אור ברסלב
שות לבוש מרדכי חושן משפט › סימן עה

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

חושן משפט · סימן עה

סימן עד

בדין שכיב מרע שאמר בלשון תנו לעניים, ובדין אלמנה שרוצה לזון במקום שיש בע"ח. רב ברכה וחיים לכבוד ידידי הרב הגאון הגדול וכו' כ"ש מו"ה ר' וואלף אברך שליט"א בעהמ"ח ס' רביד הזהב. אחדשתה"ק. יקרתו מן מ"ב לספירה הגיעני.

והנה אשר כתבתי דהיכא דש"מ אמר תנו מנכסי ולא אמר הרי הוא לעניים, רק תנו לעניים, בכה"ג כולי עלמא מודי דלא היתה כונתו לעשות עתה להקדש עניים, שהרי לא אמר הרי הוא [וא"כ אף לדברי הקצות בסימן ר"נ שמסתפק אם אמר הרי הוא לעניים אם מועיל, דדילמא היתה כונתו להקנות עתה, ועתה בלא קבין לא נעשה של עניים, אבל באומר תנו לעניים בודאי דמועיל בשכיב מרע, שהרי לא אמר שיהי' עתה לעניים, והוי צואת ש"מ מעליא בלא קנין], והקשה כת"ר וכתב דלא נראה כלל, דא"כ גם כשאומר הרי הוא הקדש מעכשיו דהרי הוא הקדש וכו', הוא לשון להבא כמו תנו כדאיתא בגיטין ל"ב ע"ב עכ"ד.

א) לא ידענא איך דחה הדר"ג סברא ברורה כזו דהיכא דאמר הרי הוא, הרי מדבר עתה אודות הדבר ואומר שעושה הדבר להקדש עניים, דזהו פירוש הרי הוא שעושה עתה הדבר להקדש או להפקר, ומה דקאמר הגמ' דהרי הוא להבא משמע, היינו שאומר שיהי' מעתה, שלא נימא שהוא רק כמספר, שהוא כבר הקדש. לזה מפרש הגמ' שעושה עתה בדיבורו שיהי' מעתה הקדש או הפקר או בטל הגט בכל מילי, שע"י דיבורו נעשה הדבר, אבל באומר תנו הרי לא נוכל כלל לפרש דיבורו שעושה הדבר להקדש, רק אומר תנו, ואיך נוכל לפרש דיבור תנו שעושה להקדש, ואיך דמי זה להרי הוא, שמפרש בגמ', דהרי הוא להבא משמע, פירוש שאומר שיהי' מעתה הקדש, והוי דומיא דשטר שכותב שדי הרי היא שלך, הוי כמו שדי מכורה, אבל בכותב בשטר תנו דודאי דלא יקנה, והוי כמו אתן, (ואולי עוד גרע). שהרי אי אפשר לפרש שעושה שיהי' השדה שלו רק אומר ליתן, ואיך יקנה ע"י שטר, והוא הדין בדברים דמועיל בהם דיבור, דהרי הוא לשון טוב שנוכל לפרש שעושה עתה כדיבורו, אבל איך נוכל לפרש דיבור תנו שבדיבורו עושה, ובפרט היכא דאומר ליתן לאחר מיתה, בודאי דלא היתה כלל כונתו להקנות עתה, שהרי אף באומר הרי הוא לאחר ל' שלך ג"כ לא קנה אלא לאחר ל', ומכש"כ באומר תנו לאחר מיתה, איך נימא שכונתו להקנות עתה, ורק באומר, ומחלק עתה ואומר הרי הוא, אז מספקא להגמ', וברור הוא לענ"ד,

שוב מצאתי בפ"ת בסימן רי"ב בשם הח"ס להדיא דהיכי דברי אמר תנו לעניים אין היורשים מחויבים כלל, ובודאי דהיכא דאמר הרי הוא לעניים בודאי דיש כאן נדר לכו"ע, ועיין שם בדבריו מוכח החילוק בין אומר הרי הוא לאומר תנו.

ב) ומה שכתב כת"ר על דברי שכתבתי לתרץ קושית מ"כ על רבינו הרמ"א דס"ל (בהא"ע סי' ק"ב סעי' א') דאפילו לדידן דקי"ל כאנשי גליל (בכתובות ד' נ"ב ע"ב), אפ"ה היכא שיש בע"ח אינה יכולה לומר לא אגבה כתובתי רק אהי' נזונית, אלא נותנים לה כתובתה והמותר לבע"ח, והקשה כת"ר מדברי הרמב"ן שכתב ראי' לדברי האלפס ממה שאמרו מוכרת וכותבת סתם וכך כחה יפה, כלומר אם תצטרך תאמר למזונות מכרתי, וכמו שאמרו בירושלמי. אלמה דבדידה תליא מילתא כאנשי גליל, דאי כאנשי יהודא כיון דסתם זבינא יכולין היורשין או בע"ח לומר הרי הן לכתובתיך, עכ"ל, הרי דהרמב"ן ז"ל משו"ה בע"ח ליורשים, ולאנשי גליל בין היורשים ובין הב"ח א"י לפרוע לה כתובתה בע"כ, וצע"ג, עכ"ל כת"ר.

וכתבתי ע"ז דמה שאמר הרמ"א דיכול לגבות כתובתה, ולתת לה כתובתה, בע"כ זה הדין רק בבא לגבות, דאז גובה (הבע"ח) מטעם דחובו קודם לחוב המזונות, אבל אם גבתה למזונות אין מוציאין מידה,

וכתב ע"ז כת"ר, דהרי התם מיירי דעדנה לא גבתה הדמים מהלוקח למזונות, וכמ"ש בהדיא הר"ן, הרי דאפי' היכא דעדיין לא גבתה האלמנה את הדמים ס"ל להרמב"ן דלדידן דקי"ל כאנשי גליל דאין היורשים יכולים לפרוע לה כתובתה בע"כ ולסלק מהמזונות. עכ"ד כת"ר.

ולענ"ד נראה דברי נכונים וצודקים ואבארם, דהנה דין הרמ"א הלא פשוט וברור, דהיכא שבא בע"ח לפנינו ותבע החוב, והאשה רוצה למכור הקרקע בעד המזונות, בודאי דלא תוכל, שהרי חוב הב"ח קודם לחוב המזונות, וכדמוכח מהרמב"ן והרשב"א והר"ן הנ"ל, דהיכא דבא מלוה בשטר, וחוב מזונות שהוא מלוה ע"פ, חוב המלוה קדים, ואיך תוכל למכור לצורך מזונות, משו"ה כתב הרמ"א דאינה יכולה למכור. ואדרבה מדברי הר"ן שם מוכיח הרמ"א דינו, שהרי הוכיחו משם דמלוה בשטר קודמת לחוב המזונות.

אלא דיש להעיר, דלפי זה הי' להרמ"א לבאר דאין דינו אלא במלוה בשטר, דאז הוא קודם לחוב המזונות מפני שהוא מלוה ע"פ כדברי הר"ן שם, אבל במלוה ע"פ דשניהם שוים א"כ תמכור למזונות.

אכן יתיישב לפי המבואר בספרי לבוש מרדכי (בסימן י"ב) לגבי פדיון, דהיכא דבא חוב בע"פ, וחוב פדיון חוב, החוב קדים, לדברי המחבר דפסק דמלוה ע"פ מוקדמת ובמלוה בשטר מאוחרת, מלוה ע"פ קדים, דאף דרבנן אמרו שמלוה ע"פ אין גובין מן הלקוחות, לא סלקו שעבוד ממלוה ע"פ כיון דגובין מיתמי, א"כ לחוב דמלוה ע"פ משועבדין הנכסים, ולחוב הפדיון אין משועבד הנכסים למאן דלית ליה מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר ואז הוי רק מצוה אגופי', לא שיעבוד נכסים, וגרע ממלוה ע"פ שיש חיוב, ושם ביארנו ג"כ דלחוב המזונות כיון דהוא דרבנן והם לא תקנו מן המשועבדים, לא תקנו כלל שיהיו משועבדים הנכסים ומזונות, ורק דין שתזון ותוכל למכור, אבל לא שיעבוד, וביארתי בזה דברי הרשב"א דשאני מזונות שעשאום כאילו בכל יום חייבם, נמצא דשפיר סתים הרמ"א דאף אם בא בע"ח של מלוה ע"פ, ג"כ לא תוכל למכור למזונות, שהרי החוב קדים.

אכן כל זה אם בא הבע"ח קודם שמכרה, שזה הדין שהוא קודם הוא רק בבא לגבות, אבל אם לא בא בעל מלוה בעדים בשעת המכירה, הרי הי' לה רשות למכור, נמצא דשפיר אמר הרמב"ן דהיכא דבא מלוה בעדים תאמר שמכרה למזונות, וכיון שלא בא לגבות מקודם המכירה הרי מכירתה קיים, ואם ירצה בעל מלוה בעדים לגבות מן הכסף שביד הלוקח גם זה לא יוכל, שהרי לגבי דידי' הכסף משועבדים הם וממשועבדים לא יוכל לגבות, והיא תגבה, שהרי לגבי דידה לאו משועבדים הם, וכל זה הוא רק היכא שלא בא לגבות קודם המכירה, אבל קודם המכירה בודאי לא תוכל למכור שהרי הבע"ח קודם (ועכצ"ל כן דהרי אף אם יחפוץ לומר דלא כדברי, ויאמר דחוב בע"פ אין לי קדימה על חוב מזונות, אבל עכ"פ שניהם שוים, וע"כ יחלוק דהתם כיון דמכרה כבר ודוק) וכמדומה לי שברור הוא.

ג) ומדברי הרמב"ן ראי' לדברי שכתבתי שבאם אצלינו ה המנהג שיכולין היורשין לפרוע לה כתובתה והיא נשאת עפ"י המנהג ממילא לא חל כלל הדין שיהי' הברירה בידה, וא"כ אף מקבלי מתנות ש"מ יוכלו לסלק, וכתב כת"ר כיון דהתקנה הוא רק אם ירצו היורשים אבל לא אם המקבלי מתנות רוצים, א"כ לפי"ז תקשי אף לאנשי יהודא שכתבו כל זמן שירצו היורשים, נימא דוקא יורשים אבל לא בע"ח, א"כ מאי פריך הרמב"ן דאי כאנשי יהודא יכולין לומר הבע"ח הרי הם לכתובתיך, כיון דמיירי דכבר מכרה דאין בזה מטעם קדימה, א"כ נימא דוקא אם ירצו היורשים, אבל לא הבע"ח, ובודאי דעיקר קושית הרמב"ן מבע"ח, דמיורשים נוכל לפרש דמיירי שהם אין אומרים כלום.

ע"כ דס"ל להרמב"ן דלאנשי גליל יש לה דין מזונות, רק שבידה לסלק עצמה אם תרצה ליקח כתובתה. אבל לאנשי יהודא עיקר חיוב ליתן לה כתובתה, רק שתקנו דכל זמן שאין נותנים לה כתובה יתנו לה מזונות, משו"ה כיון דבע"ח יאמרו לה לכתובה מכרת, וקבלת כתובתך, לא תוכל לומר למזונות מכרתי אליבא דאנשי יהודא ונעשה הדין כמנהג אנשי יהודא, (ומדברי הרמב"ן משמע דאף אם היורשים מוחין ג"כ יכולין הבע"ח לומר לכתובה מכרת, שלא כדברי כת"ר דחולק בזה, דא"כ מאי ראי' מייתי הרמב"ן מהא דיכולה לומר למזונות מכרתי שלא כאנשי יהודא דאליבא דאנשי יהודא יכולין לומר הבע"ח לכתובה מכרת, דילמא מיירי כאן דהיתומים רוצים כדברי' שהם אוהבים אותה, או היא אמם, ע"כ דאין חילוק, דאף הבע"ח בעצמם נגד היתומים יכולין לומר כן ולסלקה).

ד) ומ"ש הדר"ג על שכתבתי על דבריו, דכתב אף שכתב הרמ"א די"א דאין האשה ניזונית ממטלטלי דמקבלי מתנה. וכתב כת"ר כיון דהוא ספיקא כמו שכתב התומים בסימן ק"ז, א"כ היא תיטול דהרי הנכסים בחזקת אלמנה קיימי, וכתבתו ע"ז כיון דהוא ספק בתקנת הגאונים, שתקנו שתזון ממטלטלי, הרי קי"ל כל ספק בתקנה מוקמינן אדמעיקרא, וכתב ע"ז כת"ר כיון דמן התורה מטלטלי משתעבדי ורבנן סלקו השיעבוד ממטלטלי, א"כ עתה דהגאונים ז"ל בטלוהו לתקנת חכמים אוקמוה אדין תורה, הנה אם כי היא סברה ישרה מצד עצמה. אכן בכאן נ"ל דלא שייך זה, שהרי הא דבתנאי כתובה לא היו גובים ממטלטלי אין הטעם משום שיעבוד דלא חל אמטלטלי, שהרי כתובה אף מיני' דידי' לא היו גובין מן המטלטלין, ושם הא לא שייך שיעבוד, דמיני' אפילו מגלימא דעל כתפי', עכצ"ל דעיקר דין דתנאי כתובה לא הי' על המטלטלין (ובתפסה למאני כבר האריכו אי מיירי מחיים כו'), נמצא דהגאונים תקנו תקנה חדשה, שינהגו תנאי כתובה אף במטלטלין דיתמי. אף היכא דלא תפסה, וא"כ מספקא לן בזה אם תקנו גם במטלטלי דמתנת ש"מ ואוקמה אדמעיקרא, דהוי ספק בתקנה שינהיג הדין במטלטלי דמתנת שכיב מרע, ובפרט לפי מה שכתב הרשב"א דחיוב מזונות נעשה כאילו בכל יום חל, וכאשר ביארתי בספרי לבו"מ דעיקר התקנה ה הי' על היתומים שיש דין עליהם שיזינו (וביארתי זה בסימן י"ב ובסימן כ') וכאשר הזכרתי באות ב' בודאי דלא שייך בכאן שיעבוד שהרי לא תקנו כלל שעבוד למזונות, רק חיוב על היתומים לזון האשה והבנות, בודאי דהוי ספק בתקנה.

ועוד מה דפשיטא לכת"ר דהגאונים כשתקנו לגבות ממטלטלי דיתמי, בטלו לדין דרבנן דלא חל שיעבוד אמטלטלי, ואוקמי אדין תורה, דחל אמטלטלי, לדידי נראה דלא תקנו שיגבה מטעם שיעבוד, דא"כ אמאי אמרינן עתה דאין דין קדימה במטלטלין, הא המחבר בעצמו פסק דמלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחרת, א"כ אף במטלטלין הי' דין קדימה, והסמ"ע בסימן ק"ד כתב דאין דין קדימה אף בבאו שניהם ביחד, ואף הש"ך דסתר ראיתו, אעפי"כ לדינא לא הובא דפליג, וכן הנתיבות שם בס"ק ז' פסק דאין דין קדימה, א"כ היתה תקנת הגאונים רק דיגבו, אבל לא מדין שיעבוד, וא"כ הוי ספק בתקנה,

ובעיקר הדין שכתב כת"ר דהיכא דמספקא לן (אם לא מקרי ספק בתקנה) הוי הנכסים בחזקתה, לענ"ד כל זה הוא רק היכא דהספק בפרעון. ומטעם שכתב התוס' שמוכרת שלא בבי"ד:

אבל היכא דספק אם חל התקנה לגבות מנכסים אלו, בכה"ג לא שייך הנכסים בחזקתה, שהרי היא מוציאה, שספק לנו אם חל כלל דין הגבי' על נכסים אלו, ותשובת הרשב"א מיירי לענין מחילה דהוי ספק בפירעון, ודו"ק. ובאין יותר הנני המברכו בכל טוב וברכה. מ"ה לספירה תרס"ב.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה