שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אורח חיים ויורה דעה
סימן א בדיני נשיאת כפים
רב ברכה לכבוד הרב הגאון הנעלה וכו' וכו' י"א כש"ת מוה"ר ר' מנחם מנדל פערעוואזניק שליט"א. הגאב"ד דראסייצא.
א)הנה כתר"ה פנה אלי לחות דעתי בדבר רגל אחד שהיו בביהכ"נ כהנים שהיו בתוך שלשים על אחיהם, ועוד ב' כהנים שהם בכלל אלו שמבואר ברמ"א סימן קכ"ח סעיף ל"ט שאין שאר עבירות מונעין נשיאת כפים והורה כתר"ה שיאמר להם אחד מהמתפללים שיעלו לדוכן אחרי שהכנ"י פסק דאם אין כהנים אחרים יעלו אלו האבלים, ובכה"ג חשב כתר"ה לאין שם כהנים משום דאף שאין מונעים רשע מנשיאת כפים מפני שהמ"ע חל על כל כהן וכהן ואין אומרים לאדם רשע הוסיף רשע והמנע מן המצות כמו שכתב הרמב"ם, אבל העם יכולים למנוע א"ע שלא לשמוע ברכות מאדם רשע. וא"כ לגביהם היי כמו שאין בביה"כ שום כהן עכ"ד.
והנה בודאי סברא דמר טובה היא לדברי הכנסת יחזקאל דסבירא לי' דבשביל ברכת ישראל עולה אבל לדוכן ואף שע"י ברכת הכהנים הקב"ה מברך, אבל הלא אין דומה התעוררות שבא ע"י צדיק להתעוררות שבא ע"י רשע, ואף שתפלת רבים הלא לא ימאס ד' כדאיתא בב"ח ורש"ל בשו"ע נ"ג, אעפי"כ מהדרין לתפלה של צדיק בן צדיק משום שיש כמה דרגות בקבלת התפלה, א"כ ה"נ בברכת כהנים י"ל כמה דרגות בברכת ה' בהארת פנים אין דומה התעוררות ע"י צדיק וכו'
אכן לדעתי דברי הכנ"י שפסק לדידן דהיכא דאין. כהן אלא האבלים בתוך י"ב חדש יעלו המה לדעתי תמוה, ולדעתי ראי' להיפוך, דהנה הטעם דאין האבל בתוך י"ב חדש על אביו ואמו או תוך ל' על שאר קרובים נושא כפיו הוא משום דהמברך צריך להיות בשמחה ואבל אינו בשמחה, והנה מנהג מדינתינו שאין נושאים כפים אלא ביו"ט שאז שרויים בשמחת יו"ט, מה שא"כ בשאר ימים אפילו בשבתות השנה מפני שטרודים בהרהורים במחיתם וכו', והרי אין לך אין שם כהנים אלא הם יותר מזה דאין לנו בימי החול כהנים בשמחה וטוב עין, ואעפי"כ אין נושאין כפיהן. הרי דכהנים שאינם בשמחה אין נושאין כפיהן אף היכא שאין שאין שם כהנים אחרים
ומה שמביא הכנ"י ראי' מש"ץ דהיכא דאין שם אלא הוא מתפלל האבל, התם הרי גם תפלת ש"ץ אבל הוי תפלה רק דלכתחילה כיון דאבל למפקד דינו מהדרין אחר מי שאינו אבל, אבל הכא אס"ד דברכת כהן שאינו בשמחה כמו אבל בתוך י"ב חדש הוי ברכה א"כ אמאי לא ישא את כפיו ולקיים ג"כ מצוה של כה תברכו דהרי ברכתו אין מגרע, בשלמא באבל ש"צ דאם יתפלל האבל לפני העמוד לא יורד שאיני אבל, בודאי דטוב שיורד מי שאינו אבל דהרי ש"צ יכול להיות רק אחד, אבל בברכת כהנים שכולם מברכים, אי ס"ד דברכתו ברכה אמאי לא ישא האבל ג"כ כפיו לקיים המצוה, ע"כ דס"ל דברכת אבל שאינו בשמחה אינה ברכה, א"כ אף אם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו.
וכן מה שמביא הכנ"י ראי' מהא שאומרים או"א בשעת שיש אבל בתוך י"ב חדש אף שאין אומרים בבית האבל כל שבעה משום דבתר אבל גרירי וכן בתשעה באב הרי פשוט דבתוך שבעה הטעם משום שחל עליו אבילות ואיננו בשלוה וגרירי בתרי דידי', אבל לאחר שבעה כל י"ב חדש דהטעם רק משום שאיננו בשמחה ואין ברכתו ברכה אבל מה שייך זה לנו, אנחנו מבקשים שישיב ד' שבותיני ונהי' שמחים ויוכלו כהנים לברך בכל יום:
וכן בתשעה באב ג"כ מתפללים במנחה שישיב ד' שבותינו ולא נהי' אבלים בת"ב שיהפך לנו לשמחה.
ב) ומה שלא הביא הרמ"א בשו"ע להדיא דאבל בתוך י"ב אין עולה לנש"כ אף במקום שאין כהן. כמו שהביא בד"מ, אפשר לומר דלא איצטריכא לו, דבשלמא בד"מ דמיירי באבל בתוך שבעה דהטעם דאין עולה לנש"כ הוא משום אבילות ולא משום חסרון שמחה לדעת מאן דס"ל דלאחר שבעה עולה. איצטריך לומר דאף היכא דאין כהן דהוי אמינא כיון דאין כהן אחר הוי כרבים צריכים לו:
דהיכא דרבים צריכים לו בטל אבילות, משו"ה איצטריכא לו לרמ"א בד"מ לבאר דומיא דהוא אבל אסור בנשיאות. כפים אף היכא דרבים צריכים, אבל בשו"ע דהטעם משום חסרון שמחה, א"כ אף היכא שיש כהנים אחרים הרי עליו מצות עשה של כה תברכו ואעפי"כ אין מברך משום דהיכא דאינו בשמחה אין יכול לברך. א"כ אף היכא שאין כהנים ג"כ בודאי דלא יעלה, שהרי הטעם דאין עולה משום דברכתו אינו ברכה כשאינו שמח.
ולא דמי למתניתין דהיכא דאין שם כהן אחר אלא הוא אז אם מובטח לו שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי, אבל אם יש שם כהנים לא ישא כפיו אף במובטח, דהתם הלא אין חסרון בברכתו ורק משום הפסק בתפלתו בזה אמרינן דהעמידו רבנן דבריהם במקום עשה ולא העמידו במקום חסרון ברכה, (וגם משום האי טעמא נוכל לומר דאיצטריך לרבינו הד"מ לומר דאבל בתוך שבעה אין נושא כפיו אף היכא שאין כהן. דכיון דאבילות מדרבנן היינו אומרים לא העמידו דבריהם במקום חסרון ברכת ישראל), אבל למאן דס"ל אבל כל י"ב חדש אין נושא כפיו, דהטעם דחסרון הוא בברכתו משו"ה לא יעלה אף שחסר עשה דכה תברכו, א"כ אף היכא שאין כהן פשיטא דדין אחד.
ומה גם דנוכל לומר דמשו"ה לא הביא הרמ"א בשו"ע להאי דינא דאבל תוך י"ב חדש לא ישא כפיו אפילו באין כהנים אחרים. דסמך על מה שכתב דבמדינות אלו אין נושאין כפיהן כל ימות השנה ורק ביו"ט נושאין כפיהן. א"כ הרי שפתי הרמ"א ברור מללו דאף באין כהנים אחרים אין מברכים בעת שאינם בשמחה, ומכש"כ לאבל תוך י"ב חדש אשר לפי"ז דברי הכנסת יחזקאל תמוהים המה בעיני.
ג) והנה ראיתי במשנה ברורה בשער הציון סעיף קכ"ז שכתב וז"ל, דיש להקל כמותם דהרי בלא"ה הוא ג"כ מנהגא בעלמא עכ"ל, ודברים אלה תמוהים בעיני, דהנה במתניתין דברכות ב' איתא. חכ"א עד חצות רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. מעשה ובאו בניו מבית המשתה אמרו לו לא קרינו את שמע אמר להם אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות, ולא זו בלבד אמרו:
אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות, מצותם עד שיעלה עמוד השחר, הקטר חלבים ואיברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר, והנה בגמ' איתא אמר רבי יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל.
והנה הרמב"ם כתב פ"א מה' ק"ש ה"ט. זמן ק"ש מצוותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה, ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עמוד השחר יצא ידי חובתו שלא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן הפשיעה.
אכן הרא"ש כתב דאין צריך כלל להחמיר עד חצות, דהרי גם רבנן לא אמרו דבריהם אלא להרחיק. א"כ ר"ג דפליג עלייהו ס"ל דאף הרחקה לא צריך, וא"כ כיון שנפסק הלכה כר"ג אף ההרחקה לא צריך, וא"כ תקשה על הרמב"ם.
עוד הקשו הפוסקים כיון דר"ג מודה לחכמים בשארי דברים כמו הקטר חלבים ואימורים והנאכלים ליום אחד דעשו הרחקה, א"כ אמאי פליג עליהו בק"ש דאין להרחיק. ונראה לי דעת הרמב"ם דס"ל הא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג, אין הכונה לפסוק בכולה כר"ג, דהרי בניו בעצמם אמרו לו רבנן פליגי עלך ויחיד ורבים הלכה כרבים ור"ג הודה להם בזה שעליהם לפסוק כרבנן, רק אמר דרבנן ג"כ מודו לו בזה, איך נוקי אנן ונפסוק כר"ג ולא כרבנן במקום שהוא הודה לבניו שעליהם לעשות כדברי רבנן.
לכן נראה לי, דהנה הא דאמרו רבנן עד חצות אף אם נימא שעשו רבנן עד חצות כדי להרחיק האדם מן העבירה, נוכל לומר דאף דמה"ת זמן ק"ש כל הלילה אעפי"כ עשו רבנן הרחקה שאחר חצות לא יצא ידי חובתו כמו שהקטר חלבים ואברים שאחר חצות אין מקטירים, או דנוכל לומר דרבנן עשו רק מצוה לכתחילה לקרות קודם חצות אבל לא אמרו שאחר חצות לא יצא ידי חובתו ואחר חצות לא יקרא כמו בהקטר חלבים אחר חצות אין מקריבין.
והטעם נראה לי, דאף דקי"ל יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, היינו דוקא היכא שיש איסור בדבר לעשות, שאסרו חכמים הדבר לעשות, כמו ערל דאסרוהו כטמא להביא איזמיל דרך כרמלית, וכן סדין בציצית אם יעשה תכלת אמרו רבנן שהוא שעטנז מדבריהם, וממילא נוכל לומר דאף אם יעבור ויעשה לא יקיים מצוה שהרי זה יהי' מצוה הבאה בעבירה, אבל בלא איסור רק שיאמרו חכמים בשביל איזה סיג יאמרו המצוה הזאת אין מצוה לעשות אין כח בידם כלל שאין להם כלל כח לעקור דבר מן התורה רק ניתן להם לגדור איסורים אבל לא לעקור דבר מן התורה ולומר שאינה מצוה, וממילא לא יוכלו לומר בלא איסור שב ואל תעשה מצוה היכא דמן דתורה מחויב, הכי יוכלו לפוטרו מחיובי התורה.
לפי זה בהקטר חלבים ואיברים וכל הנאכלים ליום אחד, שם אמרו רבנן דמדרבנן תיכף לאחר חצות נעשה איסור נותר ואסור לאכלם או להקריבם, בזה שייך גזירה דרבנן דעד חצות יוכלו להקריבם ולא אחר חצות, אבל בק"ש הכי יוכלו רבנן לומר אחר חצות אסור לקרות ק"ש, איזה איסורים יוכלו לחלות בזה לאסור דברי תורה, וקורא אדם ק"ש מח"ה פעמים כקורא בדברי תורה, וכיון דלא שייך בזה איסורים א"כ יצטרכו לומר הקורא אחר חצות לא יצא ידי חובתו, וזה אין בידם לומר, משו"ה אמר רבן גמליאל שאמרו רק דלכתחילה צריך לקרות קודם חצות אבל בדיעבד אף לאחר חצות צריך לקרות ואף לדברי רבנן מחויבים לקרות ק"ש אחר חצות, אכן ר"ג בעצמו סובר לדברי עצמו דכיון דרבנן לא יוכלו לומר דהקורא אחר חצות לא יצא ידי חובתו א"כ לא עשו כלל הרחקה, ורק בהקטר חלבים ואיברים דשם יכלו רבנן לאסור דלאחר חצות לא יקריבו ולא יאכלו שעשאום כנותר עשו רבנן הרחקה, אבל בק"ש דלא יכלו לאסור אחר חצות לא עשו כלל הרחקתם,
לפי זה מה שאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג, אין הכונה שפסק כר"ג נגד חכמים בדין ההרחקה, שהרי ר"ג בעצמו הודה שיחיד ורבים הלכה כרבים, רק בזה שפירש ר"ג דברי חכמים שמה שאמרו רבנן עד חצות הוא רק הרחקה שלכתחילה מחויב לקרות קודם חצות אבל לאחר חצות לא יוכלו לומר שב ואל תעשה מצוה היכא דלא שייך לאסור, משו"ה אף לאחר חצות מחויבים לקרות, ומה שאמר הלכה כר"ג הוא בזה שאמר לבניו חייבים אתם לקרות, וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דלכתחילה ההרחקה עד חצות דוקא אבל בדיעבד אף לאחר חצות חייבים לקרות דהלכה כר"ג היינו כפי שפירש דברי חכמים דאם לא עלה עמוד השחר אף לרבנן חייבים לקרות.
והנה לפי זה, מה שאמרו הקדמונים דאבל לא ישא כפיו, לא נוכל לומר מנהגא בעלמא, דאין כח בידם לומר שב ואל תעשה מצוה אחרי דמחויב הוא לעלות לדוכן, וע"כ צ"ל או דס"ל דמה דאמר ריב"ל שם בסוטה ל"ח אין נותנים לברך אלא לטוב עין, הכוונה הוא שהוא בשמחה דאז יוכל להיות עין טוב כמו שמצינו ביצחק, ואף דאיתא בגמ' אין נותנין כוס של ברכה ילפינן מזה לברכת כהנים והוא מדאורייתא, או שהוא רק מדרבנן ואסרו רבנן לברך ברכה למי שאינו בשמחה, או מלימוד אחר נאמר שאסרו רבנן לברך מי שאינו בשמחה, דאם לא אמרו רבנן איסור לא יוכלו לומר למי שמחויב מצוה מן התורה לברך ברכת כהנים שב ואל תעשה מצוה היכא דלא אסרו, ע"כ דהוא לכה"פ איסור דרבנן שיברך כהן שאינו בשמחה.
אך אפשר לומר כיון שהסכימו כל הפוסקים דהיכא דלא קרינו כהנים אין חיוב על הכהן לעלות, א"כ אפשר לומר דלא בטלו כלל המצוה רק אמרו שאין קוראין לברך למי שאינו בשמחה וממילא אינו עובר, ונימא דאף כשקוראין כהנים הכונה דוקא לאלה שלא נהגו שלא יברכו אבל אלה שלפי המנהג אין מברכין ברכת כהנים אותם אין קוראין וממילא אין עליהם כלל חיוב התורה של נשיאת כפים.
ד) אכן תקשה דהנה בשערי תשובה, הביא בשם ס' חרדים שיש מצות עשה על הישראל שיתברך.
ולדעתי נראה דכן הוא דעת התוספ', דהנה בר"ה דף ט"ז כתבו בתוספ' ז"ל. ותוקעים וכו' תימא הא קעבר משום בל תוסיף וכי תימא כיון דכבר יצא הוי ליה שלא בזמן דלא עבר, הא אמרינן בפרק ראוהו בי"ד דף כ"ח גבי ברכת כהנים דאין מוסיף ברכה אחת משלו משום דלא עבר זימנא כיון דאילו מתרמי ציבורא אחרינא הדר מברך לו ה"נ אילו איתרמי ציבורא הדר תקע להו, עכ"ד התוספ', ולכאורה דברי התוספ' נפלאים, דהתם גבי ברכת כהנים שייך שפיר לומר דלא עבר זמנו משום דאילו מתרמי ציבורא אחרינא הי' הוא עושה המצוה שהרי עליו המצוה לברך את ישראל:
אבל בתקיעה כיון שהוא כבר תקע כבר קיים מציתו ואילו מתרמי ציבורא אחרינא המצוה לתקוע דידהו הוא ולא שלו והוא כבר עבר מצותו, שוב ראיתי שהגרע"א הקשה זה.
ועכצ"ל, דהנה לקמן בדף כ"ח איתא:
ורב שמן בר אבא התם דלא סגי דלא יהיב הכא אי בעי מברך אי בעי לא מברך, ופירשו בתוספ' ד"ה הכא ז"ל:
משמע מכאן דכיון דעלה לדוכן פעם אחת ביום שוב אינו עובר בעשה דאמור להם כל היום, דהא קאמר אי בעי לא מברך עכ"ד התוספ', והנה יש דקדוק בתוספ' דאמאי נקטו בלשונם עשה דאמור להם, ואמאי לא נקטו עשה דכה תברכו דתחילה נאמר והיא עיקר המצוה.
ע"כ נראה, דס"ל להתוספ' דעל ישראל מוטל עשה דאמור להם שהם יתברכו מן הכהנים ועליהם לומר להכהנים שיברכו אותם וכדנקטינן דאמור להם היינו שיאמרו להכהנים שיעלו, (ומה דאיתא בגמ' דכהן שאינו עולה עובר גם בעשה דאמור להם. הא ביאר הרמב"ם פט"ו מה' נשיאת כפים הי"ב. דבאמת אינו עובר רק עשה אחת, ועיין שם בכ"מ, דהיינו העשה דכה תברכו, רק שהוא כעובר בשלשה עשה). והכהן בעצמו אם ברך כבר ביום זה קיים כבר מצותו דכה תברכו, רק דעל ציבור החיוב להתברך והברכה שלהם הוא מפי הגבורה, רק ע"י שהכהן מברך ברכת הכהנים הקב"ה מברך:
וכמו שכתב הרמב"ם בפ' ט"ו מהלכות תפלה ז"ל:
ואל תתמה ותאמר ומה תועיל וכו' שאין קיבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה וכו', א"כ הישראלים מחויבים להתברך מפי הגבורה ועליהם נאמר אמור להם שהם יראו להתברך ע"י ברכת כהנים לפי זה נקטו התוספ' בלשונם אמור להם לאשמעינן דהיכא שכבר בירך הכהן אז אף שיש עדנה מצות עשה דאמור להם זהו על הציבור ולא על הכהן. לפי זה גם בברכת כהנים היכא שהכהן בירך כבר אין המצוה עיקרה של הכהן אלא של הציבור שיתברכו מפי הגבורה, רק דע"י הכהן הם מתברכים והוא שלוחם על מצוה זו, וא"כ מדמי להו התוספ' גם לתקיעה דאם מתרמי ציבורא אחרינא הדר כדי שיצאו הציבור, וגם בתקיעה מישך שייכי דהטעם דמוציא הוא משום ערבות, דהרי מי שאין מחויב בדבר אין מוציא ידי חובתן והוי כמו בברכת כהנים דג"כ היכא דכבר בירך אז עיקר המצוה על הישראל.
עכ"פ לפי זה בודאי דחיוב על ישראל לקרא לכהנים שיברכו אותם, א"כ איך נוכל לומר דמנהגא בעלמא הוא שלא יברכו מי שאינו בשמחה, דאין מבטלים מצות עשה חיובית דישראל שהחיוב עליהם לקרות לכהנים שיברכו אותם מפני מנהגא, ובמקום איסורא דבטול מצות עשה חיובית אין שבקינן להו.
ועוד נהי דביארו הפוסקים דהיכא שאין קוראים אין הכהן עובר משום דמתרגמינן כד יאמרו להון, אכן כל זה הוא דוקא בשנים, אבל באחד דאין קוראין, הנה הטור הביא משום הר"פ דאין עובר אכן הטור פליג עליו, ותמה בב"י דהא ס"ל להטור דעובר הוא דוקא בקראוהו, אכן הט"ז והמהריב"ל ס"ל דאחד אף אם לא קראוהו עובר אם לא יעלה, עיין במ"ב סימן קכ"ה ס"ק ל"ט.
ולדעתי להביא ראי' דאף אם לא קראוהו באחד דאין חיוב לקרותו, עובר, דדוקא בשנים דשם החיוב לומר להם אז אם אין קוראין אותן אין מחויב, דהנה הניר כתב דאם הי' הכהן ש"ץ והיו עוד כהנים בביהכ"נ אף אם הבטחתו שנושא כפיו וחוזר לתפלתו אין רשאי להפסיק, וראי' שלהם מדאיתא:
ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו מפני הטירוף ואם הבטחתו שהוא נושא כפיו וחוזר לתפלתו רשאי, ומדקתני אם אין שם כהן אלא הוא, משמע דאם יש שם עוד כהנים לא ישא את כפיו אף אם מובטח לו, ולכאורה קשה כיון דנשיאת כפים הוא חיוב דאורייתא ותפלה דרבנן, א"כ לכאורה יש לפרש המשנה לדברי הר"פ דס"ל דבאחד אין מחויב מן התורה דדוקא קתני המשנה דאם אין שם כהן אלא הוא, דאז מן הדין אין קוראין ואין מחויב מדאורייתא (אף אם נימא דמדרבנן מחויב, דברי התוספ' במנחות ע"ש) אז אמרינן דלא יפסוק לנשיאת כפים, אבל בהיו שם כהנים דאז החיוב לקרות כהנים וכל הכהנים מחויבים מדאורייתא, אז אף אם אין מובטח לו שחוזר לתפלתו ג"כ מפסיק, דלא אתי תפלה דרבנן ודחי נשיאות כפים דחיובא דאורייתא, ואף דמצינו דהעמידו חכמים דבריהם במקום ביטול עשה ובפרט בשב ואל תעשה, אבל היכא דלא מצינו בודאי דמסתמא דוחין עשה דרבנן מפני עשה דאורייתא, אכן אם נימא דסבירא להטור והפוסקים דאף אם לא קראוהו אעפי"כ באחד צריך לעלות א"כ ע"כ צריך לפרש כפירוש הטור והוא מדברי מהר"ם מרוטנברג דדוקא באחד שיתבטל הברכה לא העמידו חכמים דבריהם והתירו להפסיק באמצע התפלה, אבל ביש עוד כהנים דברכת כהנים לא תתבטל העמידו חכמים דבריהם דאף במובטח לו שיחזור לתפלתו אסור לו להפסיק והעמידו דבריהם לאסור להפסיק.
עכ"פ לפי הס"ל באחד אף אם לא קראוהו מחויב מדאורייתא לעלות:
וא"כ איך נהגו אצלינו דאף בכהן אחד בביהכ"נ בימות החול אין עולה לדוכן והא עבר מצוה דאורייתא ואיך נוכל לומר שב ואל תעשה מצוה דאורייתא היכא שאין איסורים, וע"כ או דלדידן דנהגו שלא לברך ברכת כהנים בימות החול, או דסבירא לן שהוא דין דאורייתא דברכת מי שאינו בשמחה אינה ברכה, או דרבנן אסרו למי שאינו בשמחה לברך, וא"כ בודאי אף אם אין שם כהן אלא הוא לא יברך או מדאורייתא או מטעם איסור דרבנן.
ה) ואין לומר דבאמת מדאורייתא אף מי שאיננו בשמחה הוי ברכה ורק רבנן אסרו אכן כמו דחזינן דלהפסיק באמצע התפלה אסרו רבנן אף במובטח שיחזור תפלתו ואעפי"כ היכא דאין כהן אלא הוא שאז תתבטל הברכה התירו לו להפסיק ה"נ באבל כל י"ב חדש דאינו בשמחה שאסרו לו רבנן לברך היינו דוקא היכא שיש עוד כהנים:
אבל אם אין שם כהנים אלא אבלים בכה"ג התירו לברך אף למי שאינו בשמחה.
אכן הרי כבר הוכחנו דפה אין חילוק מדנהגו שלא לברך אצלינו כל ימות השנה מטעם דגבן הכהנים טרודים במחיתם, ועוד דהנה בגמ' סוטה ד' ל"ח ע"ב אמר ר' יהושע בן לוי כל כהן שלא עקר רגליו בעבודה שוב אינה עולה שנאמר וירד מעשות החטאת וכו'
והנה יש לעיין אם הוא דין דרבנן או דין דאורייתא, ולדעתי ברור הדבר שהוא דין דרבנן ואסמכתא בעלמא הוא, דאם נימא דלימוד גמור דאורייתא הוא א"כ הרי דין דנש"כ הוא דוקא בזמן שעבודה ביד כהן, וא"כ בזה"ז שאין עבודה נשיאות כפים דרבנן:
והרי קי"ל דנשיאת כפים בזה"ז הוא מדאורייתא, ובודאי דמה דתפלה הוא במקום קרבן הוא מדרבנן, ואם בעי מן התורה לנשיאות כפים בזמן שעבודה ביד כהן, בודאי דבתפלה לא נתחייב בנשיאת כפים מן התורה, והרי הפוסקים הביאו דנשיאת כפים דאורייתא, וכן משמע בגמ' כתובות ד' כ"ה ע"א גבי חזקה לכהונה נשיאת כפים בבבל, עיי"ש ברש"י דנשיאת כפים דאורייתא אף בבבל אף שלא הי' אז זמן עבודה, ע"כ דהאי לימוד דילפינן דנשיאת כפים דוקא למי שעקר רגליו בעת עבודה הוא דרבנן שרבנן אסרו שלא יברך כהן שלא עקר רגליו בעבודה ועשאוהו כזר, ואמאי לא נימא דזהו דוקא היכא שיש עוד כהנים שעקרו אבל אם אין שם כהן אלא אחד והוא לא עקר רגליו לא העמידו דבריהם בשביל ביטול ברכה לישראל כמו בהפסק בתפלה, ואין לומר דאה"נ דהיכא דאין כהן אלא אחד מברך אעפ"י שלא עקר רגליו, דא"כ מאי פריך בסוטה ל"ח על דברי ר' יהושע בן לוי, ומתניתין דתנן אם הבטחתו שנושא כפיו וחוזר לתפלתו רשאי והא לא עקר, ומאי קושיא דילמא כי קאמר ר' יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה (דע"כ הוא רק מדרבנן כמו שהוכחנו) רק היכא שיש עוד כהנים, אבל הכא במתניתין הא מיירי באין שם כהן אלא הוא, א"כ כמו שהתירו להפסיק מתפלתו כן התירו לו לברך אף שלא עקר רגליו, ובפרט שהוא אנוס, ועכצ"ל דלא דמי, דמה שאסור להפסיק בתפלה, אין זה שייך לנשיאת כפים, א"כ נוכל לומר דאף שאסרו רבנן להפסיק בתפלה, אבל בשביל ביטול ברכה לישראל לא העמידו דבריהם, אבל מה שאמרו רבנן כל כהן שאין עולה בשעת עבודה עשו תקנתם ואיסורם על הנשיאת כפים בעצמה ואמרו שכהן שלא עקר רגליו בעבודה כזר הוא לענין הברכה ואסרו לו לעלות, בכה"ג לא חילקו בודאי ואף במקום שאין כהן אם לא עלה בעבודה אף באנוס מטעם תקנת חכמים לא יעלה, והוא הדין לשתוי יין דהוא ג"כ מדרבנן כדאיתא בתענית דף כ"ז, ואעפי"כ העמידו דבריהם אף במקום שאין כהן אלא שתוי יין, מהאי טעמא כיון דדין דרבנן הי' על כהן המברך לפסלו, לא חילקו.
א"כ ה"נ באבל אם נימא דרבנן ילפו דאין נותנין לברך אלא לכהן שהוא שרוי בשמחה ולא לאבל בתוך י"ב חדש וע"כ אסרוהו לברך (וכמו שביארנו דבלא איסור לא היו יכולים לתקן), לפי מנהג מדינות אלו בודאי דאף אם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו, ובודאי דהוי תרתי דסתרי שביש שם כהנים יעברו הם על איסור עשה ובאין שם אלא הוא יקראוהו.
סוף דבר לפי דעתי מהראוי לפסוק כמ"א ולא ככנ"י, דאף באין שם כהן אלא האבל לא ישא כפיו, ובודאי דאין להוסיף לפי"ז על דברי הכנ"י. ג' כסלו תרע"ד.
סימן ב
אם מותר לצאת בשבת בתיו הנקרא קוקארדא. ואם מותר לשאת נאום סנגוריא בשבת, ועוד. ישפות ה' שלום וברכה לכבוד האי גברא יקירא הרה"ג חותם תכנית מר יהושע זליג דיסקין תלמיד אינסטיטוט המשפטים בקיוב.
מכתבו היקר עם חידושי תורתו הנפלאים קבלתי ומאד ישמח לבבי כי בארץ צי' יגדלו שושנים לתהלה ולתפארת, אות היא שהשכינה שורה בישראל אם בלילי חושך לא יכבה נר מערבי נר ה' כל כח לא יעצור נגד כח הפנימי הצפון בלבות שרידים יחידים לשקוד על התורה, מים רבים הזדונים לא יכבו את שלהבת הקודש אהבת תורתינו הקדושה ומהם ידליקו נרות רבות באור הקודש להאיר לבית ישראל את חשכת גלותם.
א) והנה כבודו חקר אם מותר לצאת בשבת בתיו הנקרא קוקארדא, והעמיק והרחיב בשכל ישר ובידיעה רבה ורחבה בדברי רבותינו שיש לבאר בענין זה, בכל ענינים השייכים לזה אם מה שאסרו לצאת בשבת אם האיסור לאנשים כמו לנשים, ואם אסור בכרמלית, ואם יש לומר מאן דרכו לצאת בתיו איש חשוב ולאו דרכו להראות והנה כתר"ה הערה כל המקורים שנדבר בהם אודות זה, וכתר"ה הביא דברי הירושלמי פ"ו בשבת סוף ה"א, דר"ג בר רבי ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של כסף בידו וגערו בו חביריו, וקאמר שמה נשמעינן כ"ו הדא אמרת אחד האיש ואחד האשה, וכתב כבודו שר"ג תפס בידו משו"ה אין משם ראיה.
אכן לדעתי אי אפשר לומר כן דר"ג היה תפוס בידו, דא"כ איך אמר דגערו משום תכשיט, אם היה בידו הרי זה משוי ממש ולענין לשאת בידו בודאי דאין חילוק בין איש לאשה, וגם איך מסיק הירושלמי הדא אמרה אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאה אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בחצר, ואם היה תפוס בידו בודאי דאם יצא חייב חטאת, ע"כ דמיירי הירושלמי שהיה המפתח עשוי שיוכלו ללבשו ור"ג היה לבוש בו, ואעפי"כ אסור.
ב) אכן כדי לתרץ דברי רבותינו אלו שסוברים דדוקא באשה גזרו ולא באיש, נראה לתרץ ולפרש דברי הירושלמי, דהנה הט"ז בסימן רנ"ב הביא הקושיא על דברי הרי"ף שכתב סתם למתניתין דלא יצא החייט במחטו משמע אפילו תחובה בבגדו, ואילו בגמ' שבת ד' י"א ע"א, איתא פלוגתא דאביי ורבא גבי לא יעמוד אדם ברה"ר וישתה ברה"י ברשות היחיד וישתה ברה"ר, אי בכרמלית ג"כ אסור, דאביי אמר היא היא, ורבא אמר היא גופא גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה, ופריך ממתניתין דלא יצא החייט במחטו מאי לאו דתחובה בבגדו, ומשני לא דנקיט בידו. נמצא לרבא דס"ל דגם גבי הוצאה אין גוזרין גזירה לגזירה. מתניתין דלא יצא החייט במחטו דוקא בדנקט בידו אסור, ואמאי הביא הרי"ף בסתמא, משמע דאפילו בתחובה בבגדו אסור, וכתב הב"י דהרי"ף סבר כר' יהודה דאומן דרך אומנתו הוא חייב חטאת. אכן בכ"מ כתב ראיה לדברי הרמב"ם דפסק כר"מ דאפילו אומן דרך אומנתו פטור, (רמב"ם פי"ט מה' שבת הכ"א,) דהרי סתמא בגמ' דפריך ממתניתין ומברייתא, ומשני, ולא מוקים כר"י, ורק ברייתא דתני בפירוש לא יצא במחטו התחובה בבגדו בע"ש משני הא מני ר"י, משמע דסתמא דגמ' סבירה דלא כר"י, וא"כ תקשה על הרי"ף אם נימא דסבר כר' יהודה, ומה שמתרץ הט"ז דהאלפס סבירא לי' כאביי מכח ברייתא דיוצא אדם בתפילין משום שחייב למשמש בתפילין בכל שעה, (שבת ד' י"ב ע"א:) משמע דבלא האי טעמא היה אסור לצאת, תקשה הא קי"ל בכל מקום הלכה כרבא בר מיע"ל קג"מ (בב"מ ד' כ"ב ע"ב.) ואין לומר דהיכא דאתותב רבא שאני, דהרי ביאוש שלא מדעת (ב"מ שם,) ג"כ אמר איתותב רבא ואעפ"כ קחשיב ביע"ל קג"ם, ועיין בעירובין ד' ט"ו ע"א גבי לחי העומד מאליו דג"כ איתותב, וכן בקידושין שאין מסורין לביאה (קידושין ד' נ"א ע"א.)
ונראה לי לומר טעמא דרב אלפס, דהנה לקמן שבת ד' ס"ד ע"ב הא איתא פלוגתא דרב ור' ענני בר ששין אי הא דאסרו רבנן לצאת לרה"ר אי אסור אף בחצר, לכאורה לפירוש התוס' דפירש דאביי ורבא פליגי בדינא אי גבי הוצאה גזרו גזירה לגזירה, תליא בפלוגתא דרב ור' ענני בר ששון, ותקשה מן דינא דהתם פסקו רבותינו כר דכל שאסרו חכמים לצאת לרה"ר אף לחצר אסור ואילו הכא קי"ל כרבא דאין גוזרין בכרמלית, עכצ"ל דלא דמי, והנה אם יעמוד אדם ברה"ר וישתה בכרמלית הא בהאי מעשה אי אפשר לו לעבור איסור דאורייתא דאם הוא שותה בכרמלית הלא הבור עומד בכרמלית, אלא דאם נתיר לו לשתות כשהוא עומד ברה"ר לשתות מכרמלית יבוא פעם אחר לעמוד ברה"ר וישתה ברשות היחיד ואז יוכל להביא הכלי ויוכל לבא לידי חילול, בזה ס"ל לרבא דאין גוזרין גזירה לגזירה, אבל בדברים שאסור לצאת לרה"ר הרי באותה מעשה שיוצא לחצר יצא לרה"ר ושם יוכל לבא לידי חיוב חטאת, בכה"ג אף רבא מודה דנוכל לפסוק דבכה"ג אסרו לצאת אף לחצר, שהרי כשיצא לחצר יוצא משם לרה"ר, ובחדא מעשה אמרינן כולא חדא גזירתא.
ג) ובזה יש לתרץ הקושיה שהקשו למה לן בתפילין הטעם דמשו"ה מותר לצאת ע"ש עם חשיכה משום דתפילין צריך למשמש בכל שעה, תיפוק ליה דאף אם יצא לא יעבור על איסור דאורייתא דהרי תפילין דרך מלבוש עבידא ורק מדרבנן אסרו שמא יטול בידיו.
אכן לדברינו דהיכא דחדא מעשה היא גזרו אף בכה"ג דכולי חדא גזירתא, א"כ הרי בתפילין אם יצא עם חשיכה הרי ישהה עד שתחשך ואז יוכל לעבור על איסור דאורייתא שיקח בידו, ולא דמי לעומד ברה"ר או ברה"י ושותה בכרמלית, דהתם בהאי מעשה אי אפשר לו לעבור על איסור דאורייתא, אבל בתפילין דבהאי מעשה גופא יוכל לעבור שיטלם בידו אף רבא יודה דאסור, משו"ה איצטרכו לטעמא דתפילין שמחויב למשמש לא ישכח, (שוב אמרו לי כי בשסי"ס דפוס ווילנא בההגהות יש בשם הרמב"ן האי תירוצא.) אכן כל זה אם נימא כרב. אבל לר' ענני בר ששון משמיה דר' ישמעאל בר' יוסי, אף בכה"ג לא גזרו, כיון שעתה הוא בחצר, אף היכא דבהאי מעשה יוכל לבוא לידי חיוב חטאת, אם עתה הוא בחצר והוא לבוש לא גזרו.
והנה היכא דהחייט יצא במחט התחובה לו בבגדו בע"ש תליא בפלוגתא זו, משו"ה משני במחט בידו, משום דבעי לתרץ אף אליבא דענני בר ששון, היינו שאין חילוק בין חדא מעשה לתרתי, אבל האלפס הוא פסק כרב, משו"ה כתב דלא יצא החייט במחטו אפילו בתחובה בבגדו, דבחדא מעשה אף לרבא אסרינן גזירה לגזירה.
אכן הרמב"ם בפי"ט מה' שבת הכ"ו כתב:
לא יצא החייט במחטו בידו, הרי דוקא בידו אסור, אף שהרמב"ם פסק פי"ט שם ה"ח כרב דכל שאסרו לצאת לרה"ר אסור אף לחצר, ע"כ דבחדא מעשה גזרינן גזירה לגזירה, צ"ל דס"ל להרמב"ם לחלק בין שבת לערב שבת, דבשבת גופא אסרו באותה מעשה אף שעתה הוא באופן שאם יצא לא יעבור על איסור דאורייתא, אבל בערב שבת גזרו אך אם יכול לבוא באותה מעשה גופא לחלול חיוב חטאת.
ד) אכן יקשה לדברי הרמב"ם האי דינא דמותר לצאת בתפילין מטעם דאינו רשאי להסיח דעתו מתפילין תיפוק לי' דתפילין אף אם יצא כמו שהוא לבוש עתה לרה"ר לא יעבור דתפילין דרך מלבוש הוא. ונראה לי, דהנה במתניתין בשבת ד' י"א ע"ב איתא, לא יצא החייט במחטו, והנה אם נימא דמתניתין ר' יהודה היא ומיירי דתחובה בבגדו, ניחא מה דקתני החייט במחטו:
דדוקא אומן דרך אומנתו חייב ונקט חייט דהוי דרך אומנתו וה"ה לכל בעלי אומנות, אבל למאי דמוקי בנקיט בידו א"כ למה נקט חייט. ה"ה כל אדם, וראיתי להב"י שכתב דמשו"ה נקט חייט שדברו בהוה, ולדידי תמוהים הדברים דהא ניחא אם הי' צריך לשנות מחט חייט, אבל למאי נקט כלל מחט, לתני:
ע"ש אם חשיכה לא יצא אדם ויאחז בידו מאומה, אטו נקט לנו חידושי דמחט הוי חיוב בשבת אף דדבר קל הוא, בודאי דאין סברא לומר כן, וא"כ מאי בהוה שייך כאן אצלו, אין הוה שבני אדם ישאו חפצים בידיהם, האם דוקא חייטים נושאים מחטים, הלא כל אדם נושאים דברים ביניהם, והוה הוא שישאו חפיצים, ולתני ע"ש לא יצא אדם וחפץ בידו.
ונראה לי דהנה לפי זה דמיירי בנקט בידו ואסור לצאת ע"ש סמוך לחשיכה, ושיעור סמוך מצינו בערבי בפסחים (פסחים ד' צ"ט ע"ב) דסמוך הוא חצי שעה, א"כ יהי' הדין דחצי שעה קודם הלילה אסור לשאת דבר ברה"ר וזה לא מצינו.
לכן נראה לי, דודאי כל אדם מותר לשאת משאות בידו וחפצים בידו עד שעת האיסור שבת ממש כמו ספק חשיכה, אבל סמוך לחשיכה מותר לצאת וחפץ בידו, דודאי כל אדם שאוחז חפץ בידו זוכר הוא שאוחז וכשיראה שבא שעת האיסור יניחנה דכל אדם זוכר מה שהוא אוחז, אבל חייט דדרכו לשאת תמיד מחט בידו אף בשעה שאין צריך לנושאה לתפור, דרגיל הוא לשאת כדי שידעו שהוא חייט או פן יזדמן לו דבר לתפור, וכיון שהוא רגיל לשאת אף בלא צורך חיישינן שמא מתוך רגילתו ישכח שהוא נושא וכשיבוא שבת ישכח שהוא נושא וכשיזכור שהוא נושא ישכח שהוא שבת, וכן כל בעל אומנות שדרכו לשאת תמיד בידו אף שלא לצורך, אבל שאר כל אדם מותר לשאת כל דבר בידו, דכל אדם זוכר מה שהוא נושא, משו"ה קתני לא יצא החייט במחטו.
אכן יש עוד דין גבי כל אדם, דאם מונח במקום שאפשר לשכוח כמו בכיסו, אז מחויב הוא סמוך לחשיכה:
למשמש, והנה מהו הדין דמשמוש אם מצא בכיסו דבר מה והוא סמוך לחשיכה, ונראה לי דאסור לו לצאת בזה שיהיה מונח בכיסו לא בידו, דכיון דשכחה מצוי' ישכח:
שהוא מונח ויצא, בזה גזרו אף באופן שעתה הוא בכרמלית או בחצר, ודין משמוש הוא שכל שנושא סמוך לחשיכה צריך דוקא לאחוז בידו כדי שיזכור שהוא נושא, והנה לפי זה בחייט היכא דתחובה בבגדו נהי מדין דלא יצא אין איסור כיון דאף אם יצא לא יהי' חיוב חטאת, אבל מדין דחייב למשמש יהי' אסור לצאת, אלא דלזה יש עצה שימשמש היינו שיאחז את המקום שתחוב המחט בידו.
והנה לפי זה בתפילין, נהי דאין איסור מטעם דין דלא יצא שהרי אף אם יוצא בזה לא יהי' מחויב, אבל מדין שחייבו רבנן שימשמש בבגדיו דכפי שבארנו המשמוש הוא שאסור לצאת בדבר שהוא מונח שלא בידו, דדין המשמוש אדרבה חמיר אינו בידו מטעם דמצוי לשכוח, א"כ הי' אסור לצאת בתפילין מטעם דין משמוש שהרי אין מונח בידו ומצוי לשכוח:
לזה קאמר דתפילין שמונח בראשו הרי ימשמש בכל שעה מטעם תפילין דאסור לשכוח משו"ה מותר לצאת.
ומדויק לשון הרמב"ם בפי"ט מה' שבת שכתב דין דלא יצא החייט במחטו בידו ואח"כ חיוב דצריך משמוש ואח"כ דין דיוצא בתפילין.
והא דלא משני כי פריך על רבא ממתניתין דלא יצא במחטו מאי לאו דתחובה בבגדו, דהטעם משום החיוב דמשמוש דזה חייבו אף בביתו מכש"כ כשיוצא דא"כ לא הי' אומר לא יצא, אלא דצריך למשמש כשיוצא, היינו להניח ידו על המקום שתחוב המחט, ומדקתני לא יצא הרי דאף אם יניח ידו אסור דגזרו שמא יצא ברה"ר בשבת.
ה) עוד אפשר לתרץ דברי הרמב"ם שפסק לא יצא החייט במחטו בידו דוקא אבל בתחובה בבגדו מותר, דתקשה למה לן בתפילין טעמא דאדם עשוי למשמש, ונראה דהנה לעיל תירצנו דברי הרמב"ם דפסק לא תצא אף לחצר, הרי דהיכא שיש לחוש במעשה זאת גופא לא הוי גזירה לגזירה, ובמחטו התחובה בבגדו פסק דמותר לצאת בע"ש סמוך לחשיכה אף דיכול לבא לידי איסור במעשה זאת גופא, וביארנו דהרמב"ם מחלק בין ע"ש לשבת.
אכן באמת יש לומר דהרמב"ם סבירא לי' דלא דמי האי דינא דמחטו התחובה בבגדו לדין דלא תצא לכרמלית בתכשיט שדרכה להראות, דהתם כיון שמצוי שתראה א"כ ה"ז דמי כמאן דנקט בידו דכל דבר המצוי חשבינן כאילו הוא כן, נמצא כשתצא לחצר תצא גם לרה"ר ותשלח ותחוי, אבל מחט התחוב בבגדו אין מצוי כלל שיקח ברה"ר בידו דכיון דבשוק אין לו צורך למה יקח בידו את המחט כל זמן שלא בא לביתו, אלא שיש לחוש שמא ילך כן ברה"ר במחט התחוב בבגדו, הלא יעבור רק על איסור דרבנן:
משו"ה בע"ש לא גזרו שלא יצא במחט התחוב בבגדו דהוי גזירה התחוב בבגדו אטו מי שנושא בידו, וגזירה לגזירה לא גזרו.
ואין להקשות לפי זה למה אסור בשבת להוציא דבר שלא כדרכו בכרמלית ולא אמרינן דהוי גזירה לגזירה, התם כשאמרו רבנן דמלאכה שלא נצרכה כמו הוצאה שלא כדרכה מדרבנן הוא מלאכה, א"כ כשאסרו הוצאה בכרמלית גם כן הוצאה ע"י תחיבה בבגדו אסורה דהרי הוצאה היא מדרבנן מלאכה. אבל בע"ש מלאכה מותר עד שבת וגזירה חדשה הוא לא יצא בדבר שיכול לבוא לידי חילול שבת, א"כ דוקא בדבר שיוכל לבא לידי חלול שבת מדאורייתא אבל לא באופן שלידי איסור דאורייתא לא יוכל לבוא כמו בתחובה בבגדו, בכה"ג לא גזרו דגזירה לגזירה לא גזרו, וכל זה במחט התחוב בבגדו דלא מצוי שיקח בידו, אבל בתכשיט בשבת דמצוי שתקח בידה ותחוה, כולי חדא גזירתא דלא תצא בכרמלית כיון דתצא לכרמלית תצא לרה"ר, ועכצ"ל כן דהרי לרב לשון לא תצא הוא אף לכרמלית ולחצר, א"כ איך קתני במתניתין לא יצא החייט במחטו סתמא, דלרב ע"כ גם כאן אף לכרמלית ולחצר לא יצא, ותקשה לרבא הא הוי גזירה לגזירה וע"כ צריך לחלק בין תחובה בבגדו. דשם במעשה זו לא יבוא לידי איסור דאורייתא שהרי אין מצוי שיקח בידו, ולגזור אם יצא בתחובה שמא יצא אחר או הוא בידו זה הוי גזירה לגזירה, אבל אם אוחז בידו אף לכרמלית לא יצא במחטו בידו שמא ישכח שהוא שבת ושמא יצא לרה"ר.
ולפי זה אילו הי' מצוי שיקח המחט בידו. בודאי דגם בתחוב בבגדו הי' אסור, והנה בתפילין קי"ל (רמב"ם פ"ד מה' תפילין הי"א) דאין מורין שלא לחלוץ תפילין בלילה, וברבים כיון שהגיע לילה אסור לישא תפילין וצריך לחלוץ א"כ מצוי תמיד כשמגיע לילה והוא נושא תפילין בשוק הוא חולץ מראשו ונושא בידו.
והנה תוס' פירשו במתניתין דלא יצא החייט במחטו, דהאי שמא ישכח. הפירוש הוא שמא ישכח שהוא נושא המחט ואח"כ כשיזכור את המחט ישכח שהוא שבת, והא דלא פירשו בתוס' דשמא ישכח הוא שמא ישכח שהוא שבת. בודאי נכון הוא דא"כ הי' אסור לעשות כל מלאכה בע"ש שמא ישכח שהוא שבת, עוד אמאי מותר לצאת משום שחייב למשמש בתפילין, עכ"פ שמא ישכח שהוא שבת, ע"כ דבעת כניסת השבת שהכל זהירים לקבל שבת בכניסת שבת לא ישכח שהוא שבת, רק חיישינן שישכח החפץ שנושא, רק אח"כ ישכח שהוא שבת.
והנה ספק חשיכה הוא כבר אסור בכל מלאכה, א"כ מתי הוא זמן קבלת שבת הוא בעת שספק חשיכה, אבל לחלוץ תפילין החיוב בעת שהוא לילה, נמצא אילו תפילין לא הי' הדין שצריך למשמש הי' אסור לצאת בתפילין, משום דבעת כניסת שבת שהוא בעת התחלת ספק חשיכה אז ישכח שנושא התפילין אף שאז יזכור את השבת, וכשיגיע לילה אז ישכח שהוא שבת והתפילין יחלוץ מראשו כמו שהוא רגיל תמיד בלילה לחלוץ תפילין א"כ מצוי שישא בידו, א"כ כיון דפסקינן כרב דתכשיט כיון שמצוי שתשא בידה, אסור לצאת אף לכרמלית, ולא הוי גזירה לגזירה דכולי חדא גזירתא כשתצא לכרמלית תצא אף לרה"ר א"כ אף בתפילין הי' אסור אף דעתה לבוש בראשו והוא ע"ש, דכשיצא מע"ש יצא גם בשבת כשיגיע לילה בודאי יחלוץ התפילין וישא בידו, משו"ה איצטריך לטעמא דתפילין חייב למשמש בכל שעה א"כ בעת שמגיע ספק חשיכה שאז זכור את השבת יחלוץ התפילין.
ולפי דברינו עתה, החיוב למשמש הוא ג"כ באופן שיוכל לבוא לידי איסור דאורייתא, היינו המונח בכיסו. אבל מה שתחוב בבגדו מחט דאין מצוי שיקח בידו ולא יבוא לידי איסור דאורייתא אין חיוב למשמש, משו"ה פריך אליבא דרבא דבמחטו התחובה בבגדו מותר לצאת ע"ש עם חשיכה, וזה נכון.
היוצא מדברינו דהיכא דהוי שני מעשים אין גוזרין גזירה לגזירה, והנה באיסור לצאת בשבת בתכשיט דגזרו שלא תצא אשה בתכשיט משום דדרכה להראות, אילו הי' גזרינן איש אטו אשה הרי שני דברים המה והוי גזירה לגזירה דקי"ל כרבא דאין גוזרין גזירה לגזירה, אכן אם היתה הגזירה שלא יתקשטו בתכשיט או שלא יצאו בתכשיט בשבת, משום שיש תכשיטים כאלה שנושאים אותם בשבת ויבואו להראות ולשאת, אז כולי חדא גזירה היא שלא יצאו בשבת בתכשיטים מפני שיש תכשיטים שיבואו לידי חילול שבת דאורייתא על ידם, א"כ אף איש בכלל.
אכן באמת לא היתה הגזירה שלא יצאו בתכשיטים שהרי גם גבי אשה תכשיט כזה שאין דרכה להראות מותר כמו בטמון ובכבול התפור (שבת ד' ס"ד ע"ב,) א"כ בתכשיט שאין דרכו להראות מותר. א"כ באיש הרי הוא נושא תכשיט שאין דרכו להראות שבתכשיט כזה לא גזרו ואם נגזור איש אטו אשה הרי זה גזירה לגזירה דשני מעשים נינהו.
ז) ולפי זה יתבארו דברי הירושלמי כן, דהירושלמי אקמר מעיקרא והאיש שאינו שחוץ (פירוש ואין דרכו להראות) מותר, נשמעינה מן הדא, (פירוש דהירושלמי מקשה) רבן גמליאל ברבי ירד לטייל בתוך חצירו בשבת ומפתח של זהב בידו (פירוש שהי' עשוי באופן שלבשוהו באצבעו,) וגערו בו חביריו משום תכשיט הדא אמרת העשוי לשם תכשיט אסור, (פירוש ע"כ דהיתה הגזירה שלא יצאו בתכשיט, משו"ה אף האיש אסור ולא הוי גזירה לגזירה דאסרו לצאת בכל תכשיט ואחד האיש ואחד האשה:) ומשני הירושלמי הדא אמרה העשוי לזה ולזה אסור, הדא אמרה אחד האיש ואחד האשה, פירוש דהירושלמי משני דבודאי לא גזרו אלא בתכשיט כזה דדרכו לשלפו ולשאת, א"כ האיש כשנושא תכשיט הרי הוא תכשיט כזה שאין דרכו לחלצו, מותר ולא גזרינן אטו אשה, אכן
סימן ג
ולדעתי צדקו דברי כתר"ה, שיש להתיר, אכן יש לדון בטעמא דהתירא. הנה מה שכתר"ה כתב דכיון שהוא כבר חילל שבת מקודם, ורבות בשנים השתתף עם עו"ד נכרים, לא הוי כתרי עברי דנהרא, לענ"ד יש לפקפק בזה. דעד כאן לא אמרו, דהיכא דלא הוי בתרי עברי דנהרא, אין איסור לפ"ע, זהו דוקא, היכא דהדבר זה בעצמו, היינו כוס יין זה. ואבר מן החי זה, אם לא יתן לו. יקח הוא בעצמו. אבל מה שהוא יקח אבר מן החי אחר ויאכל בשביל זה לא הותר לתת, אם הוא בתרי עברי דנהרא, ומשום זה כתבו בתוס' ע"ז כ"ב ד"ה חדא, דלהאי טעמא דלפני עור, אסור לישראל וכותי לקבל שדה בשותפות, משום דהכותי יעשה מלאכה בחוה"מ, אף דהכותי עושה תמיד בחוה"מ, ואם לא יקבל שדה זו ביחד, הלא בידו לקבל עוד שדות ולעשות בחוה"מ, אעפי"כ עתה כשישראל קבל ביחד והכותי עושה בחוה"מ מלאכה בשדה זו שישראל עמו, הישראל עובר משום לפ"ע, ה"נ כשמשתתף הישראל החרד עם הפושע, ומקבלים ענין אחד, והפושע עושה בשבת עובר משום לפ"ע, ואפילו אם הוי דרבנן יש בזה משום לפ"ע, כמו שכתבו בתוס', ובפרט דכתיבה בכל לשון הוי דאורייתא להרמב"ם ועוד פוסקים.
ומה שכתב הנו"ב שם, דאנן על רמ"א סמכינן דסובר דכתיבה שלא בכתב אשורית הוי דרבנן, לדידי נראה, דרבינו הרמ"א לא אמר לפסוק להלכה דכתיבה בכל לשון הוי דרבנן לקולא, רק דהרמ"א חשש לחומרא לדעת הסוברים דהוי דרבנן, וכמו שאבאר, דמה שלמד הנו"ב מדברי הרמ"א קולא, לדעתי אדרבה חומרא היא וכל דברי הנו"ב תמוהים בעיני. ב) הנה הנו"ב שם חקר, אודות להושיב עכו"ם בחנות, וכתב הנו"ב להתיר אם יתנו לו דבר קצוב מכל אלף שימכור, בזה דומה להיתר קבולת הנזכר בסימן רמ"ד סעיף ו'. אלא דחשש כיון שהוא בביתו של ישראל הרי יש בזה חשדאי, וע"ז כתב להתיר, מטעם דכתיבה הוי דרבנן והיכא שהוא שבות דשבות בכה"ג לא חיישינן לחשדאי זהו תורף דברי הנו"ב.
ולדידי הדברים תמוהים, דאימתי אמרו בקבולת מותר, היכא שיכול הא"י לעשות המלאכה בשבת, ושלא לעשות בשבת, ולהניחו על ימי החול, אלא שהוא רוצה להקדים, א"כ מה שעושה המלאכה בשבת הוא בעד עצמו, אבל בחנות כיון שמה שהוא מוכר בשבת אי אפשר למכור בחול, וכמו שכתב הנו"ב בעצמו שם, דדבר זה דומה ליום השוק הקבוע בשבת, א"כ מה מועיל שנותן לו דבר קצוב מכל אלף. עכ"פ הא גם הישראל איכפת לו שימכור בשבת, וא"כ הרי שניהם שומרים, והוא עושה בעדו וגם בעד הישראל, ובכה"ג הא אסור, כמו בשדה ומרחץ היכא דלא התנו דאסור אף שהעכו"ם עושה בעדו ג"כ, אבל כיון דהוא עושה גם בעד הישראל אסור.
ולא דמי להאי דינא דסימן רמ"ה סעיף ד', היכא דנתן מעות לעכו"ם להתעסק דהתם כל העסק והמלאכה הוא של עכו"ם רק שהוא נותן מהריוח שלו מחצה להישראל, וגם הנו"ב בעצמו שם העיר דלא דמי. ומה שהתיר בשו"ע סימן רמ"ד סעיף ו' היינו דין דישראל הקונה המכס, הנה הב"י בעצמו שהביא דברי המרדכי שפסק מהר"ם לשכור נכרי בקבולת אסור, והיינו אף דעכו"ם יש לו מכל מכס שמקבל איזה שכר ואדעתא דנפש' קא עביד, עכ"פ הא להישראל ג"כ נחוץ שיקח בשבת, בכה"ג אסור, וכתב המהר"ם דההיתר הוא מטעם פסידא, כדאיתא בפרק מי שהחשיך, והיינו דהיכא שיש לו פסידא התירו לו אמירה לעכו"ם, א"כ היינו דוקא היכא שיפסיד מכיסו:
אבל מניעת הריוח כמו במציאה לא התירו, א"כ במכס, דכיון דקיבל מהממשלה וכל העובר דרך שם מחויב ליתן מכס:
ואם לא ישכור את העכו"ם יפסיד חובו, הוי פסידא דהתירו לו חכמים אמירה לעכו"ם:
אבל להושיב בחנות, דשם לא הוי פסידא רק מניעת הריוח, בודאי דאסור מדינא.
והנה מה שהקשה הב"י על זה, דלמה למהר"ם טעמא דפסידא, לימא משום דהוי דרבנן, ותירץ משום דכתיבה הוי דאורייתא, ועוד תירץ:
דלא שאני לן באמירה לנכרי שלא במקום מצוה, בין מלאכה דאורייתא למלאכה דרבנן, משו"ה הוצרך מהר"ם לטעמא דפסידא, נראה לי דשני התירוצים תליא בזה אם שבות דשבות הותר לצורך גדול, אם נימא דשבות דשבות הותר לצורך גדול, א"כ לא צריכא לטעמא דהפסד, ע"כ מוכח דמהר"ם סובר דכתיבה איסור דאורייתא, או דמהר"ם סובר דאף בלא כתיבה. ואף באיסור דרבנן, אף דהוי שבות דשבות, אם לא לצורך מצוה, אסור.
והנה בקונה בית בארץ ישראל התירו דוקא משום ישוב ארץ ישראל, (גיטין ד' ח' ע"ב. ב"ק ד' פ' ע"ב) והנה אם נימא דכתיבה בכל לשון הוי דאורייתא, יש להתיר בודאי משום ישוב ארץ ישראל, אף בכתיבה אשורית, והיכא דהוי לצורך גדול היכא שיהי' מדרבנן אפשר שיש להתיר, אכן לדעת האו"ז דס"ל כתיבה בכל לשון הוי רק דרבנן. א"כ אין ראי' להתיר כתב אשורית דדוקא שבות דשבות התירו משום ישוב ארץ ישראל, ושלא במקום מצוה אף שבות דשבות יהי' אסור, והחמיר רבינו הרמ"א לחשוש לדעת האו"ז, דכתיבה בכל לשון הוי דרבנן א"כ אין להתיר כתיבה אשורית ע"י עכו"ם, דילמא הלכה כאו"ז דכתיבת גלחות הוי דרבנן:
ולא התירו משום ישוב ארץ ישראל, אלא בכתיבה בכל לשון. אבל לא כתב אשורית.
ולפי"ז אדרבה, רבינו הרמ"א לחומרא אמרה, ולא לקולא, ובפרט דלפי זה יהי' מוכח דשבות דשבות אסור אף לצורך גדול
וא"כ ההיתר במוכס דוקא מטעם פסידא, דזהו דוקא בהפסד ולא במניעת הריוח, וא"כ להושיב עכו"ם בחנות, אדרבה לדברי הרמ"א בודאי אסור, דלדידי' שבות דשבות אסור אף לצורך גדול, ולהנך דסברי דאף בכתב גלחות הוי דאורייתא, אסור שהרי העכו"ם יכתוב.
ומשמע לפי"ז מדברי ב"י אלה דמה דאסור בשבת אסור אף בע"ש.
ג) ומה שהביא במ"ל פ"ו מהלכות שבת ה"ט, דברי מהר"א ששון, שהקשה על דברי ב"י שהקשה על דברי מהר"ם דלמה לי' לאהדורי על פרק מי שהחשיך, לימא דשאני הכא בקבלת המכס דאין כאן איסור דאורייתא (בלא כתיבה), והקשה על זה מהר"א ששון, דהרי רבינו בפרקין לא התיר לומר לנכרי לעשות דבר שהוא משום שבות אלא בדאיכא מקצת חולי:
או צורך מצוה, דמשום זה חילק בין קודם השבת לשבת גופא, ומשום זה כתב המ"ל דהב"י חידש דאסור בכה"ג, מתוך קושיתו, וכיון דהוי חידוש, המציא הנו"ב עוד חידוש, דאין לך בו אלא חידושו, היינו דלחשדא בכה"ג לא חיישינן:
היכא שהוא מע"ש.
אכן לדידי הדברים תמוהים, דהרי הרמב"ם שנה לנו שם בהלכה ט'. דגם לצורך הרבה מותר שבות דשבות, וכן המחבר בשו"ע סימן ש"ז הלכה ה', העתיק ג"כ לשון הרמב"ם. דהיכא דצריך לדבר צורך הרבה, מותר בשבות דשבות. בודאי דגירסתן הי' גם ברמב"ם כן, וא"כ שפיר הקשה על דברי מהר"ם. דלמה לי' לאהדורי על פרק מי שהחשיך, דהתם טעמא משום פסידא, וזהו דוקא בפסידא לא במניעת הריוח, היינו במציאה וכדומה. כדאיתא שם בגמ' דתיפוק לי' דהוי שבות דשבות ובאופן זה מותר לצורך גדול וזה יהי' מותר אף במציאה וכדומה, ומכש"כ כשבא המציאה לידו:
דבגמ' נשאר בתיקו, משום דשם מיירי באומר לעשות איסור דאורייתא להעכו"ם, וע"ז משני רבינו הב"י, טעם אחד, דאוסר משום שהעכו"ם יכתוב וטעם שני, דהמהר"ם יסבור דאף שבות דשבות אסור אף לצורך גדול, ודוקא משום פסידא התירו, ולא חידש מאומה, דאין חילוק בין ע"ש לשבת להאי דינא:
וממילא אין לנו לחדש דלא חיישינן לחשדא בכה"ג.
ד) ומה שהביא כתר"ה בשם הגאון ר' שניאור זלמן זצ"ל, דבמקום פסידא לא חיישינן למראית עין. הנה אין ספרו בידי, וצ"ע בדבר זה, דהרי קי"ל (ע"ז ד' י"ב ע"א, רמב"ם פ"ג מה' ע"ז ה"ז) נתפזרו לו מעותיו בפני עכו"ם, לא ישחה ויטלם משום חשדא, אף דנתפזרו לו כל מעותיו.
ומה שכתב הב"י, בהאי דינא דישראל ששכר המכס, ז"ל:
ואם תאמר, והא קבולת פרהסיא הוא, וכל כה"ג ליכא מאן דשרי וכו', ואפשר לומר דהתם בדליכא פסידא אבל היכי דאיכא פסידא כי הכא מודו דשרי עכ"ל, נראה לי. דכונת הב"י, דהיכי אסור משום חשדא, היכא שלא הותר האמירה, אבל היכא דאיכא פסידא. דשם הותר האמירה, כמו במי שהחשיך דנותן כיסו לעכו"ם, א"כ מאי שייך פרהסיא בכה"ג. הא הכל רואים דאיכא פסידא, וא"כ הרי מפורסם ההיתר ג"כ, ומאי חשדא איכא, אבל היכא דאיכא חשדא, אולי אף בדאיכא פסידא, אסור, ודינא דלא ישכיר מרחצו לעכו"ם, אף בדאיכא פסידא אסור.
אכן כל זה, היינו דוקא, היכא שהישראל נותן לעכו"ם לעשות דבר שלו אבל בהתנו מעיקרא, הא התירו חכמים, וטעמא, דכיון דהתנו מעיקרא טול אתה בשבת ותני בחול, א"כ הוי כלא נשתתפו כלל וכן כתב הב"י תחלת סימן רמ"ה, ז"ל:
דכיון דמעיקרא התנו ה"ל כאילו אין לישראל חלק בשדה כלל ביום השבת אלא כולו של עכו"ם בשבת.
ה) א"כ לפי זה בעורך דין חרד. שרוצה להשתתף עם עוד שני גוים ואחד ישראל מחלל שבת בפרהסיא אשר המה ארבעה ביחד, ובימי השבוע יש ששה ימים (דמסתמא ביום א' תהי' הביורה [המשרד] סגורה), ומגיע לכל אחד ריוח בעד יום וחצי, יתנה הישראל החרד, שלו יהי' שכר והריוח, של יום ב' וחצי יום ג', (אם אז לא יהי' אחד מימי יו"ט) ויתר הימים. ארבעה וחצי, מגיע לשלשה הנותרים, ובעד זה שהם עושים בעדו ביום וחצי שלו, יעשה בעדם בשלשת ימים וחצי, חוץ משבת. וחוץ אם יהיו בהם ימים טובים. נמצא שהוא לא השתתף כלל עם הישראל הפושע, ולא נתן לפניו מכשול, ולא הזקיקו ע"י גרם לעבור, שהרי בידו עוד לחלוק עם הא"י ג"כ בכה"ג כמו למשל, שיהי' בידו. שייך לו. חצי יום ג' ויום ד' ומה שהוא משתתף אדעתא דנפשו, שהרי החרד לא נשתתף עמו. כיון שהתנו בתחלה.
ואין לאסור, מטעם דנקרא שם ישראל החרד על הביורה, דאיסור שנקרא שם ישראל הוא דוקא היכא שגוף הדבר של ישראל, והא"י הוא רק פועל, אבל היכא דשותפי נינהו:
לא מקרי על שמו לבד. וידעו שיש להתיר בחלוקה, דאל"כ תקשה, איך מותר בישראל ועכו"ם שלקחו מרחץ או שדה בשותפות והתנו מתחילה. הא נקרא שם הישראל גם על המרחץ והשדה, ע"כ דהאי איסורא אינו אלא היכא דגוף הדבר של ישראל לגמרי:
אבל בשותפות הרי ידעי שיש לעשות שותפות באופן המותר. אך באשר יוכל להיות דדוקא בזמנם ידעו שיש אופן להתיר, אבל עתה לא ידעי שיש אופן להתיר:
ע"כ יודיע העו"ד בעתון חרדי שעשה באופן זה, היינו שהתנו שלו שייך ריוח של יום ב' וחצי, ויתר הימים, הריוח איין שייך לו ואין עליו חיוב לעבוד בשבת ויום טוב. ולאו שליחותו קא עבדי, ועיין ש"ך יורה דעה סימן קנ"א ס"ק ו', הנלענ"ד כתבתי, וה' יצילנו משגיאות, המכבדו ומוקירו. כ"ה טבת שנת תרפ"ג.
סימן ד עירובין על ידי צורת הפתח
רב ברכה לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם יראת ד' אוצרו כש"ת מו"ה ר' יעקב קלעמעס שליט"א, הגאב"ד דסאלאק.
ובדבר אשר שאל הדר"ג אם להשתדל לעשות עירובים ע"י צוה"פ כדי להציל מעון חילול שבת בעוה"ר, או לא להשתדל בזה אחרי אשר רבותינו נחלקו בדבר. ולדברי רבים יש לנו בזמן הזה רה"ר, וא"כ אין מועיל צוה"פ, וע"כ מוטב להיות שב ואל תעשה בזה. א) שאלה גדולה שאל הדר"ג כי לכאורה הוא כדברי הדר"ג דכיון דהוא ספק, א"כ איך מתירים אנחנו ספק איסור חילול שבת בשביל העובר במזיד, אף אם אין עירוב והלא אין אומרים חטא כדי שיזכה חבירך:
מכש"כ אין אומרים עשה ספק איסור שמא יעשה חבירך איסור ודאי.
אכן אבותינו מאז ומעולם השתדלו בכל יכלתם לעשות עירוב ע"י צוה"פ ובודאי נעשה תמיד בהשתדלות הגאונים שישבו על כסאות הרבנות, וע"כ אם בדורות עברו שלא הי' הפרוץ מרובה כל כך עשו תקנה זאת מכש"כ בעוה"ר אשר הפירצה גברה, בודאי צריך להשתדל
וטעמא דמילתא נראה לי, דהנה בעירובין דף כ"ב נחלקו ר' יהודה וחכמים אי אתו רבים ומבטלי מחיצתא, ור' יוחנן ס"ל דאתו רבים ומבטלי מחיצתא כר' יהודה. אכן ר' אלעזר שם בדף כ' פסק לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, כרבנן.
והנה הרמב"ם פסק בפ' י"ז מהלכות שבת הלכה ל"ג דאם הי' דרך הרבים מפסיק בין הפסין לא בטלו המחיצות, הרי דפסק דלא אמרינן אתו רבים ומבטלי מחיצתא, וכן פסק שם בהלכה יוד, ז"ל:
שני כותלים ברה"ר והעם עוברים ביניהם כיצד מכשיר ביניהם עושה דלתות מכאן ודלתות מכאן ואחר כך יעשה ביניהם רה"י ואינו צריך לנעול הדלתות בלילה, הרי דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא דאל"כ הי' צריך דוקא לנעול בלילה כדאמר ר' יוחנן:
ירושלים אלמלא דלתותי' ננעלות בלילה חייבים עלי' משום רה"ר.
אכן לכאורה קשה, דהרי הרמב"ם כתב בפי"ד מהלכות שבת (הלכה א') דאיזה רה"י, מדינה המוקפת חומה שדלתותי' ננעלות בלילה, וכבר הקשה זה הרשב"א הובא בכ"מ, וכן הקשה הרשב"א דכיון דכתב הרמב"ם דבעי דלתות והוא פסק במבוי המפולש לרה"ר דעושה צוה"פ מכאן ולחי וקורה מכאן. ע"כ דס"ל דהא דאוקמי ברייתא דפליגי ת"ק וחנני' כיצד מערבין דרך רה"ר דס"ל לת"ק עושה צוה"פ מכאן ולחי וקורה מכאן, וחנני' ס"ל לבי"ה עושה דלת מכאן ולחי או קורה מכאן, דמקשי בגמ' ורה"ר מי מערבא כו' וכי תימא בכך הוא דלא מערבא הא בדלתות מערבא והא אמר ר' יוחנן ירושלים אלמלא דלתותי' ננעלות בלילה חייבים עליהם משום רה"ר וכו', ואוקמהו כיצד מערבין מבואות המפולשין לרה"ר, בע"כ דס"ל להרמב"ם דלא אוקמי כן אלא לר' יוחנן, אבל לדידן דסבירא לן לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, מיירי אף בדרך רה"ר ופסק כתנני', וא"כ איך כתב עושה דלתות מכאן, הא לחנני' סגי בדלת מכאן ולחי וקורה מכאן ודלתות מכאן, וצל"ע עכ"ד הרשב"א שם בכ"מ.
ונראה לתרץ, דהנה באמת קשה לדברי הרמב"ם דס"ל דאף דרך רה"ר מערבין בדלתות, כיון דס"ל לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, א"כ מאי פריך בגמ' (ד' ו') ורה"ר מי מערבא כו' וכי תימא בכך הוא דלא מערבא הא בדלתות מערבא, והא אמר ר' יוחנן ירושלים אילמלא דלתותי' ננעלות בלילה חייבים עליה משום רה"ר, ומאי קושיא, הא ר' יוחנן ס"ל כר' יהודה. אבל לחכמים אין צריך לדלתות נעולות בלילה ועיין שם בתוס' ד"ה והאמר, דפריך שם ומשני דפריך כי היכי דר' יהודא בשם ד' מחיצות דלא חשיבי לי' מצריך נעילה, ה"נ ב' מחיצות דלא חשובי לרבנן יהי' צריך נעילה, אכן הרמב"ם דס"ל דאליבא דהילכתא לרבנן אין צריך נעילה בב' מחיצות ודלתות, א"כ מאי פריך מר' יוחנן דהוא קאי אליבא דר' יהודא דילמא הברייתא כרבנן.
ונראה לי, דהנה באמת למאן דס"ל דרבים לאו היינו ששים רבוא, א"כ הא דאמרינן רשות הרבים שרבים בוקעין בו אף אם אין ששים רבוא בוקעין בו א"כ כל מבואות המפולשין יהיו רה"ר דאורייתא, שהרי רבים בוקעין בו, אלה השלשה שכנים שהם דרים בסוף המבוא הרי הם בוקעים בו, דהרי ג' רבים המה, ואם:
יש הפסק בין ג' השכנים הרי הם הרבים הבוקעין בהמבוי. דהרי מצינו דרבים הוא ג' בכמה דוכתי בגמי ואם נאמר דלענין שבת ג' לאו רבים נינהו, א"כ אי' הגבול דנדע המספר כמה הוא רבים:
והרי ממנ"פ או דרבים הוא ששים רבוא כדגלי מדבר, או דרבים המה ג' כמו דמצינו דרבים נקראו שלשה, ולדברי ר' יהודה דס"ל אתו רבים ומבטלי מחיצות, א"כ מאי שנא ירושלים דאילמלא דלתותי' ננעלות חייבים עלי' משום רה"ר, כל עיר ועיר הרי יש בה ג' ונקראים רבים:
ואף אם אין השערים רחבים ט"ז אמות, הרי הוכיחו התוס' שם בעירובין דף:
ו' ד"ה וכי תימא, דלא שני בין ט"ז אמות לי"ג אמות ושליש, ומה הוא הגבול שנדע שנקרא רבים בוקעין בו.
לכן נראה לי, דאליבא דכולי עלמא רשות הרבים הוא דוקא שיהי' רשות לרבים כזה כדגלי מדבר, היינו שיהי' רשות לששים רבוא לבקע בו, ודוקא רבים כדגלי מדבר הוא רבים לענין רשות הרבים דשבת, אלא דהנך דס"ל דאין צריך שיהי' רבים ששים רבוא בוקעין בו, הוא דס"ל דאף הרבים שאיננו פה הוא מצורף לאלה הבוקעין בכאן, כיון דהוי סרטיא ופלטיא גדולה שהוא מקום להתקבץ שם בלי שום מוחה, הרי רשות לכל העולם:
להתקבץ שם. וא"כ הוא רשות הרבים של ששים רבוא ומאן דס"ל דבעינן ששים רבוא בוקעים בו, ס"ל שלא נקרא רה"ר אלא א"כ בוקעים בו עתה רבים של ששים רבוא ולא מצטרפינן מה שיש לרבים שאיננו פה לעבור.
אבל הנך פוסקים דס"ל דלא בעינן ששים רבוא בוקעין ס"ל כיון דיש רשות לרבים לבקוע ועשו להילוך הרבים, מצרפינן את כל הרבים אף שאיננו פה, ובקעה דאין עשוי לבקע הרבים לא צרפינן את הרבים שאיננו פה אף שיש להבקעה יותר מג' בעלים ולהם רשות לבקע ולהלוך, ומשום זה לגבי טומאה לאו רשות היחיד הוא אבל לגבי שבת לא הוי רשות הרבים דרבים של ג' לגבי שבת לאו רבים הוא, ורבים של ששים רבוא שאיננו פה אין מצורף אחרי שאין להם רשות להלוך ולבקוע או שאין עשוי לזה.
נמצא דרשות היחיד שמוקף מחיצות הוא מפני ב' דברים **(א)** המחיצות נקראים הפסק שאין מצרפים הרבים שאיננו פה, **(ב)** דזהו דין מפני עצמותו שמקום שמוקף ארבע מחיצות הוא רשות היחיד, אכן אם חסר אחד מאלה הוא כרמלית היינו שמעורב בו רשות הרבים ורשות היחיד, והנה בקעה יש בה רשות היחיד, היינו מה שאינה מצורפת עם כל הרבים, אבל יש בה רה"ר מה שאין בה מחיצות, ועיר שיש בה ששים רבוא היא להיפך, נהי שיש לה מחיצות, אבל הרי יש בה רה"ר, שהרי יש בה גופא ששים רבוא אנשים, משום הכי הויא באמת כרמלית, אלא דבאמת כרמלית שהוקפה לדירה מותר לטלטל בתוכה משו"ה אם דלתותי' ננעלות בלילה, דעי"ז נקראת הוקפה לדירה, מותר לטלטל בתוכה.
ב) בזה יש לתרץ קושית הכ"מ מפ"ד מהלכות שבת הלכה א' שהקשה על הא דבעירובין דף ק"א איתא:
רבנן אמר ר"מ רה"ר ומהדרי אינהו כרמלית דאמר רבב"ח ירושלים אילמלא דלתותי' ננעלות בלילה חייבים עלי' משום רה"ר, ומשמע דהשתא דנעולות בלילה הוי כרמלית, ואיך קאמר הרמב"ם דהוקפה לדירה מותר לטלטל.
אכן באמת עיר שיש בה ס' רבוא היא כרמלית, אלא אף שהיא כרמלית:
לדידן דס"ל לא אתו רבים ומבטלי מחיצתא. אף שהיא כרמלית, כיון שיש מחיצות לכרמלית הזאת הוי רשות היחיד גמורה לטלטל בתוכה, אולם דוקא אם הוקפה לדירה והיינו דוקא אם דלתותי' ננעלות בלילה, ורה"ר שהוקף לדירה אף שיש בו ששים רבוא הוי רשות היחיד ולא דמי כלל לחצר דרבים, דשם אין בו כלל משום רשות הרבים וא"כ לא מקרי כרמלית, אבל היכא שיש בו ששים רבוא באמת הוא כרמלית, אלא כיון שיש לו מחיצות מותר לטלטל, והזורק לתוכה חייב כיון שמחוצה היא.
עפי"ז יש לומר דגם הרמב"ם מפרש לברייתא דכיצד מעברין דרך רה"ר כמו שפירשה רב יהודה דמיירי במבואות המפולשין לר"ה, דאי בדרך ר"ה לא מערבא בכך, ומה שפסק הרמב"ם דמבואות המפולשין עושה צוה"פ מכאן דפסק כרב דאמר הלכה כת"ק כיון דקי"ל הלכה כרב באיסורא, אלא דהרמב"ם מפרש קושית הגמ' כן, וכי תימא בדלתות מערבא והא אמר ר' יוחנן ירושלים אילמלא דלתותו' ננעלות בלילה חייבין משום רה"ר, דהנה כשעשו דלתות, יכולין לומר כיון שראוין לנעול הוי כאילו נעלוה, והופסקו ממנה הילוך הרבים, דכלל הוא בשבת כל העומד לנעול כנעול, ולגבי אלה שאינם הולכים הוי כהופסק בעצם הילוכם, והמיעוט שהולכים נחשב מיעוט, או דלא אמרינן דהוי כאילו הופסק הילוכם, רק דין הוא שמחיצה מפסיק לבלי לצרף אותם, אבל הילוך הרבים לא בטל מטעם כיון דראוי לנעול הוי כאילו נעול והופסק ההילוך, דהמציאות לא בטל.
והנה אם נימא דכלל הוא בשבת כל הראוי לנעול הוי כנעול והופסק במציאות הילוך הרבים, א"כ איך אמר ר' יוחנן ירושלים אילמא דלתותי' ננעלות בלילה חייבים משום רה"ר, נהי דס"ל אתו רבים ומבטלי מחיצתא, אבל כיון דראוי לנעול הוי כנעול וא"כ הרי אין כאן הילוך הרבים, וממילא לא בטלו מחיצתא דהרי לא אתו רבים הכא כלל ע"כ נלמוד מר' יוחנן שני דברים, חדא דלא אמרינן הראוי לנעול הוי כנעול ולא בטל הילוך הרבים. ועוד דאתו רבים ומבטלי מחיצתא.
ג) והנה בהאי דינא דס"ל לר' יוחנן אתו רבים ומבטלי מחיצתא, ס"ל להרמב"ם דלא קי"ל כותי', דר' אלעזר פליג עליו ופסק כחכמים, וכן סתמא דברייתא (בשבת דף ו') איתא לאפוקי מדר' יהודה, אבל האי דינא דמוכח מר' יוחנן דלא אמרינן לגבי שבת כל העומד לנעול כנעול, והוי כהפסק הילוך הרבים במציאות, זה לא אמרינן. ובזה לא מצינו שנחלקו עליו ובזה הלכה כמותו
וא"כ פריך בגמ', וכי תימא בדלתות (פירוש מצד א'. ומצד השני קורה) מערבא, והא אמר ר' יוחנן וא"כ הרי במציאות לא בטל הילוך הרבים וא"כ נהי מצד אחד עשו מחיצה של דלתות, ודין התורה מפסיק צירוף הרבים, לדידן דלא קי"ל אתו רבים ומבטלי מחיצתא אבל מצד השני שאין כאן מחיצה. (דקורה לאו מחיצה היא לכו"ע) וא"כ עד הדלתות הרי יש הילוך הרבים, וא"כ איך הותר לטלטל הא אמרינן חצר שנפרצה לרה"ר אף שיש לה ג' רוחות, לר"א הוי רה"ר גמורה, דס"ל צידי רה"ר כרה"ר, ורבנן ס"ל דלאו כר"ה הוא, אבל בודאי דס"ל לרבנן צידי רה"ר לא יותר בקורה, וא"כ איך איתא בברייתא דעשה דלתות מצד זה וקורה מצד זה. כיון דלא הופסק הילוך הרבים במציאות, א"כ נהי שמצד שעשו דלת הוקצה מר"ה מפני דין המחיצה, אבל מצד שהקורה עד הדלת הלא לכה"פ צידי רשה"ר, בשלמא אי הוי אמרינן כנעול דמי וכאילו הופסק כבר הילוך הרבים, הוי אמרינן דמשו"ה מתיר הקורה אף דלרבנן בחצר שנפרצה לרה"ר הוי לכה"פ צידי ר"ה מיירי היכא דדחקי רבים. אבל כיון דזה מוכח מר' יוחנן דמציאות הילוך הרבים לא הוי כבטל מטעם דראוי לבטל, א"כ אמאי מותר בדלתות מצד זה וקורה מצד זה, הא לכה"פ מצד הקורה עד הדלתות הוי צידי רה"ר.
וא"כ הרמב"ם שפיר הביא דבעינן דוקא דלתות שהרי זהו קושית הגמ' דדרך ר"ה לא סגי, אבל בדלתות סגי, ולא בעי נעולות בלילה, דכיון דעשו דלתות משני צדדים הרי הופסק צירוף הרבים נמצא דבין המחיצות אין כאן רבים והוקף למחיצה ולדירה, כיון דאין כאן רבים בין המחיצות, אבל בירושלים נהי דהמחיצות הוי מחיצות. אבל הלא יש בה ס' ריבוא, א"כ אימתי מיקרי הוקף לדירה דוקא בדלתותי' נעולות בלילה, דדירה אף שיש בה ס' רבוא לאו רבים הוא, כיון דאז לא נעשה להילוך רבים, אבל בדרך הרבים שעשאוהו בדלתות, הרי אין כאן רבים. אבל עכ"פ כיון דיש בו בקיעת רבים אף שדין תורה הוא דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא, מדרבנן כיון שיש בקיעת רבים לא נעשה רה"י לטלטל בשארי מחיצות אלא בדלתות שראוים לנעול, דכיון דראוים לנעול לגבי דרבנן הוי כנעול לבטל בקיעת הרבים, ומשו"ה לא סגי בצורת הפתח אף שצורת הפתח הוי מדאורייתא מחיצה של דלתות הראויות לנעול, מה לי צורת הפתח דהוי מחיצה מדאורייתא שהרי מועיל בכלאים, אכן מדרבנן כיון דהוי רשות הרבים, שרבים בוקעין בעינן דוקא מחיצה כזו שראויה לנעול ולהפסיק הילוך הרבים, אבל עכ"פ הא דאין מועיל צורת הפתח ברה"ר דאורייתא להרמב"ם דס"ל לא אתו רבים ומבטלים מחיצתא, הוא רק דרבנן, דמן התורה כיון דצורת הפתח הוי מחיצה שהרי מועיל בכלאים ממילא מפסיק צירוף הרבים, ואין כאן בין המחיצה ס' ריבוא.
ד) מעתה שפיר ניחא מה שאבותינו השתדלו תמיד לעשות עירובין ע"י צוה"פ, משום דלגבי דאורייתא הרי יש כאן ס"ס, ספק אם הלכה כרמב"ם, דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא ומועיל צוה"פ מדאורייתא, או כהרא"ש דאתו רבים ומבטלי מחיצתא, ואז אין מועיל צוה"פ אף מן התורה, ואת"ל הלכה כהרא"ש דאתו רבים ומבטלי מחיצתא, דילמא הלכה כהנך רבותא דס"ל דרבים לא מיקרי אלא אם עתה בוקעין בו ששים רבוא ולא חשיב צירוף הרבים שאיננו פה ולגבי דרבנן הוי חד ספק, היינו, אם הלכה דרה"ר הוי בלא בקיעת ס' ריבוא. אין מועיל צוה"פ, ואם בעי דוקא בקיעת ס' ריבוא עתה מועיל צוה"פ.
נמצא לגבי איסור דאורייתא הוי ס"ס אם יש כאן איסור דאורייתא. היינו ב' הספיקות:
דדילמא הא דברה"ר דאורייתא אין מועיל צוה"פ הוא רק מדרבנן דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא:
ודילמא לא הוי כלל רה"ר דאורייתא, ולגבי איסור דרבנן:
דברה"ר אין מועיל צוה"פ הלא גם חד ספק מהני וכמו שכתב הש"ך ביו"ד סימן פ"ג דבכה"ג חשוב ס"ס. א"כ מדינא מותר לדידן לשאת ולטלטל במחיצות ע"י עירוב (אם לא מצד חסידות), א"כ שפיר מוטל החיוב להשתדל לעשות עירובים ע"י צוה"פ כדי להציל את ישראל מעון חילול שבת ד' ישמרנו.
ועוד נראה לי לדברי דבעינן דוקא צירוף ס' ריבוא לכו"ע, רק דלהנך פוסקים דס"ל דלא בעינן בקיעת ס' רבוא הוא משום צירוף הרבים שאיננו פה. א"כ אם יש קרוב לעיר נהר בלי גשר באמצע הדרך או הר. המתלקט ד' מתוך ה' הרי הוא כמחיצה להפסיק בין צירוף הרבים, וא"כ העיר הוי רק מבוי המפולש, דכבר כתבתי דכיון דשלשה ע"כ לאו רבים נינהו ממילא גם מאה ואלף לאו רבים נינהו דהרי לא מצינו חילוק, ע"כ דבעינן דוקא דומיא דדגלי מדבר. ולענין המחלוקת בהני דינים, אף דהב"י כתב בשני הדינים לעיקר לחומרא, היינו דדעת אלו שסוברים דבעינן ס' ריבוא הביא רק בשם י"א וכן דעת אלי דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא הביא בשם י"א, אזיל לטעמי', שבב"י על הטור כתב כיון דהרא"ש והרי"ף סוברים דאתו רבים ומבטלי מחיצתא. הכי נקטינן, ולכאורה אין לצרפי לס"ס.
אבל באמת האחרונים הביאו הרבה שיטות דבעינן ס' ריבוא בוקעין בכל יום והוי ספק מעליא, וכן רבינו הרמ"א כתב בד"מ על הטור בסימן שס"ד דכיון דהטור בעצמו והמ"מ סברי כהרמב"ם, דלא אתו רבים ומבטלי מחיצתא הכי נקטינן לקולא, וא"כ שפיר יש לצרף לס"ס.
והנני בזה ידידו הכותב בחיפזון, וגם לא הספיק לי העת לעיין כי טרוד הנני ובאשר יש לנו לסמוך על הוראת הגאונים מנהיגי ישראל, ע"כ די לנו בזה, המברכו בכל טוב. ט"ו סיון עת"ר.
סימן ה בחיוב מצות בדיקת חמץ
א) באו"ח סימן תל"ב:
ואם בעה"ב רוצה יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש במקומו על סמך ברכה שבירך בעה"ב
והקשה המג"א ז"ל:
משמע דאם בעה"ב אינו בודק רק מצוה לאחר לבדוק אותו אחר מברך, וצ"ע דהאיך מברך הא אין המצוה מוטלת עליו לבדוק כו' וצ"ל דמ"מ מצוה קעביד דומיא דמילה. שמצוה על אבי הבן ומ"מ אם אחר מל אותו, אחר מברך עכ"ל.
ודמיון המג"א קשה מאוד, הא דבמילה אם לא מל אבוה, אחר המל מברך, היינו דבמילה הכלל אם לא מהלו האב, בי"ד מצווים, וכמובן לאו דוקא בי"ד אלא כל ישראל מצווים למולו כדילפינן בגמ' מהימול לכם כל זכר, משו"ה מברך דמצוה דילי' הוא:
אבל איך יברך השליח וצונו על ביעור, אם איננו מחויב כלל על ביעור זה, ובכל מקום הברכה הוא על דבר זה.
והנה הח"י הביא דמיון לזה מהא דמבואר באה"ע סימן ל"ה דמקדש ע"י שליח, השליח מברך.
לדעתי גם זה איננו דמיון דהנה הב"י בשם הר"ן ביאר דברכת אירוסין אינה ברכת המצות ממש אחרי שאין כאן גמר מצוה, אלא הברכה הוא על קדושת ישראל, ותקנו לברך בשעת מעשה, וס"ל להב"י דלכתחילה מברך הברכה זו עושה המצוה, וא"כ השליח הוא ג"כ כעושה מעשה, אבל גם אחר מברך אף להב"י, והרמ"א ס"ל דוקא אחר אבל ברכה דעל ביעור דהיא ברכת המצות איך יברך השליח שאינו מצוה.
ב) ונ"ל דהנה המג"א דיקדק דהלא מצוה בו יותר מבשלוחו, והח"י דיקדק עוד. למה כתב יעמיד מב"ב. וע"כ כתב דדבר בהוה, וה"ה אחר שאינו מבני ביתו.
לכן נראה לי, דהנה רש"י כתב: