שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
חושן משפט · סימן עא בדין תורם שלא מדעת ובעשאו שליח
רב ברכה לכבוד ש"ב הרב הגאון הגדול סוע"ה כ"ש מו"ה ר' צבי פסח פראנק שליט"א ראב"ד דעיה"ק ירושלם תובב"א.
קבלתי מכתבו היקר, וברוך פומא לבאר דברי הריטב"א לחלק דאם אמר בפירוש, אז אף אם מחמת כיסופא, הוי דברים שבלב, אבל אם הוי רק אומדנא, אז אם מחמת כיסופא אמר, לא הוי דברים שבלב, ואין המתנה מתנה, ובודאי היא סברא טובה, אבל מה שכתב לתרץ קושיתי על הב"ש, יעיין ידידי בדברי (עיין לבוש מרדכי ב"מ סי' כ') ויראה שלא הקשתי, רק אמרתי, כיוון שמוכח מתוס', דאם נותן אף אם שלא בלב שלם הוי מתנה, א"כ לפי זה, מיושב דברי הרמב"ם שסובר בפירוש דאם אם ליקט בעד עצמו, הוי תרומה, והרמב"ם סובר דאין חילוק.
ובדבר קושיתי על הב"ש, (והיינו גם על הריטב"א שהב"ש אומר בשמו), במה נתקדשה האשה עכשיו, הא אין החפץ בידה, ותירץ כתר"ה, דמקודשת מדין עבד כנעני, הנה בדברי כתבתי זה. ז"ל שם ובודאי דלא שייך לומר הכא מדין עבד כנעני שהרי התם מיירי אם הוא נותן לכתחילה לזה, וגם בעינן שיאמר התקדשי במה שנתן לך פלוני בעדי, והרמב"ם והמחבר לא זכרו מזה כלל, עכ"ד שם, ואם הריטב"א יפרש כן בסוגית הגמ', אבל הרמב"ם והמחבר הי' להם לבאר, וראי' לדברי מדברי התוס' שכתבו (בקדושין ד' נ"ב ע"ב) דכיון דמוקמינן התם בעשאו שליח, א"כ גם הכא מיירי בעשאו שליח, והכונה בתוס' שהי' יכול לקדשה בפחותה, וקידשה בפרזומי, וכן מפרש במהרש"א, ואם נימא דגם התוס' סובר, דאם לא היינו אומרים מחמת כיסופא היתה מתקדשת עתה, מאי הקשה בתוס', הא התם מיירי בעשאו שליח, משום דהתם הא מפרש הגמ', דתרומה נעשית למפרע.
ואין לומר דכונת התוס' דאם נימא דלא עשאו שליח, אז מדיבורו כלך אצל יפות, אין ראי' שרוצה עתה, אף אם לא נימא משום כיסופא, מלבד שאין זה סברא, הנה לפי זה הי' לתוס' להקשות גבי מעשה דמרי בר איסק (בב"מ ד' כ"ב ע"א) דלא מיירי דעשאו שליח, מאי קאמר השתא אמאי לא אכל מר, ע"כ דעל עתה בודאי אין חילוק בין עשאו שליח, ורק על למפרע בעינן דעשאו שליח, הרי מוכח מתוס', דאם לא היינו אומרים מחמת כיסופא, מיירי סוגית הגמ' לענין למפרע.
ומה שתמה כת"ר על דברי, וז"ל, ובעיקר הקושי' דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות, תמה הא בלא"ה קשה עכ"פ יצטרך לקדשה שנית מחדש, שהרי כבר כלתה אמירתו הראשונה, וכמו שכתב הט"ז גבי ההיא דציפתא דאסא דכבר נתבטל לשון הראשון קודם הנתינה. תמיהה לי דבריו, דהא בתרומה ג"כ יקשה, איך הוי סבר דנעשית תרומה למפרע, הא בטל עתה דיבורו הראשון. אכן אם נימא נעשית תרומה למפרע הא חלה התרומה בשעת הדיבור, א"כ מאי הקשה כת"ר עלי ועל הב"ח דסובר דנעשו קדושין למפרע, ולא דמי לציפתא דאסא, (בקדושין ד' י"ב ע"ב) דקדושי הראשונים בטלו. ואם כונת כת"ר דלדברי הב"ש, דהשאלה אם מקודשת עתה כשאומר אמאי לא תיתיב מהנך חריפא, וכונת כת"ר להוכיח, דהריטב"א סובר, דמיירי שמקדש עתה, וא"כ אפשר דמיירי שהיא אומרת הן, כמובן דגם זה קשה, כיון דלא נזכר כלל שאומר להעיד הפעם.
אלא שרציתי לחלק, דהכא שאני מדין ציפתא, כיון שהוא דבר אחד, שקידשה מתחילה בזה מועיל השתיקה שלו ושלה, וכמבואר שם בדברי החילוק הזה, וכונתי היתה שנימא שבזה מועיל גם שתיקה שלו, דכמו דאמדינן לדעתו של בעל השיכרא, כן אמדינן לדעתו של המקדש, שעתה הוא מקדשה, אלא שהקשתי דבמה קנה הוא, אחרי שאין בידו, וכתבתי דזה אין סברא לומר שכונתה לזכות בעדו ואח"כ הוא מקנה, דאטו כו"ע דינא גמירי, ובודאי דזה קושי' על כל הסברות, כיון דחזינן דתוס' מפרש למפרע הוי קידושין, מאין ברור לנו שהוא יודע שמעיקרא לא חל וכונתו לקדש עתה, ושכונת בעל השכרא ליתן לה בתורת עבד כנעני.
וע"כ שיטת הרמב"ם ברורה, דהוי למפרע, ודעת הב"ח צדקה, דהרמב"ם והמחבר מפרשי דלא כריטב"א, וסוברים דהוי קדושין למפרע, אם לא היינו אומרים מחמת כיסופא, ועתה בודאי לא הוי קידושין אם לא אמר הבעה"ב שנותן בתורת עבד כנעני, והוי קדושין מחדש, כנלענ"ד, ש"ב מוקירו ומברכו בכל טוב. עה"ק חברון, כ"ז אדר ב' תרפ"ט.