות, שקפידתם מפני הקפנדריא היא קפנדריא.
ואף כי לכאורה קשה לי פירוש הכ"מ שפירש דברי הרי"ף, שכתב, דהא דאם פתח הבית לביתו שרי, דוקא אם סתם הפתח, שהי' לו לחצר אחרת, דמשו"ה בעי דוקא שיסתום, כדי שלא יעשו בני החצר קפנדריא.
לכאורה קשה דמנ"ל דהטעם הוא בשביל זה, דדוחק הוא לומר החשש הזה, שיכנסו אורחים דרך ביתו קפנדריא.
ולדעתי אפשר לפרש בפשטות דברי הרי"ף, דהנה הרי"ף כתב, דמשו"ה אסור לפתוח בית שלקח בחצר אחרת, משום שעומד להשכיר לדיורים אחרים, וא"כ מרבה הוא הדרך ע"י דיורים, אבל כשפותחו דרך ביתו, אין דרך להשכיר לדיורים אחרים, משו"ה שרי לפותחו לביתו, וא"כ לפי זה נוכל לומר דסובר הרי"ף, דאימתי אמרינן דכיון דנפתח לביתו, אין עשוי להכניס דיורים אחרים, היינו דוקא היכא דאין להם שום דרך רק דרך ביתו, אז אין עשוי להשכיר לדיורים אחרים. אבל היכא שיש להם פתח אחרת, אף שיש להם גם פתח לביתו, אבל כיון דאינם מוכרחים לעבור דרך ביתו, שכרי יש להם פתח שלא דרך ביתו, אז עשוי להכניס דיורין אחרים, וא"כ משו"ה אם אינו סותם הפתח שיש להבית לחצר אחרת, אסור, שמא ישכירנו לאחרים, והאחרים השכנים, לפעמים יעברו דרך ביתו לחצר, ועי"ז הוא מרבה דיורין היינו השכנים, אבל לסתם אורחים לא חיישינן, שמא יעשו קפנדריא, דמסתמא אדם מקפיד על זה, כדאיתא בברכות ס"ג.
ולפי זה הכא דהרפת שייך רק להשותף לבדו, ואין עשוי להכניס בו דיורין, אפשר דגם ברפת לא חיישינן לקפנדריא, וכיון דאין מרבה דיורין אולי אין יכולים למחות.
אך אף שנוכל לפרש כן דברי הרי"ף, אבל כיון שהכ"מ ס"ל לפרש דברי הרי"ף מטעם שבני החצר יעשו קפנדריא (אף שאינם דרים בהבית), וכן הביא בנתיבות לשון הכ"מ, א"כ הרי יש להשותפים לסמוך עליהם ולמחות.
ב) ועוד אולי מוכרח הוא לפרש הטעם בשביל זה, היינו דמשו"ה בעי דוקא סתימת הפתח, שמא יעשו בני החצר קפנדריא, דהנה הראב"ד תמה על דברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות שכנים הלכה ט, שכתב הרמב"ם ז"ל, מכאן אתה למד, שאחד מן השותפים שהביא אצלו לביתו אנשי בית אחרת יש לחבירו לעכב עליו, מפני שמרבה עליו הדרך, והקשה ע"ז הראב"ד ז"ל, דבריו סותרים זה את זה, שאמר תחילה שבונה עלי' על ביתו ופותחה לביתו, ואעפ"י שהם מרבים שכנים בדירות חליקות, וכו'. וכבר כתב הכ"מ דאין מקום להשגת הראב"ד:
דהרי עיקר חילוק בין עושה פתח לחצר דאסור מפני שעשוי להכניס דיורין, אבל בעושה הפתח לביתו אין עשוי להכניס דיורין, וא"כ בפותח לביתו הרי לא יכנוס דיורין.
ונראה לי דדברי הראב"ד מוכרחים, דאין הפירוש בדברי הרמב"ם דמשו"ה אסור בלקח בית בחצר אחרת דלא יפתחנה לחצר השותפין. משום דילמא יכניס דיורין, דלפי זה ע"כ היכא דפתחה דרך ביתו אין עשוי להכניס דיורין, אכן אין הטעם בדברי הרמב"ם כן, שהרי כתב הרמב"ם בפירוש, ז"ל, אחד מן השותפין בחצר שלקח בית בחצר אחרת אינו יכול לפתוח פתחו לחצר השותפין שלו, אפילו בנה עלי' על גבי ביתו לא יעשה לה פתח לתוך החצר, לפי שמרבה עליהם את הדרך. נעשה כמי שהי' לזה שכן אחד, ונעשו שכנים הרבה, עכ"ד הרמב"ם, ואם נימא דטעמא דידי' נמי משום דילמא יכניס, א"כ הי' לו לומר שמא יכניס שכנים הרבה, דאין הלשון שכתב הרמב"ם נעשה כמי שהי' לזה שכן אחד ונעשו שכנים הרבה, אבל כלל הטעם שמא יכניס דיורין.
לכן נראה לי ברור דכונת הרמב"ם כן, דהנה כשיש לו פתח אחד, אזי הוא הולך תמיד, ישר מן פתח ביתו, לשער החצר, וא"כ השותף יזהר תמיד בדרך שורה זו מן פתח השותף עד שער החצר, לבלי לפוש בג והולך תמיד שלא דרך השורה ההיא, אבל עתה כשפותח עוד פתח וילך לפעמים דרך הפתח ההוא אל שער החצר וא"כ יצטרך לפגוש בו ובבני ביתו באותה השורה שבפתח השני, וזה ריבוי הדרך דקאמר הרמב"ם, דכמו ששכנים הרבה הוי ריבוי הדרך שפוגע עמם במקומות הרבה, אם יש לבעל הבית הרבה פתחים, הוא פוגש עמו בהרבה מקומות, ונעשה כשכנים הרבה. ויליף הרמב"ם ק"ו דבשכנים הרבה אף אם ילכו דרך פתח אחד, עכ"פ כיון שנתרבו הדיורים. בהכרח בלכתם יצטרכו לפגוש עמם במקומות מרובים, והוי ריבוי הדרך.
ולפי זה לא נצטרך כלל לחדש ולומר דהיכא דהפותח לבית שלו אין עשוי להכניס דיורין אליבא דהרמב"ם דהנה הטור הביא, דמדברי הרא"ש משמע דאף בפותח פתח הבית שלקח לתוך ביתו שיש לו בחצר השותפין ג"כ איסור, והקשה הב"ח היכא משמע זה בדברי הרא"ש הלא הרא"ש כתב רק לשון הגמרא
ונראה לי, דהנה הרא"ש כתב, והובא דבריו בסימן קנ"ד סעיף ט"ז, דהפותח סלון לרשות חבירו שעכשיו אינו מזיקו בהיזק ראי', אין שכני' יכול לעכב עליו בטענה שהיום או למחר יבנה הוא המקום ויזיקנו בהיזק ראי', כיון שעכשיו אינו מזיקו. והנה לפי זה אי אפשר אליבא דהרא"ש לפרש. דמשו"ה כשפותח לחצר השותפין אסור משום דילמא יכניס דיירין דהא עתה עכ"פ לא הכניס, ואין מזיקו בפתיחתו את הפתח, ולכשיכנס אז ילך עמו בדינא ודיינא. ומשו"ה פירוש הרא"ש מיירי האיסור היכא דהכניס דיורין חדשים, דאם בנה על ביתו או חלק לשנים, דלא הוסיף בבנין על מקום שלא מחצר השותפין אז נשתעבד החצר לכל הדיורין שיכניס, אבל בלקח בית בחצר אחרת:
הרי מוסיף דיורי החצר האחרת בחצר השותפין, וכיון דאליבא דהרא"ש מיירי שכבר הכניס דיורין, א"כ מה לי פתח לחצר, מה לי פתח לביתו, עכ"פ הרי הוא מוסיף דיורי חצר השני, בחצר השותפין.
לפי זה קשה קצת מה שהרמ"א שם בסעיף א' הביא דברי הטור בשם הרא"ש, דאפילו לתוך ביתו אסור קשה דהרי הוא קאי שם על דברי המחבר, דמיירי דלא הכניס עדנה דיורין, בכה"ג גם הרא"ש יודה דאין כאן איסור כלל, והטור בשם הרא"ש מיירי בהוסיף דיורין, ושם אסור אף להרמב"ם, דהרי להרמב"ם גם בביתו אסור.
והנה הראב"ד ס"ל דלא כהרא"ש, לענין לעשות דבר שאינו מזיקו עתה, כמובא במחבר בסעיף ט"ז, דס"ל להראב"ד שהדין עם שמעון לעכב על ידו, דלא בעי למיקם בהדי למחר בדינא ודיינא, וכיון דהראב"ד הוכיח דהטעם דהרמב"ם, דמשו"ה בלקח בית בחצר אחרת לא יפתחנה לחצר השותפין, הוא משום דע"י הפתח, נתרבה הליכו של השותף גופא בחצר בדברים הרבה, וע"כ דלא ס"ל להרמב"ם לחלק, דהיכא דפתח לביתו, אין דרך שיכניס דיורין, והיכא דפתח לחצר, דרך שיכניס דיורין דא"כ למה לו טעם אחר, דנעשה כשכנים הרבה, דהיינו מפני הדרכים, ע"כ דלא ס"ל להרמב"ם האי חילוקא, וא"כ שפיר קשה איך נוכל לומר דטענת ריבוי שכנים, הוי טענה, א"כ איך מותר בבנה עלי' על גבי ביתו ופתחה לתוך ביתו, דכתב הרמב"ם דמותר, ליחוש דילמא יכניס בה דיורין, אחרי דס"ל להראב"ד דאף שעתה אין מזיק יכול לעכוב עליו פן יזיק לו אח"כ. ס"ל להראב"ד, דע"כ טענת ריבוי שכנים לא הוי כלל טענה, ורק ריבוי דרכים, היינו דהוסיף עוד פתח, וריבוי פתח הוי טענה, אף בלא ריבוי דיורין (ואולי אליבא דהראב"ד אף להוסיף דיורין בבית שלקח בחצר אחרת ג"כ מותר בפתחה לתוך ביתו).
ג) אכן טעמא דהרמב"ם נראה לי, דאף אם ס"ל להרמב"ם כותי' דהראב"ד בדין דפותח חלון לרשות חבירו, שעכשיו אין מזיקו בהיזק ראי', אעפי"כ יכול לעכב, משום שלמחר יזיקו, ולא בעי למיקם בדינא ודיינא, אעפי"כ ס"ל להרמב"ם. דהכא כיון שעתה לא הכניס בה דיורין, לא יוכל לעכב מטעם דלמחר יכניס, דדוקא התם שכבר הוכן המזיק שיזיק אחר כך, וא"כ יצטרך אח"כ לתבוע בב"ד להכריחו שיעשה מעשה, לסתום חלונו, בזה אמרינן לא בעי למיקם בדינא ודיינא, אבל הכא הרי כל זמן שלא הכניס הדיורין הרי אין כאן מזיק, וא"כ מה הוא ההיזק כשיעשה אח"כ מעשה, ויכניס בה דיורין, א"כ הרי יעכב עליו אח"כ, ולא יתן להדיורין לכנוס, ולא שייך בזה לומר, לא בעי למיקם בדינא ודיינא. כי אין עליו לתבוע ממנו, ורק היכא דיצטרך לתבוע ממנו שיסתום, בזה שייך לא בעינא למיקם בדינא ודיינא.
ולפי זה לא קשה להרמב"ם:
אמאי מותר בבנה עלי' על גבי ביתו, שמא יכניס בה דיורין, כיון דעתה אין מכניס, אין לו לעכב בשביל זה בנין העלי.
והנה הכ"מ הוכיח מדברי הרמב"ם, דס"ל ג"כ כהרי"ף, דהיכא דפתח הפתח להבית שלקח בחצר אחרת לבית של שותפין ולא לחצר מותר, מדכתב הרמב"ם דאינו יכול לפתוח פתחו לחצר שלו, משמע הא לביתו יפתח ולכאורה מאי חזית דדייקת מרישא, אדרבה דוק מסיפא, דאם נימא, דגם בית שלקח בחצר אחרת מותר לפותחה לתוך ביתו, א"כ למה כתב הרמב"ם דפותח הוא פתח עליו לתוך ביתו, עדיפא הי' להרמב"ם לאשמעינן, דגם בבית שלקח בחצר אחרת מותר בפותחה לתוך ביתו כיון דהרמב"ם מיירי בלקח בית, ומסתמא בית הי' לו פתח לחצר אחרת, א"כ אסור לפתוח לתוך ביתו, מטעמא דיעשו אותה בני החצר קפנדריא. אלא דיש עצה לסתום פתח הבית בחצר אחרת, ולפתוח בביתו, אבל כל זמן דלא סתם אסור, וא"כ הרמב"ם מילתא דפסיקא נקט שאם לקח בחצר אחרת אסור לפותחה לחצר דזה בכל גווני, היינו אף אם סתום אסור, ובבנה עלי' מותר בפתחה לבית, וא"כ לא שנה הרמב"ם דין דיכול לפותחה, כיון דמיירי בבית שהיתה לחצר אחרת.
ואילולי דברי הכ"מ הייתי אומר, דהרמב"ם מפרש, בבית לא יפתחנה אף דרך ביתו לחצר, מטעם קפנדריא, דגבי בית כתב בלשון, אינו יכול לפתוח פתחו לחצר השותפין, והיינו אפילו פתח הבית, משום דבית הא פתוח הוא לחצר אחרת, ולא מיירי הרמב"ם בתקנתא דסתימה, ובבנה עלי' ע"ג ביתו, כתב בלשון, לא יעשה לה פתח לתוך החצר, דבעלי' דאין לה פתת לחצר אחרת, האיסור דוקא מפני שעושה הפתח לתוך החצר, אבל בבית דיש לה פתח שם האיסור משום דפותח פתח לחצר השותפין ואף דרך ביתו עקרי פתח לה פתח לחצר השותפין..
ולפי זה מוכח מהרמב"ם דהאיסור בפתוח, דשמא יעשו בני החצר קפנדריא, דהרי הרמב"ם לא סבר דהחששא שמא יכניס בה דיורין, וא"כ בשאלה זו, הרי הרפת פתוח לחצר אחרת. ולרחוב אחר שיכלו לעשות קפנדריא, בודאי דיכולים למחות השותפין.
וכיון דהכ"מ והנתיבות סוברים דיש קפידא משום קפנדריא, בודאי דיש בידם למחות, וגם יש להם למחות מטעם אחר, דהרי איתא בגמ' דהי' לו פתח אחד לא יעשנו שנים, משום דמצי לומר בחד פתחא מצינא דאצטניע, בתרי פתחים לא מצינו לאיצטנועי, א"כ הכא בתחלה הי' יכול לכנוס דרך שער אחד, הפתוח להרחוב, ועתה יוכל לכנוס להחצר, דרך החצר של המוכר, וגם דרך השער הקודם וא"כ הוי תרי פיתחא, וא"כ יוכלו למחות, דבתרי לא מצינא. ד) ובדבר הד"ת שהי' לפני הדר"ג ועוד אחד, ויצא עפ"י פשר שזוכה זכות לעבור דרך חצירו, ויתן לו סך חמשה ועשרים רו"ב, וקבעו לו זמן שלשים יום, ולא נתן לו לזמן ההוא, ואומר הרב שבסוף הגמר אמרו אם לא ישלם יאבד זכותו, והדר"ג אין זוכר, ומבקש הדר"ג לכתוב דעתי, אם אבד זכותו, שלא יוכל לדין עוד הפעם, או רק דהפשר נתבטל, שקנו על זה, אבל יוכלו לדון מחדש.
לדעתי אילו היו מפרשים בפירוש שבאם לא יתן לזמן המוגבל יאבד זכותו, ולא יכול לתבוע, אפשר דגם זה הוא בכלל הפשר, דמהו פשר כדי לעשות גמר להסכסוכים, וא"כ אם יכול למשוך הרבה זמן, הרי לא נגמר הסכסוכים, אלא דזהו דוקא, אם התנו מפורש, ועתה אחרי דהדר"ג אין זוכר, הנה בעיקר אם יש קיום להפשר, אחרי דלא נתקיים התנאי, יש לומר כי בזה הדין שבטל הפשר, אחרי שהרב השני אומר, כי תנאי הי' בדבר, והרי זה דומה לדין שמובא בחו"מ סימן מ"ו סעיף ל"ז דתנאי מעקר קא עקר, וא"כ הכא הרי הרב עוקר עדותו, שיש לו זכות בהחצר, והתם ג"כ מיירי שהעד שאומר אינו תנאי, אומר שאינו יודע מזה, אך באופן אם אין עדים על עיקר הפשר, אבל להפקיע שלא יוכל לדון עוד הפעם, הרי הרב הוי רק עד אחד, כיון שהדר"ג אין יודע, ובענין לחייב שבועה תלוי מה שאומר התובע. אם גם הוא טוען שיודע, ושהנתבע יודע שכך הי' הפשר, היינו אם טוען בריא, ומפני דהרי הוי עדות קרקע דלא שייך בזה מחויב שבועה ואינו יכול משלם.
ואולי יש לפרש דטעמא דהרי"ף דמפרש דאימתי מותר בלקח בית בחצר אחרת ופותח לתוך ביתו, ולא לחצר, דווקא בסותם פתחי, משום דאם לא יסתום פתחו שלחצר אחרת, א"כ יש טענה דבשני פתחא לא מצינא לאצטנועי, דהרי עתה יוכל לכנוס להחצר, משום דרך השער, ודרך ביתו שבחצר אחרת, וא"כ הוי טענה דפתח אחד, אין יכול לעשות שני פתחים.
ומפני אפיסת הפנאי אקצר, והנני בזה ידידו מוקירו ומכבדו ומברכו בכל טוב.
סימן עא בדין תורם שלא מדעת ובעשאו שליח
רב ברכה לכבוד ש"ב הרב הגאון הגדול סוע"ה כ"ש מו"ה ר' צבי פסח פראנק שליט"א ראב"ד דעיה"ק ירושלם תובב"א.
קבלתי מכתבו היקר, וברוך פומא לבאר דברי הריטב"א לחלק דאם אמר בפירוש, אז אף אם מחמת כיסופא, הוי דברים שבלב, אבל אם הוי רק אומדנא, אז אם מחמת כיסופא אמר, לא הוי דברים שבלב, ואין המתנה מתנה, ובודאי היא סברא טובה, אבל מה שכתב לתרץ קושיתי על הב"ש, יעיין ידידי בדברי (עיין לבוש מרדכי ב"מ סי' כ') ויראה שלא הקשתי, רק אמרתי, כיוון שמוכח מתוס', דאם נותן אף אם שלא בלב שלם הוי מתנה, א"כ לפי זה, מיושב דברי הרמב"ם שסובר בפירוש דאם אם ליקט בעד עצמו, הוי תרומה, והרמב"ם סובר דאין חילוק.
ובדבר קושיתי על הב"ש, (והיינו גם על הריטב"א שהב"ש אומר בשמו), במה נתקדשה האשה עכשיו, הא אין החפץ בידה, ותירץ כתר"ה, דמקודשת מדין עבד כנעני, הנה בדברי כתבתי זה. ז"ל שם ובודאי דלא שייך לומר הכא מדין עבד כנעני שהרי התם מיירי אם הוא נותן לכתחילה לזה, וגם בעינן שיאמר התקדשי במה שנתן לך פלוני בעדי, והרמב"ם והמחבר לא זכרו מזה כלל, עכ"ד שם, ואם הריטב"א יפרש כן בסוגית הגמ', אבל הרמב"ם והמחבר הי' להם לבאר, וראי' לדברי מדברי התוס' שכתבו (בקדושין ד' נ"ב ע"ב) דכיון דמוקמינן התם בעשאו שליח, א"כ גם הכא מיירי בעשאו שליח, והכונה בתוס' שהי' יכול לקדשה בפחותה, וקידשה בפרזומי, וכן מפרש במהרש"א, ואם נימא דגם התוס' סובר, דאם לא היינו אומרים מחמת כיסופא היתה מתקדשת עתה, מאי הקשה בתוס', הא התם מיירי בעשאו שליח, משום דהתם הא מפרש הגמ', דתרומה נעשית למפרע.
ואין לומר דכונת התוס' דאם נימא דלא עשאו שליח, אז מדיבורו כלך אצל יפות, אין ראי' שרוצה עתה, אף אם לא נימא משום כיסופא, מלבד שאין זה סברא, הנה לפי זה הי' לתוס' להקשות גבי מעשה דמרי בר איסק (בב"מ ד' כ"ב ע"א) דלא מיירי דעשאו שליח, מאי קאמר השתא אמאי לא אכל מר, ע"כ דעל עתה בודאי אין חילוק בין עשאו שליח, ורק על למפרע בעינן דעשאו שליח, הרי מוכח מתוס', דאם לא היינו אומרים מחמת כיסופא, מיירי סוגית הגמ' לענין למפרע.
ומה שתמה כת"ר על דברי, וז"ל, ובעיקר הקושי' דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות, תמה הא בלא"ה קשה עכ"פ יצטרך לקדשה שנית מחדש, שהרי כבר כלתה אמירתו הראשונה, וכמו שכתב הט"ז גבי ההיא דציפתא דאסא דכבר נתבטל לשון הראשון קודם הנתינה. תמיהה לי דבריו, דהא בתרומה ג"כ יקשה, איך הוי סבר דנעשית תרומה למפרע, הא בטל עתה דיבורו הראשון. אכן אם נימא נעשית תרומה למפרע הא חלה התרומה בשעת הדיבור, א"כ מאי הקשה כת"ר עלי ועל הב"ח דסובר דנעשו קדושין למפרע, ולא דמי לציפתא דאסא, (בקדושין ד' י"ב ע"ב) דקדושי הראשונים בטלו. ואם כונת כת"ר דלדברי הב"ש, דהשאלה אם מקודשת עתה כשאומר אמאי לא תיתיב מהנך חריפא, וכונת כת"ר להוכיח, דהריטב"א סובר, דמיירי שמקדש עתה, וא"כ אפשר דמיירי שהיא אומרת הן, כמובן דגם זה קשה, כיון דלא נזכר כלל שאומר להעיד הפעם.
אלא שרציתי לחלק, דהכא שאני מדין ציפתא, כיון שהוא דבר אחד, שקידשה מתחילה בזה מועיל השתיקה שלו ושלה, וכמבואר שם בדברי החילוק הזה, וכונתי היתה שנימא שבזה מועיל גם שתיקה שלו, דכמו דאמדינן לדעתו של בעל השיכרא, כן אמדינן לדעתו של המקדש, שעתה הוא מקדשה, אלא שהקשתי דבמה קנה הוא, אחרי שאין בידו, וכתבתי דזה אין סברא לומר שכונתה לזכות בעדו ואח"כ הוא מקנה, דאטו כו"ע דינא גמירי, ובודאי דזה קושי' על כל הסברות, כיון דחזינן דתוס' מפרש למפרע הוי קידושין, מאין ברור לנו שהוא יודע שמעיקרא לא חל וכונתו לקדש עתה, ושכונת בעל השכרא ליתן לה בתורת עבד כנעני.
וע"כ שיטת הרמב"ם ברורה, דהוי למפרע, ודעת הב"ח צדקה, דהרמב"ם והמחבר מפרשי דלא כריטב"א, וסוברים דהוי קדושין למפרע, אם לא היינו אומרים מחמת כיסופא, ועתה בודאי לא הוי קידושין אם לא אמר הבעה"ב שנותן בתורת עבד כנעני, והוי קדושין מחדש, כנלענ"ד, ש"ב מוקירו ומברכו בכל טוב. עה"ק חברון, כ"ז אדר ב' תרפ"ט.
סימן עב בדין שלוחו של בעל הממון
רב ברכה לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם איש חמודות כ"ש מו"ה ר' יצחק אייזיק הירשואוויץ שליט"א. הגאב"ד דווירבאלין. ידידי קבלתי מכתבו עם ברכתו לכלולת בתי תחי', אשר ברכה היוצאת מלבבו הטהור יקר לי, מברכי יתברכו מאדון הברכות ויזכו לראות נחת על כל אשר להם.
וע"ד אשר הקשה כתר"ה על זה שחידשתי בע"ה, (בלבוש מרדכי ב"מ סימן י"א), דבגט ובשחרור לא בעינן שלוחו של בעל הממון, שהרי השליחות הוא שיהי' יד השליח כידו והתורה זיכתה אותה בגיטה, משא"כ בממון אין הוא בעלים לעשות שליח על ממון של אחר, והקשה על זה כתר"ה א"כ איך מוכיח הגמ' ממתניתין דגבי שחרור אם רצה לחזור לא יחזור, ואף שכתבתי דמעיקרא הי' סבר דתופס לבע"ח מהני, פירוש דהי' סבר דלא בעי כלל שפלוני יעשהו שליחו, וכתב ע"ז כתר"ה, ז"ל, אין דבריו מובנים דנמצא עשה מסובב לסבה דלא מסברא אמרה הגמרא כן אלא מדיוקא דמתניתין כדקאמר ש"מ מדרבנן התופס לבע"ח במקום שחב, הנה ולדברי כ"ג הנ"ל אין כאן דיוק כלל דשאני תופס כ"ו מעבד עכ"ד כתר"ה.
והנה אפשר שצדק כת"ר שלא ביארתי היטב כונתי בפירוש דברי הר"ן. הר"ן הקשה קושית תוס' דאף אם נימא תופס לבע"ח מהני, אבל הכא האדון אין חייב לעבדו ואיך יתפוס, וע"ז מבאר הר"ן הפירוש בדברי הגמ' דמיבעאי לגמ' אי אדם יכול להיות מעצמו במקום פלוני, ועיקר השאלה הוא מה דאמרה תורה שלוחו של אדם כמותו הוא כיון שהוא המשלח שולח אותו לעשות הדבר עי"ז נעשה הוא כמותו. לפי זה מעצמו אין אדם יכול לומר אני במקום פלוני, דעיקר דיני שליחות הוא מפני שמשלח שולחו לעשות עי"ז מעשה שלו כמו שעשאו המשלח, או דאדם מעצמו יכול להיות במקום פלוני שיאמר הנני במקומו.
והנה יש עוד דין מלבד שליחות. יש דין שאדם מעצמו יכול לזכות בעד חברו, וזהו בגדר זכי'.
והנה מעיקרא הי' סבר דהאומר תנו אין זה כאומר זכו, אלא רוצה דוקא ליתן לפלוני ולא לזכות בעד פלוני, וא"כ יקשה איך אמר במתניתין דהשליח שאמר לו הרב תן לעבד, זוכה בעד העבד, הא הרב אין רוצה שיזכו בעדו, שאמר דוקא ליתן לו ולא לזכות בעדו, וע"כ צ"ל דהשליח נעשה במקום העבד, וא"כ הוי כאילו נתן להעבד, ואם נימא דאדם מעצמו אין יכול לומר הנני במקום פלוני ומהו דין שליחות בזה שהמשלח מצוהו לעשות עי"ז נעשה שליחו ועפ"י דיבורו נעשה במקומו, הא הכא העבד לא אמר לו לעשות, וא"כ איך תכה בעד העבד ובתורת זכי, הא הקפיד הרב שאין נותן לזכות בעדו. וא"כ מוכח ממתניתין דלא בעינן שיאמר לו עשה דבר זה. שבזה יעשהו לעומד במקומו, אלא אדם מעצמו יכול לומר הנני במקום פלוני, וגדר שליחות הוא שאדם מקבל להיות במקום פלוני.
וכיון דמוכח ממתניתין דאדם יכול לומר מעצמו הנני במקום פלוני, דמשום זה זכה השליח בעד העבד, שכיון שיכול מעצמו לומר הנני במקום העבד א"כ נתקיים מאמר הרב ליתן להעבד:
שהרי הוא במקום העבד, והרי זה כאילו נתנו ליד העבד, א"כ ילפינן מדין זה דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה, שהרי הוא יכול לעשות עצמו במקום הבע"ח. והרי הוא בעלים על עצמו להיות במקום הבע"ח, אכן דחה זה דממתניתין אין ראי' דאדם מעצמו יכול לומר הנני במקום פלוני, ומה שזכה בעד העבד הוא בתורת זכיה, דהאומר תנו כאומר זכו, אבל אדם מעצמו אין יכול לומר הנני במקום פלוני, וא"כ תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אף אם עשאו שליח, דכיון דמעצמו אין יכול לומר הנני במקום פלוני הבע"ח, וגדר שליחות הוא דמפני שהמשלח אומר לו לעשות בזה נעשה שליח והמשלח צריך לעשותו לשליחו, ועל דבר שאין שלו אין יכול לעשות שליח, וא"כ צריך לזכות מדין זכי' וזכי' היכא שחב לאחרים לא אמרינן.
ומשו"ה בממון בעי דוקא שלוחו של בעל הממון, אבל בגט ושחרור נעשה שליח לקבל, דבזה שהוא אומר לו שיעשהו שליח לקבל השחרור או הגט, בזה עושהו לשליח שיהא ידו כידו, והתורה זכתה להם בגט, והשחרור אם עושאהו לשליח שצוה לקבל בעדו השחרור, אבל אם הי' נוטל מעצמו ויאמר הנני במקום פלוני, לא יוכל אף בשחרור, דעיקר דין שליח מה שהוא המשלח מצוהו לעשות המעשה בזה נעשה שלוחו, כמדומה שזה מבואר בדברי הר"ן.
ואין להקשות איך הוי סבר מעיקרא דמועיל מה שהשליח מעמיד עצמו במקום העבד, הא לא חזרה שליחות אכן אפשר לומר דהי' סבור דמועיל, שהרי בגמ' מספקא לי' ועוד בשחרור דמועיל טלי שחרורך מעל גבי קרקע אפשר דמועיל לכו"ע.
ולדעתי הדברים שכתבתי בזה כנים וברורים. מפני הטרדה אקצר ידידו מוקירו ומברכו בכל טוב עה"ק חברון, א' תמוז תרפ"ט.
סימן עג
בירור הלכה באחין שחלקו ואחד נטל קרקע שאין בה דין חלוקה והשני מעות. וחקירה בנהרג במחתרת וגניבה בידו למי שייך הגניבה. ובדין סיכך ע"ג פסי ביראות. כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם דולה מים מבורות עמוקים כש"ת מו"ה אלעזר ראובן מוסקין שליט"א. הגאב"ד דביהכ"נ הגדול אנשי דרום בשיקאגא.
כתר"ה פנה אלי שאחוה דעתי בדבר ספיקותיו דמפסקא למר.
א) גבי אתין שחלקו ואחד נטל קרקע שאין בה דין חלוקה והשני נטל מעות אם גם בזה סבר שמואל (בב"ק ד' ט') וויתר, דאפשר לומר, דדינו של שמואל נאמר, רק באופן שעל החלוקה לא היה שייך כפיה, אבל בקרקע שאין בה דין חלוקה, הרי אפשר לכפות על זה בדינא דגוד או אגוד כו', וכיון שנתרצה לקבל המעות ממילא סבר וקיבל עכ"ד כתר"ה.
אכן לדברי התוס' ב"ק דף ט' ד"ה פשיטא, בהאי דינא דאחד נטל קרקע ואחד נטל כספים לא אמר שמואל כלל וויתר, משום דגבי קרקע שניהם עומדים בספק זה כמו זה, אבל באחד נטל קרקע ואחד כספים דהספק הוא רק על בעל הקרקע בכה"ג אף לשמואל דס"ל וויתר, הכא מודה דגם בעל הכספים צריך לשלם ללישנא דאמר אליבא דר' יוסי פשיטא, אכן ללישנא דאמר אדרבה להכי שקלי כספים כו', גם בזה אין צריך בעל הכספים לשלם אליבא דר' יוסי אף דלדידי' מספקא לי' שמא וויתר.
אכן הרמב"ם פסק (בפ"י מה' נחלות ה"א) דאף אם אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים בטלה מחלוקת, וצריך טעמא מנ"ל להרמב"ם לפסוק דלא כהאי לישנא דאיכא דאמרי דאמר להכי שקלי כספים דאי מגנבא לא משתלמנא מינך, ולהכי שקלת ארעאי דאי מטרפא לא משתלמא לך מנאי.
ונראה לי, דהנה לקמן אמר רב אסי בדינא דאחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן דרב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר וויתר, ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות, ואיתא בתוס' ד"ה רב אסי, ז"ל, בלשון ראשון פ"ה שנוטל חלקו או מבקרקע או במעות משום דמספקא לי' אי כיורשין הוא ואי כלקוחות שלא באחריות, וקשה מנ"ל לגמ' שמספקא לי' לרב אסי כלל ביורשים, דילמא פשיטא לי' דלאו כיורשים נינהו, אלא מסתפקא לי' אי הוו כלקוחות באחריות. או כלקוחות שלא באחריות:
לכך נראה כלשון אחרון. עכ"ל התוס', והיינו דללשון אחרון הפירוש, ורביע במעות, ממש, לבד רביע בקרקע, דמספקא לי' אי כיורשין הוי וצריך להחזיר מחצית חלקו ולא יכול לסלקו במעות, אי כלקוחות באחריות דמי, וחייב להחזיר מחצית, אבל במעות, ורש"י כתב, דלשון ראשון שמעתי, משמע דרש"י תופס לשון ראשון. וקשה קושית התוס'. ונראה לי, דקשה לרש"י ללשון אחרון דנוטל רביע במעות לבד רביע בקרקע, א"כ קשה מאי קאמר בגמ', אמר רב אסי כספים הרי הם כקרקע למאי הילכתא כו' אלא לשני אחים שחלקו ובא בע"ח ונעל חלקו של אחד מהם, והא אמר רב אסי חדא זימנא דאמר רב אסי נוטל רביע בקרקע ורביע במעות, ואם נימא דנוטל רביע בקרקע משום דילמא יורש הוא ורביע במעות דילמא לוקח א"כ כספים איננו כלל כקרקע, דחלוק דינא דקרקע מכספים, דאם יורש הוא נוטל קרקע ואם לוקח הוא נוטל מעות מטעם אחריות, בשלמא ללישנא דרביע קרקע או רביע מעות ניחא דברי רב אסי דאמר טעמא דאף שהספק שמא יורש הוא והי' לו ליקח קרקע, אעפי"כ כספים ג"כ קרקע הוא, ומצי מסלק לי' ברביע מעות, והטעם כפי שכתבו בתוס' משום דאמר לבע"ח הוי מסלקינא בזוזי, אבל אם נימא דנוטל רביע קרקע משום שמא יורש הוא ורביע במעות שמא לוקח הוא, א"כ כספים אינו כקרקע, וא"כ איך אמר דהיינו דאמר רב אסי כספים הרי הוא כקרקע להאי דינא דנוטל רביע בקרקע ורביע במעות, משו"ה תופס רש"י כלישנא קמא שנוטל רביע בקרקע או רביע במעות.
ומה שהקשה בתוס' א"כ מנ"ל לי' לגמ' שמספקא לי' לרב אסי כלל ביורשים, דילמא פשיטא לי' דלאו כיורשים, אלא מספקא לי' אי כלקוחות באחריות או שלא באחריות נראה לי דבשלמא אם אמרינן דמספקא לי' אי כיורשים אי לאו כיורשים ואם כיורשים הי' לו ליטול החצי קרקע ומשום ממון המוטל בספק נוטל מחצה מתביעתו, אבל עכ"פ הי' לו ליטול קרקע כיון דיורש הוא ובטלה מחלוקת, ושייך לו מחצה מהקרקע, אלא מטעם סברא דאנא הוי מסלק בזוזי אמרינן יכול לסלק בזוזי, לפי"ז בשפיר אמר רב אסי דכספים הרי הן כקרקע דגם בזוזא יכול לסלק, אבל אם נימא דמספקא רק לרב אסי אם כלקוחות באחריות או שלא באחריות, א"כ אף אם הוא כלוקח באחריות, חיובו רק לשלם דמים, כדין כל מוכר באחריות דמשלם דמים, וא"כ עיקר דינו בכספים, ואם בא רב להשמיענו דיכול לסלק בקרקע תחת דמים, א"כ אדרבה הו"ל למימר קרקע הרי הוא ככספים.
נמצא דכיון דבעי למימר דהאי דינא דאמר רב אסי כספים הרי הן כקרקע על האי דינא דאמר רב אסי בשני אחין שחלקו ובא בע"ת ונטל חלקו של אחד מהן דנוטל רביע בקרקע או רביע במעות, א"כ לא מטעם שמא מוכר באחריות הוא, דכל דינו בכסף, והו"ל לרב אסי למימר קרקע הרי הוא ככספים, ע"כ דספיקא דרב אסי שמא יורש הוא ואשמעינן דאעפי"כ יכול לסלק בכספים, דכספים הרי הן כקרקע כיון דיכול לטעון הוי מסלקינא בזוזי.
עוד אפשר לומר, דע"כ הספק הוא שמא יורש, דאם נימא דהספק שמא לוקח באחריות הוא, תקשה אמאי מחויב לשלם מחצה, הא קי"ל המוציא מחבירו עליו הראי', ומה שכתב בתוס', הכא לא שייך. לכאורה קשה מאי טעמא (אם לא דנימא דתקנתא דרבנן הוא כמו שכתבו תוס' בב"ב ס"ב), אכן אם נימא דהספק שמא יורש הוא ומחצה מהקרקע שלו, א"כ איננו כלל מוציא, דאם נימא יורש הא בטלה מחלוקת, ומחצית הקרקע בחזקת שניהם, והוי ממון המוטל בספק, ואף דסבר רב אסי דיכול לסלקו בזוזי, מטעם דהוינא מסלק, עכ"פ עיקר טענתו הוא על הקרקע, משו"ה לא שייך בזה הממעים. דבקרקע לא שייך תפיסה. והוי ממון המוטל בספק, אבל אם נימא דפשיטא לי' דלקוחות הוי, א"כ על הקרקע אין לו כלל תביעה, ורק דמים הוא מחויב מספק שמא מכר באחריות, א"כ הוי מוציא מחבירו דעליו הראי' ואמאי נוטל רביע, ע"כ דהספק שמא יורש הוא.
והנה בגמ' קאמר, אמר רב אסי כספים הרי הן כקרקע, למאי הילכתא כו' אלא לשני אחים שחלקו אחד נטל קרקע ואחד כספים ובא בע"ח ונטל קרקע דאזיל האי ושקיל פלגא בכספים, פשיטא האי ברא והאי לא ברא, איכא דאמרי אדרבה לאידך גיסא, דא"ל להכי שקלי כספים דאי מגנבי לה משתלמנא מינך, ולהכי שקלת ארעא דאי מטרפא לא משתלמא לך מנאי מידי, ולכאורה קשה מאי קאמר פשיטא הא ברא והא לאו ברא, אחרי שיש סברא לומר כאיכא דאמרי דלהכי שקלי כספים כו', א"כ דילמא אשמעינן רב אסי דלא נימא כהאי סברא דלהכי שקלי כו'.
ונראה לי דתליא בזה, דהנה הרשב"ם בב"ב ק"ז בד"ה כלקוחות דמו, כתב, דאע"ג דגבי מוכר קרקע קי"ל אחריות טעות סופר הוא, הני מילי היכא דזבין קרקע מחברי' דלא שדי אינש זוזי בכדי, אבל לגבי ירושת אחין דכל אחד נוטל חלקו, בההוא הנאה דאיהו לא מקבל אחריות על של חבירו גמר ומקנה לי' לחבירו חלקו שלא יקבל חבירו אחריותו עליו. ולא תשתעבד לו שדהו, ולכאורה תמוה דאליבא דמאן קיימינן הכא אליבא דשמואל ושמואל הא סבר דבמקח אחריות לאו טעות סופר הוא דעביד אינש דזבן ארעא ליומי', וא"כ אליבא דשמואל לא איצטריך להרשב"ם לתרץ, ואליבא דהילכתא הא קי"ל בטלה מחלוקת, ואם לומר דאיצטריך להרשב"ם לפרש כן, דאל"כ תקשה למה להגמ' לומר אליבא דרב דטעמא משום דסבר יורשין הוו, לימא דטעמא דרב משום דס"ל אחריות טעות, משו"ה איצטריך להרשב"ם לפרש דהכא לא שייך אחריות טעות סופר, דהרי גם בלא זה לא קשה. דמשו"ה איצטריך למימר לרב דס"ל יורשין היו דמשו"ה בטלה מחלוקת, דאילו הי' סבירא לי' לקוחת באחריות, הי' סובר רק דצריך לשלם כסף ולא בטלה מחלוקת.
ונראה לי דס"ל לי' להרשב"ם כדביארנו במקום אחר, דהא דאמר שמואל עביד אינש דזבין ארעא ליומא, אין הכונה דאדם מרוצה שישלם אלף זוזי וידור בהבית רק יום אחד, רק הכונה היכא שספק שישאר בידו אז מרוצה הוא, וכנס לספק, אכן היכא רוצה לכנס לספק, היכא שעכ"פ ליומא הוי זביני בידו ודר בה, בזה ביארנו דברי הגמ':
מאימתי הוי חזקה מכי דיש אמיצרי, דלדברי הרמב"ם הפירוש שיצאו עסיקין. וא"כ ספק אם תשאר בידו והעסוקין כבר היו מקודם, אלא דעדנה ספק הדבר, משו"ה אם דייש אמיצרי והשוה שדה הנקנית לשדהו כמו שפירש הרמב"ם] ואז דר בה חד יומא [כדאיתא בב"ב דדר בה חד יומא לאו דוקא יום שלם אלא אם כבר נכנס בתוכה מקרי דר בה חד יומא] אז מה שספק שמא לא תשאר בידו אין זה מום במקח, דנכנס איש לבית הספק מרצונו לקנות קרקע, אבל אם לא השוה המיצר עדנה ולא דר בה מאומה, בכה"ג גם הספק מבטל המקח.
עכ"פ הפירוש בגמ' דעביד אינש דזבין ליומי'. הכונה היכא שיש ספק שמא תשאר בידו, והנה בקונה קרקע מאחד, אף שיש לי' בע"ח, עכ"פ ספק הוא שמא תשאר בידו, שהרי יוכל להיות שימצא ביד הלוה מטלטלין או קרקע כדי חובו, ואולי ישלם בעצמו, בכה"ג אית לי' לשמואל אחריות לאו טעות סופר, דמשום ספק שמא תשאר בידו יגמר וקונה, אבל הכא אם אחד נטל קרקע זו ואחד נטל קרקע זו, והשדה הזאת היתה אפותקי בידו, דאין ספק שיבא המלוה ויגבה השדה, וא"כ הרי אין עומדת שתשאר השדה בידו, וכיון דבחוב ס"ל לשמואל לא שדי אינש זוזי בכדי, א"כ גם הכא נימא אחריות טעות סופר, ולא שדי זוזי בכדי:
לזה מתרץ הרשב"ם כיון דבשעה שחולקין אין ידוע לכל אחד אם יש אפותקי כלל, ושמא יש על שדה חבירו אפותקי, ואם יקבלו אחריות אם יגבו מאת של חבירו, הלא אז יצטרך הוא לשלם, משום האי ספיקא אין מקבלים אחריות זה לזה.
אכן כל זה היכא דשניהם לקחו קרקע, אבל אם אחד לקח קרקע ואחד לקח כספים, הלא רק האחד בספק שמא יקחו ממנו, אבל בעל הכספים איננו עומד בספק שמא יקחו ממנו, אכן כנגד זה הלא בכספים יוכל לבא אונס כגניבה וכדומה, וא"כ הדר דינא דעביד אינש דזבן ארעא ליומא ונותן כספים בעד זה, היינו, ורוצה להכנס בספק הזה. משו"ה קאמר. להכי קאמר להכי שקלי כספים כו' ולהכי שקלי ארעא כו', היינו מטעם דכל כך חביבה לאדם ארעא וזבין אותה אף ליומא בספק שמא תשאר בידו, וקרקע חשובה בעיני אדם.
אכן כל זה אם אמרינן דעביד אינש דזבן ארעא ליומא. ומשום חביבות הוא נכנס לבית הספק, אכן לפי ההלכה דגם במכירה אחריות טעות סופר, ולא אמרינן עביד אינש דזבן ארעא ליומא ומשום חביבות לא ירצה לשדי מעות בכדי משום חששא דכספים דבר שאין להם אחריות בודאי דהכא כשאחד נטל קרקע ואחד נטל כספים דהספק הוא רק לבעל השדה, בכה"ג בודאי לא סולק חיובו של השני שנטל כספים, שעליו חיוב לשלם לבע"ח של אביו כשהוא מוכר קרקע שירש מאביו, משו"ה פריך פשיטא האי ברא והאי לאו ברא, כיון שמכר חצי שדהו לאחיו הרי עליו לשלם חצי חובו, אכן לפום דמאי דפריך, אדרבה ס"ל כשמואל דעביד אינש דזבן ארעא ליומא, דמשום חשיבות שיש בקרקע שאין בה אונסין, וכנס לספק ולוקח באופן שאין חיוב על המוכר לו לשלם בעד זה שגבו.
ולפי זה לא קשה מה שהקשינו, איך קאמר פשיטא, הא יש סברא לומר אדרבה להכי שקלי כו', אכן לדברינו ניחא, דהנה מה דאמר רב אסי כספים הרי הן כקרקע, אם נימא דרצה לאשמיענו דלא נימא דחשיבות דקרקע איננו בעיני בני אדם כל כך שלא יחפוץ חיוב אחריות, א"כ לא הוי צריך למימר כספים הרי הן כקרקע, דאדרבה היה צריך לומר קרקע הרי היא ככספים, דעיקר סברת מאן דאמר אדרבה, הוא דס"ל דארעא חשיב בעיני בני אדם דבשבילה נכנס לבית הספק, ואם בא רב אסי לומר דלא סבירא לי' עביד אינש דזבן ארעא ליומא, דלא שדי זוזי בספק בשביל קרקע, א"כ הי' צריך לומר קרקע הרי הוא ככספים, ע"כ דלא קאי לענין דיני המכירה וחיוב אחריות. אלא קאי בתחילה אם יש חיוב על מי הלוקח הכספים לשלם [בלא שקליא וטריא דמכר באחריות] ע"ז פריך פשיטא, כיון שירש ומכר בודאי מחויב לשלם.