שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אבן העזר
סימן לט
התרת חדר"ג בעוברת על דת כבוד הרב המאור הגדול חו"ב סוע"ה כש"ת מו"ה משה שליט"א הרב המו"ץ דראזאוו פלך קיוב.
אחדשתה"ק
הנה כת"ר פנה אלי בשאלת חכם, אודות האשה שעזבה את בעלה ונסעה עם בחור אחד לאמעריקא, ולקחה אתה כששה מאות רו"כ חפצים ומטלטלין, והוגבה עדות שנים, שכמה לילות בהיות הבעל שלא בביתו היתה לנה עם הבחור הנ"ל, בלי שומר, והוגבה עדות בפני ג' כמבואר בהכתב ששלחו, וכבר הי' הבעל הנ"ל לפני הרבנים שנאספו במחוז ראדאמישלא והסכימו להתיר לו לישא אשה אחרת, וע"כ פנה כת"ר בענותו אלי שגם אנכי אצטרף להיתר הזה.
והנה בשריותא דהאי גברא יש לדון מפני שני דברים, א) מפני שהיא מורדת, ב) מפני שהיא עוברת על הדת, והנה מדין מורדת אי אפשר להתיר, דהרי לשויא מורדת בעי התראה, ואחרי כי כפי הנראה ממכתבם, יודעים מקומה באמעריקא, הלא הי' לנו לשלוח לה התראות, טרם שיתירו לו לישא אחרת, וכמו דין הכתובה שמתרין לה, וכמובן הבעל לא ירצה שתבוא, וע"כ עלינו לדון רק מטעם עוברת על דת.
א) והנה עוברת על דת שכתב הרמ"א בסימן קט"ו שאין על זה חרם דר"ג, הלא מיירי שם בהתרו בה, וא"כ הכא הרי לא התרו בה..
אכן הבית מאיר כתב, הובא בפ"ת ס"ק יוד, דברגילה לא בעי התראה, ובשני פעמים מיקרי רגילה, והכא הרי העידו העדים שלנה כמה פעמים עם הנחשד בלי שום שומר, הלא רגילה מקריא.
אכן דא עקא, הרי קבלת העדות הי' שלא בפני', אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין.
והנה הנו"ב בסימן ע"ב ס"ל, דגם בקבלו שלא בפני בעל דין מהני, ועיקר הוכחתו מדברי הב"י בבד"ה סימן כ"ח בחו"מ שכתב, דמדכתב הרמב"ם גם בד"מ אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, משמע שד"מ שוה לדיני נפשות בכל גווני, וכשם שבדי"נ אם קבלו שלא בפני בע"ד לא מהני א"כ גם בדי"מ כן עכ"ד הב"י, ומזה מוכיח הנו"ב, כיון דדי"מ ודי"נ שוים, א"כ כמו דבממון שלחו ולא בא מקבלין שלא בפניו היה הכי נמי בדי"נ, עכ"ד הנו"ב, וא"כ לפי"ז כמי דבדי"מ אם אינו מצוי בעיר מקבלין שלא בפניו אם העדים ילכו, ה"נ הכא כאן, ויש כאן ביטול פרי' ורבי', ומה שהוא לבדו, מקבלין אף שלא בפני בע"ד.
אך דברי הנו"ב תמוהים מאד, דלענ"ד אין ראי' כלל מדברי הב"י דדי"מ ודי"נ שוים היכא דשלחו ולא בא, דהב"י כתב רק כיון שכתב הרמב"ם דגם בדי"מ אין מקבלין, משמע דבעיקר הדין מדין התורה שוים זה לזה, וא"כ היכא דהבי"ד עשו שלא כדין יקבלו העדות שלא בפני בע"ד דשם אין שייך לומר לא תקנה ולא הפקר בי"ד, כיון דמה שקבלו הי' שלא כדין, בודאי דמוכיח הב"י דאם קבלו אין דנים על פיהם כמו בדי"נ. אבל היכא דשלחו אחריו ולא בא דשם י"ל דתקנתא דרבנן הוא שלא יהא כל אחד לא יבוא, ונעלת דלת, או היכא דאינו מצוי. והעדים צריכים לילך, דגם כן שייך תקנה, בודאי דבזה לא שייך לומר, דדי"מ ודי"נ שוים, דאם עשו תקנה בממון דהפקר בי"ד הפקר יעשו תקנה בדי"נ, או בלאסור אשה, אחרי דלא מצינו שעשו שם תקנה, וא"כ בודאי דקבלת עדים שלא בפני בע"ד לא מהני:
אמנם רבינו הגרע"א בסימן צ"ט, כתב, דדין זה אם קבלו שלא בפני בע"ד בדיני נפשות או לאסור אשה על בעלה, אם מהני. הוא מחלוקת הפוסקים, ונראה מדבריו דתופס זה לספק גמור, והנה הכא אם היו עדי טומאה ממש היינו יכולים לומר כיון דמספיקא אסורה לו, ממילא אם תבוא האשה עתה לפנינו תהי' אסורה עליו, ממילא מותר לו לישא אחרת, אך באמת אין כאן רק עדי כיעור, שהרי לא ראו כדרך המנאפים. וא"כ הרי עדי כיעור אין אורסין על הבעל, וא"כ אף שאם היו מקבלין בפניו היו מתירין לו לישא אחרת שהרי כיון שעשתה מעשה כיעור הרי מצוה מהתורה לגרשה, ובמקום מצוה לא תיקן ר"ג ובפרט היכא שפשעה, אבל כיון דנתקבלו העדים שלא בפניו, הרי הוא ספק מצוה ואין מחויב לגרשה, וממילא אם תבוא האשה יוכל לדור עמה (ואם לא נעשה עוד קבלת עדות מחדש), וא"כ איך נתיר לו לישא אחרת אחרי שאין כאן רק עדי כיעור, וקלא דלא פסק אין כאן, אכן בשולי הגב"ע אחרי חתימת הבי"ד כתוב, כי האשה הנ"ל היא מופקרת וביחוד לאיש אחד מלאנדאן שיש לו אשה וארבעה בנים, והנה המכתבים הם בכתב, ואף אם עשו גבית עדות באמעריקא ששם קלא דלא פסק, ואז אפשר להתיר, כי יש כאן קלא דלא פסיק וגם עדי כיעור, וא"כ אסורה לבעלה כמו שכתב הרמ"א בשם י"א בסימן י"א, דאם יש עדי כיעור וגם קלא דלא פסיק אסורה לבעלה, וא"כ נוכל להתיר לו.
אך הא הוי ס"ס, ספק אם הלכה כי"א אלו, וספק אם מועיל קבלת עדים שלא בפני בע"ד, וא"כ אף אם יהי' קלא דלא פסיק, ג"כ לא תהי' אסורה (אם לא דשם באמעריקא יקבלו בפני עדים על מעשי כיעור ועל קלא דלא פסיק) ועוד אף לדעת פסק הרמ"א בסימן י"א בהג"ה, ע"כ דלא הוי איסור דאורייתא, שאל"כ איך התירו ביש לו בנים דלא תצא, ע"כ דהוי רק איסור דרבנן, וא"כ בספק, היינו, דספק לנו אם מועיל הקבלת עדות שלא בפניו, מותרת.
ועוד נראה לי דבודאי אין מצטרף קלא דלא פסיק מאיש אחר עם עדי כיעור מאיש זה ודוקא קלא דלא פסיק, ועדי כיעור מחד גברא מצטרף, דהנה יש לעיין בטעם הדבר איך מצטרף עדי כיעור, וקלא דלא פסיק לאסור, הן לדעת הרמב"ם וסיעתו דלדידהו מועיל ההצטרפות לאסור על הבועל, והן לדעת השאילתות דמועיל הצטרפות עדי כיעור וקלא דלא פסיק לאסור גם על בעלה, איך מועיל הצטרפות, ואין לומר דהטעם דהוי תרתי לריעותא, כמו במקוה, ובטריפות, דמועיל תרתי לריעותא, זה אין לומר, דא"כ יצטרפו שני מעשי כיעור, ובודאי דשני מעשה כיעור עם שני אנשים הוי תרתי לריעותא. ובאמת איך שייך לדון על הקלא דלא פסיק הלא לא ראו המעשה רק שיצא הקול וא"כ דילמא יצא הקול מפני שראו מעשה כיעור.
ב) לכן נראה לי טעם הדבר, דהנה בכתובות דף ט' פריך הגמ', אותה מעשה מפני מה לא אסרוה, ופירש"י שהרי עדים הרבה ידעו, והקשו בתוס' אטו ראו המעשה, ותירצו שהרי אותו צדיק ידע המעשה, ובאמת תירוץ התוס' הוא קושיא על רש"י, דלמה פירש רש"י שעדים ידעו. כיון דאותו צדיק בעצמו ידע ממילא לא הי' מחזקה באיסור
ונראה לי, דהנה הפרי מגדים בפתיחה לאיסור והיתר הקשה:
אמאי מביא אשם תלוי באוכל חתיכה שנתערבה חד בחד. הא הוי ס"ס, ספק שמא אכל היתר, ואף אם אכל איסור, שמא היתה חתיכת ההיתר גדולה, וא"כ נתבטל האיסור, וע"כ רוצה הפרמ"ג להוכיח דאם האיסור רוב נתבטל ההיתר, וא"כ יש ספק ג"כ להיפוך. אף אם אכל היתר שמא חתיכת האיסור גדולה, ואכל איסור וכמובן זה קשה מאוד. דאיסור בטל, אבל בודאי דהיתר לא בטל שיעבור באיסור חלב על חתיכת ההיתר משום שהאיסור גדולה, ועיין בר"ן נדרים דף נ"ט ד"ה ועד כאן, אך באמת הא דאמר הרא"ש דמותר לאוכלן כולן (יבש ביבש שבטל חד בתרי), היינו כיון שהתורה התירה לאכול כל אחד בפני עצמו מדין אחרי רבים להטות, שעל כל חתיכה עלינו לדון שהיא מהרוב א"כ האיסור נתהפך להיות היתר כיון שעפ"ג דין התורה מותר לאוכלו. וא"כ האי דין דנתהפך האיסור להיות היתר, דאף אם אוכל האיסור אין עובר עליו, היינו דוקא היכא שרואים אנחנו כי ההיתר רוב, אז יש עלינו דין דאחרי רבים להטות, אבל אם אין אנו רואים כי ההיתר הוא רוב, אז אין עלינו דין דאחרי רבים להטות, וממילא לא הותר האיסור. אף אם קמי שמיא גליא שההיתר רוב, וא"כ היכא שהי' חד בחד שלא הי' ניכר לנו איזה היא חתיכה גדולה, לא שייך לומר שמא היתה חתיכת ההיתר גדולה, דאף אם היא גדולה האיסור בתקפו, כיון שאין עלינו דין דאחרי רבים, והוי רק ספק אחד אם אכל האיסור או לא, והנה אחרי שאף היכא שודאי נתערב איסור אעפי"כ כיון שהתירה התורה מדין אחרי רבים שמפני זה עלינו לומר על החתיכה שהיא מההיתר, נתהפך האיסור להיות היתר ואין כאן איסור:
מכש"כ היכא דאין עלינו כלל להסתפק, בודאי דאין כאן איסור כלל (אף אם שמיא גליא שיש איסור). לפי"ז הי' משמש עם הטהורה, ולאחר תשמיש נמצאת טמאה, בלא טעמא דאונס, פטור מן הקרבן, שהרי לא הי' איסור, שהרי לא הי' לו להסתפק כלל בחשש טמאה, אכן אם הי' סמוך לוסתה שעליו הי' להסתפק, אף שהוא רק מצות עשה, אם נמצאת טמאה צריך להביא חטאת, ועדיפא מזה איתא בתוס' ביצה כ"ד, דאם אכל בהמה ונמצאת טריפה לא צריך כפרה (ולדברינו הוי היתר), אבל אם אכל קודם הפשט, דלא הי' צריך לאכול מפני שלמדה תורה דרך ארץ שלא יאכל קודם הפשט, אז אם נמצאת טריפה צריך כפרה על אכילת טריפה, כיון. דלא הי' לו לאכול, אף דזה שלא הי' לו לאכול לא הי' מטעם טריפה, רק מטעם דרך ארץ, אעפי"כ היתר לא הוי:
ובכה"ג לא נתהפך האיסור להיתר.
והנה בגיטין דף צ' איתא, דאם היא פרוצה מצוה מן התורה לגרשה, היינו אף דלא נאסרת על בעלה אלא בעידי טומאה, אעפי"כ מצוה מה"ת לגרשה אשה כזאת שהיא פרוצה דיש לחשוש כיון שהיא פרוצה פן זינתה או תזנה, וצ"ל דזה ילפינן מדקרי לשני אחר, וס"ל דערות דבר מקריא אף בכה"ג:
נהי דדבר ערוה לא הוי אבל ערות. דבר הוי ועוד ילפינן משנא שלח. דהרי בלא איסור אסור לשנאות. ע"כ בכה"ג. וכדאיתא בפסחים (דף קי"ג).
והנה הא דאמרינן בעוברת על דת. ובפרוצה, דמצוה מן התורה לגרשה, היינו דמן התורה מצוה שיחשוש שמא תזנה, שהרי באיסורים אחרים אם היא פרוצה לא מצינו שמצוה מהתורה לגרשה, ורק באיסור אישות או במאכילתו דבר שלא נתקן שלא נפרש חלה, דכיון דזהו מדברים שהאשה עושה לבעלה, וכיון דהכשילתו הרי גרמה שלא יכול לסמוך עלי' בזה, וא"כ הוי כמורדת ממלאכה, דתצא שלא בכתובה.
ובזה הקשתי על דברי הגרע"א בחידושיו לכתובות שכתב שם בפ"פ מצאתי. שאם היא אשת כהן. אם תחתי' נאנסה, הרי הכשילתו באיסור ותצא שלא בכתובה.
אכן לדברינו אין זה ענין כלל לדין דעוברת על דת, דאטו אם אחד יכשיל את חבירו באיסור שבת בשביל זה יפטור מחוב שיש להמכשיל עליו, אלא ע"כ דהטעם דמפסדת כתובתה משום שהיא גרמה לו שלא יחזיק אותה, כיון שמצוה מה"ת שיחשוש, אבל הכא אם נאנסה תחתיו הרי בלא"ה לא יוכל להחזיק אותה לאשה, נמצא מה דהכשילתו בזה שבא עלי' לאיסור לא גרמה בזה שיצטרך לגרשה, א"כ בודאי דלא תפסיד הכתובה בזה שהכשילתו באיסור. ורק בעוברת על דת היא גרמה שיצטרך לגרשה, שהרי מצוה מן התורה לגרשה.
והנה לפי דברינו, אשה שזינתה והבעל אינו יודע. אם לא הי' לו כלל לחשוב, בודאי דאינו עושה איסור, שהאיסור היכא דלא הי' לו לחשוב נתהפך להיתר ואין צריך כפרה, (בלא טעם אונס, אלא דאין עושה כלל איסור היכא שהתירה התורה יותר מזה, וק"ו הוא מרוב), אבל היכא דעברה על דת, או שהי' עדי כיעור, אף שאין אוסרים אותה, אבל כיון דמצוה לגרשה, א"כ לא נתהפך האיסור להיתר בכה"ג. אז אם קמי שמיא גליא שזנתה צריך כפרה על איסור סוטה.
והנה הא דאמרינן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, יש לעיין איך הדין אם הבעל אין יודע מאומה, אם אסורה לבועל היודע, והנה בתוס' יבמות דף ל"ה מוכח דעיקר האיסור שעל הבועל הוא מפני שנאסרה על הבעל, דמזה ילפינן דבאונס שריא, אף שהבועל הי' במזיד (דלא כהירושלמי דאיסור להבועל אף באונס), וא"כ יש לומר כיון שלא נאסרה על הבעל היכא דאין יודע, לא נאסרה להבועל, כמו באונס דשריא להבועל.
אך באמת, אין זה ענין כלל, דהרי באונס מותרת היא להבעל, אבל היכא דאינו יודע הרי היא אסורה לו רק שאינו יודע, א"כ אסורה גם להבועל.
אך לפי מה שביארנו דהיכא דאין לו לחשוב כלל, הוי היתר גמור, ונתהפך האיסור להיתר, א"כ היכא דאין יודע, ולא הי' לו לחשוב, אז שריא גם להבועל, אבל היכא שהיו עדי כיעור, וכה"ג, היכא שיש להבעל מצוה שיחשוש, א"כ הוי איסור לגבי', אך בודאי אף שאין יודע בבירור מהזנות ולא נאסרה עליו, אבל כיון דיודע מן הכיעור א"כ הוי איסור לגבי הבעל, ורק שאין יודע, בודאי שאסורה גם להבועל.
לפי"ז יאירו דברי רש"י, דהנה אם לא היו עדים יודעים כלל מזה שהכניסה לביתו, בודאי דלגבי אורי, היתר גמור הוא, וא"כ לא שייך כשם שאסורה, וא"כ אף אם אותו צדיק הי' יודע, היתה מותרת לו, אבל כיון שעדים הרבה ידעו מה שהכניסה לביתו, א"כ היו עדי כיעור לגבי אורי', וא"כ הי' על אורי' מצוה לגרשה, וא"כ אותו צדיק יודע שנאסרה לאורי', ומשו"ה אסורה נמי לדידי', משו"ה הוצרך לתרץ דאונס הי'.
והנה הרמב"ם כתב (פ"ב מה' סוטה הי"ב), דאם אמר בעלה איני משקה אסורה לבועל, והיינו דאף שהבועל טוען בריא שלא בא עלי' וחזינן דבריא מועיל בהאשה רבה, בשנים אומרים מת. ושנים אומרים לא מת, דאם אומרת בריא לי אין אוסרין אותה, אבל כאן גלי קרא דונטמאה דאסורה לבועל ולתרומה אף שטוענים בריא.
אכן מה דחדיש רחמנא דאין מועיל בריא, היינו דוקא בספק דקינוי וסתירה, אבל היכא דהוי רק מצוה לגרשה בודאי שאין אוסרין על הבועל כיון שהוא טוען בריא.
ג) מעתה יתישב שפיר מה שמצטרפין עדי כיעור וקלא דלא פסיק, להרי"ף והרמב"ם וסיעתם שהם סוברים דהצטרפות קלא דלא פסיק, ועדי כיעור הוא לאוסרה על הבועל, ולא על הבעל, הוא, דס"ל דלהבעל בודאי דאין נאסרת:
אף בעדי כיעור וקדל"פ, שאין מצטרפין, אך להבועל בעדי כיעור בודאי דאין אוסרין אף שעל הבעל מצוה לגרשה, אבל כיון שאין איסור בודאי דמועיל בריא של הבועל א"כ בעדי כיעור בודאי דאין אוסרין על הבועל, ובקלא דלא פסיק ג"כ אין אוסרין אף שלגבי הבועל הוי קלא דקודם נשואין, והיכא דאיכא קלא קודם הנשואין הרי אוסרין ואין מועיל בריא כיון דהוי קול וכמו ביצא קול דנתקדשה, אכן באמת אין כאן קול כלל, כיון שהבעל אין לו לחשוש כלל על הקול דהרי קלא דבתר נשואין לא חיישינן, א"כ הרי אף אם הקול אמת לא נאסרה על הבועל דאיסורא דידי' הוא רק אם יש איסור, על הבעל, וכיון דאין לו להבעל לחשוש על הקול הוי לדידי' היתר, וא"כ לא נאסרה להבועל, משו"ה בעדי של כיעור לחוד ובקלא לחוד לא נאסרה על הבועל, אבל היכא דאיכא עדי כיעור, שאז אם קמי שמיא גליא שזינתה הוי איסור להבעל כיון שיש לו לחשוש שמא זינתה הוי איסור וא"כ לפי הקול אסורה להבועל, וא"כ הוי קלא דקודם נשואין וקלא דקודם נשואין חיישינן ואין מועיל בריא של . הבועל.
זהו טעם לדברי הרמב"ם וסיעתו. דההצטרפות הוא לאוסרה רק על הבועל ולא על הבעל:
ולדברי השאילתות שההצטרפות אוסר גם על הבעל שהרי כתב השאילתות היכא דאיכא עדי כיעור וקלא דלא פסיק מפקינן מבעל ובועל, נראה לי דבאמת ס"ל להשאילתות דעל הבעל נאסרה בעדי כיעור לחוד, ורק על הבועל לא נאסרה, והוא דס"ל להשאילתות כדברי הרא"ש ותוס', דפירשו בתחלת נדה, דטומאה דלמפרע לא דיינינן בזה דין טומאה:
דמשו"ה לא אמרינן באשה שבדקה ומצאה טמאה דתטמא למפרע מדין תורה, ולכאורה הא כל טומאה הוא טומאה דלמפרע, כמו דהי' אוחז בגד וספק נגע וספק לא נגע.
וצריך לפרש דכל הטומאות הרי באמת נולד הספק בשעת מעשה, כמו בסוטה דכיון דקינא לה הרי תיכף כשנסתרה חל ספק שמא נטמאה, וכן בשרץ וספק נגע, כיון שאם הי' יודע שיש שרץ הי' ספק אם נוגע או לא, משא"כ באשה בשעת מעשה לא חל עלינו שום ספק שמא היא נדה. דמחזיקינן בחזקתה, ורק מפני שאח"כ ראתה נולד ספק, הוי טומאה דלמפרע, ועיין שם בפירושי הרא"ש לנדה.
לפי"ז נוכל לומר, דעדי כיעור כמו העלו זה את זה מן הבור או נשקו זה את זה או רוכל יוצא ורוק למעלה מן הכילה, הנה בשעת מעשה אין עלינו כלל לחשוש שמא נטמאה, ורק מפני שאח"כ ראינו רוכל יוצא וכן מה שנושקים, ואף אם הגיפו הדלתות, אין אנו חוששים עתה, דבאמת אין אוסרין על היחיד, ורק בכללית כיון שהיא פרוצה חוששין, א"כ זה דוקא חשש, אבל לא חשש דשעת מעשה. משו"ה אין לדין בזה דין דספק טומאה, ורק הוי ספק איסור, ככל ספיקא איסורים דלחומרא.
משו"ה ס"ל להשאילתות, דאימתי גלתה התורה דלא מהני בריא, היינו דוקא בספק טומאה דקינוי וסתירה, דספק זה עשאה התורה כודאי, משו"ה אין מועיל בריא של הבועל לגבי תרומה, אבל בעדי כיעור, הי דאסורה להבעל כדין כל ספק איסור, אבל להבועל לא נאסרה, שהרי טוען בריא שלא נבעלה לו, והוי כמו שנים אומרים מת, ושנים אומרים לא מת:
דאף שהבא עלי' באשם תלוי, אם נשאת לאחד מעדי' ואומרת בריא לא תצא, אבל בקלא דלא פסיק אין מועיל בריא דלא משתקינן קלא, משו"ה כתב השאילתות דהיכא דאיכא עדי כיעור. וגם קלא דלא פסיק, אז מוציאין בין מבעל בין מבועל, אבל היכא דאיכא עדי כיעור לחוד מוציאין רק מן הבעל ולא מן הבועל.
ד) נמצא לפי דברינו. הא דאסורה היכא דאיכא עדי כיעור וקלא דלא פסיק, הוא דוקא אם הקלא דלא פסיק הוא לבועל הזה שעליו יש עדי כיעור, אבל אם מאחר הרי גם להשאילתות לא תתסר על הבועל כיון שעמו לא הי' עדי כיעור לא הוי לדידי' כשם שנאסרה וכו'. ואף דלפי דברינו להשאילתות נאסרה על בעלה בעדי כיעור לבד, וא"כ הרי יש כאן להתיר לדברי השאילתות, [לישא אשה אחרת כיון דלהשאילתות נאסרה עליו], אך כיון דלדידי' מה שנאסרה בעדי כיעור, הוא רק מטעם ספק, דמשו"ה לא נאסרה על הבועל. נמצא הכא שיש כאן עוד ספק אצלינו בדינא, וא"כ אין להתירו לישא אשה אחרת, שהרי ס"ס הוא, ספק אם מועיל בדיעבד קבלת עדים שלא בפני בע"ד, ואף אם מועיל קבלת העדות ומאמינים אותם, הרי יש ספק אם הי' המעשה שזינתה ואין לומר דלא הוי ס"ס המתהפכת כיון דאם נאמר שנטמאה תו אין שייך לומר אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד. אכן כבר כתב הש"ך בכללי הס"ס דהיכא דאין לנו כלל לדון אלא מצד השני, כמו בספק ביאה, עלינו להתחיל הספק מצד השני, כמו ספק על ספק דרס דהוי ס"ס אף שאינה מתהפכת:
שהרי אם תאמר שדרס שוב לא תוכל לומר שלא על, אעפי"כ הוי ס"ס משום דאיך תוכל לומר שמא דרס אם לא תאמר שמא על, ה"נ איך תאמר שמא זינתה, מהיכי תיתי לומר כן. וע"כ צ"ל כיון שהעדים אומרים כן, וא"כ ע"כ צריך אתה להתחיל ספק שמא אמת מה שעדים אומרים, שמהני קבלת עדות שלא בפני בע"ד, ואף אם תאמר שמהני ואמת הוא שעשתה מעשה כיעור. שמא לא נטמאה, וא"כ בנדו"ד אם תבוא היא מותרת, ובאיסור דידה יש ס"ס אף לדברי השאילתות, ובמצוה לגרשה יש ספק אם מהני קבלת עדים, וממילא מספק אין מצוה לגרשה, וכיון דאין מחויב לגרשה, הרי לא נוכל להתיר לו.
ה) אכן באשר הוא לא קים עדנה פו"ר, והוא שעת הדחק. שישב ויתענן, ולעשות קבלת עדות באמריקא בודאי דזה מדברים הקשים, ע"כ אמרתי לפתוח בהיתרא, והוא, דהנה הא דיש כאן דין דאין מקבלים עדים שלא בפני בע"ד, יש לומר מפני שני דברים או משום דאין מקבלים העדות שמעידים לפי עדותם שעשתה איסור. שהרי בעדותם יעידו שעברה על איסור יחוד, והיינו שהחסרון בעצם הגדת העדות שיש בזה בהעדות עלי' שעשתה, או מפני שאנחנו רוצים לפסוק דבר שהוא לחובתה
והנה מה שעצם העדות שהיא עברה על איסור, היכא דלא היינו רוצים לפסוק דבר לחובתה, בודאי דאין זה חסרון בקבלת העדות, שהרי בכתובות דף כ' איתא, דהזמה שלא בפני העדים נהי דהזמה לא הוי, הכחשה מיהא הוי:
והרי הכא מה שמקבלים ההזמה הרי יש בהעדות הזאת שהעדים העידו שקר, ואעפי"כ מקבלין העדות, לנגד הבע"ד שלגבי דידי' הוא בפניו, ולא איכפת לן מה שהוא שלא בפני המוזמים, כיון דמה שאנו פוסקים חובת הבעל דין אין זה חובתם, ורק עליהם אין שום פסול משום דהוי שלא בפניהם אבל עכ"פ מוכח דהא דאין מקבלין שלא בפני בע"ד אין החסרון מטעם שבהעדות הוא חובתם, רק משום שהדין שאנו פוסקים הוא חובתו. והא דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, אם הדין הוא חובתו זה לא שייך דוקא אלא אם מה שאנו פוסקים הוא דבר שלו, כמו שרוצים לפסוק את השור סקילה והשור הוא שלו, או העבד הוא שלו, אבל מה שעי"ז יגיע לו חובה אין זה חיסרון, דאל"כ בא"א יהי' הדין שאם יעידו עלי' שמחויבת מיתה יצטרכו לקבל עדות דוקא בפני הבעל, שהרי אם יפסקו לה מיתה יאבד מעשי ידי', וזה לא מצינו, אלא ע"כ כיון דאין האשה גופא של הבעל או שהפסק דין הוא חובתו, האי דין שאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד הוא דוקא אם מה שבי"ד פוסקים הוא דבר של הבעל דין.
לפי"ז, הכא בקבלת עדות על מעשי הכיעור, שרוצים אנחנו לפסיק שמותר להבעל לישא אחרת מפני שמצוה עליו לגרשה, הנה אם הי' הדין שאסור להבעל לישא אחרת שיעבוד של האשה, א"כ אנו רוצים להזיק דבר שהוא שלה, היינו שיעבוד שלה, שייך בזה אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד.
אבל באמת אין זה שיעבוד שלה ולא דבר שלה, ואף אם היא מסכמת שישא אחרת ג"כ אסור לו לישא, שר"ג גזר עליו איסור שהוא לא ישא שתי נשים, נמצא דהפסק לא על דבר שהוא שלה, ולא שייך בזה אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, ואף דהעדות הוא שעברה על איסור יחוד, אבל זה הא מוכח מהא דהזמה שלא בפני' הוי הכחשה, דלא איכפת לן מה שהעדות הוא שפלוני עבר עבירה, ועיקר דין דקבלת עדות בפני בע"ד הוא למי שרוצים להפסיד דבר שהוא שלו ע"י הפסק.
וא"כ הכא דמה שאנו פוסקים לו לישא אחרת אין זה דבר שהוא שלה, מועיל קבלת עדות שלא בפני'
וגדולה מזו יש סוברים, דלפסול העדים לעדות מועיל אף שלא בפני בע"ד, היינו דס"ל דהאי דינא דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, הוא דוקא אם הפסק להפסיד ממון או נפש, ואף דשם דעת רוב הפוסקים דאין מקבלין עדים לפסול שלא בפני', היינו דשם מה שאנו פוסקים שהוא פסול לעדות הוא דבר שהוא שלו, אבל הכא דאין זה דבר שלה, אף שהוא חובתה, מקבלין עדים שעברה על איסור יחוד, שאז מותר לו לישא אחרת.
ואף אם נימא שיש בזה ספק אם בכה"ג מקבלין, כיון דעכ"פ עיקר הדין שמותר לו לישא אחרת מפני שמצוה עליו לגרשה, א"כ פוסקין אותה לחשודה, אבל עכ"פ לא דמי לוהועד בבעליו, דשם הוא דבר שלו ממש, וכן מה שפוסלין אותו לעדות הוא ג"כ אנו פוסקין אותו לפסול, אבל הכא אין אנו פוסקין אותה לשום דין, רק שהיכא שעשתה דבר כזה מצוה עליו לגרשה, א"כ נוכל לומר:
דבכה"ג מקבלין, ואף אם יהי' ספק, הלא יהי' ס"ס, חדא דילמא מועיל קבלת עדות בדיעבד שלא בפני בע"ד, כמו שכתב הגאון רע"א שביארנו למעלה, ואף אם הדין דאין מקבלין, דילמא בכה"ג לא הוי בע"ד, כיון שאין הדבר שלה, וא"כ מהאי טעמא יש להתיר.
ו) ועוד נראה לי, דהנה הא דאמרה התורה דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד, יש לעיין באיזה אופן הוא דין הזה, אם דגילתה התורה דהא דמאמינים עדים הוא דוקא אם העידו בפני בע"ד, אבל שלא בפני בע"ד אין ראי' מעדים, דאפשר אומרים שקר. אבל זה אי אפשר לומר כלל דא"כ היכא שאין שייך בע"ד לא נאמין עדים, וא"כ בעדות החדש וכדומה דלא שייך בע"ד איך מאמינים עדים, ועוד היכא דאין הבע"ד בעצמו יודע מאו ראי' מבע"ד, אלא דנאמר דגזיה"כ הוא. דהיכא שיש בע"ד אין פוסקים הדין ע"י עדים שהעמידו שלא בפני בעל דבר. ואף שהעדים העידו אמת, והנה לפי"ז, לכאורה בדין לאסור אשה לבעלה לא שייך כלל אין מקבלין אם קבלו בדיעבד, דבשלמא בממון ובנפשות דבעי בי"ד שיכפוהו לשלם או לפסוק הדין. גזרה התורה שלא יפסקו ולא יכופו, אבל דין דלבעלה, כיון דעכ"פ הבעל יודע עפ"י העדים שעברה האיסור, שהרי העידו העדים, וא"כ איך יחזיק אותה, כיון שיודע שאסור, לפי"ז לכאורה בלאסור אשה לבעלה לא שייך כלל האי דינא. ואיך כל הפוסקים שקלו וטרו בדין דקבלות עדות שלא בפני' לענין איסור על בעלה.
אכן יש לומר דאף שאם עדים העידו שלא בפני בע"ד, אמרינן שמסתמא אמת הוא משו"ה מועיל היכא דלא שייך בעל דין, אעפי"כ היכא דמעיד בפני בעל דין הוא בירור יותר. וכמו שיש כמה בירורים חזקה ורוב ועדים, ה"נ בעדים יש בירור דעדים בפני בע"ד:
ויש בירור דעדים שלא בפני בע"ד, דאין זה בירור כל כך וגזרה התורה דהיכא שיש בע"ד לא יפסקו אלא בבירור דעדים שמעידים בפני בע"ד, אבל לא בבירור דעדים שלא בפני בע"ד.
א"כ לאסור אשה לבעלה, הוא ג"כ הדין דאין אוסרים אלא בבירור דעדים בפני בע"ד דוקא.
לפי זה נוכל לומר, בהאי דינא דמצוה לגרשה. דהרי ביררנו למעלה דהטעם דמצוה לגרשה הוא כיון שעברה על דת או שראינו שהי' כיעור אמרה התורה שחוששים שמא תזנה או שמא זנתה והרי בודאי הכיעור אין זה בירור כלל לזנות ודאי, הרי חזינן דמצוה הוא לחשוש לשמא, א"כ הרי לזה לא בעינן בירור גמור, וא"כ לזה בודאי דמועיל ברור ע"י עדים אף שלא בפני בע"ד כיון דעכ"פ ידע בירור שיש לחשוש, דהרי בירור דעדים אף שלא בפני בע"ד הוא בירור.
ז) ועפ"י דרכינו יש לישב קושית רבינו הגרע"א שם בתשובה צ"ט דמקשי דברי הרשב"א בחידושיו לדבריו בתשובה, דבחידושיו למס' ב"ק כתב לתרץ הקושיא אמאי מועיל אונס דחולה לקבל עדים שלא בפני בע"ד, הא גזיה"כ הוא והועד בבעליו, ותירץ דזהו דוקא בדיני נפשות אבל בממון הוי אסמכתא, ובממון מה שאין מקבלין שלא בפני בע"ד הוא רק מדרבנן, לפי"ז בנפשות לא יועיל אונס, ובתשובה הובא בב"י סימן שפ"ח כתב הרשב"א. ואם נפשך לומר שלא אמרו (דבאונס מקבלין) אלא בדי"מ אבל בדי"נ אין מקבלין אף באונס והא ראי' מדאמרינן אי מהדרא ניהלי' הוי מעריקנא לי' לאגמא, אלמא אילו הי' באגמא לא הי' אפשר לגמור דיני', לא היא דהתם משום גמר דין וגמר דין שלא בפניו לא אפשר, אבל בקבלת עדות לא איכפת לן כל שיש צורך בכך כגון שהוא חולה או עדיו חולים וכו' הרי דגם בדי"נ מקבלין באונס עכ"ד הגרע"א.
אכן לדברינו לא סתרי כלל:
דהרי בודאי אף לדברי הרשב"א בתשובה, ע"כ דלכתחילה בלא אונס בעי דוקא קבלת עדות בפניו, וע"כ סובר הרשב"א דבין בדי"מ ובין לדי"נ בעי לכתחילה קבלת עדות בפניו אבל ובמקום אונס מקבלין, ולענין גמר דין, בממון גומרין הדין אף שלא בפניו היכא דהוי אונס, אבל בדי"נ אף במקום אונס אין גומרין.
והא דאיצטריך הרשב"א לתרץ כן ולחלק בין ד"מ מ לדי"נ דכיון דמחלק בין קבלות עדות לגמר דין לכאורה לא הי' צריך לומר החילוק בין די"מ לדי"נ
אכן הרשב"א סובר דהא בהא תליא, דלגבי ממון הא לא שייך גמר דין, שהרי לא אברי סהדי אלא לשקרי, וכיון שבי"ד יודעים [חסר כאן ההמשך]
וע"כ מפני הסברות הנאמרים למעלה בעיקר הדין להתיר לו אשה אחרת. מפני הדחק הגדול הנני מצטרף עם המתירים, אבל רק באופן שישליש הכתובה ביד בטוח עד שיהי' ד"ת ביניהם, כי הלא הכתובה לא הפסידה, שהרי עוברת על דת בעי התראה, וגם שהקבלת עדים הוא שלא בפני', ולפסוק פטור על חיובה לזה ודאי צריך קבלת עדים בפני', ואף שהוא ד"מ, אבל הלא פסידה הכתובה הוא דוקא אם נימא שנאסרה עליו, א"כ עלינו לפסוק שהיא אסורה לו, ובזה אזלי שני הסברות שכתבתי למעלה, וכדחזינן דלגמור סקילה על השור בעי דוקא בפני הבעלים, אף שלגבי הבעלים הוא די"מ, ואעפי"כ אפילו לדעת הסוברים דבד"מ הוי אסמכתא שם הוא מדאורייתא ע"כ כיון דעיקר הדין הוא די"נ, כדי"נ דיינינן, ה"נ כיון דהפסד הכתובה תלוי במה שנאסרה עליו, (דמשום עוברת על דת בעי התראה), א"כ עלינו לדון שנאסרה בודאי דבעי דוקא בפני', ושלא בפני' אין מועיל, ובפרט דדבר זה אין ההכרח גדול.
ע"כ אם ישליש הכתובה וגט ביד שליח אז יוכל לצרף גם דעתי, באופן שאחר שיהי' מאה מתירים יהי' בי"ד של שלשה ויראו כל החתימות, ויתירו לו כשיקיים כנ"ל, אבל אם בלא כתובה לא יצרפו דעתי. וד' הטוב ינחנו בדרך האמת, ויראנו נפלאות מתורתו
ויסלח לי על אשר אחרתי תשובתי, כי לא הייתי, בביתי ובאתי ביום ד' העבר, ויום ד' ויום ה' הלא לא עת תורה היא, וע"כ יסלח לי על איחור התשובה, גם אשר בהרבה מקומות לא ביארתי די הצורך, כי בחפזון כתבתי אחרי שנתאחר זה זמן רב. ובזה הנני ידידו מברכו בכל טוב. י"ב מנ"א תרס"ח לפ"ק
סימן מ אשה שנשאת לכהן והעידו עליה שלפני זמן רב יצאו עליה קלא דלא פסיק שנבעלה לעכו"ם וילדה בן
כבוד ידידי הרב הגאון חו"ב כש"ת מו"ה ר' יעקב מעסקין הכהן שליט"א רב דנאווא פראגא, כעת בפאנעוועז
קבלתי מכתבו, וכתר"ה פנה אלי בשאלה ע"ד אשה שנשאת לכהן ונודע שבעת שהיתה בתולה יצא עלי' קלא דלא פסק שנבעלה לעכו"ם וילדה בן, וזהו לערך ארבעים שנה, ולע"ע מעידה בת רב העיר שזוכרת את הקלא דלא פסיק ויוכל להיות שהוחזק בבי"ד, וכדומה להשואל שראה בספר אחד שהתיר מטעם שיטת ר"ת דביאת מצרי נחשב כביאת בהמה עכ"ד.
א) והנה אין הספר בידי, ובודאי אין לסמוך על זה כלל דזהו נגד כל הש"ס דילפינן מבת כהן כי תהי' אלמנה וגרושה, דאם נבעלה למי שאין לו אלמנות וגירושין נפסלת, וזהו עכו"ם ועבד, דכל קרא להכא הוא דאתא, וכל המשניות דיש בו פחות מבן ג' שנה דנפסלה יוכיחו.
אכן לא ביאר לנו כתר"ה תוכן השאלה, דאם לא נודע לנו עתה אלא מפי בת הרב, וכי נאמנת בת הרב לאסור אשה על בעלה, ואם הכהן מאמין לבת הרב אף אנו נימא לי' דהרמ"א באה"ע סימן קע"ח הביא דעת אלו שסוברים בזה"ז מנדין למי שמאמין לע"א, ואף למאן דפליגי הוא דוקא באומר שנטמאה, אבל היכא דהוי רק קלא, דכל איסור דקלא הוא רק מדרבנן, דהרי לבתר נשואין לא חיישינן, כו"ע מודו דאסור לו להאמין, דהרי ביו"ד קכ"ז איתא דמלמדין לומר איני מאמינך, ועי"ש דס"ל להרמ"א אפילו אם מאמינו בלבו באיסור דרבנן, אם אומר איני מאמינך שרו, וא"כ עתה שיש חדר"ג הוא גורם מעצמו לגרשה בע"כ. שיוכל לומר איני מאמינך. א"כ הרי הוא עובר על חדר"ג.
ומה שכותב כתר"ה שיש רגלים לדבר, שלקחה בע"מ שאינו לפי כבודה, דודאי גם המעשה הזאת שבעלה הי' לא לפי כבודה הוא ג"כ מפי בת הרב, שהרי מי יודע מה הי' בארבעים שנה מקודם, ואם יודעים הרי היו מעידים לנו על הקול, אכן אולי כונת כתר"ה שכתב "נודע" שיש מעידים על הקול, ומה שכתב שבת הרב, הוא לרוחא דמילתא, ג"כ אפשר להתיר, שהרי כתב כתר"ה דילמא הוחזק בבי"ד, הרי דאין לנו ידיעה שהוברר הקול בבי"ד, וכיון דאפילו הוחזק בבי"ד הוי רק חששא דרבנן, דאילו קול שהוחזק בבי"ד הוא ספק דאורייתא הי' אוסר אף לבתר נשואין, ע"כ דלא הוי רק חששא דרבנן, א"כ אם לא נודע לנו שהוחזק בבי"ד, הוי ספק דרבנן ולקולא.
ב) אכן אולי יש עדים שהיתה מעוברת, והקול יצא אז שזה מעכו"ם, ומיירי כגון שהיתה בשכונה של יהודים. שאילולי הקול היתה מותרת, אך כיון דאיכא קלא דמעכו"ם אסורה, ובכה"ג לפירוש הר"ן והרא"ה והריטב"א גבי מעשה דקידש באבנא דכוחלא (בקדושין ד' י"ב) כדאמרינן. הא איכא סהדי דידעי דאיכא שוה פרוטה, ומסקנא דסבירא לן כאביי ורבא דחיישינן משום שיצא הקול, ופירשו הר"ן והרא"ה והריטב"א דמיירי אפילו לא:
הוחזק בבי"ד, דכיון שהי' המעשה דקידש וספק לן אי הוי שוה פרוטה אפילו קול שלא הוחזק אוסר.
אכן הא בשבוי' אמרינן עדים בצד אתסן ותאסר, והא התם ג"כ יצא הקול מעידי טומאה:
ולא מיבעאי לגירסא אם הקילו בשבוי' דאיסור לאו נקל בא"א הרי דבשבוי' לא חיישינן, והכא נמי הוי רק איסור לאו ג"כ מותרת אף באופן זה, אלא אפילו לגירסא אם הקילו בשבוי' משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי, ג"כ שרי', דהא התם יצא קול שיש עדי טומאה ומאי מועיל מנוולא, ועכצ"ל כיון דבשבויות מנוולא נפשה לגבי שבאי ואין מצוי שיהי' עדי טומאה משו"ה שכיא, משא"כ במעשה דאבנא דכוחלא הרי אפשר שיש עדים שיודעים שהי' שוה פרוטה, וא"כ הכא שמסתמא היתה דרה בשכונה שרובא ישראל וא"כ אינו מצוי שתהא נבעלת לעכו"ם, בכה"ג שריא, ואף. שיש לחלק דהתם בשבוי' אינו מצוי במציאות, שאשה מנוולא נפשה, אבל הכא רק מדינא הוא, אכן כיון דקי"ל אשה מזנה בודקת ומזנה, א"כ גם הכא אין מצוי שתהא נבעלת לעכו"ם.
ואילולא דברי הראשונים, הוי אמינא דהגירסא בגמ' אם הקילו בשבוי נקל בא"א ומה שהקשה בתוספ' מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת, והרי גם בשבוי' יוכל להיות איסור סקילה כשישמש על המזבח בשבת נראה עפ"י דברי התוספ' בנ"מ כ' דגבי דבר שבערוה החמירו יותר דאף במשאל"ס החמירו, והכא אם הי' שוה פרוטה הוי דבר שבערוה, אבל בשאר איסורים לא החמירו.
ועוד אפשר כיון דאף היכא דהוי מעשה קדושין לא הוי רק אלא חששא דרבנן, דאם הי' מפני הקול חששא דאורייתא, איך כתב הר"ן בשם הרא"ה דדוקא אם יצא הקול קודם אירוסין, אבל אם יצא הקול אחר שנתקדשה לשני אין חוששין, א"כ אף היכא דהוי מעשה עלי' לומר דהוי רק דרבנן, ויש לעיין מה שאסרו רבנן ביצא הקול, אי הטעם משום דמדרבנן חוששין שמא הקול אמת, או כיון שיצא הקול, משום הסר עקשות פה אסרו רבנן לישא, ובכה"ג אמרו אף אם נשאת תצא.
ונראה לי, כיון דאמרינן דאם יצא עלי' קול שנתקדשה לאחד מבני פלוני מותרת, דאמרינן דילמא להקטן. ואם נימא דבאמת חוששין שמא היו קידושין אחרי שיצא הקול, א"כ בשלמא אם היו לפלוני שני בנים אחד גדול ואחד קטן היתה מותרת משום שהיינו אומרים שמא אינו כלל אמת, ואם הקול אמת שמא נתקדשה להקטן, אבל אם יש לפלוני הרבה בנים ואחד מהם קטן, הרי נאמר כיון דרוב בנים אינם קטנים נתקדשה בודאי להגדול, אם הקול אמת ואמאי מותרת, ואף אם נימא דלא שייך בכה"ג זיל בתר רוב, אבל לישנא דגמ' דאמר מימר אמרי עיינו רבנן, הרי דלא אנן אמרינן אלא דכן יאמרו, הרי דעיקר טעמא דחוששין לקלא משום לזות שפתים, והיכא דאין לזות שפתים דאנשים יאמרו שהי' באופן המותר אין איסור, א"כ עיקר הטעם דיוציא משום דעבר אדרבנן ששם ונשא אשה שיש לזות שפתים.
לפי זה אולי אפשר לומר דהיכא דכבר נשתקע הקול ואין עתה ידוע, הוא איסור שחזר להיתר, דעתה כשנשא לא הוי ידוע ואין כאן לזות שפתים. אכן לא מצאתי ראי' לדבר זה.
עכ"פ אם אין עדים רק עדות בת הרב, וגם היא איננה יודעת, אם הוחזק בבי"ד, לדעתי יש להתיר ולומר לו שלא יאמין.
ג) אכן אחרי שתורתינו הק' התירה להשביע כדי לעשות שלום, ולדעתי יש לישב קושית התוספ' בריש פ' ארוסה בסוטה על דברי רש"י דס"ל דאפילו לית לן דרב הונא דשומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה, וס"ל דשריא, אעפי"כ אצטריך לאשמעינן דשומרת יבם לא שותה, והקשה בתוספ' כיון דלא נאסרה מאי שייך קינוי, והא בגמ' אמרינן לעיל דף י"ח כל שתבעל ולא תהא אסורה לו, לא היה מתנה.
ונראה לי, דס"ל לרש"י, כיון דעיקר שהתירה התורה למחוק המגילה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, א"כ אף היכא דלא נאסרה עליו כמו ביבמה, אעפי"כ כדי לעשות שלום כיון דאגידה בו היא דשותה, משו"ה איצטריך קרא דאינה תחת אישה אינה שותה. והא דאמרינן וכל שתבעל ולא היתה אסורה עליו לא הי' מתנה, היינו דוקא היכא דמתנה עתה על נשואי הקודמים, כמו ביבמה שנשאת ליבמה ומתנה עמה ע"י גלגול שמא נסתרה מקודם כשהיתה יבמה, וכדפירש רב נחמן בר יצחק ביבמות נ"ח ע"ז קאמר במתניתין דאם לא היתה אסורה אין מתנה על מה שנסתרה כשהיתה יבמה, משו"ה דייק שם ממתניתין דאמן שלא שטיתי שומרת יבם, דס"ל למתניתין כר"ע דיבמה שזינתה נאסרה, אבל הכא במתניתין אשמעינן דלא משקה לה עתה כשהיא שומרת יבם, בכה"ג כדי לעשות שלום, אם אינו רוצה ליקח זונה, אילולא קרא הו"א דמשקה.
לפי זה לדעתי בכה"ג יקראו אותה לבי"ד ויאיימו עלי' וישביעוה שתודה המעשה, ואם תודה תצא. ואם תכפור תשב תחת בעלה, אכן כמובן דבר זה נחוץ לעשות בהסתר לבלי לביישה ברבים.
ד) מה שהקשה כתר"ה, כיון דהיכא דאין עליו חיוב דוהשיב הגזילה לא הוי מצוה הבאה בעבירה, א"כ איך יוצאין ביו"ט שני בערבה גזולה, הא לא הוי שוה פרוטה. לא אדע מאי קשה לכתר"ה, הרי שגזל סאה חטים הרי כל חטה לית בה שוה פרוטה, ואעפי"כ עליו החיוב להשיב כל הסאה, דביחד הוי שוה פרוטה, והרי גזל צמר, כל שערה לית בה שוה פרוטה, וכן אמר רבא גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת וכו', עכ"פ כל זמן שלא החזיר, על כל אחת ואחת חיוב השבה שמחויב להשיב שניהם, א"כ אם גזל ערבות בעד שוה פרוטה. כל ערבה שיוצא בה הוי ערבה גזולה ועובר משום מצוה הבאה בעבירה:
ה) ע"ד אם יש קנין בפחות משוה פרוטה:
מה שהביא כתר"ה ראי' מהא דנעץ מחט (קדושין ד' כ"ו ע"ב) הרי דקנה המחט. יש לדחות דהרי מוקי דתלא בה מרגניתא, ויחד עם המרגניתא הקנה, וא"כ קנה שום פרוטה. אכן יש להביא ראי' מהא דקונין בכלי אף שאין בה שוה פרוטה (ב"מ ד' מ"ז ע"א) ואילו לא הי' קונה המקנה את הכלי לא הי' יכול להקנות (עיין נדרים מ"ח) והטעם משום דחזי לאיצטרופי כדאיתא בגיטין (ד' כ' ע"א) ואף בקרקע הדין כן, שהרי בקרקע כל שהוא קונין אגבן, וכל שהוא אף שאין בה שוה פרוטה, ואם לא הי' קונה הקרקע לבדה לא הי' מועיל מה שקונה אגבה שאין בהם אחריות, דדוקא אם להקרקע יש קנין אז קונה על ידה המטלטלין, אבל אם בלא המטלטלין לא הי' קונה הקרקע אז גם המטלטלין לא הי' קונה, וכיון דאף מלא מחט קונה הרי דקונין אף פחות משוה פרוטה.
ו) מה שהקשה כתר"ה על דברי התוספ' חולין ק"מ דמספקא להו אי בהמה של עיר הנדחת כשר לקרבן, והקשה כתר"ה הא ע"כ מיירי דכבר נעשית עיר הנדחת דאל"כ הוה שלל שמים, וכיון דנעשית עיר הנדחת הא אין בה שוה פרוטה עכ"ד כתר"ה.
ובאמת יש עוד להקשות, הא איסורי הנאה לאו ברשותי' דמרא, ואיך יכול להקדישה, ועכצ"ל, דמספקא להו לתוספ' היכא דנעשית עיר הנדחת אבל לא נגמר דינה, דהאי דינא דלאו שלל שמים. הוא היכא דבשעה שהודחו היו שלל שמים, אבל אם בשעה שהודחו לא היו שלל שמים וחל עליהם הדין להרוג, אז, מה שהקדישם אח"כ אין מוציאין מדין עיר הנדחת היינו מחויב הריגה אבל ההקדש חל כיון דעדנה לא נגמר דין והוי כשור שנגח עד שלא נגמר דינו דהקדישו מוקדש. וקודם שנגמר דינו הוי שוה פרוטה ג"כ דהרי חזי לרדיא.
תירוצו דמר על קושית המהרש"א ב"ק ו' הוא טוב, ואפיריון נמטי למר, מפאת כי אין עיתותי בידי הוכרחתי לקצר, ואת כתר"ה הסליחה,. מכבדו ומוקירו.
סימן מא בדין מינקת חבירו
רב ברכה לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם, אוצר של יראת שמים, כש"ת מו"ה ר' משה חיים מירוויש שליט"א הגאב"ד דקייפטאן.
הנה כתר"ה פנה אלי שאחווה דעתי בדבר שאלה חמורה, איש שמת והניח בנים ובנות ואשתו צעירה לימים, שנשאת לו זה לא כבר, והאלמנה נשתדכה לבחור בעל עסק טוב ואמיד, ולפי דברי' לא ידעה שהיא מעוברת, ועתה ילדה בת והניקה רק שני שבועות, ואח"כ גמלה אותו, והחתן אומר שבאם יצטרך לחכות כפי הדין כ"ד חדש אין לו חפץ בהשידוך, ויצא מזה הרבה קילקולים, כאשר כתב כתר"ה במכתבו. וכותב כי החתן רוצה לקחת הבת על שמו:
ועתה אם יתבטל הענין היא אומללה, וגם להבת יהי' הפסד גדול, במה שאין להאם במה להתפרנס.
והנה אם כי קשה מאד להכניס ראש בענין זה החמור, אשר הרבה החמירו רבותינו בזה, אכן לגודל הנחיצות הנני להעיר בזה. ה
א) הנה ידוע מחלוקת הר"ש הזקן ור"ת, דהר"ש התיר בגרושה מינקת להנשא, ור"ת אוסר, והנה הנו"ב סימן י"ד (הובא בפ"ת באה"ע סימן י"ג ס"ק ל') כתב, דגם הר"ש לא התיר אלא בגרושה שהאב קיים והוא יטפל עם בנו למסמס לו ביעא וחלבא אם לא ימצא מינקת, אבל באלמנה שאבי הילד אינו קיים, אף היכא דלא משתעבדא (כגון שהכניסה נדן רב וכדומה) ג"כ אסורה, דאל"כ יקשה על הר"ש מהא דכתובת דף ס' דאמר רנב"י הן הן דברי ב"ש, הרי דגם לב"ש אסורה מינקת להנשא, והרי לב"ש שום אשה אינה משועבדת להניק עכ"ד הנו"ב.
אכן דברי הנו"ב תמוהים, דהרי המחבר שנה לנו באה"ע סימן י"ג סעיף י"ד ז"ל, זה שאמרנו בגרושה, יש מי שאומר דוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה, אבל קודם הזמן לא, דהא אי בעיא לא תניק לו כלל ואפילו בשכר. ויש מי שאומר דאשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה את בנה צריכה להמתין כ"ד חדש ומשמע מדבריו דה"ה לגרושה עכ"ד המחבר, הרי דהמחבר בפירוש שנה לנו דלדעה הראשונה דס"ל אם גרשה קודם הזמן שהכירה מותרת להנשא, גם באשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה תהי' מותרת והרי הכא אין לו אב, ומי ימסמס לו ביעא וחלבא, ע"כ דלדעה דס"ל דאם לא הניקה קודם שגרשה כדי שיכיר, דאז לא משעבדא לבעל להניק, ולא מינקת חבירו היא, אף במת והניחה מעוברת אם לא הניקה דלא נשתעבדא להניק, ג"כ מותרת להנשא, דעיקר תלוי אי משעבדא לבעל או לא.
ומה שהקשה הנו"ב, א"כ לב"ש דשום אשה אינה משועבדת להניק, אמאי אסורה מינקת להנשא נראה לי, דהנה ר"ת הקשה על ר"ש הזקן דס"ל גרושה מותרת להנשא. מהא דתניא ר"פ החולץ, מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא ישא. וקא פסק ותני ל"ש נתאלמנה ל"ש נתגרשה, ועוד דמפרש טעמא דסתם מעוברת למניקה קיימא, דמשמע דהיינו טעמא דמניקה, היינו טעמא דמעוברת, ולמאי דמפרש מעיקרא טעמא דמעוברת (משום דחסא) שייך בגרושה כמו באלמנה, אע"ג דהדר בי' מההיא טעמא, מגופא דמילתא לא הדר בי', דמיירי אפילו בגרושה, ועוד דאלמנה נמי לא משעבדא מכי תבעה כתובתה או רוצה להנשא עכ"ד התוספ'.
והנה הרמב"ם הביא במעוברת טעמא דדחסה, וכבר תמהו דהא בגמ' שם ביבמות מ"ב אמר משום דחסה, ופריך א"ה דידי' נמי, ומשני חיים עלי', ופריך דחברי' נמי חייס, אלא סתם מעוברת למניקה קיימא דילמא מעכר חלבא וכו', הרי דטעמא דדחסא אדחי, ועיין בכ"מ, ותירוצו דחוק מאד.
ונראה לי (שוב הראו לי שכן כתב הנו"ב), דהרמב"ם לא גרס אלא (וכן כתב הכ"מ), וס"ל להרמב"ם דתירוצא דסתם מעוברת למניקה קיימא, הוא תירוץ דמשו"ה לא חייס על בן דחברי' דסתם מעוברת למניקה קיימא והוא אינו רוצה שתהי' אשתו מניקה, משו"ה אינו משמר עצמו, ומניקה טעמא דילמא מעכר חלבא.
והנה לפי זה מתורצים קושיות התוספ', דקא פסיק ותני דמעוברת חבירו הן בגרושה הן באלמנה, היא מעוברת של חבירו, ואסור לישא אותה משום דחסא. אבל מינקת לא פסיק כלל ותני, דהא קאמר מינקת חבירו ובמניקה שמת בעלה היא מינקת של בעלה, שהרי נתחייבה לבעלה, אבל גרושה לא מקריא כלל מינקת חבירו, דהא לא משעבדא, ומינקת בנה נוכל לקרותה. אבל לא מינקת חבירו, וא"כ הרי לא פסיק כלל ותני, ולפ"ז גם קושי' השני' של תוספ' לא קשה כלל, דהרי לא הדר בי' כלל, וטעמא דמעוברת משום דחסא. ואסור בין בגרושה בין באלמנה, ומניקה דוקא באלמנה שהניקה בחיי בעלה ונתחייבה לבעלה,
ומה שהקשה בתוספ', הא כל אלמנה תוכל לפטור עצמה מהשיעבוד, יש לתרץ נהי דאלמנה תוכל לפטור עצמה היכא דתובעת כתובה, או רוצה להנשא, או אומרת איני נזונית, אבל כל זמן שלא פטרה עצמה והיא נתונית מנכסי בעלה שהניח להיורשים, וכנגד זה הנחיל להם זכות שיש עלי' למעשה ידי', מה שהיא מניקה הוא מטעם השיעבוד, ומשו"ה גזרו שלא ישא מינקת חבירו, שעי"ז יגרום נזק להולד שתסלק השעיבוד שיש עלי' להניק אותו, מה שנתחייבה להאב, אבל בגרושה הלא לא תסלק השיעבוד, שאין עלי' שיעבוד כלל להניק, רק כל פעם שהיא מניקה הוא מרצונה הטוב, בכה"ג לא גזרו כלל חז"ל אחרי שאין גורם נזק ואין מזיק שיעבוד.
והנה במניקה מה שסוברים ב"ש שאין עלי' חיוב להניק בנה, לכאורה כיון דמעשה ידי' שייכים להבעל אמאי לא תחויב להניק, והרי מעשה ידי', לא דוקא מעשה ידי', אף מה שעושה בגופה, כמו מחממת בצים ג"כ לבעלה, כדמוכח בכתובות ס"ו, ועכצ"ל דס"ל לב"ש דצערא דגופא לא זכו רבנן לבעל, אכן ב"ה ס"ל דלהניק בנה אין זה צער, דאדרבה מרחמא, וב"ש ס"ל דאם אינה רוצה ומקפדת אז מקריא צערא דגופא ומשו"ה פריך בגמ', דאיך קתני במתניתין דמניקה את בנה הוא מהמלאכות שהאשה מחויבת לבעלה וכופה לזה, הא אם אמרה איני רוצה להניק לא כפינן, אבל היכא דלא אמרה איני רוצה, אזי גם לב"ש מה שהיא מניקה הוא משום שיעבוד שמחויבת למעשה ידי', נמצא דגם לב"ש אסור לישא מינקת שהרי יגרום שתסלק השיעבוד בזה שתאמר איני רוצה להניק, דזה שתאמר איני רוצה להניק יהי' כאלו אמרה איני נזונית.
ב) והנה המ"מ כתב, דדעת הרמב"ם לאסור גם בגרושה מדלא חילק, ולדעתי ראי' זו דלא חילק הרמב"ם תמוה, דהרי הרמב"ם שנה לנו לשון הגמ', ואם נימא דגרושה לא מקריא מינקת חבירו כסברת הר"ש, א"כ גם הרמב"ם חילק שהרי כתב מינקת חבירו.
והנה המ"מ כתב מסקנת דברי הרשב"א דבגרושה דוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד זמן שהכיר בה. אבל קודם הזמן לא. ולכאורה תקשה, אם יש חילוק בין הכיר בה ללא הכיר, א"כ גם באלמנה נימא, אם לא הניקה אותו עד שהכיר בה תהא מותרת להנשא, וגם קשה אמאי לא חילק הרמב"ם, (לפי קושית המ"מ דהי' להרמב"ם לחלק), ועכצ"ל דזה גם הרשב"א והמ"מ בדעת הרמב"ם. סוברים להלכה דעד כאן לא אסרו אלא במינקת חבירו שיש עלי' שיעבוד לחבירו, משו"ה באלמנה אף אם לא הכיר בה עדנה עכ"פ היא נתחייבה להניק אותו ומקריא מינקת חבירו ואסור לישא אותה, לגרום לסלק השיעבוד, אכן בגרושה היכא דהניקה אותו קודם הגירושין עד שהכיר אותה, נתחייבה לבעלה להניק אותו, ואף אם גרשה השיעבוד הזה לא נסתלק, ורק צריך לשלם לה, וא"כ גם גרושה היכא שהניקה בעת שהיתה אשתו עד זמן שהכיר מקריא מינקת חבירו, אבל היכא דלא הניקה עד כדי שיכיר, אז גם הרשב"א והמ"מ מודים דלא מקריא מינקת חבירו, שלא נתחייבה כלל להניק, ומודה המ"מ דלא שייך להקשות אמאי לא חילק הרמב"ם, דהרי החילוק מבואר אחרי שכתב דאסור רק במינקת חבירו, ולא כתב מינקת סתם.
ועוד מוכח זה, שהרי דייקו המ"מ והרשב"א, דאימתי בגרושה אסורה דוקא אם הניקה קודם שנתגרשה עד שהכירה, ולכאורה אף אם לא הניקה קודם שנתגרשה עד שהכירה. אך לאחר הגירושין הניקה עד שהכיר אותה, תהי' אסורה להנשא, אלא ע"כ דסברי הרשב"א והמ"מ דקאי בשיטתי' בדעת הרמב"ם. דדוקא היכא שהניקה קודם שנתגרשה עד שהכיר אותה אז נתחייבה לבעלה להניק אותו. ואף אם גרשה אח"כ כיון שהכיר אותה לא סילקו ממנה רבנן את השיעבוד להניק, ומקריא מינקת חבירו, אבל היכא שלא הניקה אותו קודם גירושין זמן כזה שיכיר אותה, דלא נתחייבה לבעלה, אחר הגירושין לא חלו עלי' שיעבודים. אף אם הניקה עד שתכיר, ולא מקריא מינקת חבירו ומותרת להנשא.
לפי"ז באלמנה נמי, אם מת בעלה בהיותה מעוברת ולא הניקה, הרי לא נתחייבה בחיוב הנקה, לא מקריא מינקת חבירו ושריא להנשא.
והרשב"א שכתב בתשובתו המובא בב"י, ז"ל, דלא נאמרו הדברים אלא בגרושה שיצאה שלא לרצונה ושיש לה אב, משמע דבאלמנה שאין אב, מחויבת להניק היינו דוקא בהתחילה להניק בחיוב, היינו בחיי בעלה. או אחר מיתת בעלה קודם שסלקה החיוב, וכדמיירי הרשב"א שם שהתחילה להניק אלא שלא הי' עדנה ד' יום.
ג) כל זה לדעת הר"ש והרשב"א והמ"מ, אכן הריב"ש, הוא כתב בפירוש דאף במת והניחה מעוברת ולא הניקה. וכן בגרושה, משמע מדבריו דאסורה להנשא. משו"ה כתב המחבר, די"א דבגרושה היכא דלא הניקה בחיי בעלה, עד שיכיר, מותרת להנשא (וממילא גם באלמנה היכא דהניחה מעוברת וילדה ולא הניקה מותרת להנשא). וי"א דאף היכא דלא הניקה ג"כ אסורה, הוא דעת הריב"ש.
וניחא לפי זה מה דאיצטריך בגמ' לטעמא דדחסא לפי גירסת הרמב"ם, ולא ניחא לתרץ דאסורה להנשא מטעם שאח"כ כשתלד יתעכר חלבה, ולא משני דמיירי באלמנה, דמשו"ה אסורה במעוברת, שמא אח"כ יתעכר חלבה (ואפשר דמשו"ה פריך, משום דסתמא נקיט מעוברת חבירו. משמע אף בגרושה, דהרי עכ"פ מעוברת חבירו היא).
אכן לדברינו, הלא אף באלמנה כיון דתבעוה להנשא, הא אין לה מזונות, ונסתלק ממנה השיעבוד של הנקה עוד קודם שילדה, וא"כ לא היתה כלל מינקת חבירו, וא"כ היתה מותרת להנשא כשהיא מעוברת, משו"ה איצטריך לטעמא דדחסא אף באלמנה.
ד) והנה הנו"ב בסימן י"ז (הובא בפ"ת ס"ק כ"ט), כתב דדברי השו"ע סתרי אהדדי. דבריש דבריו כתב דעת המתיר, בשם יש מי שאומר, משמע שאין הלכה כמותו. ובסוף כתב דעת האוסר בשם יש מי שאומר, וע"כ כתב דדעת המחבר להכריע, דבהתחילה להניק דברי האוסר דסמכי נינהו, ובלא התחילה דעת המתיר דסמכי
אכן לדידי אין הדברים מובנים. דהרי אדרבה נימא דהמחבר מספקא לו הלכה כמאן, משו"ה הביא הנך ב' דעות בשם י"א, וכן הוא בכמה דוכתי היכא דאין המחבר מכריע, מביא כל אחד מהדעות בשם י"א. היינו, יש שאומרים כן, ויש אומרים כן, להורות דאין כמו הכרעה, וכן כתב המחבר בספרו ב"י ז"ל, וראיתי מורים עושים כדברי הרשב"א (היינו אפילו בהתחילה להניק) ולא מחיתי בידם, שיש להם אילן גדול על מי שיסמכו, ועוד דמידי דרבנן הוא עכ"ד, הרי שכתב שיש להורות כדברי הרשב"א, כיון דמידי דרבנן נינהו, הלך אחר המיקל.
והנה בגמ' אמר, דר"נ התיר לדבי ראש גלותא משום דלא הדרי בהו, אכן הרי"ף והרמב"ם השמיטו זה, וכבר תמהו על הרמב"ם דדרכו להביא אף דבר שאין שייך בזה"ז, אמאי השמיט הא דר"נ.
ונראה לי, דהנה שם בגמ' איתא (כתובות ד' ס' ע"ב):
ת"ר נתנה בנה למינקת או גמלתו אי עת מותרת להנשא מיד, רב פפא ורב הונא ברי' דרב יהושע סברי למיעבד עובדא כי הא מתניתא, אמרה להו ההיא סבתא, בדידי הוה עובדא ואסר לי רב נחמן, איני והא ר"נ שרי להו לבי ריש גלותא, שאני בי ריש גלותא דלא הדרי בהו, אמר להו רב פפי ואתון לא תסברוה מהא דתניא, רי שהיתה רדופה לילך לבית אבי' וכו' או שהי' בעלה זקן או חולה או שהיתה עקרה וזקנה או אילונית, וקטנה והמפלת אחר מיתת בעלה, ושאינה ראוי' לילד, כולן צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר"מ וכו' ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו:
אמר לי' לאו אדעתין, והילכתא מת מותר גמלתו אסור עכ"ד הגמ', ואיתא בתוספ' ד"ה ואמר, ז"ל, ואין לפרש דגזרינן מת אטו לא מת, ונתנה בנה להניק אטו לא נתנה, וגמלתו אטו לא גמלתו, דא"כ היכי שרא ר"נ לבי ריש גלותא, אלא יש לומר דגזרינן במת שמא תהרגנו, ונתנה בנה להניק שמא תחזור בה, וגמלתו אטו לא תגמלנו.
וכתב ע"ז בהגהות ר"ב רנשבורג, דבשאילתות איתא דהטעם משום גזירה זו אטו זו, ולפי זה תקשה קושית התוספ'.
ונראה לי, דהנה הא דקאמר, שאני דבי ריש גלותא דלא הדרי בהו. ופרש"י המניקה שהבטיחה לא תיהדר, אכן בתוספ' רי"ד כתוב, דאי יהבי בנייהו למניקה תו לא הדרי בהו לאנוקי, [שוב מצאתי שכן מפורש הגירסא בשאילתות פ' וירא סימן י"ג], ולכאורה הדברים תמוהים, ונראה לי. דהנה מה שהביא ראי' מר"ע מהא דאסור ברדופה ובעקרה ובאילונית, לדין דמינקת היכא שגמלתו או מת, לא דמי כלל. דהתם גזרו רבנן שלא תנשא עד שיהיו ג' חדשים ומשום גזירה לא פלוג רבנן. אבל במינקת אם גמלתו או מת איננה מינקת ולא שייך כלל לגזירת ר"מ, אכן היכא דנתנה בנה למינקת הרי עדנה נקראת מינקת, ומכש"כ היכא דלא עבר עדנה זמן שיצטמקו דדי' ולא תוכל עוד להניק, וכמו שכתב הב"י בשם הר"ן. שכתב טעמו של גאון שיש שפוסקות מלהניק אחר חדש, ויש אחר ז' שבועות, ויש אחר ג' חדשים.
והנה בברייתא קתני, נתנה בנה למינקת שריא להנשא, אף שנקראת עדנה מינקת:
שהרי הבן יונק, והיא גם היא תוכל להניק, ולר"מ הא גזרינן הא אטו הא, א"כ במינקת נגזור נתנה אטו לא נתנה, משום הכי קאמר ואתון לא תסברו, אכן כל זה אם נקראת עדנה מינקת, אכן דבי ריש גלותא היו מפונקים ואם נתנו בנה למינקת תו לא הדרי בהו לינק, וא"כ כבר איננה מינקת, משו"ה ר"נ שרא לבי ריש גלותא אעפ"י דהלכה כר"מ בגזירותיו, דגזר הא אטו הא אבל הגזירה הא היתה במינקת, משא"כ הגזירה דגזרינן אף בגמלתו או מת דילמא תגמלנו, או תהרוג את בנה. זה אין שייך לדר"מ כלל גזירת ר"מ לא שייכא אלא אם היא מינקת.
ועכצ"ל כן דאל"כ תקשה כיון דאמרינן דאף המפלת לאחר מיתת בעלה צריפה להמתין, א"כ מ"ש במת דשריא להנשא, אכן לדברינו ניחא, דהיכא דמת לא הויא מניקה, נמצא מה דקאמר ואתון לא תסברו, הוא רק על מעשה דסבתא, ודר"נ דשרא לריש גלותא דנתנה לבנה למינקת, אבל בגמלתו או מת סבר ר"נ דהלכה כהאי ש מתניתא.
אכן הגמ' קאמר דאף בגמלתו ג"כ אין הלכה כהא מתניתא, דאף דאינה מינקת ולא שייך למיגזר הא אטו הא חיישינן בגמלתו דילמא משום זה תגמלנו, וזה גזירה חדשה, דלא שייך לדר"מ, נמצא למסקנא אף בדבי ריש גלותא, אף דאינהו לא הדרי וינקי, איננה מינקת ג"כ אסור דהרי הוי כגמלתו דגזרינן אף בשאינה מינקת משום דילמא תגמול כדי להנשא, ה"נ בדבי ריש גלותא, אף דאינהו לא הדרי וונקי, גזרינן דילמא תתן למינקת והמינקת תחזור בה או תנשא ותתעבר, משו"ה לא הביא הרמב"ם דינא דבי ריש גלותא, דלמסקנא גם זה אסור.
ה) עכ"פ היוצא מדברינו, דהיכא דגמלתו לא הויא מינקת, ורק דגזרינן דילמא תגמול את בנה והיכא שמת והניח מעוברת ולא התחילה להניק דלא מקריא מינקת חבירו תלוי בפלוגתא דהנך י"א שהביא המחבר, אכן באלמנה שהתחילה להניק הרי מקריא מינקת חבירו, שהרי היתה משועבדת, אכן כל זה היכא דלא סלקה מקודם שיעבודה, אבל היכא דכבר סלקה כשהיתה מעוברת, דרצתה להנשא:
בכה"ג דאדרבה מזונותי' ממילא מעשה ידי' אין שייכים להיורשים, בכה"ג הוי כגרושה, וכלא התחילה להניק, דתליא ג"כ בהנך מחלוקת, דלהר"ש והרשב"א והמ"מ מותר ולר"ת וריב"ש אסורה, ואפשר. דגם ר"ת לא פליג על הר"ש אלא במינקת, אבל בגמלתו דאיננה מינקת ורק משום גזירה דילמא בשביל זה תגמול, בכה"ג גם ר"ת מודה, עכ"פ הוי בזה מחלוקת דמסיק הב"י שיש על מי לסמוך ובפרט במידי דרבנן וזה כונת הרמ"א שכתב להקל במופקרת במזנה, ובודאי באלמנה מניקה לא יועיל מה שמופקרת, ורק במזנה ס"ל להרמ"א כמו שאמרו כדאי הוא לסמוך בשעת הדחק.
א"כ אחר שכתב כתר"ה שהוא שעת הדחק מפני כמה טעמים, מצטרפנא למר להתיר, לסמוך בזה על דעת הר"ש הרשב"א והמ"מ.
אכן כל זה אם הזוג מאלה שישמרו הלכות טבילת נדה אכן אם הם חלילה מאלה שנחשדו לעבור חלילה, דאלה אין מצוה כלל למהר נשואיהם ולא שייך לחשוש לקלקולא, כי מה יוכלו לקלקל יותר מהאיסור החמור הזה, אזי לא מצטרפנא כלל וכלל, אך אם ישמרו הלכות אלו, אזי מצטרפנא באופן אם יתקנו תקנה לולד, שיהי' בטוח הנקתו ע"י הדד על הצלוחית ומיני מאכל תינוק כמו שנהוג עתה. וד' יורנו ויצילנו משגיאות, ידידו מוקירו כ"ז תשרי תרפ"ג
סימן מב בענין הנ"ל
כבוד ידידי הרב הגאון הנעלה וכו' כש"ת מוה"ר ר' משה מירוויש שליט"א הגאב"ד דקייפטאן מכתב כתר"ה קבלתי ומגודל טרדותי לא השבתי עד כה, ואת כתר"ה הסליחה, והנה כתר"ה במכתבו האריך לסתור דברי, ולדעתי שלא בצדק.
ז"ל כתר"ה, מה שמחליט כבודו לדבר פשוט שבמת והניחה מעוברת אם לא הניקה דלא משתעבדא להניק, לא אדע מנין לו זה, הלא כל אלמנה מחויבת להניק וכו', ומדברי כת"ר יוצא שהמחבר משוה דין גרושה לאלמנה ואלמנה לגרושה באין חילוק וכו', לא דק כ"כ בדברי המחבר. שהוא אינו אומר ללמוד דין זה מזה, וכל הדין בין הי"א הראשון בין הי"א השני הוא לענין דין דגרושה וכו' דהריב"ש מסיק לאסור בגרושה וכו', אבל באלמנה אין שום רמז בהמחבר וכו' ולא עוד אלא שהי"א הראשון שמביא המחבר הוא המ"מ והרשב"א שהביא המ"מ וכו' וכו' ע"כ דברי כתר"ה.
והנה כל המדקדק בדברי המחבר יודה שא"א כלל לפרש בדברי המחבר מ"ש ויש מי שאומר דאשה שמת בעלה והניחה מעוברת ולא הניקה כלל בנה צריכה להמתין כ"ד חדש ומשמע מדבריו דה"ה לגרושה, דמה שאמר יש מי שאומר, כונתו, דיש מי שמשמע מדבריו דה"ה לגרושה, דהרי הוא אומר יש מי שאומר ואומר ומשמע, והמחבר בשו"ע שלו לא שנה לנו הראיות רק הדינים. ואף אם כותב ראיות הי' כותב יש מי שמתוך דבריו שכתב באשה שמת בעלה וכו' משמע דה"ה לגרושה, אבל אם כתב ויש מי שאמר באשה שמת בעלה, הכונה, דבהאי דינא גופא יש שאומר כן, מכלל דיש מי שאינו אומר כן, וכל היודע לשון המחבר בשו"ע יודה לזה.
ומדבריו בב"י ג"כ משמע כן שמביא תשובת הריב"ש דאשה שמת בעלה והניחה מעוברת וילדה ולא הניקה אם בנה שגם זו צריכה להמתין כ"ד חדש וכו', לדברי כתר"ה מאי חידש לנו הריב"ש שגם זו צריכה, מאי שינויא איכא בה, הא היא אלמנה שמת בעלה ויש לה בן, ובודאי דאסורה להנשא עד כ"ד חודש, לדברי כתר"ה דבאלמנה אין חילוק ועוד דקדוק שדקדקתי למה כתב הרשב"א והניקה וכו'.
ומה שכתב כתר"ה דלפי דברי דאין חילוק בין אלמנה לגרושה יטעו כל הראשונים שחילקו בזה, לא עלתה זאת על דעתי, גם מה שכתב דלדברי תקשה היכא שהיתה נזונית הא מחויבת היתה להניק, כל הדברים האלו יבוארו לפי דברי שכתבתי בפירוש דהר"ש הזקן ס"ל דאמרו חכמים דלא ישא מינקת חבירו, א"כ היינו דווקא באלמנה שחיובה להניק מטעם שנתעבדה לבעלה, וגם הניקה, דמקריא מינקת מטעם שהיא מניקה ומינקת חבירו שנשתעבדה לבעלה, בכה"ג אסרו דלא ישא אדם דעי"ז שישאנה יפקע שעבוד הבעל, ולא תוכל להניק מטעם דמעיכר חלבה, והיא מחויבת לבעלה, משו"ה אסרו דלא ישא ואם נשא יוציא, אכן בגרושה דלא נשתעבדה לבעלה אף בהכירה, דכופין אותה להניק לא מטעם שיעבוד אלא משום סכנתא דולד, בכה"ג לא מקריא מינקת חבירו ולא גזרו.
אכן הרשב"א והמ"מ ס"ל דגם בגרושה היכא שהולד כבר הכיר אותה דאמרו רבנן דכופין אותה להניק. ג"כ מקריא מינקת חבירו כיון שהיא מחויבת להניק.
אכן היכא שלא הכיר עדנה, בזה יש חילוק בין גרושה לאלמנה, דבאלמנה שאין להולד אב שימסמס ומשועבדת היא להבעל להניק, מקריא מינקת חבירו, דהרי היא מחויבת להבעל להניק וגזרו שלא ישא כדי שלא יגרום נזק להולד ולבטל שעבוד האב, אבל בגרושה דלא מקריא כלל מינקת חבירו, שהרי לא נשתעבדא כלל דאי בעי לא תניק, וכיון דמצינו דגזרו חכמים רק במינקת חבירו, גרושה היכא דלא הכיר אף שהניקתו ומקריא מינקת אבל לא מינקת חבירו, בכה"ג לא גזרו, ולפי דברי הרשב"א והמ"מ, אלמנה שמת בעלה ולא הניקה אף שמה"ד היתה מחויבת להניק, אבל כיון שלא הניקה הרי לא היתה כלל מינקת, וכמו דדייקו הרשב"א והמ"מ תיבת חבירו, דמשו"ה לדידהו מותר בגרושה היכא שלא הכירה, בודאי דדייקא תיבת מינקת, ואם לא הניקה אף שעברה על חיובא עכ"פ מינקת לא הוי היכא שלא הניקה כלל, והריב"ש ס"ל דהיכא שילדה לאחר מיתת בעלה ולא הניקה ג"כ אסורה דאף דלא מקריא מינקת כיון דאסרו חכמים במעוברת מטעם דראוי' להניק, אסור אף היכא דלא הוי מינקת, וגם בגרושה אסור דלא דייק תיבת חבירו, וא"כ אף היכא דלא הכירה אסור. משו"ה כתב המחבר דיש אומרים כן דלהרשב"א והמ"מ היכא דלא הניקה מותרת אף שאין אב דלמסמס עכ"פ מינקת לא הויא ורז"ל גזרו רק במינקת, ורק במינקת חבירו, אלא דלדידהו אם יש חיובים להניק והניקה היינו בהניקה עד שהכירה אף בגרושה אסור, וכ"ז ברור בדעת השו"ע.
וכמובן אזדא הקושי שהקשה כתר"ה מדברי המחבר בסעיף י"ג, יכולה לומר איני מניקה אלא בשכר וכו', אעפ"י שאינה יכולה להנשא עד סוף כ"ד חדש, דכבר כתבתי דאף שיש לה עצה לסלק חיוב ההנקה, משום, זה אסרו רבנן. שלא תנשא כדי שלא תסלק, וכיון דלא תנשא תקיים שיעבודה ולא תבטלו.
ומה שכתב כתר"ה, ז"ל, עיין בח"מ ס"ג י"ג שכתב מלשון זה, משמע דבשכר מחויבת להניק והיינו דוקא בנזונית, ופלא אם נזונית הלא מחויבת בחנם, גם הוא סותר א"ע בסי' צ"ה ס"ק ג' שכתב,. אינה מניקה אלא בשכר אפילו בעני מיירי כשאינה רוצה לזון מהם, ולא מצאתי מעיר ע"ז עכ"ד כתר"ה, ולא אדע מאי קשי' לכתר"ה, כונת החלקת מחוקק, דהיכא דהם רוצים ליתן לה מזונות אלא שהיא אינה רוצה לזון ואומרת איני נזונית ואיני עושה, אז מחויבת להניק בשכר, אבל היכח דהעיכוב מצד הבעל או מן היורשים שאינם נותנים לה מזונות אז אינה מחויבת כלל להניק.
מה שתמה כתר"ה על תשובת רעק"א שכתב שרק הר"ן כתב אליבא דר"ש הזקן טעמא משום דאיכא אב, וכל הראשונים לא הזכירו זה, ותמה ע"ז כתר"ה ז"ל פלא כי הלא הרא"ש בכתובות כתב וז"ל, והר"ש הזקן ז"ל הי', אומר דגרושה אינה צריכה להמתין כ"ד חדש שאין עלי' להניק את בנה הואיל בעלה קים וכו' אבל כשמת בעלה אעפ"י שאינה מחויבת להניקו מ"מ כיון שאין לו אב עשו חכמים תקנה שתניק האם עכ"ל הרא"ש עכ"ד כתר"ה.
לענ"ד אין ענין דברי הרא"ש לדברי הר"ן, דברי הרא"ש ק קאי לענין ההנקה, דמשו"ה בלא הכירה בנתגרשה אינה כופה להניק אף אם יתן לה מזונות, ובהניקה באלמנה כופין אותם היורשים להניק, משום דבגרושה שהאב קיים לא חייבו אותה חכמים להניק, אבל באלמנה שאין האב קים, אף דמן הדין אינה מחויבת שהרי יכולה לומר איני נזונית ואיני עושה, אעפי"כ עשו חכמים תקנה ושיעבדו אותה להניק בשכר, אבל לענין איסור להנשא אין הטעם משום שיש אב, אלא תלי בחיוב להניק, ולדברי הרא"ש במזנה דלא שייך כופין להניק, דאין מי שיכיף אותה לדעת הגהת מרדכי שריא להנשא, אבל הר"ן כתב דטעם הר"ש הזקן דבאלמנה אם יתעכר חלבה לא יהי' אב למסמס ביעא וחלבא משו"ה אסורה להינשא, א"כ גם מזנה דאם יתעכב חלבא לא יהיה מי שימסמס, גם במזנה אסורה, לזה כתב הגרע"א דרק הר"ן כתב דבאלמנה שאם יתעכר חלבה מטעם דלא יהי' מי למסמס משו"ה אסרו, אבל הרא"ש כתב רק דתלי אם יכופו להניק, והרי הגרע"א בעצמו לאח"כ מביא דברי הרא"ש, ואח"כ רוצה להשוות, מפרש דהאי עשו תקנה דכתב הרא"ש הכונה שלא תנשא ולפי"ז מפרש דגם הרא"ש ס"ל הטעם משום דבאלמנה ליכא אב, אבל בתחילת דבריו כשכתב הגרע"א דהר"ן יחידאה הוא פירש דברי הרא"ש דעשו תקנה שתניק:
היינו שחייבוה להניק אף באמרה איני נזונית, או שתבעה כתובה, דאעפי"כ מחויבת להניק (אבל דוקא בהתחילה להניק קודם שאמרה איני נזונית, דכבר נקראת מינקת חבירו).
ולפי דברי שכתבתי לתרץ הקושי' של הנו"ב מדברי ב"ש דס"ל אין כופה להניק, ואעפי"כ אסורה להנשא, וכתבתי דאם היא מניקה שאין לה צער דגופה גם ב"ש מודה שמחויבת, אלא דיש לה לומר עתה יש לי צער, אכן היכא דמניקה אז גם ב"ש מודה שחיוב הנקתה מצד הדין, לפ"ז לא קשה קושית הב"ש בס"ק ל"ו אלמנה עשירה הא איננה מחויבת, והני דבי ריש גלותא הא היו עשירים.
אכן לפי דברינו כיון שהיתה מניקה בחיי בעלה דאגלאי מילתא דאין לה צער, א"כ אם אין לה צער אף בהכניסה כמה שפחות מחויבת, והוי כמו מזיגת הכוס, ודלא כתשובת אמונת שמואל, ובמת הבעל מחויבת להניק מן הדין.
מה שכתב לדרות תירוצי על קושית תוספ' על הר"ש דהא גם באלמנה אם אמרה איני נזונית ואיני עושה אינה מחויבת, ותירצתי כיון דאם לא אמרה היא מחויבת א"כ הנשואין גורם שתסלק השיעבוד, וכתב כתר"ה דכונת תוספ' להקשות לפלוג באלמנה גופא, ובזה אזל תירוצי, לא אדע מאיזה טעם אזל, דהרי לדברי באלמנה אף שיש בידה לסלק השיעבוד ג"כ אסורה, ואם כונת כתר"ה דהי' לפליג היכא שסלקה קודם השיעבוד, היינו קודם לידתה תבעוה להנשא, לדברי, שנה בפירוש החילוק, דהרי אמרו לא ישא מינקת חבירו, דלדברי הרא"ש היכא דאינה מחויבת כלל לא מקריא מינקת חבירו, וא"כ היכא דמקודם כבר תבעוה להנשא איננה בכלל מינקת חבירו.
ויתר הדברים שכתב כתר"ה לדברי הרמב"ם דלא גרס אלא, מוכח דהיכא שמקודם מסלקת אין איסור מטעם דלמניקה קיימא, מבואר הכל בתשובתי הקודמת:
כ"ח שבט תרפ"ג
סימן מג בענין עגונה
ע"ד העגונה שפרה קילא, דמתקריא קאטיא. שהעיד עד אחד. שנלקח לצבא בפה קרעמענצוג, ביחד עם אחד קראטמאן, שהוא בעלה של האשה הנ"ל, ושמו נחום, והעד לא ידע שמו, רק כנויו קראטמאן, ובעת שהיא אשתו, היתה אשה אחת מביאה לה' קראטמאן ארוחה בכל יום, ואמרה שהיא אשתו, ועתה בבאו לפה הכירה היטב, שעדותו הוא על אודות בעל האשה הזאת. והעיד איך שבשנת תרע"ה לערך ג' או ד' ימים אחר חג הסוכות בהיותו סמוך לפרעמישלא, בא א"י אחד ואמר איך שקראטמאן מכירו שהי' עמו ביחד בהאקאפע, יצא מהקאפע, ונהרג ע"י חץ במצחו, וע"כ העד הנ"ל אהרן ב"ר יהושע הלך לראותו, ומצאו שוכב סמוך להאקפאע, והפנים היו מבוססים וע"כ לא הי' הכרת פנים. היטב, רק בכלל גופו וקומתו וידיו הכיר, כן הכיר בגדיו מכנסים העליונים והתחתונים והמנעלים והיו קרועים קצת, ובחייו הבטיח לו שכאשר יקבל פאסילקא, יתן לו מנעליו, וראהו שהוא הרוג באופן נורא והי' ידיו קרות וראהו שמת בודאי, כ"ז העיד לפני בדין בתורת עדות.
והנה לכאורה קשה להתיר, דהא בע"א במלחמה בעינן מת וקברתיו, וגם הכרתו של העד היה אך ע"י בגדיו, כי מה ההכיר קומתו הלא הוא רק כסימן ארוך וגוץ וע"י בגדיו הא חיישינן לשאלה, וגם הא לא ידע שמו ע"כ הנני להעיר בזה להלכה ולא למעשה.
א) אף שהעד אינו יודע שמו, רק כנויו, כיון דהכיר האשה, ואמר לה בפני בי"ד שהאיש שהיתה מביאה לו ארוחה בהיותו בלאזארעט [בבית חולים] ואמרה שהוא בעלה, האיש הזה אני מעיד עליו. והיא הלא גם עתה עומדת בדבורה שהאיש הנ"ל הי' בעלה, א"כ הרי העיד לה, "אם יועיל העדות", מת בעלך, ובכה"ג לא בעינן כלל הזכרת שמו, ובודאי העדות היא על בעלה של האשה, רק עיקר החשש, דבע"א במלחמה בעינן קברתיו.
והנה ראשית עלינו לדון, היכא דהעיד ע"א במלחמה, מת בלא קברתיו, אי הוי ספק דאורייתא או דרבנן, ואם הוי דרבנן אם יש לדון בזה, מטעם חזקת ש א"א.
ולענ"ד דמלבד דאין בזה ספק דאורייתא, אלא אף ספק דרבנן מצד איסור אשת איש, שנימא בזה אוקי אחזקה, למאן דס"ל דבדרבנן מוקמינן אחזקה, ג"כ אין כאן.
דהנה בתשובת מהריב"ל הובא בפתחי תשובה ס"ק ל"ג כותב דע"א במלחמה שהעיד שמת ואינו לפנינו או שהעיד עד מפי עד שאין הראשון לפנינו, תלינן להקל שאם הי' לפנינו הי' מברר דבריו, איך שנתברר לו שודאי מת, ולכאורה הדברים מרספין אגרא, דכיון דדינא הוא דמה שאמר מת אין נאמן דחסר לנו עדות ומספקא לן דילמא לא מת, א"כ מאי מועיל הספק שמא כונתו הי' שראה בודאי שמת, אבל הא עדותו זאת בלא בירורים אין מועיל, א"כ ספק לנו שמא לא מת, ואם לא מת לא הי' אומר בירורים יותר, דמה שאמר מת חיישינן דאמר בדדמי, והרי גם באין אומר איך ידע, שיש לנו להסתפק שמא מת, אלא דאסורה משום שמא לא מת, וממילא אם באמת שלא מת לא הי' מברר, ואיך מתירין להנשא שמא יש עדות, הא בעינן הוכחה ועדות להתיר, לא שתותר, משום שמא יש עדות.
אכן נראה דדבר גדול דיבר הריב"ל, דהנה הב"י כתב על דברי הטור שהביא דעת הראב"ד דנפשטה בעיא דע"א במלחמה ומהימן גם בלא קברתיו, וכתב ע"ז הב"י, מאחר שהרי"ף והרמב"ם ס"ל דע"א במלחמה חיישינן דאמר בדדמי, מי יקל ראש כנגדם באיסור א"א עכ"ד, ולכאורה סובר הב"י דלהרמב"ם והרי"ף בע"א אומר מת בלא קברתיו, הוא ספק איסור א"א, אך אי אפשר כלל לומר כן. אם ספק איסור א"א, איך כתב הרמב"ם אם נשאת לא תצא, הא כל ימיהם באיסור א"א קיימי, ואיך נניח להם כל ימיהם בספק איסור ועיין גמ' כתובות כ"ג, ולא עוד דאף אם נימא דרק איסור דרבנן הוא איך שבקינן להו כל ימייהו לעבור על איסור דרבנן. אף אם האיסור מדרבנן מאי מועיל לזה בדיעבד, אטו בשביל שנישאת נניח להם לעבור כל ימיהם על איסור דרבנן.
לכן נראה, דהא דאסרו רבנן במים שאין להם סוף וכדומה, אין הכונה דרבנן אמרו דבאיסור ערוה החמורה אף היכא דיש לחשוש לאסור משום מיעוט אסור כמו בדמאי, כמו בחלב שחלבו עכו"ם. דא"כ גם אם נשאת היתה יוצאת, אלא דכמו בכל התורה כולה אזלינן בתר רובא, גם באיסור ערוה אזלינן בתר רובא והותרה מדין א"א, אף מדרבנן, רק רבנן תקנו ואסרו להתיר לה להנשא מטעם דאם תותר אשה כזו להנשא הלא כל נשי הנטבעין במים שאל"ס יותרו, ובהם הא יש מיעוט, דלא מת בעלה, וכדי שלא יבוא המיעוט לקלקולא, דאסרו לה להנשא, עד שיהי' עדים, ולא בשבילה אלא בשביל תקון עלמא, שלא שס יבוא קלקול באיסור ערוה החמורה.
ב) ובזה ישבתי קושית האחרונים למה תקנו שתנשא בתולה ברביעי, משום שמא בעולה היא, הא רוב נשים בתולות נשאת ורוב צדקניות נינהו, ומ"ש מכל ר"ח טריפות דלא בדקינן וסמכינן ארובא. ובודאי דמזנה לאו מיעוט המצוי הוא.
ואמרתי, דאף דרוב נשים בתולות נישאות והאשה הבאה לפנינו לא חיישינן דילמא היא זינתה, אבל בעולם הא יש מיעוט, וא"כ המיעוט אם תנשא בשלישי, ויהי' אקרורי דעתא. כשימצא אותה בתולה הרי תשב באיסור, והא דאין מחויבים לבדוק אחר י"ח טריפות מטעמא דהא יש מיעוט טריפות, א"כ יוכשל המיעוט באיסור טריפה, דהא התם, כיון שמדינא אזלינן בתר רובא, אף המיעוט לא עבר על האיסור, שהרי עשה כדין, משא"כ הכא, המיעוט ימצא בעולה, וידע שהיא אסורה, ומשום אקרורי לא ילך לבי"ד, וא"כ הוא יעשה איסור. וא"כ אף משום המיעוט, תקנו שכל הנשים ינשאו ברביעי.
ג) ובכעין זה ביארתי דעת הרמב"ם שפסק (בפ"א מה' גירושין הכ"ה) דגט מאוחר פסול דהוי גט שאין בו זמן והוי מג' גיטין פסולין דלא תנשא ואם נשאת לא תצא, והקשה הראב"ד מגמ' ב"ב דמקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר שיכול לעשותו פשוט, והא יהי' מאוחר, ועיין בתוס'.
ואמרתי, דהנה הרמב"ם פסק (פ"א מה' גירושין הכ"ו) גזי' לזמן כשר לגרש בו:
והקשה הראב"ד הא מג' גיטין פסולין הוא, ואמרתי דהרמב"ם ס"ל דלר' יוחנן דאמר משום בת אחותו, אין הטעם דחיישינן דילמא האשה הזאת שבאה לפנינו היא זינתה ועלי' יחפה בעלה, דהרי מוקמינן לה בחזקת צדקת, וגם הרי לא נשא בת אחותו, אלא דאם נכשיר גט בלא זמן א"כ יכתבו הרבה בלא זמן, וממילא מי שנשוי בת אחותו, וזינתה, בקל יוכל לחפות, משו"ה תקנו משום תקנת העולם שלא יגרשו בגט שאין בו זמן, וממילא מי שיש לו בת אחותו וזינתה לא יוכל לחפות, שהרי הסופר והעדים לא כתבו גט שאין בו זמן. וכדאיתא ברש"י גטין י"ז ד"ה אהנו.
והנה לפי זה אם חתך הזמן מן הגט אם באנו לחשוש שמא האשה הזאת זינתה, לזה לא חיישינן, דזיל בתר רובא, ואוקמא בחזקת צדקת, מאי אמרת אם נכשיר היכא דחתך הזמן א"כ מי שיש לו אשה בת אחותו יוכל לחפות, שיחתוך הזמן, ע"ז משני הגמ' לרמאי היכא דניכר רמאותו לא חיישינן, פירוש לתקן שמא יעשו כן, משו"ה כתב הרמב"ם דאם חתך הזמן כשר, ומשו"ה אם נשאת לא תצא, דכיון דתקנה לעלמא, לא הטילו רבנן איסור א"א, על אשה הנשאת בגט כזה, רק דאסרו להנשא בגט כזה.
והנה לפי זה גט שהי' כשר ואח"כ נחסר ממנו הזמן לא נפסל, ויש לעיין אם תקנת רבנן הי' שיהי' הזמן בגט בשעת החתימה, או כיון דהתקנה לעלמא אף אם הי' הזמן רק בשעת הכתיבה ולפני החתימה נחסר הזמן, ג"כ כשר, דבכה"ג ג"כ אין לחשוש לעלמא, שהרי הסופר לא יכתוב גט שאין בו זמן. דכתבי' ואנחי' בכסתא הא לא חיישינן, א"כ אין לחשוש שמא יכתוב גט ויניחנו בכיסו. טרם חתימת העדים, ובינתים תזנה אשתו שהיא ב"א, ויחתום אח"כ עדים לחפות, דהרי אין מצוי שיניח בכסתו, וכדאיתא בגמ', דלא מקדים אינש פירענותא לנפשיה.
ונראה לי, דהנה בירושלמי איתא על מתניתין דנכתב ביום ונחתם בלילה, ר' יוחנן אמר משום פירות, ועיין ברא"ש שהקשה דהא בגמ' איתא משום ב"א, ונראה לי, דהירושלמי סובר דעיקר תקנת רבנן הי' שיהי' זמן בשעת כתיבה, אבל אם נכתב כדינו, אף שבין הכתיבה לחתימה נשתהה אין חשש שמא יחפה. כיון דאין החששא משום אשה רק לעלמא, ולעלמא הא לא חיישינן דלא מקדים אינש פורענותא, וא"כ היכא דנכתב ביום ונחתם בלילה אין כאן חשש דשמא יחפה: