שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
הקדמה
נודה לה' בכל לב על הגלות נגלות אור יקרות הספר הרביעי הזה מחידושי אור תורתו של אדמו"ר רבנו הגאון כקש"ת מרן מוהר"ר משה מרדכי עפשטיין זצוקללה"ה*) הכולל שאלות ותשובות אשר השיב לשואליו דבר ה' זו הלכה בהרבה מקצועות בתורה, שהוא אוד מוצל מאש המתלקחת שאחזה בכל בית ישראל בגולה**)
אמנם נודע ביהודה וגדול ומפורסם שמו של רבינו הגאון זצ"ל בכל תפוצות ישראל. הן בהיותו המשביר שר-התורה ואביר הרועים אשר דלה דלה מתורת ה', מעמקי ים התלמוד והשקה עדרי צאן קדשים הצמאים לדבר ה' קבץ ורבץ ועשה פעלים לתורה והעמיד תלמידים הרבה לאלפים בכל אפסי ארץ במשך ארבעים שנה, שהרבה מהם גדלו והצליחו ונהיו למאורי ישראל, והן בספריו היקרים שנתקבלו בהערצה בעולם הישיבות והתורני ונהיו כספרי לימוד המראים את דרך התורה אשר ילכו בה, אבל מצאנו לנחוץ לייחד קצת את הדיבור על ספר שו"ת הנוכחי, ולהעמיד ציון על מקצת מדרכיו, מידותיו, והילוכו בקדש שאינם ידועים לכל.
חז"ל בב"ב (ד' ק"ל ע"ב) אומרים:
ת"ר אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה. ופי' רשב"ם שאם לומר הרב דרך לימודו ואמר מיסתבר מצמא דפלוני חכם, אין תלמידיו למדים משם הלכה, דשמא אם יבא לידו מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר ע"כ והסבר טעם הדבר מפני כי יראת החטא שלא יכשל בדבר הלכה החופפת על הפוסק בעת שעליו להכריע את הדין לאן הוא נוטה, היא הגורמת לרדת לעומק העיון החודר לצירוף וליבון פני הסוגיא שממנה הדין יוצא לאמיתתו, ומבלעדי זה אי אפשר בשו"א להגיע לידי מדה זו של עיון אמיתי.
יתר על כן אנו למדים מזה, שישנו גם הבדל של דרגה ביראה עצמה כדי לזכות להגיע לשלימות האמיתית של אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא כי הרי מי שיודע כל התורה כולה עיקר החיוב עליו הלימוד העיוני, לחדור ולהתעמק בתלמודו יותר ויותר עד הגבול האחרון של יכלת שכלו, והוא עיקר המצוה של והגית בו יומם ולילה וכדאיתא בע"ז (ד' י"ט ע"ב):
ואמר רבא לעולם ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה שנא' בתורת ה' והדר יהגה ופירש"י:
ואח"כ יהגה יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ, וכן נפסק ברמב"ם (פ"א מה' ת"ת ה' י"א י"ב):
וחייב אדם לשלש את זמן למידתו וכו' בד"א בתחילת לימודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהיה צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעיתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני התודה ויפנה כל ימיו לגמ' בלבד לפי רוחב שיש בלבו וישוב דעתו, ואם האדם לא יקיים חובת העיון כפי השגתו הרי לא יקיים העשה של ושננתם ובכל זאת אנו רואים שלא מספיק יראת העשה בלבד לרדת לעומק העיון האמתי, כי אם צריכים נוסף לזה גם יראת האיסור, שלא יכשל ושלא יכשיל בדבר הלכה, ואם התנאים והאמוראים שבודאי ברוחב לבם וישוב דעתם שמו כל עיקר הגיגם על דרך העיון וההתעמקות כנ"ל, ובכל זאת אמרו את ההלכה של אין למדין וכו' עד שיאמרו הלכה למעשה, בידעם שרק באופן זה של יראת האיסור אים וד אפשר להגיע לידי אמיתת הדבר, על אחת כמה וכמה שגדולה היא חובת אזהרה זאת לדורות שאחריהם.
בביאורנו זה יש לבאר דברי הגמ' בשבת (ד' פ"ח ע"ב) דאיתא:
וא"ר יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מה לילוד איש בינינו, אמר להן לקבל תורה בא אמרו לפניו וכו' מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה וכו' אמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה וכו' לא יהיה לך אלהים אחרים, בין עמים אתם שרוין שעובדין ע"א וכו' לא תרצח לא תנאף לא תגנוב, קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם, מיד הודו לו להקב"ה וכו'. ולכאורה אינו מובן וכי לא ידעו המלאכים גם לפני תשובתו של משה שכתוב כל זה בתורה ?, ואם ידעו ובכל זאת שאלו, א"כ מה הועיל ומה חידש להם משה רבינו בתשובתו, אבל להאמור יתיישב, דשני קנינים קיבל עמנו בתורה עם קבלתה מסיני, **(א)** עצם מצותיה וחוקותי'. **(ב)** בעלות על התורה להכריע פסקי הלכותיה, כמו שהשיב ר' יהושע בב"מ (ד' נ"ט):
לא בשמים היא שכבר נתנה תורה מהר סיני, וכמו שהוצרכו להכרעת רבה בר נחמני בב"מ (ד' פ"ו) בהפלוגתא שבמתיבתא דרקיעא והמלאכים לא את מצות התורה בקשו, כי ידעו שלא להם הם, אלא את הבעלות על התורה להכרעת הדברים בקשו שישאר אצלם. ולזה כוונו באמרם אשר תנה הודך על השמים (וכזה ראינו שגם הגאון רי"ד בספרו בית הלוי מבאר כן וממתיק הדברים במה שאמרו המלאכים מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם "כי תפקדנו" לשון "פקידות" דהיינו בעלות על התורה), ולזה ענה להם משה בתשובתו שמכיון שלא שייך אצלם קיום מצות התורה למעשה, אינם יכולים לקבל הבעלות בהכרעה כי אין למדין הלכה מפי למוד עד שיאמרו לו הלכה למעשה'' כנ"ל, וזה אין אצלם.
לכן יתר שאת יש לספרי השו"ת של גדולי המחברים, שחוץ מה שנלמד מהם את המעשה אשר יעשון, גם עצם חידושי התורה פנים מאירות להם יותר לכוון לאמיתה של תורה.
וחשיבות מיוחדת יש לספר השו"ת הנוכחי, שכדרכו של רבינו ז"ל בחידושיו כן דרכו בתשובותיו, באותו העומק ובאותו ההיקף, ומהם ועל ידם תוצאותיו אל פסק ההלכה, בהוספת הסייעתא דשמיא לאוקמי שמעתא אליבא דהלכתא כגברא דמרי' סייעא.
בחז"ל ברכות (ד' נ"ה ע"א) אמרו:
אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה וכו' דכתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. ומי הוא הנקרא שיש בו חכמה של חכם לב?, נלמדנה ממקום אחר, והוא ממה שאמרו באבות (פ"ד מ"א):
איזה חכם הלומד מכל אדם, ונראה שכוונו בזה להדגיש, שחכם אמיתי בעצמיות מהותו אינו נמדד בכמות חכמת הלימודים שהספיק לרכוש לעצמו, כי יש מאסף ואין כל, למד הרבה מדע ולבו ראה הרבה חכמה והוא בעצמיותו באספקלריותו האישית הנהו אפס, כי הכל רכש לא לשם אהבת החכמה כי אם לשם חמדת הכבוד ואהבת בצע אבל חכם אמיתי בעצמיות מהותו האישית הוא מי שאצור בקרבו אהבת ותשוקת החכמה. והבחינה לכך היא מי שרודף אחר החכמה, שזה מראה שכל עצם חייו הוא חיי חכמים שהוא חכמה, דוגמת הדגים שנמשלו בהם ישראל וכיון שיורדת טפה אחת מלמעלה מקבלין אותה בצמאון כמו שלא טעמו טעם מים מימיהן (עיין מד"ר ויחי פ' צ"ג). מפני שחיי הדגים הוא מים, לכן אף שנמצאים בים של מים, אבל מכיון שזהו חייהם רודפים אחרי כל טפה מהם בצמאון, כך מי שחייו חכמה אף שיש בו ים של חכמה. אם רואה בחבירו אפילו טפה של חכמה רודף אחריה בצמאון, וזהו כוונתם באמרם:
איזה חכם הלומד מכל אדם שזהו הבחינה המראה שהוא חכם, וכבר כתב רבינו יונה ז"ל באבות שם:
שהיודע כל החכמות, אם אינו אוהב החכמה אינו חכם אלא טפש, אך האוהב אותה ומתאוה אליה אע"פ שאינו יודע כלום הרי זה נקרא חכם. והיינו כנ"ל שחכם נקרא רק מי שעצמיותו ומהותו המה חכמה.
ולחכם כזה שיש בו מאהבת החכמה שהוא הנקרא חכם לב בתכונתו העצמית. הקב"ה מחונן אותו מחכמתו.
וכמובן שכוונת חז"ל ב"למי שיש בו חכמה הוא", למי שיש בו חכמת הלב לתשוקת חכמה אלקית ליראת שמים שהיא חכמה, כאמור "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה" (איוב כ"ח) ולא עוד אלא שהיא ראשית הדעת והחכמה "ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים קי"א) "יראת ה' ראשית דעת" (משלי א') ובידה המפתחות החיצוניות ליכנס לתרעין דחכמתא "והאומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו (יבמות ק"ט ). ומביאה להתדבקות בה' יתברך ואחיזה במידותיו, ולהשגת והבנת אור חכמת התורה.
ואף שגם לחכמי אומות העולם נתן הקב"ה מחכמתו, אבל באמת מדה אחרת לגמרי נתן מחכמתו לעמו ישראל, ואנו למדים זאת משינוי נוסח הברכה בין רואה חכמי ישראל לרואה חכמי אומות העולם, דאיתא בברכות (ד' נ"ח):
ת"ר הרואה חכמי ישראל אומר ברוך ש ח ל שחלק מחכמתו ליראיו, והרואה חכמי אומות העולם אומר, ברוך שנתן מחכמתו לבריותיו, הרי הבדל גדול מחכמת יראיו לחכמת בריותיו, לחכמת בריותיו רק נתן מחכמתו יתברך, כמתנה שאין זיקה וקשר בין הנותן למקבל. ואילו לחכמת יראיו חלק מחכמתו, שמאציל מרוחו עליהם.
והנה בנוגע לחכמת הלימוד להלכה למעשה. שאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא סייעתא דשמיא זכיה זו להגיע לידי כך בודאי נובע מה"חלק מחכמתו, כי מוכח מתלמודין שזהו מעין נבואה וכדאיתא בב"ב (ד' י"ב):
מיום שחרב בית המקדש אע"פ שניטלה נבואה מן הנביאים מן החכמים לא ביטלה וכו' תדע דאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא הלכה למשה מסיני כוותיה. ודילמא כסומא בארובה?, ולא טעמא יהיב?. ופירש"י:
וכיון דאמר טעמא אין זה כסומא וכו' אלא סברת הלב היא הבאה לו בנבואה וזכה להסכים הלכה למשה מסיני. הרי מפורש שכל מי שמכוון בסברת הלב למה שנאמר למשה מסיני. זכיה הבאה בנבואה היא. וזכה ל"חלק" מחכמתו ליראיו.
ולכן בעמדנו בפתח השער של ספר שו"ת זה שהשיב רבנו ז"ל לשואליו הלכה למעשה שזכה להגיע בגודל יראתו נוסף על גאוניות תורתו, אנו מרגישים בעצמינו חובה נפשית לספר לדורנו זה ולדורות באים מהנהגותיו בקודש לתועלת הרבים. ואף שמפורסם היה גם בתוקף גדולת יראתו וצדקתו. אבל אלה שזכו להכירו מקרוב ולהסתכל ולעקוב אחרי דרכיו ומעשיו המופלאים. ראו והכירו שכל פירסומו הוא דק מקצת ממה שהיה באמת.
אין ערוך לגודל צדקתו ומידותיו הנשגבות של רבנו ז"ל בדרך הצדיקים היה קשה כארז ותקיף בהחלטתו לקו חייו התמידיים שנקט בהם אחרי בירור והחלטת דעתו דעת תורה. וכמו שמבאר הגר"א ז"ל בביאורו למשלי (י-כ) שלכן כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם:
כי הברזל קשה לעשות בו נקב אך אם עשו בו נקב אינו נסתם הנקב מפני שהוא נעשה בדבר קשה. משא"כ אם נעשה נקב בדבר רך תיכף אח"כ הנקב נסתם וחוזר להיות כבתחילה, וזהו מעלת ישראל כי עם קשה עורף הוא וזה שלב רשעים אינו אלא לשעה מועטת. ע"כ.
ולעומת זה היה גם רך כקנה, מלא רוך ועדינות בהנהגותיו עם הבריות מתוך הכרה מלאה של נתינת כבוד להנברא בצלם.
חז"ל בר"ה (ד' י"ז) חושבים את הפרנס המטיל אימה על הציבור שלא לשם שמים בין המינין והמסורות והאפיקורסים שכפרו בתורה וכו' שיורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות, ומפרש הרמב"ן בשער הגמול. דפרנס המטיל אימה שלא לשם שמים נקרא אע"פ שאינו מחטיא אותם אלא מוליכן בדרך ישרה, אך מכיון שעי"ז שאימתו עליהם הציבור מכוונין דעותיהם ומעשיהם לעבודתו ולא לאדון הכל, ע"ש. נמצא שאפי' פרנס גדול וצדיק דרך השפעתו על הציבור צריכה להיות לא בדרך הטלת אימתו ויראתו ולו אפילו יראת הכבוד, כי אם בדרך הקירוב והשפעה, כדי שקרבת לב הציבור לאביהם שבשמים תהי' לשם שמים טהור מאהבת ויראת כבוד ה'.
וכזה היה רבנו ז"ל, היה פרנס גדול שלא התגאה על הציבור. רחוק ונדיר היה מלהטיל אימה על אנשי עדתו וכל הסרים למשמעתו באהבה ותום בנחת ובענוה השתדל תמיד להשפיע להנהגה ישרה ומעשים טובים מתוך לב שלם ורצון סוב, ומעולם לא הטריח אפילו לב"ב לעשיית איזה דבר בלשון של ציוי או פקודה אפילו לדבר מצוה. אלא על הכל נהג לבקש ולדבר בניחותא, בדברים היוצאים מן הלב שהיו נכנסים אל לב המבוקש.
כל ימי חייו היו שלשלת של מעשים נעלים ועליות תמידיות. הנהגותיו ומדברותיו, סעיפי הלכה. והוא עצמו היה כשו"ע חי כל מעשה שעשה והגה שיצא מפיו. היה על פי ההלכה והנהגותיו היו מלאים יראת שמים והביעו את ה"בואו ונחשוב חשבונו של עולם". סלל לו את מסילת חייו בדרך העולה בית אל. הן בסדר לימודו הנפלא והן בדעתו הרחבה והיציבה בהנהגה ציבורית כרבני הדורות הקודמים, ולא מש ולא זז ממנה בכל העתים ובכל המצבים עד יומו האחרון, ונדמה שבאף פעם לא מצאו בו סתירה בין מחשבותיו לבין מעשיו. הכל היה סוף מעשה במחשבה תחילה, וכל מה שהבין והשיג בגודל דעתו ורוחב לבו למד ולימד עשה ועשה.
ואף בשנותיו האחרונות שהיה בהם מלא יסורים נוראים עקב מחלתו הקשה שתקפתו מאז המאורעות בחברון בשנת תרפ"ס שנכו אמות הסיפים של הישיבה הק' היו הם יסורים של אהבה שלא היה בהם לא ביטול תורה ולא ביטול תפלה, ואפילו בימים הכי קשים שהיה צמוד למטתו והתפתל ביסוריו הגדולים. לא פסק פומי' מגירסא. ויסוריו לא בטלו את סדר חייו
מרגלא בפומ' דרבינו ז"ל "ואני בתומי אלך", מה היה הקו התמידי שהציב לו לכל ימי חייו, ללכת בתמימות בקו הישר של דעת ההלכה הישרה, ולא לזוז ממנה בשום אמתלאות שבעולם ולו אפילו בחשבונות רוחניים.
וקו תמידי זה של להתהלך תמים עם ה' הוא ראש המדרגה של יראת שמים, והוא הנותן כח ואיל לעמוד בכל נסיונות החיים.
חז"ל אומרים בסנהדרין (ד' ק"ז ע"א):
אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל, אמר לפניו רבש"ע מפני מה אומרים אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב ואין אומרין אלקי דוד. אמר אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי, אמר לפניו רבש"ע בחנני ונסני שנא' בחנני ה' ונסני וגו'. אמר מינסנא לך ועבידנא מילתא בהדך דלדידהו לא הודעתינהו ואלו אנא קא מודענא לך בדבר ערוה וכו' והיינו דכתיב בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא וכו'. ולכאורה תמוה הלימוד הזה שלומדים מכאן שלעולם אל יביא אדם עצמו לידי בסיון, שיוצא שדוד המלך נכשל בנסיונו, והרי להלן מזה מביאה הגמ':
דרש רבא מאי דכתיב לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדבריך תזכה בשפטיך, אמר דוד לפני הקב"ה גליא וידוע קמך דאי בעיא למכפיי' ליצרי הוה כייפינא אלא אמינא דלא לימרו עבדא זכי למריה. הרי שדוד היה יכול לעמוד בנסיונו ורק מפני כבוד שמים לא כייף ליצרו כדי שלא יאסרו עבדא זכי למריה, עוד יש לעיין, דלו יהא שבאמת נכשל בנסיונו אכתי אין זה מוריד עוד בקשתו למה שאין אומרים גם אלקי דוד כמו שאומרים אלקי אברהם, דהרי אמרו חז"ל שגדול הרבה נסיונו של יוסף מנסיונו של אברהם ויצחק, ודוד הרי ביקש בחנני כאברהם ונסני כיצחק צרפה כיוסף. וה' בחנו רק בנסיונו של יוסף, וא"כ הרי נסיונו היה קשה משלהם ועוד לא הוכח שלא היה יכול לעמוד בנסיון כנסיונם של אברהם ויצחק.
ויש לבאר, עפ"י מה שנראה לומר שתוקף עיקר נסיונו של אאע"ה לא היה רק בעצם מעשה העקידה, כי אם גם ובעיקר בתמימותו, שפקודת ה' לו שמר בתמימות גדולה כזאת עד כדי כך שלא נתן אל רבו לנטות אנה ואנה ולטעות בשטף חשבונות רבים הנראים אפילו למראית עין כרוחניים.
ודבר זה אפשר לנו ללמוד מדברי הגמ' בסנהדרין (ד' פ"ט) דאיתא:
קדמו שטן לדרך א"ל הנסה דבר אליך תלאה, הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק כושל יקימון מיליך כי עתה תבא ותלא. א"ל אני בתומי אלך, א"ל הלא יראתך כסלתך. א"ל זכר נא מי הוא נקי אבד וכו'. ונדמה שביאר בזה אדמו"ר הגאון ז"ל. שהשטן בא ועשה לו לאברהם אבינו הרבה חשבונות של מצוה ושל כבוד שמים שחלילה לו מעשות כדבר הזה לשחוט את יצחק. כי יצא מזה חילול השם גדול, שהרי הוא הראשון שהכיר והמליך את בוראו על כל העולם כולו והפיץ ברבים מידותיו של הקב"ה שהוא רחום וחנון ורב חסד ומרבה להטיב עם ברואיו ועתה כשהוא בעצמו יתאכזר על בנו יחידו לשחטו הרי יעשה תורתו פלסתר, וכולם ירננו ויאמרו שלא יתכן כזאת שה' מקור הרחמים והחמלה יצוה על אכזריות נוראה כזאת, ויגרום הדבר שהעולם כולו יחזור לאחור לטעות בעבודת עצביהם, ויתחלל שם שמים בעולם. ולכן עליו לחשוב הפסד מצוה כנגד שכרה ולמנוע א"ע מעשות זאת, וזהו שאמר לו השטן "הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק וגו'". ואיך תעשה כעת הדבר הזה. ועל זה ענה לו אברהם אבינו "ואני בתומי אלך" אין לי כלום עם כל החשבונות האלה, עלי להיות תמים עם ה' ולמלאות אחרי פקודתו בשלימות ובדייקנות, כי ציווי ה' עומד למעלה מכל החשבונות, ומוטעים המה ביסודם כלפי הצו העליון. נמצא שעיקר נסיונו הגדול של אאע"ה שעמד בו היה התמימות של קיום פקודת ה' מבלי לנטות ימין או שמאל אחרי שום חשבונות אפילו המוצדקים לכאורה לפי ראות עיני האדם.
לפי"ז מובן ממילא היטב הכשלון של דוד המלך בנסיונו, והוא, בזה שלא עמד על רום פסגת המדרגה של התמימות שהיא לא לנסות מציוי ה' אפילו אחרי חשבונות של מצוה, והוא עבר על צווי ה' עבור חשבון של כבוד שמים דלא לימדו עבדא מזכי למריה. ובזה היה כשלונו כלפי אברהם אבינו, שלא עמד בנסיון תמימותו כמו שעמד אברהם.
ומדויק דבר זה שנסיונו וכשלונו היה במדת תמימותו. בדברי הכתובים שם (תהלים כ"ו) שדוד הקדים ואמר:
לדוד שפטני ה' כי אני בתומי הלכתי וגו' בחנני ה' ונסני וגו'. והיינו שהדגיש את מדרגתו בתמימות לה' וביקש מה' שינסהו בכך. וה' נסהו ונכשל בזה. ולמדו מזה חז"ל שלעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון.
ומעשה אבות סימן לבנים להתהלך את ה' ולהיות תמים בדרכי ואופני עבודתו מעל לכל חשבונות שהם. וכזה היה רבינו ז"ל, הלך תמים ופעל צדק ודיבר אמת בלבבו, כלבו כן פיו הכל פעל ועשה בתמימות זכה ונקיה וכל חשבונות שבעולם לא יכלו להטותו מדרכו התמימה ולהזיזו מפסק ההלכה.
דרגה עליונה זו של ו"אני בתומי אלך" קשורה ומשולבת לפי גודל מדת הענוה שבאדם, כגודל מדת ענותנותו וביטול עצמיותו כלפי ה', כן גודל מדת תמימותו בקיום מצות ה' אשר יעשה אותו האדם וחי בהם, דהנה חז"ל אומרים:
גאות אדם ישפילהו זה אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, ושפל רוח יסמוך כבוד זה אברהם אבינו שאמר ואנכי עפר ואפר. יוצא מזה שהגאוה היא שגרמה לחטאו של אדם הראשון לעבור על צו ה' לבלתי אכול מעץ הדעת, וכן אמרו ז"ל שאחרי חטאו של אדם הראשון צעקה אליו האדמה "אל תדרכני רגל גאוה". ולכאורה בלתי מובן מה ענין הגאוה לחטאו של אדם הראשון הרי הרמב"ן מבאר שעץ הדעת היה באמת עץ החכמה וה"ותפקחנה עיני שניהם" לענין החכמה דבר הכתוב ולא לענין ראיה ממש וסופו מוכיח "וידעו כי ערומים הם" כלשון רש"י, וכן גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, ע"כ, א"כ אדרבה ניתן לחשוב שכל עיקר אכילתם מעץ הדעת היתה בגלל תשוקתם לחכמה וטעו בחשבונות רבים שמותר להם לאכול ומה ענין גאוה לכאן? כן תמוה עוד מאמר שאמרו ז"ל שיהודה הפסיד את הכהונה מפני שהיה גבה עינים שראה את תמר, דמה ענין גבה עינים לכאן שהוא מחלקי הגאוה כמבואר בחז"ל, הרי הפגם שייך ביותר לחמדה?
ונראה לבאר כל זה דהנה יסוד ותכלית הענוה הוא לא כפי שמבינים ההמון שיסודה בהשפלה ובנחיתות, כי אם יסודה היא בהכרה, שיכיר האדם את מי שאמר והיה העולם וידע שהוא יציר כפיו. הוא הביא אותו לעולם והוא המקיימו, ובלעדו אי אפשר לו להתקיים אפילו רגע אחת, וכמו שאומר הכתוב "הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך". וכל תכליתו וחובתו בעולמו הוא לעשות רצון בוראו. ולשעבד אליו כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, ולדעת שאין הוא בעלים על עצמו כלל לעשות כחפצו. בידעו ובהכירו את כל זה לא יבוא ממילא להשתמש בחושיו אבריו והרגשותיו בשום שימוש שהוא בכוונה של אנכיות ועצמיות. כי אם בכוונה טהורה ונקיה לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, מפני שכך הוא רצון ה' ועליו רק למלאות את רצונו. וזה כבר דבר המובן מאליו שאם האדם ישים את כל מגמותיו ומחשבות לבו להתנהג על דרך זו. אזי סמוך ובטוח הוא שבאף פעם לא יגיע להכשל במעשיו ובדיבוריו ובשום תנועה מתנועותיו, לא יעשה מה שלא צריכים לעשות, לא יאזין מה שלא צריכים להאזין, ולא יביט על מה שלא צריכים להביט, מכיון שאצל אדם כזה כל עצמיותו משועבד לרצון יוצרו. וכל פניותיו שהוא פונה לא יהיו אלא לשם ה' וליראה את שמו.
יוצא לפי זה מכיון שכל תכלית האדם בעולמו לעשות רצון ה', אם האדם יעשה ויפעול איזה פעולה שהיא אפילו בדבר הרשות בכוונה של אני, מפני שרצונו הוא כך. הרי מעורב כבר בזה שורש פורה ראש של גאוה שיסודה באני, ומשתמש בכתרו של בורא עולם ש"ה' מלך גאות לבש".
וזהו מה שאמרו ז"ל שיהודה היה גבה עינים שראה את תמר, כי בדקו ומצאו בזה איזה נקודה של גבהות, וחסרון ופגם בענוה, והיא נקודה של אני. שהוא רצה לראות, וכן מצינו שהשתמשו בדומה לזה בביטוי גבה עינים באמרם ז"ל:
אבא גבה עינים היה ונתן עיניו בגרושה, וגרעין מזה מצאו חז"ל גם אצל יהודה לפי ערך גדלותו הגדולה.
יתר על כן אפילו כשאדם עושה ומקיים איזה מצוה ממצות התורה, אין לו לאדם לעשות רצון שמים בעירוב מחשבה מפני שהוא רוצה לעשות. כי אם הכל אך ורק מפני שרצון ה' הוא כך שיעשה מצותו, בבחינה של "אפשי ואפשי ומה אעשה שגזר עלי הבורא". ובלעדי זה מתגנב בו נקודה של גאוה וחסר קבלת עול מלכות שמים שלימה, כי כאמור יסוד הענוה הוא ביטול ה"אני" לגמרי. ומפני כך נראה שסידרו בק"ש מקודם פ' ראשונה שהיא קבלת עול מלכות שמים, ואח"כ פ' שני' שהיא קבלת עול מצות, שלכאורה הא קבלת עול מצות היא עצמה קבלת עול מלכות שמים, אלא מפני שכאמור יתכן קבלת עול מצות בלי עול מלכות שמים שלימה כשעושה ומקיים המצוה בעירוב מחשבה של "אני", שעושה ומקיים מפני שהוא רוצה לעשותה, ולכן מקדימין קריאת הפ' של קבלת עול מלכות שמים שיקבל עליו תחילה עול מלכות שמים גמורה ושלימה בביטול רצונו לגמרי. ויקבע בלבו המחשבה הטהורה שמקבל עליו עול המצות רק מפני שכך הוא רצון ה'.
וכשהאדם מגיע לדרגת הכרת ענוה כזו, שאין לו רצון עצמי כלל, ונגד עיניו אך ורק עשיית רצון ה' אזי לא יתכן אצלו כלל וכלל שום טעיות של חשבונות רבים, ומגיע לדרגה העליונה של "ואני בתומי אלך".
ומעתה יובן גאותו של אדה"ר בחטאו, דהנה הרמב"ן עה"ת מבאר דאה"ר קודם החטא היה עושה בטבעו מה שראוי לעשות וכו' כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם וכו' ופרי עץ הדעת הוליד הרצון וכו' ע"ש ונראה ביאור הדברים דאדם הראשון קודם החטא היה באמת בעל בחירה בשכלו, ולא כהמלאכים ששכלם מוכרח, אלא היה תמים שלא היה לו שום רצון עצמי, ופעל בו רק רבון ה' כמו השמים וכל צבאם. וע"י עץ הדעת נעשה לבעל רצון עצמי, וזהו יסוד יצר הרע.
ונשאלת השאלה מכיון שקודם החטא לא היה באדם שום יצר הרע ושום רצון עצמי, איך הגיע לידי כך למרות את פי ה' ולאכול מעץ הדעת, אלא ע"כ שהיה בזה טעות שכלי, ששכלו הגדול טעה בציוי ה' ובגודל חכמתו עשה חשבונות עמוקים שמותר לו לאכול, ולא יתכן זה אלא א"כ קנן בשכלו נקודה קטנה של חסרון תכלית הענוה שממנה השורש דהתחלת גבול הגאוה, שמוצאה בנקודה של ה"אני" העלולה להביא לידי טעיות של חשבונות רבים.
ולזה מכוון מאמרם ז"ל על הכתוב של "יען אשר לא האמנתם בי להקדישני" הנאמר בהכאת הסלע של משה רבינו. שמניעת הקידוש היה מפני:
שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דיבורו של מקום קל וחומר אנו. ולכאורה קל וחומר בלתי מובן הוא וכי יש איזה דעה של רצון ובחירה לסלע ששייך לומר עליו שמקיים דיבורו של מקום?, הרי אילו היה מוציא המים ע"י הדיבור היה בא זה רק מפני רצון ה', אבל עפ"י הנ"ל מובן שפיר כוונת הק"ו, כי באמת עפ"י סדר יצירת העולם שהכל נברא במאמרו היה צריך להיות שרצון ה' יפעול תמיד אצל האדם מאליו כמו שפועל אצל הדומם והצומח. אלא שרצון ה' בתכלית הבריאה היה לתת לאדם בחירה לבחור בין טוב לרע ולשלם לו כפרי מעלליו. ולכן אילו היו מדברים אל הסלע והיה מוציא את מימיו. היו נושאים לעצמם ק"ו דמה הסלע שהוא דומם ולא ניתן בידו שום בחירה ורצון עצמי ואין עליו שום חיובי מצות, בכל זאת היתה מאת ה' שיפעול עליו רצונו מאליו, אנו שנבראנו במדרגה עליונה של צלם אלקים, וניתן בנו כח של רצון ובחירה ונצטוינו בציויי ה' אינו דין שנשתמש בכחנו זה לבחור ולהגיע לידי ההכרה העליונה האמיתית לבטל את כל עצמיות רצוננו בבחינה של "ואנחנו מה", שנזדכך עד כדי כך שיפעול בנו מאליו אך ורק הרצון האלקי, כמו שפועל בכל הבריאה בהכרח.
וכשהאדם מגיע לידי דרגה עליונה כזו, אזי ממילא כבר לא יתכן אצלו שיגיע לידי חשבונות שכליים מטפים, מכיון שפועל בו רק רצון ה' בלי שום רצון עצמי.
וזהו כוונת אמרם "גאות אדם ישפילהו זה אדם הראשון" שאכל מעץ הדעת ולא עמד בתמימותו "ושפל רוח יסמוך כבוד זה אברהם אבינו" שעמד בכל נסיונותיו ולא טעה בשום חשבונות עמוקים לעבור את פי ה'. אלא הלך בתום האמיתי שזהו סוף תכלית הענוה, לפעול רק עפ"י רצון ה', שעי"כ לא מגיעים לשום טעיות.
יוצא שהדרגה של "ואני בתומי אלך" קשור לפי גודל מדת הענוה, וכל מה שגדול מדת הענוה גדול גם מידת התמימות מבלי לנטות אחרי חשבונות רבים.
והנה אדמו"ר רבנו זצ"ל היתה לו מדת ענוה אמיתית. לא ענוה של שפלות אלא ענוה של רוממות אל, הכיר את בוראו וביטל את עצמיותו לרצונו ב"ה. ועבדו בכל לבב, הכל רק לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה.
ומדת ענותנותו התבלטה במדת הכרת טובה שלו שהיתה בו במדה יוצאת מן הכלל, ונזכיר עובדה אחת מאלפת, פעם בא אליו אחד לקבל ממנו מכתב המלצה, רבנו ז"ל כתב לו המלצה והפריז על המדה בהפלגת שבחו, וכשנשאל על כך השיב שהנהו מוכרח לכתוב לו באופן כזה כי משוחד הוא על ידי טובה שקיבל ממנו, ומה היתה הטובה?, כשהלה נתלוה אליו בדרך בבקשתו זאת, ועלו יחד על מדרגות ביתו, תמך בידו להקל עליו העליה. וככה ראו אצלו תמיד כי כשהיה מקבל איזה טובה שהיא מאיזה אדם היה ממש משוחד לו מרוב הכרת טובה.
ודרך זו דרך צדיקים היא להיות ממש משוחד לעושה הטובה, וכשאמרה התורה כי השוחד יעור עיני חכמים. אין הכוונה שחיסרון הוא העיור, אלא הכוונה שבאמת צריך לעור בשביל הטובה שעשה לו הבעל דין, ורק שפסול הוא לדון בינו לבעל דינו מכיון שיצא סילוף בדין, וכן מבאר בהדיא השיטה מקובצת בב"ק (ד' צ"ב ע"ב). דמה שאמרו לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה. שסיבת מגיעתם ז"ל לדון למאן דרחים ליה לשתי סיבות, האחד שלא יטה לזכותו. והשנית שאם אפשר שיציל את נפשו וידון אותו כפי שורת הדין היה בזה משלם רעה תחת טובה. והיינו כנ"ל שחוב על מקבל הטובה להיות משוחד לבעל הטובה עד כדי כך שאסור לו גם לחייבו כדין, ופוק חזי מעשה רב שמסופר בשיטה מקובצת שם על הרי"ף ז"ל, שפעם חלה ונכנס אצל אדם אחד במרחץ שהיה לו בביתו ונתהנה מהמרחץ אחר כך זימן אותו שישב אצלו עד שיבריא וכבד אותו הרבה ועשה עמו טובה והבריא, ובמשך הזמן מטה ידו של האיש ההוא וירד מנכסיו ונתחייב לתת ממון לבעלי חובות וירד עד שהוצרך למכור המרחץ הנזכר ולשום אותו לבעלי חובותיו, ואמר רבינו יצחק ז"ל דא אדון ולא אורה במרחץ הזה לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתיחד בו לפי שנתהניתי ממנו. ומסיים ע"ז השט"מ לימוד מוסרי:
שאם היה זה בדומם שאין לו הרגשה, כל שכך וקל וחומר בני ארם המרגישים בהיזק ובתועלת שיהיה זה שנאוי לעשותו והעושהו יוצא משורת המוסר ודרך ארץ. וביאור הדברים, כי מדת הכרת טובה מחייבת לכבד ולהעריך במדה כל כך גדולה את נותן הטובה עד שלא יוכל לתת לדבר שום ערך ושומא. ולכן השתמט הרי"ף ז"ל מלתת ערך ושומא למרחץ, כי גדול היה בעיניו רגש הכרת טובתו אפילו לדומם שקיבל ממנו הנאה, עד שהיה משוחד מלתת לו ערך.
ורגש הכרת טובה כזו לכבד ולהעריך נותן הטובה אפילו לאינם בני אדם שאינם מרגישים בכיבוד, אנו מוצאים באמת בתורה גופא שאמרה "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו", ומפרש רש"י בפסחים ד' כ"א ע"א והוא מן המכילתא), שלפיכך הקפידה תורה לתת הטריפה לכלב ולמכור הנבילה לנכרי, מפני שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ונאמר במצרים לא יחרץ כלב לשונו, לפיכך הקפידה תורה ליתן שכרו ונכבד הכלב מן הנכרי שהנבלה (הפחותה מטריפה) ימכור לנכרי וטריפה לכלב.
ומכאן יסור ופנה להנהגתו המופרזת של רבנו ז"ל במדת הכרת טובה שלו עד כדי הפלגה ממדת הערך של נותן הטובה.
ומדת הכרת טובה תלויה ונובעת ממדת הענוה, כי הבעל גאוה אינו נוטה להכיר טובה, ראשית מפני שחושב שהשפלה היא אצלו להרגיש שקיבל טובה מזולתו, ושנית חושב הוא שאדרבה כבוד והנאה הוא לאחר שזכה לעשות לו טובה.
ומדה זו של הכרת טובה מביאה לידי ההכרה העליונה של הכרת טובה לה' המשפיע עליו שפע רב של טובה בלי גבול וכמו שמסיים שם השט"מ:
ואם היה זה במי שקיבל הנאה מבשר ודם כל שכן וקל וחומר בה' יתברך שממנו נשפע הטוב הגמור, שראוי להודות לו הודאה גמורה ולא יעשה מה שיקניטנו ולא מה שהוא שנאוי לו.
נדבק נא בדרכיו בקדש של רבינו זצ"ל, הן בשקירתו העצומה בתורת ה' ודרך לימודו המעמיק, הן בתמימותו הנפלאה בעבודת בוראו, והן בגודל מדת ענותנותו ונועם מידותיו, דרכים אלו נחוצים והכרחיים לנו תמיד, ועל אחת כמה וכמה בזמננו זה שאנו חיים בו, שבעו"ה הפלא ה' את מכותינו וירדנו פלאי פלאים, רוב בנין של האומה, אבר גדול שהנשמה תלויה בו, נקרע מאתנו ונגזר מארץ החיים, כל יהודות ליטא ופולניא ששאבנו ממנה מקור חיותנו, את כל מעיינות התורה והיראה, נחרבה כליל, ואתה יחד כמעט כל מרכזי התורה והישיבות מעיינות החיים ששאבנו מהם עוז ותעצומות, על הכל שלט חרב האויב בגזירת נורא עלילה, וקינה מיוחדת על מיטב בנינו, גאוני התורה והיראה, ראשי ישיבות גאון יעקב ותלמידיהם, ארזי הלבנון אדירי התורה, אשר היו לנו לחומה למחסה ולמסתור והורו לנו את הדרך אשר נלך בה והמעשה אשר נעשה. דרכי לימוד התורה והבנתה ודרכי היראה והגעה לשלימותה.
החובה עלינו לעשות חשבון נפש גדול על מה ולמה הגיענו כל זה, ובראש ובראשונה תלוי הקולר בביטול תורה והיגיעה בה, בה, בה"אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה", ועי"כ להדבק יותר ויותר בלימוד התורה והמוסר, וללכת באותם הדרכים הנעלים שהלכו בו רבותינו הגדולים נ"ע, ובאותם הדרכים שדרך בה רבינו זצ"ל.
וזכות אדמו"ר מו"ח זצ"ל תעמוד לכל משפחתו, ולכל בית ישראל ובמהרה נזכה לגאולתינו השלימה ופרות נפשינו בבא לציון גואל בב"א.
משה חברוני בלא"א מו"ר יצחק זאב ז"ל ר"מ בישיבת חברון בירושלם עיה"ק חתן הגאון המחבר זצ"ל