שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אורח חיים ויורה דעה · סימן לז
בענין הנ"ל ידי"נ הרב הסאוה המאוה"ג חותם תכנית עדיו לגאון מוה"ר אברהם אלי' קאפלאן שליט"א
מכתבו היקר קבלתי, והנה אחרי אשר כתב כתר"ה כי בארץ אשכנז כבר הורו זקנים להתיר ליכנס לכהנים לבית שהמת בתוכו רק שהגג סדוק ברוחב טפח וכן עשו מעשה בכמה מקומות, אני אומר כי לדינא בודאי מותר להם לעשות כן. אחרי שיש להם על מי לסמוך על כמה גאונים שפירשו בדברי הרמב"ם כפי שכתב כתר"ה בשמם. וכדאמרינן נהוג עלמא כתלתא סבי, ובודאי לדינא אין להם להתחשב עם דעתי כלל אחרי שנעשה הבנין עפ"י הגאונים. וע"כ כל מה שהנני כותב לא להורות, אך לדידי הנני כותב דעתי, אשר לענ"ד מקום הניחו לי להתגדר לברר שיטת הרמב"ם הברורה, כי לדעת הרמב"ם אהל מטמא מצד עצמו לא מטעם שהוא ממשיך את הטומאה, וזאת היא שיטתו גבי סוכה שסמכה לכותל שהי' בו טומאה רצוצה. וכן גבי בית שחצצו מארצו, ומשו"ה אם טומאה בבית וכלים בכותל או איפכא טמאים, דאילו הי' אהל מטעם המשכה היו טהורים, וכמו שביארתי במכתבי הראשון, ומה שכתב כתר"ה לגבי חלון, וכתב מטעם דבטל לגבי בית. דעיקר הדבר נדבר להלן, אכן גם זה נוגע רק אם נימא דאהל מטמא מצד עצמו ולא מטעם המשכה. דאם אינו מטמא אלא מטעם המשכה איך יטמא אחרי שהכותל בעצמו חוצץ בפני הטומאה, ומה יועיל ביטול החלון לגבי הבית.
ומה שחתר כתר"ה למצוא מקום לדברי הרמב"ם שכתב בית שנסדקו גגו וכתליו, לפי דברי, הראי' הוא מכל הנ"ל, וגם ממקומו הוא מוכרע, שהרי איתא במתניתין "בית" שנסדק, ואיפוא מצינו לשון בית על הגג, אם הי' הפירוש במשנתינו דהגג נסדק, הי' לכתוב גג בית שנסדק, אכן עתה דשנה לנו רבי בית שנסדק, הכונה שכל הבית נסדק, היינו הגג והכתלים אז נקרא שנסדק הבית.
מה שכתב כתר"ה להקשות על דברי שכתבתי דכיון דהוי אהל שהמת בתוכו משו"ה מטמא היכא דסוף טומאה לצאת, והקשה כת"ר א"כ ברישא היכא דטומאה מבחוץ וכלים בפנים לא בעינן שיסדקו גם הכתלים, וא"כ למה שנה הרמב"ם ברישא שנסדקו הגג והכתלים. ולומר דנקט ברישא משום סיפא זה דוחק עכ"ד כתר"ה.
הנני מפני החפזון לא ביארתי כל ספיקותי, דהנה היכא דאין למת אהל אחר אז אף שאין יכול להמשיך אעפי"כ האהל מביא הטומאה, כמו בסוכה שסמכה לכותל שהי' בו טומאה רצוצה, אכן, אם יש להטומאה אהל וגם להכתלים אהל ומחיצה סותם ואין סוף טומאה לצאת אז מציל כמו בית שהמת בתוכו וחישב להוציאו באחת מהן דשאר הפתחים טהורים, והי' לי ספק היכא דהחיבור עושה לאהל אחד אכן יש סדק למעלה, אם הסדק הזה עושה לכלים אהל בפני עצמו לחצוץ כמו בפתח סתום דאין מטמא אלא בסוף טומאה לצאת, דרק אז דינא דאין מציל, או דאין מציל אלא אם יש עוד סתימה, אבל סדק בלא סתימה אין עושה לשני אהלים, כיון דמחובר נינהו ע"י הכותל, ואף באין סוף טומאה לצאת, וטמא.
ולכאורה מדברי הרמב"ם שכתב גם ברישא באופן שנסדק הכותל, ע"כ דהיכא דמחובר ואין סתימה אז אף באין סוף טומאה לצאת טמא, משום דהוי אהל אחד, ואהל שהמת בתוכו מטמא אף בלי המשכה, וכיון דאין סתימה לא נאמר דין דכלים שיש להם אהל האהל מציל, אך הלא אפשר לומר דמשום סיפא נקט הרמב"ם נסדק הכותל והגג, וגם הא אפשר לומר דהיכא דנסדק הגג לבדו בעי דוקא כחוט המשקולת אף ברישא, משו"ה נקט הרמב"ם גם ברישא, והעיקר משום דבמשנה נקט בית שנסדק ופירוש "בית" שנסדק הוא הגג והכתלים שאילו היו נסדק הגג לבדו הוי צריך לשנות "גג" בית שנסדק, משו"ה כתבתי רק באופן שסוף טומאה לצאת. רק אז הכלים טמאים בנסדק הגג לבדו, משום דאולי נקט גם ברישא משום סיפא, אכן אם יאמר כתר"ה דזה דוחק:
אז יהי' מוכח דגם באין סוף טומאה לצאת, היכא דאין סתימה לא נאמר דאהל מציל על הכלים מלטמא. דהאי דינא נאמר דוקא אלא היכא שיש סתימה, אבל היכא דאין סתימה אין מציל אף באין סוף טומאה לצאת, ואף היכא שאין יכול להמשיך. היינו היכא שיש סדק, משום דהוי כמו סוכה שסמכה לכותל, משום דהוי אהל שהמת בתוכו.
מה שהקשה כתר"ה על דברי הרמב"ם שכתב בפי"ד מהטו"מ, ז"ל, חלון העשוי לאורה שאין עליו תקרה אלא גלוי הוא לשמש וכו', היתה טומאה בבית ובא אדם ונסמך לחלון זה של מאור טמא עכ"ל הרמב"ם, וע"ז כתב כתר"ה, ז"ל, הרי שלא כתב שהכניס האדם את ידו אלא שנסמך לו בחוץ בלי האהלה כלל, אלא שהוא נוגע בקצה אוירו של חלון ובלי האהלה טמא מ"ט עכ"ד, ומפני זה כתב דהטעם הוא משום ביטול החלון להבית.
אכן לדידי נראה, דאף אם החלון בטל להבית, אעפי"כ החלון אין מטמא בעצמו, דהרי הוא עץ, וגם אויר אין מטמא אלא הכא הרמב"ם וכן הר"ש קיימי הכא הדין דטומאה יוצא מבית לבית בפותח טפח,. משום דדין הוא דבית שיש בו טומאה כל הבית כאילו מלא טומאה, ואם עומד אצלו בית או שעשו אהל סמוך להבית על החלון שהוא בהכותל, הטומאה יוצאת מן הבית אל האהל המחובר והנסמך להבית, משו"ה אם בא אדם ונסמך לחלון שהוא בכותל, הרי הוא עתה כאילו יש עוד אהל, שדין הוא היכא שיש פותח טפח או חלון שעשו למאור, הטומאה יוצאת להאהל שנסמך ואדם חלול הוא הצד העליון ממשיך הטומאה ומכשר על עצמו בלא טעמא דחלול, דכיון דדינא דחלון מוציא הטומאה. א"כ אם דבקו להחלון דבר שמקבל טומאה בודאי שהוא טמא שהרי נגע בהטומאה, דאילו לא הי' דין דהטומאה ממלא את כל החלון. איך הי' מוציא טומאה לבית השני, ע"כ דהלמ"ס דכל החלון מלא טומאה בכל האופנים בין היכא שבטל או לא בטל אם אך יש לו דין חלון ושיעור להוציא הטומאה, ע"כ דדין הוא כאילו כולו מלא טומאה, והכא מיירי בחלון שהוא בכותל מן הצד וארובה שבבית ונסמך למעלה, שם יהי' ג"כ הטעם משום שנסמך ממשל הטמאה, דכל שלא הניח הפסק הוי כאילו נגע בטומאה עצמה, משום דכל הבית הוא מלא טומאה עד שבלי הפסק הטומאה הנמשכת, וממילא הדין דממשיך, ובארובה בודאי אין חילוק בין היכא שהכלים מונחים למטה או למעלה, אם יגעו ממש סמוך למטה לכשנגד חוט המשקולת שימשך מלמעלה למטה. בודאי יהי' טמאים. שהרי הם נוגעים בהטומאה, דכל הבית כמלא טומאה, ורק אם יהיו מונחים בהפסק מכנגד חוט המשקולת בין למעלה בין למטה יהיו טהורים, ודברי הרמב"ם ברורים באם נסמך להטומאה בלי הפסק מקבל טומאה, שהרי זה הוא הדין דטומאה יוצא מבית לבית דרך חלון.
ולפי זה אין חילוק כלל אם בטל החלון או לא, ורק לענין שיעורא דחלון להוציא, יש חילוקים אם נעשה למאור או לא, והנך דינים הוא לסתימת החלון, היינו באיזה אופן בטל החלון ואז הוא סותם, ואדרבה היכא שהוא בטל אז הוא סותם ואין מוציא הטומאה, ואם יסמך היכא שהוא בטל אז לא יטמא, וכן הוא מבואר בראב"ד שהביא כתר"ה בפ' ט"ז מהלכות טו"מ, שכתב חילוקא בין סופו להבנות, היינו לפי פירושו בתוספתא דקאי לענין להוציא טומאה. בזה כתב הראב"ד דכיון דהסדק סופו להבנות, משו"ה אין מוציא הטומאה, וא"כ בודאי אילו הי' הדין דבטל החלון להבית אז אם הי' נסמך לחלון לא הי' טמא, ואדרבה כיון שנעשה למאור חשוב ולא בטל, משו"ה כולו מלא טומאה, והנוגע בחלון ממש, שאילו הי' דף הי' יוצא הטומאה לתחת הדף, בכה"ג הנוגע בו טמא, כנלענ"ד.
אכן כ"ז הנני כותב רק דעתי לעצמי, אבל בני אשכח שכבר הורו להם להתירא בודאי דיכולין לסמוך על זה. הנני בזה ידידו מוקירו. יום ג' לחדש אדר ב' שנת תרפ"א