שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
חושן משפט · סימן סח בדין הכחשה והזמה ביחד. ובמודה מעצמו שהפיל שן עבדו. ובהילפותא דדבר דבר מממון
רב ברכה לכבוד ידי"נ הרב הגאון המובהק המפורסם לשם ולתהלה כש"ת מו"ה משה אביגדור עמיאל שליט"א. אב"ד בק"ק אנטווערפען.
ידידי!
קבלתי את ספרו היקר דרכי משה והנני לתת בזה את תודתי, ובאמת הגדיל לעשות כי סלל דרכים העמיק הרחיב בתבונה רבה. לנתח ולפרק ולחדש כיד ד' המוכה עליו. ולאות כי קראתי דבריו היקרים, הנני לכתוב כזה הערה.
א) והנה כת"ר בפרק ח' שמעתתא א' פלפל בחכמה לתרץ הקושיות שהקשו על הרמב"ם דס"ל (בפי"ח מה' עדות ה"ב) דהכחשה והזמה ביחד לא הוי רק הכחשה, והקשו מהא דפלוני רבעני (בסנהדרין ד' ז' ע"ב) דכשיזומו אותו יהי' הכחשה והזמה, ומהא דמאן דמסהדי אבתים, שבב"ב (ד' כ"ט ע"א), וכת"ר פלפל בחכמה בכשרון רב.
אכן אני עומד משמים, דלדעתי לא אמר כלל הרמב"ם דהכחשה והזמה ביחד לא הוי הזמה, רק דהרמב"ם ס"ל דהזמה איננו עיקר מה שאומרים עמנו הייתם במקום אחר, רק דעיקר גדר הזמה שתסיר גופא של עדים, שמגוף העדים יהי' ראי' שלא ראו הדבר, היינו אם אומרים העדים הראשונים ראינו שראובן הרג את שמעון במקום פלוני:
ובאו העדים השניים ומזימים אותם ואומרים היינו עמכם במקום אחר. וא"כ הרי לא ראיתם העדות. ומגופם של העדים מוכח שלא ראו העדות, ונתברר ששקר העידו מגופם, אבל אם אומרים שראו את העדים עם ראובן ושמעון במקום אחר א"כ של העדים אין ראי' שהעדות שקר, שהרי יכול להיות שהרג במקום ההוא, או לוה במקום ההוא, וא"כ אין זה הזמה כלל, רק עדות שהעידו שקר שהיו במקום אחר, אבל עיקר העדות יכול להיות אמת, אחרי שהיו העדים ביחד עם ראובן ושמעון. אלא דמוסיפין עוד לומר, וראינו במקום האחר, שלא הרג או לא לוה, וא"כ הוי רק הכחשה ולא הזמה כלל וכלל, דגדר הזמה הוא שמגופם של עדים יהי' ראי' שלא ראו העדות, והכא כשמעידים, שהיו ביחד העדים וראובן ושמעון, אף שהוא במקום אחר הלא יכול להיות ששם ראו המעשה, ולדעתי בחינם הרעישו על הרמב"ם, ודבריו ברורים, אבל אם באו ואמרו היינו עמכם ומם ראובן לבדו או עם שמעון לבדו במקום אחר, אז הוי הזמה מעליא, אף שיש כאן גם הכחשה, דלא גרע מהכחשה תחלת הזמה.
ב) בשמעתא ב' פרק ה' שהאריך בטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב, דהטעם הוא דגדר רוב הוא רק בספק לא בבריא, כן ביארתי בספרי לבו"מ בסימן כ"ח, אלא דשם הוכחתי דזה דוקא אליבא דהרמב"ם דס"ל דעיקר אזלינן בתר דעת מוכר, א"כ יכול לומר בריא לי שמכרתי לשחיטה, אבל התוספ' ס"ל דאזלינן גם בתר דעת לוקח, א"כ הרי המוכר לא יוכל לומר בריא, ובב"ק בהמניח פירשו בתוס' דהיכא דיכול לומר בריא אף רב מודה דאין הולכין אחר הרוב.
ג) ע"ד הקושיא שהקשה הש"ך על הרמ"א שפסק (ביו"ד סי' רס"ז סעי' מ') דאם הודה האדון שהפיל שן עבדו בזה משמתין אותו עד שיוציאו לחירות, שהקשה הש"ך מטבי עבדו של ר"ג דלחד מ"ד הודה שלא בבי"ד וא"כ אמאי לא הוציאו לחירות, שבענין זה פלפל כת"ר בחכמה בשמעתא, והקושי' הזאת לא תירץ, ואנכי בארתי דמאן דס"ל דמועיל תפיסה בזה"ז ומשמתינן לי', ע"כ סובר שיש חיוב לצאת ידי שמים אף בלא בי"ד, בקנס, דאל"כ לא היה מועיל תפיסה ולא היו משמתין אותו אכן אימתי יש חיוב לצאת ידי שמים, רק היכא שחיוב התורה שחייבה אותו לעשות, אבל אם הדבר נעשה מעצמו, הרי לא רמי התורה חיובים על הנידון, ובשור תם תליא, אי אמרינן בע"ח הוא, חייבה התורה אותו לשלם וע"י בי"ד גובין, ובלא בי"ד מועיל תפיסה ואם הוחלט השור אז לא רמי התורה חיובים על המזיק משו"ה כתב ר"ת דמה דמועיל תפיסה בקרן הוא מטעם תקנה.
והנה גמ' דילן דאיתא, אמר ר"ג אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות אף שלא כתב גט שחרור, ע"כ דסובר ר"ג אין צריך גט שחרור, ולדידי' פירוש הכתוב לחפשי, שנעשה חפשי מעצמו (ע"י בי"ד), וישלחנו רבויא הוא כדאיתא בקדושין, א"כ אין כלל חיובים על הר לעשות, משו"ה היכא שאין ביד בי"ד לפסוק אין מועיל תפיסה ואין חיובים על הרב, אבל הירושלמי בשבועות שמביא ראי' דאין בקנס לצאת ידי שמים, שם איתא הגירסא טבי עבדי עילה מצאתי לשחררו, א"כ חיוב השחרור על הרב לשחררו, א"כ אם היה חיוב לצאת ידי שמים בקנס, מקשה הירושלמי מדוע לא שחררו, ע"כ דאין בקנס חיוב לצאת ידי שמים, אבל לגמ' דילך דהגירסא יצא לחירות, סובר ר"ג דאין צריך גט שחרור א"כ אין כלל חיובים בשחרור על הרב אליבא דר"ג, משו"ה לא שחררו, אבל למאן דסובר שצריך גט שחרור, חיוב השחרור על הרב.
א"כ אליבא דהלכה שצריך גט שחרור, אם הודה האדון בזה"ז משמתינן לי' עד דעביד החיובים שעליו.
ד) ובדבר קרא דעפ"י שנים עדים יקום דבר שזכר כת"ר בפתיחתו, הנני להודיעו מה שתרצתי הקושיא שמקשה הקצוה"ח כיון דילפינן דבר דבר מממון א"כ מהכא נפקא לן בקדושין דבלא עדים לא חל כלל הקדושין, ובממון הא לא איברו סהדי אלא לשקרא עי"ש שמביא דברי הרשב"א דגבי ממון נאמר קרא בהכחשה, ומקשה אעפי"כ מנא לן לחדש בקדושין מה שאין בממון אחרי דילפינן להו מהדדי.
ואמרתי על זה, דהנה הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות גירושין הלכה י"ג, ז"ל ומנין שיתנו לה בפני עדים הרי הוא אומר על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר ואי אפשר שתהי' זו היום ערוה והבא עליה במיתת בית דין ולמחר תהי' מותרת בלא עדים עכ"ד, ולכאורה תמוהים מאד, אם יש גז"ש למה לנו הסברא, ואם יש סברא שיצטרך עדים למה לנו גז"ש.
ואמרתי שהרמב"ם שונה לנו דברי הגמרא בתחלת גיטין דאיתא שם בזה"ל, הכא אתחזק איסורא דא"א הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים, שיש שפירשו דבעי דוקא תרתי, אתחזק. ודבר שבערוה, ויש שפרשו, דאו אתחזק, ואו דבר שבערוה, בעי שנים עדים.
אכן הרמב"ם מבאר לנו פירוש אחר. דהנה בקדושין ס"ד איתא, אי מה ממון הודאות בע"ד כמאה עדים דמי ה"נ, הכי השתא התם לא חב לאחריני כו', והרמב"ם אין מפרש כמו שמבארים דאין נאמנות להאשה מפני שחב לאחרים, דאטו איננה בעלים על עצמה, וכמו אם יודה אחד לחברו על חפץ שבביתו שהוא של אחר, האם נימא שהוא חב לאחרינא, מפני שמעתה לא יוכל למכור, אכן כונת הגמרא כן, דקשית הגמ' אי מה ממון הודאת בע"ד כמאה עדים, וא"כ העדים הוי רק לידיעת הדברים, לא לקיום הדבר, דהדבר נעשה בלא עדים. ה"נ בקדושין נימא דעדים הוי רק לידיעת הדברים לא לקיום, (וזה הפירוש בקושית הגמ' מפרש גם הקצות כן), וע"ז משני, התם לא חב לאחריני, פירוש כיון דקרא כתוב עפ"י שנים עדים יקום דבר, א"כ אמרה התורה דבלא עדים לא קם הדבר, שהרי אמרה התורה יקום הדבר עפ"י העדים, אלא דבממון דאין הענין נוגע וחב לאחריני כל זמן שאין הכחשה שאם החפץ של ראובן או של שמעון, אם המכירה מכירה, או אם ההלואה חיוב איננו נוגע וחב לאחרינא, א"כ לא הוי כלל הענין דבר לנו, וא"כ אימתי הוי "דבר" לנו, רק כשנפל הכחשה ביניהם, ועלינו לפסוק הדין, א"כ הדבר הוא רק בהכחשה, א"כ הדבר רק ידיעת דברים, משו"ה בממון לא בעי עדים לקיום.
אבל בקדושין מה שהיא נעשית מקודשת ונעשית א"א לכל העולם, הרי זה חב לאחרינא, שהרי הענין נוגע לנו אף בלא הכחשות, א"כ עצם הקדושין הוי "דבר" והתורה אמרה שה"דבר" יקום רק עפ"י עדים, א"כ אמרה התורה שהקמת הדבר הוא דוקא עפ"י עדים.
וכל זה הוא לקדושין, אבל בגירושין הא היא הותרה לכל העולם. (ומה שכתבו בתוס' דנאסרה לכהן כמובן הוא דוחק, דבגיורת וגרושה מקודם מהו הדין) לזה קאמר בגמ' כיון דאתחזיק איסורא דא"א (פירוש והבא עלי' בחנק, שהיא ערוה לכל העולם) ועתה ע"י הגט ניתרת, א"כ הגרושין עצמם הוי "דבר" מה שניתרת והדבר הזה הוי דבר שבערוה כפירוש דאילו הי' רק דבר מבאיסור לא בעי עדים) ודבר שבערוה הא בעי עדים דילפינן דבר דבר מממון.
וכל זה מבאר הרמב"ם, דזה ילפינן ד"דבר" שבערוה בעי עדים לקיום הדבר מקרא דעפ"י שנים עדים "יקום" דבר. ומהו הדבר, זה שאי אפשר שהיום היא ערוה ועתה היא מותרת, זהו הדבר אחרי שהוא שייך לנו.
ועפ"י הכלל הזה דהפירוש בקרא עפ"י שנים עדים יקום דבר, דבלא עדים לא קם הדבר, חדשתי בספרי לבו"מ בחיוב המלקות והמיתה, אחרי שעלינו חיוב לדון ג"כ הוא דבר, ובעי עדים לקיום הדבר. היינו החיוב של המיתה והמלקות, ובזה ישבתי בספרי לבו"מ בסימן ל"ט, קושית התוס' דף ל"א ע"א ד"ה דאי אית לי', באופן טוב מאד, ועיין עוד בספרי סימן מ"ב. ובזה הנני ידידו מברכו שיזכה לעלות לרגל כברכת ידידו. עה"ק חברון יא ניסן תרפ"ח.