אור ברסלב
שות לבוש מרדכי חושן משפט › סימן עז בדין חזרה בהקדש תוך כדי דיבור

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

חושן משפט · סימן עז בדין חזרה בהקדש תוך כדי דיבור

סימן עו

רב ברכה לכבוד ידידי האברך הנעלה חותם תכנית הרה"ג מר משה שקארוטא נ"י ובדבר קושיתו על דברי התוס' במנחות פ"א דגבי הקדש לא יוכל לחזור אף תוך כדי דבור, א"כ אמאי לא חשיב זאת גבי חוץ בנדרים פ"ז, דאמר הלכתא תוך כדי דבור כדבור חוץ ממקדש ומגרש כו', ולא חשיב מקדיש, באמת היא הערה הראוי' להשים לה לב.

ובאשר הנני עומד לנסוע למחר אי"ה לווארשא על ימים אחדים ויש לי היום עבודה רבה, ע"כ אכתוב בזה בקצרה מה שעלה על דעתי לתרץ.

דהנה הט"ז באה"ע סימן ל"ח כתב, דאם נתן אחד מתנה לחבירו וחזר בו תוך כדי דבור אין יכול לחזור בו, והביא ראי' מגמ' דב"מ דף י' דאיתא שם, ה"נ מסתברא דקתני סיפא אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום, תחילה בסיפא ל"ל פשיטא אע"ג דלא אמר תחילה, תחילה קאמר ע"כ, ואם נימא דתוך כ"ד יכול לחזור בו, א"כ לא היה מקשה כלום, דודאי היינו אומרים שרוצה לזכות אחר הנתינה דהיינו תוך כ"ד וכתב הט"ז וזו ראי' שאין עלי' תשובה, ואם כי לכאורה דברי הט"ז, מרפסין אוגרי, דמאי ראי' היא זו, אף אם נימא דיכול לחזור בו, ג"כ לא יועיל שהרי החפץ של הפקר מונח ביד מי שנתנה לו, והוא לא זכה בו, ואף שחוזר מן הנתינה, אעפי"כ במה יקנה כיון שמונחת המציאה ביד מי שנתנה לו, וכן מצאתי שהקשה הקצות כן בח"מ סימן קצ"ח.

אכן יש ליישב דברי הט"ז, לפי דברי רש"י בביצה ל"ט, דרב ששת סבירא ליה דאם נימא המגבי' מציאה לחבירו קנה המגבי', כיון דלא קנה חבירו הוי אצלו כמו ידו שקונה שלא מדעתו, ולא נקרא זה מכוין שלא לקנות [ועיין בתוס' ב"ב נ"ד], דהרי זה שכיון לחבירו משום שהי' סבר שיקנה חבירו, אבל אילו היה יודע שחבירו אין זוכה אז היה מכוין לעצמו, וא"כ אילו לא כתב התנא בלשונו זכיתי בה תחילה, דהכונה כיונתי לעצמי, היינו מפרשים דהוא מתחילה לא כיון בעד עצמו. רק בעד חבירו, ואעפי"כ יקנה הוא עצמו מטעם דמגבי' מציאה לחבירו לא קנה חבירו, וקנה המגבי', וא"כ רוצה לחזור מנתינתו עתה ורוצה עתה לזכות לעצמו. אבל בתחילה לא היה רצוני בזה, אלא דמועיל מטעם יד, קמ"ל התנא דאינו כן, דהרי לרב נחמן בעצמו המגבי' מציאה לחבירו לא קנה המגבי', משו"ה צריך שיפרש אני זכיתי בה תחילה, פירוש כיונתי בתחילה לזכות לעצמי, אלא ע"כ מדלא מפרש הכי ר"נ בעצמו דזה בא התנא להשמיענו, ע"כ דאף אם קנה בעצמו, אעפי"כ אם נתנה לחבירו אין יכול לחזור במתנה אף בתוך כ"ד, וע"כ דאומר המגבי' לא כיונתי בנתינתי להקנות לך, וא"כ אף אם לא פירש תחילה, תחילה קאמר.

ומה שהקשה הקצות מדברי הפוסקים בסימן קצ"ה דיכול לחזור בו אף בקניני משיכה והגבהה וכדומה, ותמה הקצות איך נעלם מהט"ז דעת כל הנך פוסקים.

נראה לי לבאר דברי הט"ז, דס"ל, דמשו"ה במתנה לא יכול לחזור אף תוך כ"ד, משום דהאי דינא דיכול תוך כדי דבור לבטל דיבורו, הוא דוקא אם החפץ או הענין אין מסור וקנוי לאחר, אבל אם ע"י פעולת הדיבור החפץ אינו שלו, אין יכול לבטל דיבורו, וכעין דמיון לזה, תרומה, דאדם יכול לשאול על הפרשה וחוזרת התרומה לטבל, אבל אם כבר נתנה לכהן אין יכול לחזור בו, דלא נאמר האי דינא דיכול לשאול אלא אם בזה שמתירין לו אין מבטלין קנין של אחר, ה"נ האי דינא דיכול לבטל תוך כדי דיבור הוא דוקא אם לא נעשה החפץ של אחר משו"ה הנותן אינו יכול לבטל קנינו של המקבל, והנה כל זה הוא רק לגבי הנותן, אבל המקבל אם רוצה לחזור מקנינו תוך כ"ד דגבי דידי' לא שייך האי טעמא דידן, דודאי יכול לחזור בו תוך כדי דיבור.

נמצא דלא קשה כלל ממכירה למתנה, דבמכירה אף אם היינו אומרים דהמוכר לא יוכל לחזור מפני שכבר החפץ של אחר, אבל חלוקה הלא יוכל לחזור, דהא גבי' לא שייך האי טעמא, ויכול לחזור תוך כ"ד מקניתו, וכמו כל תוך כדי דבור יכול חלוקה לחזור מקינינו, וממילא כללא הוא במכירה דיד שניהם שוים, כיון שהאחד יכול לחזור גם השני יכול לחזור. משו"ה במכירה כיון דהלוקח יכול לחזור בו תוך כדי דבור, גם המוכר יכול לחזור בו, אבל במתנה דלא תלי דעתא דנותן במקבל, א"כ אף שהמקבל יכול לחזור בו תוך כדי דבור, אבל הנותן אין יכול לחזור בו אף תוך כ"ד.

והנה לפי זה יש לישב קושיתו דמר אמאי לא חשיב מקדיש גבי הנך דאין יכול לחזור תוך כדי דבור דטעמא אחרינא הוא, התם לא חשיב אלא בדברים שלא שייך לומר האי טעמא, היינו דלא נעשה ע"י דיבורם דבר של אחר, ואעפי"כ אין יכול לבטל דיבורו, אבל הקדש הטעם דאין יכול לחזור משום דכבר מסור החפץ להקדש, ועל חפץ של אחר אין יכול לבטל דיבורו, וכמו דלא חשיב מתנה לדברי הט"ז, ה"נ כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, א"כ החפץ כבר של הקדש, משו"ה אין יכול לחזור בו, והכא אין הטעם משום שהדיבור אלים כמו במקדש ובמגרש ומגדף ועובד עכו"ם, אלא משום שהחפץ כבר אינו שלו, ואף דלגבי שאלה הלא הוי אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ויכול לשאול, היינו דילפינן מקראי מנדיב לב או מכי יפליא, וילפינן מנזירות, ועיין בחגיגה, ד' י' ובנזיר ד' ל"א, אבל לגבי חזרה תוך כדי דבור, כיון דהחפץ של הקדש מטעם אמירה לגבוה. אין יכול לחזור.

ובאופן אחר יש לישב, עפ"י מה שביארתי בספרי לבוש מרדכי סימן ל"ג, דיש הקדש מדין נדר היינו שיש גבי הקדש דין כיון שנדר אף שהוא בעצמו לא עשה הדבר להקדש, אעפי"כ התורה עשתה הדבר להקדש מפני נדרו, כמו אם אמר ערכי עלי והגזבר גבה מנכסיו, דנעשה הקדש, עיין שם בדברי, וא"כ יש לומר ג"כ גבי הקדש, משו"ה אין יכול לחזור בו תוך כדי דבור, דמה שיכול לחזור תוך כדי דבור הוא משום דאין הדיבור המעשה, רק הוא העושה, וכמו המקדש והמגרש והעובד והמגדף, משו"ה הי' גם באלו לחזור תוך כדי דבור, משו"ה חידוש הוא דגבם אין יכול לחזור בו, אבל גבי הקדש מה שאין יכול לחזור הוא משום כיון שכבר הקדיש, ואף אם יבטל פעולת דיבורו, אבל הוא הרי נדר, וחל הקדש מדין נדר אין יכול לבטל, ועיין שם בדברי כי קצרתי.

וכן בפירוש המשניות להרמב"ם תמורה פרק ה' כתב הרמב"ם ז"ל, ואעפ"י שהוא תוך כדי דבור אין סומכין אלא על דבור ראשון, לפי שהעיקר בידינו תוך כדי דבור כדבור זולתי במקדיש ומימר ומגדף ועובד עכו"ם ומקדש ומגרש באלו הששה דברים הוציאו אותן בגוף הגמ', אבל מקדיש ומימר הרי הוא כמו שנתבאר במקום הזה, ובסוף נדרים הוציאו מגדף ועכו"ם ומגרש כו', אבל מקדיש ומימר הרי הוא כמו שבאר בכאן עכ"ל, ואולי כונתו בפשטיות דלא חשיב מימר ומקדש משום דמשנה מפורשת היא ולא חשיב מה שנזכר במשנה.

הנני בזה ידידו אוהבו מחכה למכתבו, הכותב בחפזון מפני הטרדה.

ס"ל לתורה אעת"ר, קובנה סלבודקה.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה