שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
חושן משפט · סימן ע
שותפים שרוצה אחד לפתוח פתח חדר מרפתו לחצר אחרת. רב ברכה לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם סוע"ה יא"ב כש"ת מו"ה ר' בן ציון קרעניץ שליט"א. הגאב"ד דשוועקשנא.
הנה הדר"ג דרש ממני שאחוה גם אנכי דעתי בדבר הד"ת שבא לפניו שלשה שותפים בחצר, שיש לכל אחד מהם רפת [סטאדאלא] בחצר, ונוסעים עם עגלתם דרך שער הפתוח להרחוב, לרפת שלכל אחד מהם, ועתה קנה אחד מהם זכות מאחד שיש לו חצר, אצל רפת שלו, והחצר של המוכר פתוח לרחוב אחר וע"כ קנה אחד מהשותפים זכות משכנו. שיוכל לנסוע עם עגלתו דרך חצרו של המוכר שכנו לרפת שלו שבחצר השותפים, והשותפים רוצים למחות, מפני שפותח פתח חדש מרפתו לחצר אחרת, וכת"ר אמר שבידם למחות מפני כי זה דומה לדין אם קנה בית בחצר אחרת לא יפתחנה לחצר השותפין, ורב אחד חלק עליו. באמרו שזה הדין נאמר רק אם מרבה דיורין, אבל הכא כיון דהפתה שלו לחצר השותפין כמקודם, אין בידם למחות וביקש הדר"ג לידע דעתי בזה.
לענ"ד נראה כי הדין עם כת"ר שיוכלו השותפין למחות ואף אם יהיבנא לכבוד הרב החולק, דדין זה לא דמי, ללקח בית לחצר אחרת, דשם הרי הוא מרבה דיורין בהבית, אבל הכא הא הרפת שייכת רק לו, ואף דלדברי הרמב"ם ומחבר אף היכא שלא הניח דיורין אחרים, אסור היינו דוקא היכא שעומד להשכיר לאחרים, שירבה הדרך או שפותח פתה אחר בחצר, שגם זה מרבה הדרך, אבל הכא הרי הפתח שבחרפתו בחצר השותפים לא תשתנה, אעפי"כ לדעתי בידם למחות.
א) דהנה היכא שפותח פתח בהבית שקנה, אם פותח לביתו או לחצר, ס"ל להמחבר דאין בזה טענות מרבה הדרך, ומותר, כדאיתא בסימן קנ"ד סעיף א'.
ואעפי"כ כתב המחבר ז"ל, והוא שיסתום הפתח שיש לו בחצר אחרת, ופירש בכ"מ דהטעם דכשלא יסתום הפתח יעשוהו בני חצר אחרת קפנדריא לילך דרך הבית להחצר, מדעתו או שלא מדעתו, עיין בלשון הכ"מ בפ"ה מהלכות שכנים הלכה ח', וא"כ הכא נמי כיון שפותח את הרפת לחצר אחרת, הרי יעשו אותו בני החצר השני קפנדריא דרך רפתו, וק"ו הוא, ומה בית דאין עשוי להכניס דיורין דרך ביתו, חיישינן דילמא יעשו קפנדריא, ורשות בידם למחות, מכש"כ דרך רפת שתהי' פתוחה לשני החצרות, שקפידתם מפני הקפנדריא היא קפנדריא.
ואף כי לכאורה קשה לי פירוש הכ"מ שפירש דברי הרי"ף, שכתב, דהא דאם פתח הבית לביתו שרי, דוקא אם סתם הפתח, שהי' לו לחצר אחרת, דמשו"ה בעי דוקא שיסתום, כדי שלא יעשו בני החצר קפנדריא.
לכאורה קשה דמנ"ל דהטעם הוא בשביל זה, דדוחק הוא לומר החשש הזה, שיכנסו אורחים דרך ביתו קפנדריא.
ולדעתי אפשר לפרש בפשטות דברי הרי"ף, דהנה הרי"ף כתב, דמשו"ה אסור לפתוח בית שלקח בחצר אחרת, משום שעומד להשכיר לדיורים אחרים, וא"כ מרבה הוא הדרך ע"י דיורים, אבל כשפותחו דרך ביתו, אין דרך להשכיר לדיורים אחרים, משו"ה שרי לפותחו לביתו, וא"כ לפי זה נוכל לומר דסובר הרי"ף, דאימתי אמרינן דכיון דנפתח לביתו, אין עשוי להכניס דיורים אחרים, היינו דוקא היכא דאין להם שום דרך רק דרך ביתו, אז אין עשוי להשכיר לדיורים אחרים. אבל היכא שיש להם פתח אחרת, אף שיש להם גם פתח לביתו, אבל כיון דאינם מוכרחים לעבור דרך ביתו, שכרי יש להם פתח שלא דרך ביתו, אז עשוי להכניס דיורין אחרים, וא"כ משו"ה אם אינו סותם הפתח שיש להבית לחצר אחרת, אסור, שמא ישכירנו לאחרים, והאחרים השכנים, לפעמים יעברו דרך ביתו לחצר, ועי"ז הוא מרבה דיורין היינו השכנים, אבל לסתם אורחים לא חיישינן, שמא יעשו קפנדריא, דמסתמא אדם מקפיד על זה, כדאיתא בברכות ס"ג.
ולפי זה הכא דהרפת שייך רק להשותף לבדו, ואין עשוי להכניס בו דיורין, אפשר דגם ברפת לא חיישינן לקפנדריא, וכיון דאין מרבה דיורין אולי אין יכולים למחות.
אך אף שנוכל לפרש כן דברי הרי"ף, אבל כיון שהכ"מ ס"ל לפרש דברי הרי"ף מטעם שבני החצר יעשו קפנדריא (אף שאינם דרים בהבית), וכן הביא בנתיבות לשון הכ"מ, א"כ הרי יש להשותפים לסמוך עליהם ולמחות.
ב) ועוד אולי מוכרח הוא לפרש הטעם בשביל זה, היינו דמשו"ה בעי דוקא סתימת הפתח, שמא יעשו בני החצר קפנדריא, דהנה הראב"ד תמה על דברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות שכנים הלכה ט, שכתב הרמב"ם ז"ל, מכאן אתה למד, שאחד מן השותפים שהביא אצלו לביתו אנשי בית אחרת יש לחבירו לעכב עליו, מפני שמרבה עליו הדרך, והקשה ע"ז הראב"ד ז"ל, דבריו סותרים זה את זה, שאמר תחילה שבונה עלי' על ביתו ופותחה לביתו, ואעפ"י שהם מרבים שכנים בדירות חליקות, וכו'. וכבר כתב הכ"מ דאין מקום להשגת הראב"ד:
דהרי עיקר חילוק בין עושה פתח לחצר דאסור מפני שעשוי להכניס דיורין, אבל בעושה הפתח לביתו אין עשוי להכניס דיורין, וא"כ בפותח לביתו הרי לא יכנוס דיורין.
ונראה לי דדברי הראב"ד מוכרחים, דאין הפירוש בדברי הרמב"ם דמשו"ה אסור בלקח בית בחצר אחרת דלא יפתחנה לחצר השותפין. משום דילמא יכניס דיורין, דלפי זה ע"כ היכא דפתחה דרך ביתו אין עשוי להכניס דיורין, אכן אין הטעם בדברי הרמב"ם כן, שהרי כתב הרמב"ם בפירוש, ז"ל, אחד מן השותפין בחצר שלקח בית בחצר אחרת אינו יכול לפתוח פתחו לחצר השותפין שלו, אפילו בנה עלי' על גבי ביתו לא יעשה לה פתח לתוך החצר, לפי שמרבה עליהם את הדרך. נעשה כמי שהי' לזה שכן אחד, ונעשו שכנים הרבה, עכ"ד הרמב"ם, ואם נימא דטעמא דידי' נמי משום דילמא יכניס, א"כ הי' לו לומר שמא יכניס שכנים הרבה, דאין הלשון שכתב הרמב"ם נעשה כמי שהי' לזה שכן אחד ונעשו שכנים הרבה, אבל כלל הטעם שמא יכניס דיורין.
לכן נראה לי ברור דכונת הרמב"ם כן, דהנה כשיש לו פתח אחד, אזי הוא הולך תמיד, ישר מן פתח ביתו, לשער החצר, וא"כ השותף יזהר תמיד בדרך שורה זו מן פתח השותף עד שער החצר, לבלי לפוש בג והולך תמיד שלא דרך השורה ההיא, אבל עתה כשפותח עוד פתח וילך לפעמים דרך הפתח ההוא אל שער החצר וא"כ יצטרך לפגוש בו ובבני ביתו באותה השורה שבפתח השני, וזה ריבוי הדרך דקאמר הרמב"ם, דכמו ששכנים הרבה הוי ריבוי הדרך שפוגע עמם במקומות הרבה, אם יש לבעל הבית הרבה פתחים, הוא פוגש עמו בהרבה מקומות, ונעשה כשכנים הרבה. ויליף הרמב"ם ק"ו דבשכנים הרבה אף אם ילכו דרך פתח אחד, עכ"פ כיון שנתרבו הדיורים. בהכרח בלכתם יצטרכו לפגוש עמם במקומות מרובים, והוי ריבוי הדרך.
ולפי זה לא נצטרך כלל לחדש ולומר דהיכא דהפותח לבית שלו אין עשוי להכניס דיורין אליבא דהרמב"ם דהנה הטור הביא, דמדברי הרא"ש משמע דאף בפותח פתח הבית שלקח לתוך ביתו שיש לו בחצר השותפין ג"כ איסור, והקשה הב"ח היכא משמע זה בדברי הרא"ש הלא הרא"ש כתב רק לשון הגמרא
ונראה לי, דהנה הרא"ש כתב, והובא דבריו בסימן קנ"ד סעיף ט"ז, דהפותח סלון לרשות חבירו שעכשיו אינו מזיקו בהיזק ראי', אין שכני' יכול לעכב עליו בטענה שהיום או למחר יבנה הוא המקום ויזיקנו בהיזק ראי', כיון שעכשיו אינו מזיקו. והנה לפי זה אי אפשר אליבא דהרא"ש לפרש. דמשו"ה כשפותח לחצר השותפין אסור משום דילמא יכניס דיירין דהא עתה עכ"פ לא הכניס, ואין מזיקו בפתיחתו את הפתח, ולכשיכנס אז ילך עמו בדינא ודיינא. ומשו"ה פירוש הרא"ש מיירי האיסור היכא דהכניס דיורין חדשים, דאם בנה על ביתו או חלק לשנים, דלא הוסיף בבנין על מקום שלא מחצר השותפין אז נשתעבד החצר לכל הדיורין שיכניס, אבל בלקח בית בחצר אחרת:
הרי מוסיף דיורי החצר האחרת בחצר השותפין, וכיון דאליבא דהרא"ש מיירי שכבר הכניס דיורין, א"כ מה לי פתח לחצר, מה לי פתח לביתו, עכ"פ הרי הוא מוסיף דיורי חצר השני, בחצר השותפין.
לפי זה קשה קצת מה שהרמ"א שם בסעיף א' הביא דברי הטור בשם הרא"ש, דאפילו לתוך ביתו אסור קשה דהרי הוא קאי שם על דברי המחבר, דמיירי דלא הכניס עדנה דיורין, בכה"ג גם הרא"ש יודה דאין כאן איסור כלל, והטור בשם הרא"ש מיירי בהוסיף דיורין, ושם אסור אף להרמב"ם, דהרי להרמב"ם גם בביתו אסור.
והנה הראב"ד ס"ל דלא כהרא"ש, לענין לעשות דבר שאינו מזיקו עתה, כמובא במחבר בסעיף ט"ז, דס"ל להראב"ד שהדין עם שמעון לעכב על ידו, דלא בעי למיקם בהדי למחר בדינא ודיינא, וכיון דהראב"ד הוכיח דהטעם דהרמב"ם, דמשו"ה בלקח בית בחצר אחרת לא יפתחנה לחצר השותפין, הוא משום דע"י הפתח, נתרבה הליכו של השותף גופא בחצר בדברים הרבה, וע"כ דלא ס"ל להרמב"ם לחלק, דהיכא דפתח לביתו, אין דרך שיכניס דיורין, והיכא דפתח לחצר, דרך שיכניס דיורין דא"כ למה לו טעם אחר, דנעשה כשכנים הרבה, דהיינו מפני הדרכים, ע"כ דלא ס"ל להרמב"ם האי חילוקא, וא"כ שפיר קשה איך נוכל לומר דטענת ריבוי שכנים, הוי טענה, א"כ איך מותר בבנה עלי' על גבי ביתו ופתחה לתוך ביתו, דכתב הרמב"ם דמותר, ליחוש דילמא יכניס בה דיורין, אחרי דס"ל להראב"ד דאף שעתה אין מזיק יכול לעכוב עליו פן יזיק לו אח"כ. ס"ל להראב"ד, דע"כ טענת ריבוי שכנים לא הוי כלל טענה, ורק ריבוי דרכים, היינו דהוסיף עוד פתח, וריבוי פתח הוי טענה, אף בלא ריבוי דיורין (ואולי אליבא דהראב"ד אף להוסיף דיורין בבית שלקח בחצר אחרת ג"כ מותר בפתחה לתוך ביתו).
ג) אכן טעמא דהרמב"ם נראה לי, דאף אם ס"ל להרמב"ם כותי' דהראב"ד בדין דפותח חלון לרשות חבירו, שעכשיו אין מזיקו בהיזק ראי', אעפי"כ יכול לעכב, משום שלמחר יזיקו, ולא בעי למיקם בדינא ודיינא, אעפי"כ ס"ל להרמב"ם. דהכא כיון שעתה לא הכניס בה דיורין, לא יוכל לעכב מטעם דלמחר יכניס, דדוקא התם שכבר הוכן המזיק שיזיק אחר כך, וא"כ יצטרך אח"כ לתבוע בב"ד להכריחו שיעשה מעשה, לסתום חלונו, בזה אמרינן לא בעי למיקם בדינא ודיינא, אבל הכא הרי כל זמן שלא הכניס הדיורין הרי אין כאן מזיק, וא"כ מה הוא ההיזק כשיעשה אח"כ מעשה, ויכניס בה דיורין, א"כ הרי יעכב עליו אח"כ, ולא יתן להדיורין לכנוס, ולא שייך בזה לומר, לא בעי למיקם בדינא ודיינא. כי אין עליו לתבוע ממנו, ורק היכא דיצטרך לתבוע ממנו שיסתום, בזה שייך לא בעינא למיקם בדינא ודיינא.
ולפי זה לא קשה להרמב"ם:
אמאי מותר בבנה עלי' על גבי ביתו, שמא יכניס בה דיורין, כיון דעתה אין מכניס, אין לו לעכב בשביל זה בנין העלי.
והנה הכ"מ הוכיח מדברי הרמב"ם, דס"ל ג"כ כהרי"ף, דהיכא דפתח הפתח להבית שלקח בחצר אחרת לבית של שותפין ולא לחצר מותר, מדכתב הרמב"ם דאינו יכול לפתוח פתחו לחצר שלו, משמע הא לביתו יפתח ולכאורה מאי חזית דדייקת מרישא, אדרבה דוק מסיפא, דאם נימא, דגם בית שלקח בחצר אחרת מותר לפותחה לתוך ביתו, א"כ למה כתב הרמב"ם דפותח הוא פתח עליו לתוך ביתו, עדיפא הי' להרמב"ם לאשמעינן, דגם בבית שלקח בחצר אחרת מותר בפותחה לתוך ביתו כיון דהרמב"ם מיירי בלקח בית, ומסתמא בית הי' לו פתח לחצר אחרת, א"כ אסור לפתוח לתוך ביתו, מטעמא דיעשו אותה בני החצר קפנדריא. אלא דיש עצה לסתום פתח הבית בחצר אחרת, ולפתוח בביתו, אבל כל זמן דלא סתם אסור, וא"כ הרמב"ם מילתא דפסיקא נקט שאם לקח בחצר אחרת אסור לפותחה לחצר דזה בכל גווני, היינו אף אם סתום אסור, ובבנה עלי' מותר בפתחה לבית, וא"כ לא שנה הרמב"ם דין דיכול לפותחה, כיון דמיירי בבית שהיתה לחצר אחרת.
ואילולי דברי הכ"מ הייתי אומר, דהרמב"ם מפרש, בבית לא יפתחנה אף דרך ביתו לחצר, מטעם קפנדריא, דגבי בית כתב בלשון, אינו יכול לפתוח פתחו לחצר השותפין, והיינו אפילו פתח הבית, משום דבית הא פתוח הוא לחצר אחרת, ולא מיירי הרמב"ם בתקנתא דסתימה, ובבנה עלי' ע"ג ביתו, כתב בלשון, לא יעשה לה פתח לתוך החצר, דבעלי' דאין לה פתת לחצר אחרת, האיסור דוקא מפני שעושה הפתח לתוך החצר, אבל בבית דיש לה פתח שם האיסור משום דפותח פתח לחצר השותפין ואף דרך ביתו עקרי פתח לה פתח לחצר השותפין..
ולפי זה מוכח מהרמב"ם דהאיסור בפתוח, דשמא יעשו בני החצר קפנדריא, דהרי הרמב"ם לא סבר דהחששא שמא יכניס בה דיורין, וא"כ בשאלה זו, הרי הרפת פתוח לחצר אחרת. ולרחוב אחר שיכלו לעשות קפנדריא, בודאי דיכולים למחות השותפין.
וכיון דהכ"מ והנתיבות סוברים דיש קפידא משום קפנדריא, בודאי דיש בידם למחות, וגם יש להם למחות מטעם אחר, דהרי איתא בגמ' דהי' לו פתח אחד לא יעשנו שנים, משום דמצי לומר בחד פתחא מצינא דאצטניע, בתרי פתחים לא מצינו לאיצטנועי, א"כ הכא בתחלה הי' יכול לכנוס דרך שער אחד, הפתוח להרחוב, ועתה יוכל לכנוס להחצר, דרך החצר של המוכר, וגם דרך השער הקודם וא"כ הוי תרי פיתחא, וא"כ יוכלו למחות, דבתרי לא מצינא. ד) ובדבר הד"ת שהי' לפני הדר"ג ועוד אחד, ויצא עפ"י פשר שזוכה זכות לעבור דרך חצירו, ויתן לו סך חמשה ועשרים רו"ב, וקבעו לו זמן שלשים יום, ולא נתן לו לזמן ההוא, ואומר הרב שבסוף הגמר אמרו אם לא ישלם יאבד זכותו, והדר"ג אין זוכר, ומבקש הדר"ג לכתוב דעתי, אם אבד זכותו, שלא יוכל לדין עוד הפעם, או רק דהפשר נתבטל, שקנו על זה, אבל יוכלו לדון מחדש.
לדעתי אילו היו מפרשים בפירוש שבאם לא יתן לזמן המוגבל יאבד זכותו, ולא יכול לתבוע, אפשר דגם זה הוא בכלל הפשר, דמהו פשר כדי לעשות גמר להסכסוכים, וא"כ אם יכול למשוך הרבה זמן, הרי לא נגמר הסכסוכים, אלא דזהו דוקא, אם התנו מפורש, ועתה אחרי דהדר"ג אין זוכר, הנה בעיקר אם יש קיום להפשר, אחרי דלא נתקיים התנאי, יש לומר כי בזה הדין שבטל הפשר, אחרי שהרב השני אומר, כי תנאי הי' בדבר, והרי זה דומה לדין שמובא בחו"מ סימן מ"ו סעיף ל"ז דתנאי מעקר קא עקר, וא"כ הכא הרי הרב עוקר עדותו, שיש לו זכות בהחצר, והתם ג"כ מיירי שהעד שאומר אינו תנאי, אומר שאינו יודע מזה, אך באופן אם אין עדים על עיקר הפשר, אבל להפקיע שלא יוכל לדון עוד הפעם, הרי הרב הוי רק עד אחד, כיון שהדר"ג אין יודע, ובענין לחייב שבועה תלוי מה שאומר התובע. אם גם הוא טוען שיודע, ושהנתבע יודע שכך הי' הפשר, היינו אם טוען בריא, ומפני דהרי הוי עדות קרקע דלא שייך בזה מחויב שבועה ואינו יכול משלם.
ואולי יש לפרש דטעמא דהרי"ף דמפרש דאימתי מותר בלקח בית בחצר אחרת ופותח לתוך ביתו, ולא לחצר, דווקא בסותם פתחי, משום דאם לא יסתום פתחו שלחצר אחרת, א"כ יש טענה דבשני פתחא לא מצינא לאצטנועי, דהרי עתה יוכל לכנוס להחצר, משום דרך השער, ודרך ביתו שבחצר אחרת, וא"כ הוי טענה דפתח אחד, אין יכול לעשות שני פתחים.
ומפני אפיסת הפנאי אקצר, והנני בזה ידידו מוקירו ומכבדו ומברכו בכל טוב.