אור ברסלב
שות לבוש מרדכי חושן משפט › סימן עד

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

חושן משפט · סימן עד

סימן עג

בדין ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי. וגדר מצוה לקיים דברי המת. רב ברכה לכבוד ידי"נ הרב הגאון המובהק מפורסם לתהלה, כש"ת מו"ה נחום ברוך נינצבערג שליט"א. הגאב"ד דקיבארטי. ידידי, קבלתי מכתבו היקר, ואשמח כי רב גאון כמוהו הוגה בספרי.

והנה כתר"ה העיר על דברי שכתבתי בספרי על ב"מ סימן כ"ה לתרץ קושית הקצוה"ח על השיטה מקובצת בב"מ שכתב דמשו"ה ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר לך בידי, רשאי לעשות תרומת מעשר, אע"פ שלא זכה עדנה, משום דהרי דהישראל נתן לו רשות, בזה שאמר לו כור מעשר לך בידי, והקשה הקצות, דהא בישראל אין לו בזה אלא טובת הנאה והיכי מצי ליתן רשות, ותירצתו דלפי שאמר אבא אלעזר בן גמלא יש רשות לבעה"ב לתרום, וממילא יכול ליתן רשות להבן לוי

והעיר כתר"ה כי כבר קדמני בזה הגרעק"א בחידושיו לב"מ כמובן, מגודל טרדותי אין בידי בכל דבר חידוש שעולה ברעיוני בעת השיעורים, לעיין פן יש בדברי רבותינו האחרונים כדברי, או להיפך, ואשמח שכיונתי בזה למרן הגרעק"א זצ"ל, הן בתירוצי והן בקושיותו על הקצות, שפירש דברי הר"א ממיץ, המובא בפירוש הרא"ש לנדרים ל"ד, שאם הי' לפניו ככר של הפקר, ואין לומר דמטעם שבידו לזכות יכול להקדישו עתה, שאין זה כלל הביאור בדברי הר"א.

א) והנה כתר"ה כתב, שתמה על זה, דהא הא שיש רשות לבעה"ב לתרום. הוא רק לפי הערך שיש בו תרומת מעשר, אבל לא לעשות את כל המעשר תרומת מעשר, וא"כ איך יכול הבן לוי. לעשות את כל הכור תרומת מעשר, וכתב כתר"ה שהקשה זאת להגאון ר' יצחק יעקב זצ"ל מפאניוועז, והוא הראה תוספתא מפורשת במס' תרומות פ"א, וז"ל, רשאי בעה"ב להפריש מעשר טבל כדי תרומת מעשר שבמעשר, ר' יוסי אומר בעה"ב שתרם את המעשר מה שעשה עשוי, עכ"ד התוספתא, ופירוש הגאון הנ"ל זצ"ל, דלת"ק, אין לו רשות אלא אחד מעשר. ור' יוסי ס"ל דכל המעשר יכול לעשות תרומה.

אכן ידידי קשה לפרש דמה דאמר ר' יוסי בעה"ב שתרם את המעשר, כונתו דעשה את כל הכרי של הטבל למעשר תרומה, דהו"ל לומר בפירוש, דעשה כל המעשר לתרומת מעשר. דהרי בכל דוכתא, הפירוש שתרם, שהרים, לא שעשה כל הפירות תרומה, ומעיקרא בהתוספתא, פועל שתרמו, האם הפירוש, שעשאו כל הפירות תרומה על מקום אחר, אלא הפירוש שתרמו כשיעור, וא"כ הלא מפורש ג"כ הכא בעה"ב שתרם את המעשר, שתרם כשיעור שצריך להרים מן המעשר, והמנחת בכורים פירש דלת"ק מותר לכתחילה להפריש התרומת מעשר ור' יוסי ס"ל דרק בדיעבד מותר, וביאור זה יותר מסתבר.

ולולא דמסתפינא, הייתי אומר בדברי הת"ק פירוש אחר:

ות"ק אמר חדא, ור' יוסי אמר אמר חדא, ולא פליגי, דלפי פירוש שפירשו בדברי הת"ק, דקאי לענין להפריש תרומת מעשר מן המעשר, שיש רשות לבעה"ב, מה שייך לומר:

שיש לו רשות להפריש תרומת מעשר, כשיעור תרומת מעשר, מעשר מן המעשר, אטו לא ידעינן, דתרומת מעשר הוא מעשר מן המעשר, ואם רצה הת"ק לומר דאין לו רשות להפריש על מקום אחר, הו"ל למימר רשאי הבעה"ב להפריש תרומת מעשר עליו ולא על מקום אחר. וכפי שמצאנו כמה פעמים במשנה לשון זה.

לכן לדעתי הפירוש בהתוספתא, רשאי לתרום מעשר טבל (פירוש לעשות תרומה אחד מעשר), כדי תרומת מעשר שבמעשר, פירוש כמו שמצינו שאמרה התורה, שאחד מעשר הוא תרומה, עד שיעור זה רשאי לעשות תרומה אחד מעשר, והת"ק ס"ל כדברי ר' אליעזר במשנה ה', דשיעור שיכול לעשות תרומה, הוא כתרומת מעשר, ור' יוסי אמר דבר אחר. דרשאי בעה"ב לתרום מהמעשר התרומת מעשר, ומשו"ה חזר ר' יוסי ואמר. בעה"ב שתרם את המעשר דת"ק קאי לגבי הפרשת תרומה, ור' יוסי קאי לענין תרומת מעשר, ואילו ה' הפירוש דגם ת"ק קאי לענין הפרשת תרומת מעשר, הי' לר' יוסי לומר, רק אם תרם תרומתו תרומה, דהרי בתרומת מעשר קיימן, מזה לדעתי מוכח דהת"ק לא מיירי לענין הפרשת תרומת מעשר, אלא לענין הפרשת תרומה. כמה יש לו להפריש.

וע"ד קושית כת"ר, הא יש לו לבעה"ב רשות רק לתרום מעשר מן המעשר, נראה לי כיון דילפינן מן ונחשב לכם תרומתכם, דהקיש רחמנא הפרשת תרומת מעשר להפרשת תרומה גדולה, א"כ כמו שיש רשות להבעל הבית לעשות פירותיו תרומה על פירות חבירו, ולא בתורת שליחות של חבירו. וכמו שמפרש הרשב"א בחידושיו לנדרים ל"ו, על הא דאמרינן דתורם משלו אין צריך דעת בעלים, שהקשה הרשב"א, הא שליחות צריך דעתו, ותירץ דתורם משלו על חבירו, הוא התורם, ואין צריך שליחות של חבירו, רק רשות להפריש על פירותיו, (וכמבואר אצלינו בספרינו על ב"ק סימן מ"ז), וצריך רק לידע עם ניחא לחבירו, א"כ כמו שיש רשות לבעה"ב לעשות פירותיו תרומה על פירות חבירו, כן יכול לעשות מעשר שלו תרומה על מעשר של חבירו, ויכול לעשות את כל המעשר תרומת מעשר. והוא בעלים על זה, וכדמוכח מהירושלמי.

ב) עוד כתב כתר"ה על זה שחידשתי בע"ה, דהטעם דבמכירי כהונה, וכן באמר ללוי יש לך בידי כור מעשר, דיכול להפריש, אך שיצא בזה הבעלים ידי נתינה, מטעם דכיון דאסור לחזור, וכיון שאין להבעלים רק טובת הנאה, היכא דאין לו לחזור, שוינהו עפרא בעלמא, ועתה יוכל הישראל לזכות להכהן או להלוי ע"י חצירו, וע"ז תמה הדר"ג, על שלא הבאתי דברי הרשב"א בחידושיו לגטין דף ל' ד"ה ישראל שאמר לבן לוי כו', וז"ל ומיהו לפי מה שכתבתי למעלה בין לרב בין לעולא אחר שנתמרח אין יכול לחזור בו דנפיק ישראל ידי נתינה בכך, אי משום מכירי כהונה אי משום שעשו שאינו זוכה כזוכה מיזכא זכי בי לוי וקניא לי' חצירו של ישראל כו' עי"ש, הרי ממש כסברת כתר"ה, עכ"ד כתר"ה.

מאד הייתי שמח, אם ימצא כחידושי בדברי מאורינו הרשב"א ז"ל, אבל לענ"ד אין הפירוש בדברי הרשב"א, שחצירו של ישראל זוכה להלוי, דא"כ איך אמר הרשב"א משום שיצא ישראל ידי נתינה, משו"ה זוכה החצר, אדרבה, משום שזוכה החצר משום זה יצא ידי נתינה, וכן מה שכתב שם הרשב"א אחר זה, ז"ל, א"נ מעותיו דבכי הא לא תקנו משיכה, עכ"ל, ואם נימא דהא דאמר הרשב"א, וקניא לי' חצירו של ישראל, הכונה להלוי קנה חצרו של ישראל, מאי שייכא אח"כ א"נ מעותיו.

לפי זה נראה לי דכונת הרשב"א, דקני לי' חצירו של ישראל להישראל, וקאי על זה שכתב למעלה, דקונה הישראל הפירות, שהא צריך ליתן ללוי, דכיון דע"י שהוא מכיר יצא ידי נתינה, מעתה יוכל חצר שלו לזכות להישראל בעצמו, ולפי זה, טעמא דיצא ידי נתינה, צריך לומר כפירוש רש"י, משום דכהנים אסחי דעתיהו, ולפי זה כתב הרשב"א דהא דישראל שאמר לבן לוי, מיירי במכירי כהונה, דאילו שלא במכירי כהונה, אע"פ שאסור לחזור, כיון דכהנים לא ידעי לא מסחי דעתיהו, ולא מצי הלוי לעשות תו"מ.

אמנם לפי שחדשתי, דכיון דאסור לחזור, שוינהו עפרא, אף הישראל זוכה חצירו להלוי, א"כ אף שלא במכירי כהונה ללוי, ג"כ קנה הלוי והכהן, והאי חידוש אינו בהרשב"א.

ג) עוד כתב כתר"ה, על מה שהקשתי על דברי רבינו הרמ"א שכתב בסימן רנ"ב. דמצוה לקיים דברי המת אינו בגדר קנין. רק מצוה לקיים דבריו. ואם קדמו היורשין ומכרו מה שמכרו מכרו:

והקשתי ע"ז, דא"כ היכא ששלח ביד שליח ומת נותן בחיי מקבל, אמאי אמרינן במס' גטין, דאם מת אח"כ המקבל, יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו, כיון דע"כ סבירא לן, לי ולא ליורשי, א"כ הרי על השליח רק החיוב ליתן לו. אבל המעות אינן שלו, א"כ אם מת. ואי אפשר לקיים ליתן לו, אמאי יתנו ליורשיו, ע"כ דמצוה לקיים דברי המת הוא קנין, וקנה המקבל, משו"ה אם מת יתנו ליורשיו, וע"ז כתב כתר"ה דבאמת י"ל כמו שכתב הרמ"א דמצוה לקיים דברי המת אין עושה קנין, (וקנה המקבל משו"ה אם מת יתנו ליורשיו, ע"ז כתב) והוי רק מצוה, ומ"מ ודאי החוב על היורשין לקיים דברי המת, וכבר נתחייבו היורשין לקיים דברי המת, וממונא אית לי' גבייהו. ואי לא יהבי אפילו אי נימא דאין כופין אותן, עכ"פ עברו אדרבנן, ואותו הזכות יורשין יורשין, ועתה באים יורשי הנותן לשאול מבי"ד אי החיובא דמצוה רמי עלייהו, ואמרינן להו דמצוה לקיים דברי המת, אבל אם ירצו היתומים לחזור ולתופסו, שפיר י"ל דאין מוציאין מידן, עכ"ד כתר"ה.

הנה לדידי נראה פשוט, דאם נימא דמצוה לקיים דברי המת אינו קנין רק מצוה לקיים דבריו. אין לו להמקבל ממונא רק מצוה לקיים דבריו, וכיון שמת המקבל ואי אפשר לקיים המצוה, אם נימא דלי ולא ליורשי, היינו דאם נותן ליורשים, אין מקיים דברי המת. בודאי דאם מת המקבל, אין על היורשים לקיים דבריו וכפי דאיתא במס' גיטין, דאם אמר ע"מ שתתן לי מאתים זוז, סברי רבנן דלא קיימה תנאה אם תתן לאחד מן היורשים וידעתי שיש לחלק, דהתם אי אפשר לכוף אותה שתתן, אבל הכא אפשר לכוף להיורשים שיתנו. אבל כיון דהכפי' אינה מטעם חיוב ממון, אלא משום שמצוה לקיים, אי אפשר ליורשים לירש זה החיוב, ועדיפא מזה אמרינן בכתובות י"ב, דכיון דאמרה התורה ונתן. אין לא אלא משעת נתינה, ואם מת לא זכו היורשים, אף שבודאי זוכים יורשים במה שלא זכה האב בחיים, דהממון וחיוב המאנס הוא רק ליתן, לא שהוא מחויב לו, א"כ מכש"כ במצוה לקיים דברי המת שאינו רק מצוה, לא חיוב ממון, לא יוכלו יורשים לירש.

ועיין בב"ב קכ"ה, דאמר רבה מסתברא טעמא דבני מערבא דאי קדים סבתא וזבנא זבינא זביני, ובודאי גם בני מערבא, סברי דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, ואם לא מכרו, יש לה להבת קנין עתה שיהי' לה אחרי הסבתא אלא דיש לה הקנין שיהי' לה אחרי הסבתא, וכיון שמכרה הסבתא, הרי אין כאן אחריך, א"כ ג"כ כאן, הא אין המצוה אלא לתת ללוי, ולא יכלו יורשים לירש זה ליתן לו, שהוא כבר מת, דמטעם זה אם מת השני, לא זכו יורשים.

עוד כתב כת"ר וז"ל, עיין בקצוה"ח סימן רע"ח סקט"ו מה שנסתפק שם. ובזה צדקו דברי כתר"ה דהקצוה"ח סובר שאם נשבע לתת מתנה לאחד ומת המקבל, מחויב ליתן ליורשיו, ומסתפק אם הבכור נוטל פי שנים. וראיתו מדברי התוס' ב"ב קכ"ד, דכתבו התוס', דבמכירי כהונה ולוי' כיון שאסור לחזור, אעפ"י שאם רצה יכול לחזור, הוי כמוחזק.

אכן לדידי נראה, דאם אחד נשבע לתת לחבירו מתנה אין לו גבי' ממונא, ואם מת המקבל, אין מחויב ליתן ליורשיו, למאן דאמר לי ולא ליורשי, והתוס' אולי סבירא להו, דהאי סוגיא אזלי אם נימא לו ואפילו ליורשיו, ועיין בנתיבות דפליג על הקצוה"ח בהאי דינא דמספקא לי', אי הבכור נוטל פי שנים, היכא דנשבע לאחד לחת מתנה, ולפי חילוקו, דמתנות כהונה שאני, א"כ גם בעיקר הדין, אם נשבע לתת לאחד מתנה, למאן דאית לי' לו ולא ליורשין, יהי' פטור מליתן.

ובעיקר דברי התוס' דפירש דבמכירי כהונה יכול לחזור בו, הנה הראשונים נחלקים בזה על תוס', הרשב"א הא כתב דיצא ידי נתינה, ובשיטה מקובצת על ב"ב שם בשם העליות דמכירי כהונה זכה בו, וכמאן דהוי פקדון בידו, ובפירוש כתב השיטה מקובצת בשם העליות ז"ל, ומסתברא לן, כיון שיכול בעה"ב לחזור בו אינו ממונו של זה כלל, ואיך יטול בו בכור פי שנים, והיינו אף אם נימא דאסור לחזור בו, אבל כיון דיכול לחזור בו, אינו ממונו, א"כ בודאי הוי רק מצוה, ואם קדמו ומכרו מה שמכרו מכרו בודאי להנך פוסקים אין מחויבים היורשים ליתן להיורשים של המקבל, אם נימא לי ולא ליורשיו, והתוס' סברי דלי וליורשי, ואעפי"כ פליגי הראשונים.

וא"כ להנך ראשונים יקשה מגמ' הנ"ל, וע"כ צריך לתרץ כמו שכתבתי, דכיון דהדבר ביד השליח, וכיון דמצוה על היתומים לקיים, לא הוי חב לאחרים, דלמיתה לא חיישינן, משו"ה זכה השליח בעד המקבל.

ד) מה שכתב כתר"ה על זה שכתבתי שם דמוכח מרש"י קדושין דף א ע"ב, שהקשה רק אמאי קרי לה הערמה רבית, ולא הקשה הא אין מחויבת ליתן ואיך תתקדש, ע"כ שרבית יש חיוב, דגם על החיוב יש אי עבוד מהני, והקשה כתר"ה אמאי לא הבאתי דברי הב"ש סימן כ"ח ס"ק כ"ז, שהוא הקשה, והוא הוכיח דרש"י ס"ל דברבית קצוצה ג"כ מקודשת, את"ד כתר"ה, אין הב"ש, ביאור דברי רש"י, דמיירי דלקח ממנה הרבית, ואח"כ קידשה בזה, אך אין מוכח כלל זה הפירוש, ואנכי הוכחתי דר"ש ס"ל דיש עליו חיוב, ואם אמר הולך ארבעה, ותחייבי חמשה, ואח"כ אמר בזוז אחד הנני מקדשך ועוד ארבעה תהי מחויבת, מקודשת, דלא קידשה כלל בהרבית, כיון שחל החיוב, ואין זה ענין כלל לדברי הב"ש, שוב מצאתי בגליון הגרעק"א שג"כ כתב דאין סוגיא מתבארת שנתנה לו הזוז, אלא שלא ביאר דא"כ איך מוקדשת.

ה) עוד כתב כת"ר פרפרת נאה, לתרץ קושיתו על הרמב"ם בפי"ט מהלכות מפה"ק, דאם קמץ וחזר קומצה לתוכה והקריב כולה בחוץ חייב, והקשה כתר"ה, למה צריך כולה, אף אם ישאר כזית, ואף אם נסתפק שמא הכזית כולו מהקומץ, עכ"פ הוא מחויב על הזתים מהקומץ שהקטיר בחוץ, ואיהו מותיב ואיהו מפרק, דהאי דינא דאמרה התורה, דמועיל ההקטרה, הוא דין רק בשעת הקטרה, אבל קודם ההקטרה, יש דין בטול, וא"כ כיון שנשאר מכט, הרי הוי קומץ שחסר שהמעלה בחוץ פטור, שזה שנשאר נחשב כבטל.

הנה אע"פ שזה דבר חכמה, אבל לא ביאור לנו עוד זה, אם נימא דקודם הקטרה בטל, א"כ הוי חסרון בעצם הקומץ דנדחה מהקטרה מעצמו, שהקומץ הוא בטל. א"כ איך אמרה התורה אח"כ שאם הקטיר כשר, הא בנפול דם לתוך מים, אמרינן שיש דיחוי ולא נראה אח"כ לזרוק, והיכא דהוי דיחוי, אף אם הקטיר לא הורצה, ואם נימא דגזיה"כ, אף שנתבטל אם אח"כ נראה ע"י ההקטרה, הורצה, א"כ נילף מזה אף לגבי דם, ובטח ביאר בזה כתר"ה בחידושיו, אך לא הודיע טעמו, ואפשר לדברי כתר"ה, דמדייק, דכונת הרמב"ם דוקא כולה, ולפי תירוצו, אפשר לומר דהא דאמרה תורה דאין שירים מבטלים. דוקא שירים כשרים לאכילה, אבל שירים פסולים לאכילה מבטלים, וא"כ כשלא העלה כולה, הנשארים הוו שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה, וא"כ הם מבטלים תיכף בעת העלאה, כשהתחיל האש לשרוף, וקצת השירים מבטלין להקומץ הנשאר בזה שלא עלו, והוי חסרה קומץ עד שלא נקטר כולו, אכן יש לעיין.

מפאת גדול טרדותי, לא הארכתי, והנני נותן לו תודה רבה בעד אהבתו הנאמנה, יהי ה' עמו ויצליח בכל אשר יעשה ויקוים בו והשביע ה' בצחצחות נפשו על עזרתו לנפש נענה. ידידו מוקירו, מברכו בכל טוב.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה