אור ברסלב
שות לבוש מרדכי חושן משפט › סימן עג

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

חושן משפט · סימן עג

סימן עב בדין שלוחו של בעל הממון

בירור הלכה באחין שחלקו ואחד נטל קרקע שאין בה דין חלוקה והשני מעות. וחקירה בנהרג במחתרת וגניבה בידו למי שייך הגניבה. ובדין סיכך ע"ג פסי ביראות. כבוד ידידי הרב הגאון המפורסם דולה מים מבורות עמוקים כש"ת מו"ה אלעזר ראובן מוסקין שליט"א. הגאב"ד דביהכ"נ הגדול אנשי דרום בשיקאגא.

כתר"ה פנה אלי שאחוה דעתי בדבר ספיקותיו דמפסקא למר.

א) גבי אתין שחלקו ואחד נטל קרקע שאין בה דין חלוקה והשני נטל מעות אם גם בזה סבר שמואל (בב"ק ד' ט') וויתר, דאפשר לומר, דדינו של שמואל נאמר, רק באופן שעל החלוקה לא היה שייך כפיה, אבל בקרקע שאין בה דין חלוקה, הרי אפשר לכפות על זה בדינא דגוד או אגוד כו', וכיון שנתרצה לקבל המעות ממילא סבר וקיבל עכ"ד כתר"ה.

אכן לדברי התוס' ב"ק דף ט' ד"ה פשיטא, בהאי דינא דאחד נטל קרקע ואחד נטל כספים לא אמר שמואל כלל וויתר, משום דגבי קרקע שניהם עומדים בספק זה כמו זה, אבל באחד נטל קרקע ואחד כספים דהספק הוא רק על בעל הקרקע בכה"ג אף לשמואל דס"ל וויתר, הכא מודה דגם בעל הכספים צריך לשלם ללישנא דאמר אליבא דר' יוסי פשיטא, אכן ללישנא דאמר אדרבה להכי שקלי כספים כו', גם בזה אין צריך בעל הכספים לשלם אליבא דר' יוסי אף דלדידי' מספקא לי' שמא וויתר.

אכן הרמב"ם פסק (בפ"י מה' נחלות ה"א) דאף אם אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים בטלה מחלוקת, וצריך טעמא מנ"ל להרמב"ם לפסוק דלא כהאי לישנא דאיכא דאמרי דאמר להכי שקלי כספים דאי מגנבא לא משתלמנא מינך, ולהכי שקלת ארעאי דאי מטרפא לא משתלמא לך מנאי.

ונראה לי, דהנה לקמן אמר רב אסי בדינא דאחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד מהן דרב אמר בטלה מחלוקת ושמואל אמר וויתר, ורב אסי אמר נוטל רביע בקרקע ורביע במעות, ואיתא בתוס' ד"ה רב אסי, ז"ל, בלשון ראשון פ"ה שנוטל חלקו או מבקרקע או במעות משום דמספקא לי' אי כיורשין הוא ואי כלקוחות שלא באחריות, וקשה מנ"ל לגמ' שמספקא לי' לרב אסי כלל ביורשים, דילמא פשיטא לי' דלאו כיורשים נינהו, אלא מסתפקא לי' אי הוו כלקוחות באחריות. או כלקוחות שלא באחריות:

לכך נראה כלשון אחרון. עכ"ל התוס', והיינו דללשון אחרון הפירוש, ורביע במעות, ממש, לבד רביע בקרקע, דמספקא לי' אי כיורשין הוי וצריך להחזיר מחצית חלקו ולא יכול לסלקו במעות, אי כלקוחות באחריות דמי, וחייב להחזיר מחצית, אבל במעות, ורש"י כתב, דלשון ראשון שמעתי, משמע דרש"י תופס לשון ראשון. וקשה קושית התוס'. ונראה לי, דקשה לרש"י ללשון אחרון דנוטל רביע במעות לבד רביע בקרקע, א"כ קשה מאי קאמר בגמ', אמר רב אסי כספים הרי הם כקרקע למאי הילכתא כו' אלא לשני אחים שחלקו ובא בע"ח ונעל חלקו של אחד מהם, והא אמר רב אסי חדא זימנא דאמר רב אסי נוטל רביע בקרקע ורביע במעות, ואם נימא דנוטל רביע בקרקע משום דילמא יורש הוא ורביע במעות דילמא לוקח א"כ כספים איננו כלל כקרקע, דחלוק דינא דקרקע מכספים, דאם יורש הוא נוטל קרקע ואם לוקח הוא נוטל מעות מטעם אחריות, בשלמא ללישנא דרביע קרקע או רביע מעות ניחא דברי רב אסי דאמר טעמא דאף שהספק שמא יורש הוא והי' לו ליקח קרקע, אעפי"כ כספים ג"כ קרקע הוא, ומצי מסלק לי' ברביע מעות, והטעם כפי שכתבו בתוס' משום דאמר לבע"ח הוי מסלקינא בזוזי, אבל אם נימא דנוטל רביע קרקע משום שמא יורש הוא ורביע במעות שמא לוקח הוא, א"כ כספים אינו כקרקע, וא"כ איך אמר דהיינו דאמר רב אסי כספים הרי הוא כקרקע להאי דינא דנוטל רביע בקרקע ורביע במעות, משו"ה תופס רש"י כלישנא קמא שנוטל רביע בקרקע או רביע במעות.

ומה שהקשה בתוס' א"כ מנ"ל לי' לגמ' שמספקא לי' לרב אסי כלל ביורשים, דילמא פשיטא לי' דלאו כיורשים, אלא מספקא לי' אי כלקוחות באחריות או שלא באחריות נראה לי דבשלמא אם אמרינן דמספקא לי' אי כיורשים אי לאו כיורשים ואם כיורשים הי' לו ליטול החצי קרקע ומשום ממון המוטל בספק נוטל מחצה מתביעתו, אבל עכ"פ הי' לו ליטול קרקע כיון דיורש הוא ובטלה מחלוקת, ושייך לו מחצה מהקרקע, אלא מטעם סברא דאנא הוי מסלק בזוזי אמרינן יכול לסלק בזוזי, לפי"ז בשפיר אמר רב אסי דכספים הרי הן כקרקע דגם בזוזא יכול לסלק, אבל אם נימא דמספקא רק לרב אסי אם כלקוחות באחריות או שלא באחריות, א"כ אף אם הוא כלוקח באחריות, חיובו רק לשלם דמים, כדין כל מוכר באחריות דמשלם דמים, וא"כ עיקר דינו בכספים, ואם בא רב להשמיענו דיכול לסלק בקרקע תחת דמים, א"כ אדרבה הו"ל למימר קרקע הרי הוא ככספים.

נמצא דכיון דבעי למימר דהאי דינא דאמר רב אסי כספים הרי הן כקרקע על האי דינא דאמר רב אסי בשני אחין שחלקו ובא בע"ת ונטל חלקו של אחד מהן דנוטל רביע בקרקע או רביע במעות, א"כ לא מטעם שמא מוכר באחריות הוא, דכל דינו בכסף, והו"ל לרב אסי למימר קרקע הרי הוא ככספים, ע"כ דספיקא דרב אסי שמא יורש הוא ואשמעינן דאעפי"כ יכול לסלק בכספים, דכספים הרי הן כקרקע כיון דיכול לטעון הוי מסלקינא בזוזי.

עוד אפשר לומר, דע"כ הספק הוא שמא יורש, דאם נימא דהספק שמא לוקח באחריות הוא, תקשה אמאי מחויב לשלם מחצה, הא קי"ל המוציא מחבירו עליו הראי', ומה שכתב בתוס', הכא לא שייך. לכאורה קשה מאי טעמא (אם לא דנימא דתקנתא דרבנן הוא כמו שכתבו תוס' בב"ב ס"ב), אכן אם נימא דהספק שמא יורש הוא ומחצה מהקרקע שלו, א"כ איננו כלל מוציא, דאם נימא יורש הא בטלה מחלוקת, ומחצית הקרקע בחזקת שניהם, והוי ממון המוטל בספק, ואף דסבר רב אסי דיכול לסלקו בזוזי, מטעם דהוינא מסלק, עכ"פ עיקר טענתו הוא על הקרקע, משו"ה לא שייך בזה הממעים. דבקרקע לא שייך תפיסה. והוי ממון המוטל בספק, אבל אם נימא דפשיטא לי' דלקוחות הוי, א"כ על הקרקע אין לו כלל תביעה, ורק דמים הוא מחויב מספק שמא מכר באחריות, א"כ הוי מוציא מחבירו דעליו הראי' ואמאי נוטל רביע, ע"כ דהספק שמא יורש הוא.

והנה בגמ' קאמר, אמר רב אסי כספים הרי הן כקרקע, למאי הילכתא כו' אלא לשני אחים שחלקו אחד נטל קרקע ואחד כספים ובא בע"ח ונטל קרקע דאזיל האי ושקיל פלגא בכספים, פשיטא האי ברא והאי לא ברא, איכא דאמרי אדרבה לאידך גיסא, דא"ל להכי שקלי כספים דאי מגנבי לה משתלמנא מינך, ולהכי שקלת ארעא דאי מטרפא לא משתלמא לך מנאי מידי, ולכאורה קשה מאי קאמר פשיטא הא ברא והא לאו ברא, אחרי שיש סברא לומר כאיכא דאמרי דלהכי שקלי כספים כו', א"כ דילמא אשמעינן רב אסי דלא נימא כהאי סברא דלהכי שקלי כו'.

ונראה לי דתליא בזה, דהנה הרשב"ם בב"ב ק"ז בד"ה כלקוחות דמו, כתב, דאע"ג דגבי מוכר קרקע קי"ל אחריות טעות סופר הוא, הני מילי היכא דזבין קרקע מחברי' דלא שדי אינש זוזי בכדי, אבל לגבי ירושת אחין דכל אחד נוטל חלקו, בההוא הנאה דאיהו לא מקבל אחריות על של חבירו גמר ומקנה לי' לחבירו חלקו שלא יקבל חבירו אחריותו עליו. ולא תשתעבד לו שדהו, ולכאורה תמוה דאליבא דמאן קיימינן הכא אליבא דשמואל ושמואל הא סבר דבמקח אחריות לאו טעות סופר הוא דעביד אינש דזבן ארעא ליומי', וא"כ אליבא דשמואל לא איצטריך להרשב"ם לתרץ, ואליבא דהילכתא הא קי"ל בטלה מחלוקת, ואם לומר דאיצטריך להרשב"ם לפרש כן, דאל"כ תקשה למה להגמ' לומר אליבא דרב דטעמא משום דסבר יורשין הוו, לימא דטעמא דרב משום דס"ל אחריות טעות, משו"ה איצטריך להרשב"ם לפרש דהכא לא שייך אחריות טעות סופר, דהרי גם בלא זה לא קשה. דמשו"ה איצטריך למימר לרב דס"ל יורשין היו דמשו"ה בטלה מחלוקת, דאילו הי' סבירא לי' לקוחת באחריות, הי' סובר רק דצריך לשלם כסף ולא בטלה מחלוקת.

ונראה לי דס"ל לי' להרשב"ם כדביארנו במקום אחר, דהא דאמר שמואל עביד אינש דזבין ארעא ליומא, אין הכונה דאדם מרוצה שישלם אלף זוזי וידור בהבית רק יום אחד, רק הכונה היכא שספק שישאר בידו אז מרוצה הוא, וכנס לספק, אכן היכא רוצה לכנס לספק, היכא שעכ"פ ליומא הוי זביני בידו ודר בה, בזה ביארנו דברי הגמ':

מאימתי הוי חזקה מכי דיש אמיצרי, דלדברי הרמב"ם הפירוש שיצאו עסיקין. וא"כ ספק אם תשאר בידו והעסוקין כבר היו מקודם, אלא דעדנה ספק הדבר, משו"ה אם דייש אמיצרי והשוה שדה הנקנית לשדהו כמו שפירש הרמב"ם] ואז דר בה חד יומא [כדאיתא בב"ב דדר בה חד יומא לאו דוקא יום שלם אלא אם כבר נכנס בתוכה מקרי דר בה חד יומא] אז מה שספק שמא לא תשאר בידו אין זה מום במקח, דנכנס איש לבית הספק מרצונו לקנות קרקע, אבל אם לא השוה המיצר עדנה ולא דר בה מאומה, בכה"ג גם הספק מבטל המקח.

עכ"פ הפירוש בגמ' דעביד אינש דזבין ליומי'. הכונה היכא שיש ספק שמא תשאר בידו, והנה בקונה קרקע מאחד, אף שיש לי' בע"ח, עכ"פ ספק הוא שמא תשאר בידו, שהרי יוכל להיות שימצא ביד הלוה מטלטלין או קרקע כדי חובו, ואולי ישלם בעצמו, בכה"ג אית לי' לשמואל אחריות לאו טעות סופר, דמשום ספק שמא תשאר בידו יגמר וקונה, אבל הכא אם אחד נטל קרקע זו ואחד נטל קרקע זו, והשדה הזאת היתה אפותקי בידו, דאין ספק שיבא המלוה ויגבה השדה, וא"כ הרי אין עומדת שתשאר השדה בידו, וכיון דבחוב ס"ל לשמואל לא שדי אינש זוזי בכדי, א"כ גם הכא נימא אחריות טעות סופר, ולא שדי זוזי בכדי:

לזה מתרץ הרשב"ם כיון דבשעה שחולקין אין ידוע לכל אחד אם יש אפותקי כלל, ושמא יש על שדה חבירו אפותקי, ואם יקבלו אחריות אם יגבו מאת של חבירו, הלא אז יצטרך הוא לשלם, משום האי ספיקא אין מקבלים אחריות זה לזה.

אכן כל זה היכא דשניהם לקחו קרקע, אבל אם אחד לקח קרקע ואחד לקח כספים, הלא רק האחד בספק שמא יקחו ממנו, אבל בעל הכספים איננו עומד בספק שמא יקחו ממנו, אכן כנגד זה הלא בכספים יוכל לבא אונס כגניבה וכדומה, וא"כ הדר דינא דעביד אינש דזבן ארעא ליומא ונותן כספים בעד זה, היינו, ורוצה להכנס בספק הזה. משו"ה קאמר. להכי קאמר להכי שקלי כספים כו' ולהכי שקלי ארעא כו', היינו מטעם דכל כך חביבה לאדם ארעא וזבין אותה אף ליומא בספק שמא תשאר בידו, וקרקע חשובה בעיני אדם.

אכן כל זה אם אמרינן דעביד אינש דזבן ארעא ליומא. ומשום חביבות הוא נכנס לבית הספק, אכן לפי ההלכה דגם במכירה אחריות טעות סופר, ולא אמרינן עביד אינש דזבן ארעא ליומא ומשום חביבות לא ירצה לשדי מעות בכדי משום חששא דכספים דבר שאין להם אחריות בודאי דהכא כשאחד נטל קרקע ואחד נטל כספים דהספק הוא רק לבעל השדה, בכה"ג בודאי לא סולק חיובו של השני שנטל כספים, שעליו חיוב לשלם לבע"ח של אביו כשהוא מוכר קרקע שירש מאביו, משו"ה פריך פשיטא האי ברא והאי לאו ברא, כיון שמכר חצי שדהו לאחיו הרי עליו לשלם חצי חובו, אכן לפום דמאי דפריך, אדרבה ס"ל כשמואל דעביד אינש דזבן ארעא ליומא, דמשום חשיבות שיש בקרקע שאין בה אונסין, וכנס לספק ולוקח באופן שאין חיוב על המוכר לו לשלם בעד זה שגבו.

ולפי זה לא קשה מה שהקשינו, איך קאמר פשיטא, הא יש סברא לומר אדרבה להכי שקלי כו', אכן לדברינו ניחא, דהנה מה דאמר רב אסי כספים הרי הן כקרקע, אם נימא דרצה לאשמיענו דלא נימא דחשיבות דקרקע איננו בעיני בני אדם כל כך שלא יחפוץ חיוב אחריות, א"כ לא הוי צריך למימר כספים הרי הן כקרקע, דאדרבה היה צריך לומר קרקע הרי היא ככספים, דעיקר סברת מאן דאמר אדרבה, הוא דס"ל דארעא חשיב בעיני בני אדם דבשבילה נכנס לבית הספק, ואם בא רב אסי לומר דלא סבירא לי' עביד אינש דזבן ארעא ליומא, דלא שדי זוזי בספק בשביל קרקע, א"כ הי' צריך לומר קרקע הרי הוא ככספים, ע"כ דלא קאי לענין דיני המכירה וחיוב אחריות. אלא קאי בתחילה אם יש חיוב על מי הלוקח הכספים לשלם [בלא שקליא וטריא דמכר באחריות] ע"ז פריך פשיטא, כיון שירש ומכר בודאי מחויב לשלם.

נמצא דהרמב"ם לטעמי' דהוא פסק אף במכירה אחריות טעות סופר, ולא אמרינן עבד אינש דזבן ליומא. משו"ה פסק דאף בזה בטלה מחלוקת, ובפרט לפי מה שביארנו בספרינו לבוש מרדכי ב"ק סימן ו', דהרמב"ם פסק דעתה לוקחים בתורת ירושה אף דלא הוברר למפרע, אבל עתה החלוקה מדין ירושה. ועתה הוא מדין ברירה, בודאי דלא שייך כלל לומר להכי שקלי.

עכ"פ למאן דס"ל אדרבה להכי שקלי כו', לאו דוקא בחלוקה, אלא. אף בלוקח הוא דינא כן, דעביד אינש, אף דאין לנו ראי' שסבר וקיבל, וכללא הוא דלא שדי אינש זוזי בכדי, אעפי"כ אמרינן מסתמא חביב לאדם קרקע, ובשני אחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של אחד ג"כ אין לנו ראי' רק דאמרינן כיון דיוכל להיות שרצה לכנס בספק ולא רצה ליקח אחריות על שדה חבירו, יוכל להיות שלא רצה על שדה שלו בדוקא שיהי' להשני אחריות, הרי דלא בעינן ראי' לסילוק אחריות, אדרבה כיון שאין ראי' אמרינן מסתמא לא קיבלו אחריות, א"כ כיון דס"ל להכי שקלי, היינו דמסתמא חביב לאדם קרקע ועבד דזבין ליומא, א"כ גם אם השדה שלקח היא אין בה דין חלוקה:

אמרינן מסתמא עביד דזבן ליומא, ואין לבעל הכספים אחריות לשלם לו אם יטרפו ממני, ומשו"ה לא משני דרב אסי מיירי בנטל שדה שאין בה דין חלוקה, ובכה"ג אמר כספים הרי הן כקרקע שע"כ הוכרח ליקח שדה כולה, ואין לומר דאילו בכה"ג יהי' פשיטא דמחויב לשלם אף ללישנא דאדרבה להכי שקלי, דהרי האי דינא דגוד או אגוד לאו כו"ע גמירי, ואם נימא לית דינא דגוד או אגוד, בודאי דלא הי' אפשר לסלק את האחד מכל השדה, והי' הדין דחולקין הכספים והשדה, זה שנה וזה שנה, וממילא אחרי שחלקוה ואחד נטל כספים ואחד קרקע נימא להכי שקלי ואשמעינן דאית דינא דגוד או אגוד. אחרי שע"כ אין מסלקין את האחד מכל השדה, בכה"ג לא אמרינן להכי שקלי שרצה שיהי' לו חלק שלו שלא יצטרך למכור [כפי סברת כתר"ה], אלא מדלא משני הכי, ע"כ דגם בכה"ג אמרינן להכי שקלי, דכיון דלאדם חביבה לי' קרקע, אמרינן מסתמא לא קיבל בעל הכספים אחריות. כנלענ"ד.

ב) בדבר שאלת כתר"ה בנהרג במחתרת וגניבה בידו למי שייך הגניבה, לבעל הגניבה, או ליורשי הגנב. הנה הקצוה"ח בסימן שנ"א הביא דעת המאור דבמחתרת קנינהו לגמרי, והא דמחויב להחזיר הוא רק מדרבנן, אכן הרמב"ן ס"ל דלא קני להו במחתרת רק באונסין אינו מחויב, ואנחנו בענינו ביארנו בלבו"מ סימן ל"ב, דלדעת הרמב"ם קנה להו לגמרי בהיותו במחתרת, אלא למאן דס"ל יאוש לא קני ס"ל דאמר קרא והשיב את הגזילה מכל מקום, דכל זמן שהיא בידו קנין גזילה, והיא אותה הדבר מה שלא נשתנתה מחויב להשיב, ולפי זה להרמב"ן דס"ל דלא קנו בדמים בודאי דהגזילה שייכא לבעלה, ואין היורשים קונים אותה, אכן למאן דס"ל דבמחתרת קנה את הגזילה בדמים, אם נהרג במחתרת והיתה הגזילה בידו:

יהי' תלוי דין זה או רשות יורש כרשות לוקח אף כשהגזילה בעין אין צריך להשיב, ואם רשות יורש לאו כרשות לוקח כל זמן שהגזילה בעין מחויב היורש להשיב, ואם אכלה פטור, ועיין שם בדברינו.

ג) ובדבר הקושי' שהקשו האחרונים בסוכה גבי סיכך על גבי פסי ביראות. דאמרינן (בסוכה ד' ז' ע"ב) מגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה, והקשו הא אינה ראוי' לשבעה, ותירץ כתר"ה דראוי היכא דאינו יודע מתי שבת, דאז צריך לנהוג כביום שבת בכל יום, והיא המצאה נפלאה, והנה כתר"ה הביא בשם הרש"ש דלא בעינן ראוי' לז' אלא בסכך ולא בדפנות:

אכן תירוץ זה לא ידענא, דהרי אם אין דפנות גם הסכך אינו סכך, א"כ גם הסכך אינו ראוי' לשבעה.

אך בעיקר הקושי' נראה לי, דלרבנן דדרשי קרא דחג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, דעושין סוכה בחו"מ, א"כ לית להו קרא דראוי' לשבעה ור"י סבר כר' אליעזר דבעינן ראוי' לשבעה, אבל רבנן לא סבירא להו כלל דבעינן ראוי' לשבעה, ואנן סבירא לן הלכה כרבנן. משו"ה סבירא לן סיכך על פסי ביראות כשר.

והא דקאמר טעמא דר"מ דמכשיר בעשאה על גבי בהמה משום דמדאורייתא מחזי חזי, ולא קאמר דר"מ כרבנן דלא בעינן ראוי לשבעה, אפשר לומר דבעי לתרץ אף לר"א.

ועוד נראה לי דמשו"ה קאמר טעמא דר"מ דמדאורייתא. דאילו הי' סובר ר"מ דאם אינה ראוי' לעלות מדרבנן לא מקרי ראוי, א"כ נהי דלרבנן לא בעינן ראוי' לשבעה, עכ"פ בעת שישתמש בעינן שהי' ראוי, דדרשינן כל שבעת ימים תעשה סוכה הראוי' לך, בעת שתשב בה, ור"מ קאמר רק דאין עולין ואם עלה כשר אף ביום טוב משו"ה קאמר כיון דמדאורייתא חזי, ורק מדרבנן פסול וא"כ מקרי ראוי ודבר דאסרו רבנן לא מקרי אינה ראוי' בשביל זה, ועיין ביומא בתחלת פרקין דיוה"כ, לגבי משחק בקוביא.

ועוד אפשר לומר. כיון דהאי דינא דאמרינן מגו ע"כ מיירי היכא דהפסול בסוכה הוא מדרבנן, כמו שפירשו בתוס', ואנן הא סבירא לן כר"מ דהיכא דמדאורייתא מחזי חזו לא מפסלא משום ראוי' לשבעה, א"כ לא קשה, דהא הכא מיירי היכא דמדאורייתא מחזי חזי, ועוד אפשר דהא דבעינן ראוי' לשבעה, אין הכונה שתהא לסוכה שבעה, דהרי בקרא נאמר חג הסוכות תעשה לך, ולא כתיב תעשה לסוכה שבעה, א"כ בעינן רק שיהי' לתשמיש אדם כל שבעה. אף אם לא תהא ראוי' לסוכה שבעה, נמצא בסוכך על פסי ביראות, הא לתשמיש אדם ראוי כל שבעה, אבל בהאי דינא דעשאה על גבי אילן או בהמה, הא ביו"ט ושבת אין ראוי לתשמיש אדם. מפני אפיסת הפנאי קצרתי, ידידו מוקירו.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה