אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אורח חיים ויורה דעה › סימן לו

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אורח חיים ויורה דעה · סימן לו

סימן לה

אם אפשר לעשות תקנה לכהנים שיוכלו לעמוד בשעת ההספד ע"י בנית בית מיוחד לפני פתח האהל שהמת בתוכו, וגג הבית עם כתליו יהיו משוכים מאהל המת יותר מד' טפחים, או שבאמצע התקרה של הבית המיוחד יעבור סדק רחב שבל סנענטימעטר מכותל לכותל ואת המת יוציאו דרך מחצה השני. ידידי הרב המאוה"ג עדיו לגאון מו"ה א אברהם אלי' קאפלאן נ"י. מכתבו היקר קבלתי בע"ש. ובאשר כת"ר יאיץ שאכתוב תיכף תשובה, ע"כ יסלח אם אבוא בקצרה

הנה כת"ר פנה אלי שאחוה גם אנכי דעתי בדבר שאלה הבאה לפניכם מקהלת עיר ווירצבורג, שבונים אהל המתים, ורוצים לעשות תקנה לכהנים שיוכלו לעמוד בשעת ההספד, ובדעתם לבנות בית מיוחד, לפני פתח אהל שהמת בתוכו, וגג הבית הזה עם כתליו, יהיו משוכים מאהל המת יותר מד' טפחים, אולם לאחר ההספד אין להוציא את המת מן האהל אל הקבורה רק דרך. אותו הבית המיוחד, מהו לכהנים לעמוד שם בבית המיוחד, בשעת ההספד, אע"פ שסוף טומאה לצאת, ועוד שאלו שאפשר להם לבנות באופן כזה שיהא הבית המיוחד, סמוך אל אהל המת בלי הפסק, אלא שבאמצע התקרה של הבית המיוחד יעבור סדק רחב 10 סענטימעטער מכותל לכותל, והוא יהיה מפסיק בין המחיצה שהמת שם,. למקום שהכהנים בו, ואת המת יוציאו דרך מחצה השני.

וע"ז כתב כת"ר, דהשאלה הראשונה, נוגעת בדברי הרמ"א יו"ד סי' שע"א סעי' ד', שכתב בשם י"א לאסור לכהנים לצאת דרך שער העיר, משום סוף טומאה לצאת, והש"ך לא התיר. בבית של צדוק הדין, אלא בפתח אחד, אכן הגר"א דחה דברי הי"א, מתוך תוספתא מפורשת, ובהגהות דגול מרבבה, דחה זה ממשנה א' פי"א דאהלות, אכן כתב הדגול מרבבה, דמדברי הרא"ש, שכתב וכלים בחוץ בסדק, משמע דתחת התקרה טמא, אף שיש הפסק סדק, וכתב כתר"ה דט"ס בדברי הרא"ש, וצ"ל חוץ לסדק, ולפי זה אין ראיה מהרא"ש. אכן כתב דהגאון ר' משה זכות כתב:

בשם המהרי"ט והמבי"ט בהסכם מהר"ש אבוהב, שדעת המחמירין אין להם יסוד, ורק חששו משום שמא יבוא המת בפתע פתאום, והכא בבית אין לחוש, וע"ד תיקון הבית, כתב שיש להתיר, ממשנה דפי"א, דבית שנסדק, טומאה בפנים וכלים בחוץ. אם יש סדק כחוט המשקולת כלים בחוץ טהורים, ומסתימת לשון המשנה משמע דבעי רק סדק בתקרה ולא בכתלים, והרמב"ם שהצריך סדק בכתלים יחידאה הוא. וכתב בשם ירחון אחד, שכתבו גאונים שאם יש סדק בתקרה בלבד מותר לכהנים לשהות שם, וכת"ר מצדד, לההיתר הראשון, באשר ההיתר השני הוא נגד פסק הרמב"ם אף שיש להתיר מטעם שהרבה מהראשונים סתמו דבריהם.

א) הנה בעיקר הדין מסכים אני לדעת כתר"ה לעשות אופן הראשון, היינו שהבית שבו ההספד יהיה משוך מן אהל שהמת בו יתר מד' טפחים, אף כי לדעתי, דברי הי"א שהחמירו לצאת לכהנים דרך שער העיר משום שסוף טומאה לצאת, יש להם יסוד גדול, אעפי"כ בכה"ג לדעתי מודים הם שמותר, משא"כ ההתיר השני, שיהיה הסדק בגג ולא בכותל, הוא ספק דאורייתא, וכמו שאבאר.

הנה מה שכתב המע"מ, והש"ך הביא דבריו:

דמה שכתב בפסקי מהרא"י דאף דברי הי"א שאוסרים לכהנים לצאת דרך שער העיר, מפני שסוף טומאה לצאת, אעפי"כ בבית של צדוק הדין מותר, משום דאדרבה אותו הפתח בא לטמא, זה כתב המע"מ שטעם זה יספיק רק בבית שאין בו אלא פתח אחד שבו מכניסין ומוציאין את המת, אבל אם יש בו שני פתחים:

שפתח אחד מכניסין ובפתח אחד מוציאין הרי הפתח השני מוציאין ממנו, ואסור ליכנס בו, לכאורה הדברים מרפסין איגרי, דא"כ אמאי מותר בפתח אחד, נהי דמאי שמכניסין בו הוא מטמא את האהל, אבל הלא אח"כ מוציאין, וא"כ הרי הפתח הוא מקום שסוף טומאה לצאת, וא"כ יהיה אסור ליכנס מפני שאח"כ מוציאים ממנו. וכי בשביל שעוד יטמאו אותו מקודם ע"י הכניסה, יהיה מותר, והרי גם שער העיר מטמאין אותו במה שמביאין שם.

ומה שכתב מהרא"י ע"ז, דאין דנין ק"ו מהלכה, והאי דינא שסוף טומאה לצאת, הוא הלממ"ס, אין זה ענין לנידון דידן [דאיתא בגמ' קדושין ד' ד' דלא שייך למימר בבוגרת מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב, משום דהא בוגרת היתה מקודם נערה וא"כ מה לי מקודם מה לי לאחר כן], הא הכא לא מדין ק"ו אנו אוסרים, אלא מטעם, דהרי אח"כ יוציאו את המת דרך הפתח הזה, ולי"א הא אף שאין המת עדנה באהל השער, ג"כ אסור ליכנס, וכי בשביל שמקודם עוד יטמאו בכניסה משום זה יותר היציאה, ועכצ"ל דכונת המהרא"י, דהלכה למ"ס לא נאמר אלא היכא דסיבת ההוצאה את המת לתוך השער וכדומה, הוא כדי להוציאו לבית הקברות, אבל הכא בבית של צדוק הדין מה שמביאין את המת הוא רק כדי לומר עליו צדוק הדין שם באופן כזה לא נאמר סוף טומאה לצאת, א"כ לפי"ז אף היכא שיש שני פתחים, אבל אם הוא באופן שאילולי משום צידוק הדין היו נושאים אותו דרך אחר, ורק משום אמירת צדוק הדין נושאים אותו דרך בית של צדוק הדין. א"כ הבאתו לבית לא משום הוצאה רק משום טומאה, בכה"ג לא אמרינן סוף טומאה לצאת, וצריך לדחוק בדבריהם דגם כונתם כן. דהיכא שיש שני פתחים יוכל להיות באופן כזה שנושאים דרך בית צידוק הדין, דכן הוא ההוצאה שאין דרך אחר להוציא. אבל כשיש רק פתח אחד, ע"כ הוא באופן שאין דרך ההוצאה.

אבל כל זה הוא רק קודם שהכניסו המת לבית של צידוק הדין, לא אמרינן סוף טומאה לצאת, שמה יביאו אותו הוא לא כדי להוציאו, אבל אח"כ כשהביאו את המת הרי כבר הוא בית שהמת בתוכו, וא"כ עתה מה שיוציאו את המת הוא כדי להוציאו. בודאי בין בפתח אחד בין בשני פתחים, אסור לעמוד תחת הפתח שיוציאו, וא"כ הכא אף אם יש דרך אחר להוציא את המת לבית הקברות, אבל עתה כשהביאו כבר המת לאהל, שאז אין דרך להוציאו לבית הקברות, אלא דרך הבית המיוחד להספד, (דבודאי אין זה דרך להוציאו מבית הקברות ולשאת אותו דרך חוץ, כמו גבי שער דלא אמרינן הא אפשר לשאת אותו דרך מעלה), א"כ לדברי הי"א לכאורה אסור

ב) אכן הא כתב הגר"א והחכ"א ועוד גאונים, לסתור דברי הי"א, ממשנה פרק י"א מאהלות, דבית שנסדק שאם יש בסדק כחוט המשקולת לבית הלל, וד' טפחים אליבא דב"ש. אז כלים שבחוץ טהורים, אף שדרך הטומאה לצאת, ומה שהעיר הדגול מרבבה מפירוש הרא"ש שכתב כלים בחוץ בסדק, הרי דדוקא מה שכנגד הסדק, והנה כת"ר העיר בצדק דאי אפשר כלל לפרש בדברי הרא"ש שדוקא כלים בסדק טהורים. אבל לא מה שבחוץ, דא"כ גם הרישא טומאה מבחוץ מיירי ג"כ דטומאה בסדק, וא"כ אמאי הבית טמא, הא ארובה שבבית אם טומאה כנגד הארובה בין יש בה פותח טפח בין אין בה פותח טפח הבית טהור.

אכן מה שהגיה כתר"ה דצ"ל חוץ "לסדק" ולא כאשר כתוב בסדק, לדעתי הגהה זו ג"כ קשה, דכיון דכבר פירש הרא"ש ברישא, דטומאה בחוץ. הכונה, בצד הפתח וכלים בצד פנים לצד מערב, למה פירש בסיפא דכלים בחוץ הוא חוץ לסדק, מה הוסיף בסיפא יתר על הרישא ואם הי' צריך לבאר, שחוץ הכונה חוץ לסדק, למה לא ביאר זה ברישא.

אכן לדעתי אין כאן ט"ס, רק המדפיסים כתבי יתיר נקודה, וכתבו תיבה "בסדק" באותיות קטנות, וכן צריך להיות כלים בחוץ, "בסדק ארבעה" והאי בסדק קאי אדלקמי', על דברי ב"ש, דאיתא בדבריו, בסדק ארבעה טפחים ומה שציין הרא"ש תיבות וכלים בחוץ, או שחסר בינתים תיבה וכו', וכן צריך להיות, וכלים בחוץ וכו' בסדק ארבעה, או דתיבות "וכלים בחוץ"' שכתב הרא"ש הוא להודיענו הגירסא, דבמשנתנו הגירסא בין ברישא כלים "שבפנים", והרא"ש גריס וכלים בפנים ובסיפא הגירסא, כלים שבחוץ, ולכן כתב הרא"ש הגירסא "וכלים בחוץ", ואח"כ התחיל לפרש דברי ב"ש, שכתב בסדק ארבעה, ולדעתי הדברים ברורים, וא"כ מוכח דהיכא דנפסק הגג, גם הרא"ש מודה דמותר לשהות כהנים בצד החיצון אף שסוף טומאה לצאת, וקשה על דברי הי"א.

ועוד קשה לי על דברי הי"א, כיון דס"ל דאף שאינם תחת אהל אחד, ג"כ יש דין דסוף טומאה לצאת:

א"כ איך איתא במשנה, הארובה שבבית בזמן שהטומאה כנגד הארובה כל הבית כולו טהור, והרי הפתח ע"כ בצד אחד, א"כ סוף הטומאה לצאת, א"כ יטמא כל אשר בבית מטעם שסוף טומאה לצאת. ועוד קשה מזה על דברי הרמב"ם שכתב על משנה דפי"א מאהלות, דבית שנסדק, דוקא שנפרצו ג"כ כתליו, וכן כתב בפט"ז מטומאות, ז"ל, בית שנסדק גגו וכתליו ונעשה שני חלקים כ"ו, היתה טומאה בחציו הפנימי אם הי' רוחב הסדק כחוט המשקולת כלים שבחציו החיצון טהורין, הרי דכתב דוקא שנסדקו גם הכתלים אבל בנסדק הגג לבדו אין מועיל אף שהטומאה תחת אהל אחר, וא"כ אמאי בטומאה כנגד ארובה וכלים בבית, או כנגד הבית וכלים כנגד ארובה. אמאי טהורים הא הבית מחברן, אלא אף דהבית מחברן, כיון שאין הטומאה והכלים תחת אהל אחד, הכלים טהורין אף שהם בבית אחד, א"כ היכא דנסדק הגג לבדו אמאי טמא, הא כיון דנסדק הגג הרי אין הטומאה והכלים תחת אהל אחד, ואף דבטומאה כנגד ארובה או בכלים כנגד ארובה, דבר אחד אינו אהל, ובסדק הן הטומאה הן הכלים תחת אהל, אבל כיון דשני אהלים נינהו הלא במה יטמאו.

ג) אכן נראה לי, דלדברי הרמב"ם יש גדר אחר בטומאות אהלים, והאי דינא די"א דאסור לצאת דרך שער העיר, תליא באשלי רברבי, דהנה הרמב"ם כתב בפ"ז מהלכות טומאת המת הלכה ז', ז"ל, טומאה שהיא רצוצה בכותל וסמך סוכה לכותל הסוכה טמאה, שהרי נעשה הכותל צד מצידי האהל ואעפ"י שהצדדין טהורין לנגוע אילו לא הי' עליהן אהל, אבל משנעשה עליהן אהל האהל כולו טמא שהרי טומאה בתוכו.

וכבר צוח הראב"ד, כיון דנוגע מן הצדדין טהור, ואין כאן טומאה מן הצדדין, ובמה יטמא בזה שעשה מן הצד האהל, וע"כ פירש פירוש אחר בהמשנה.

ונראה לי, דהרמב"ם והראב"ד פליגי בדין אהל, הרמב"ם ס"ל, דהתורה אמרה אדם כי ימות באהל כל אשר באהל יטמא, דין הוא דאהל שיש בו מת הוא מטמא, לא מטעם שאהל ממשיך הטומאה, אלא כמו דאמרה התורה דקבר מטמא הקבר בעצמו, כן אהל שיש בו מת האהל עצמו הוא המטמא (כמו שאמרה התורה), וכל אהל שיש בו מת הוא בעצמו המטמא, אכן הראב"ד ס"ל דאין האהל מטמא, אלא דין הוא דאהל ממשיך את הטומאה מן הטומאה על הטהרה, וא"כ הוא דוקא ביכול להמשיך ס לא בשיש הפסק.

והנה היכא שיש כותל ובו טומאה רצוצה, דהנוגע מן הצדדין טהור, אעפי"כ כשסמך לזה אהל, הרי עתה הכותל והסוכה אהל אחד, ובאהל הלא מונח מת, ואילו הי' להמת אהל אחר. אז הי' דין דאהל השני של הכלים מצילים, היינו אילו היה בהכותל מקום הטומאה טפח על טפח ברום טפח ויש בו פתח (דאז אינו קבר סתום), אז היה אהל הכלים מציל, אבל כיון דאין למת אהל אחר, א"כ כל הסוכה והכותל אהל המת נינהו, ואהל שבו הכלים איננו אהל אחר, משו"ה לדברי הרמב"ם דסובר דאהל המת בעצמו מטמא, משו"ה בסמך סוכה, הסוכה טמאה, דהרי הסוכה היא אהל כזה שבה טומאה, אבל הראב"ד ס"ל, דאהל המת איננו טמא מצד עצמו, אלא משום שהוא ממשיך הטומאה, והכא האהל אין יכול להמשיך שהרי הצדדין שדין הוא שהנוגע בהם טהור הלא מפסיקין בין הטומאה וכלים, משו"ה סובר הראב"ד דטהור הוא.

ואזלי נמי בזה לטעמייהו, בדין המובא בהרמב"ם בפ"כ מהלכות טומאת מת הלכה ו', שכתב הרמב"ם ז"ל, וכן אם חלק הבית במחיצה בכלפי ארצו והיתה הטומאה בין המחיצה והארץ, כלים שבבית למעלה מן המחיצה טמאין, שאין האהלים מונעים הטומאה כמו שבארנו, היתה הטומאה למעלה מן המחיצה, כלים שבין המחיצה והארץ טהורין שהאהל מציל, וכתב ע"ז הראב"ד ז"ל, והלא דבר ידוע הוא שהאהל חוצץ אם אינו מקבל טומאה, אבל טעם המשנה מפני שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה ליכנס. ואדם גדול טעה בזה, ועיין בכס"מ שתמה ג"כ על הרמב"ם.

אכן לדברינו אזלי בזה הרמב"ם והראב"ד לטעמייהו, דזה ילפינן מקרא דארצו של בית כמוהו, א"כ הרי כשהכלים המה למעלה מן המחיצה והטומאה למטה, הנה לא נוכל לומר על האהל שלמעלה שאיננו אהל שבו המת, שהרי כיון שהקרקע בטל תשמישתו לגבי מעלה, א"כ הרי הוא אהל שבו המת, ומשו"ה מטמא את הכלים, ואין אהלים מונעים, שהרי אהל שבו מת אף שיש בינו ובין המת מחיצה, האהל עצמו טמא, אבל אם סתמוה הטומאה למעלה ולמטה כלים, הנה המחיצה שלמטה איננו אהל שבו מת, שהקרקע לא נחשב לאהל למה שלמעלה ממנו וכיון שיש לכלים אהל בפני עצמו, משו"ה טהור. אכן הראב"ד ס"ל דטומאת אהל מפני שממשיך הטומאה, והיכא שיש מחיצה הרי אין יכול להמשיך, משו"ה ס"ל דחוצץ.

ד) ואפשר עוד לומר, דזהו פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד בפרק שנים עשר מהלכות טומאת המת, דהרמב"ם כתב דטפח על טפח ברום טפח מביא את הטומאה, והקשה הראב"ד אמאי לא ביאר דחלל טפח פנוי בעינן, שאל"כ הטומאה ממעטת את האויר.

ולפי דברינו אפשר לומר דפליגי בזה ג"כ, דהרמב"ם דס"ל דדינא הוא באהל, א"כ נאמר דאהל שיש בו טומאה מביא את הטומאה, א"כ האי דינא נאמר על דאהל טפח שיש בו טומאה, א"כ לא עיינינן כלל על הטומאה, היינו דהטומאה אינו ממעט את הטפח, דהרי כן נאמר הלמ"ס דאהל טפח שיש בו טומאה, אבל הראב"ד ס"ל דדינא נאמר על ההמשכה, דאהל טפח ממשיך את הטומאה, א"כ כל זמן שאין חלל טפח אין מה שימשיך הטומאה.

ולפי זה אזלי הרמב"ם והראב"ד בדינא דבית שנסדק לטעמייהו, דהרמב"ם הצריך דוקא שיהי' סדוקים גם הכתלים, משום דהרמב"ם לטעמי', דדין דאהל הוא כדינא דקבר, דאהל עצמו שיש בו מת הוא בעצמו המטמא ולא מטעם המשכה, משו"ה להרמב"ם אם נסדק רק התקרה ולא הכתלים טמא היכא שהטומאה בפנים, משום דהא זהו הלממ"ס דבית שיש בו מת דהפתח שסופו לצאת טמא הוא, דאף דקי"ל אהל טפח מציל על הכלים מלטמא היכא דלהמת יש ג"כ אהל, ואף דמחוברים נינהו האהל מציל, וא"כ הכלים המונחים בהפתח מונחים באהל אחר כיון דסופו לצאת. בכה"ג אין האהל של הכלים מציל, ונטמא מטעם שהוא ג"כ אהל שהמת בו, שהרי הוא מחובר לאהל שהמת בו, וחיבורו אהלים כאהלים, וא"כ היכא דנסדק רק התקרה וע"י הכתלים מחוברים נינהו, אף שלמעלה הסדק גדול, אבל כיון דהאהל מחובר, הכא דהטומאה בפנים הרי אף החיצון הוי אהל שהמת בתוכו, ואהל שהמת בתוכו הוא בעצמו מטמא, ואין לטהר משום דלהכלים אהל בפני עצמו:

שהרי סוף טומאה לצאת, דאז אין ניתר מטעם אהל של הכלים, והוי כמו סוכה שסמכה בכותל דנטמאת הסוכה מטעם דהויא אהל שהמת בו בלא היתר אהל לכלים.

אכן הראב"ד לטעמי' דס"ל דטומאת אהל משום המשכה, והכא כשיש סדק בגג, הלא אי אפשר לטומאה להמשיך, משו"ה פירש פירוש אחר בדברי התוספתא והמשנה.

ופירוש הראב"ד, דפירש, דמתניתין ותוספתא קאי לענין להוציא את הטומאה, דב"ש ס"ל אינו מוציא את הטומאה עד שיהא בו ד' טפחים, קשה לי דא"כ הוי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, ואמאי לא תני להו בעדיות.

ולפי פירוש הרמב"ם. לדעתי מוכח כדבריו דבעינן דוקא נסדקו כל הכתלים, דאי ס"ד לא בעינן הסדק רק בגג, ואודות הכתלים לא איכפת לן:

א"כ האי דינא דחוט המשקולת בעינן בגג, וכ"ז שאין כחוט המשקולת מיקרי הגג מחובר לגבי דינא שסופו לצאת, וא"כ אף אם יהי' פתחים בארבע רוחות ויהיו כולם פתוחים יהיו טמאים דהרי קי"ל כולם נעולים טמאים. אף דעל כל חדא ספק א"כ גם בפתוחים על כל חדא יש דינא דסוף טומאה לצאת, אלא דבפתחים בלאה"כ בפתוחים טמאים. אבל עכ"פ דינא דסוף טומאה לצאת לא גרע בפתוחים מבנעולים, וא"כ באכסדרה אמאי לא ביארה המשנה דבעינן דוקא שיהי' הסדק כחוט המשקולת, דאל"כ כל הכלים שבהאכסדרה יהיו טמאים מטעם שכל צד הוי סוף טומאה לצאת, וכמו בפתחים נעולים דכל הפתחים טמאים, ע"כ דבגג הכל מודים דסגי במה שהוא, והא דבעי כחוט המשקולת לבית הלל, וד' טפחים אליבא דב"ש הוא בכתלים, משו"ה באכסדרה דאין כתלים לא חילקו.

ואין לומר דמיירי באכסדרה, ג"כ לב"ש בד' טפחים. ולב"ה בחוט המשקולת, ולר' יוסי בטפח, דא"כ למאי שנה רבי כלל דין דאכסדרה, הלא ק"ו הוא מבית שנסדק, אע"כ דשנה לנו רבי דבאכסדרה לא בעינן הנך שיעורים, ומשו"ה לא הביא הרמב"ם באכסדרה דבעינן דוקא כחוט המשקולת.

עכ"פ שיטת הרמב"ם שיטה ברורה, דהיכא שהוא מחובר לאהל של מת, הוי אהל שיש בו מת והוא מטמא מטעם דאהל המת הוא בעצמו טמא, אלא דאם יש לכלים אהל בפני עצמו ולהמת אהל בפני עצמו. אף במחוברים האהל מטהר:

אבל היכא דסוף טומאה לצאת אין אהל כלים מטהר היכא דהוא מחובר לאהל המת דביחד הוי אהל המת.

ולפי זה לא קשה מארובה שבתוך הבית. דהתם בין היכא דהטומאה נגד ארובה, בין היכא דהטומאה בבית והכלים נגד הארובה, הרי דבר אחד אינו באהל. וא"כ בין כך ובין כך אין הכלים מונחים באהל המת, משו"ה טהורים. אבל היכא דמחובר, דהוי אהל אחד, אף באין אופן להמשיך הטומאה, טמאים.

ועל דברי הראב"ד דס"ל דבעי דוקא המשכה, ומשו"ה מטהר בסוכה שסמכה לכותל, קשה לי איך יפרנס האי דינא דאיתא במתניתין, דטומאה בכותל שמחציו ולפנים הבית טמא כו':

וע"כ מיירי באין חלל טפח. דאילו הוי טפח הוי קבר סתום, וא"כ אמאי הבית טמא, הא אין מקום להמשיך הטומאה:

ע"כ כדברי הרמב"ם דאהל המת שיש בו טומאה הוא בעצמו מטמא, אף באופן שאין מקום להמשיך.

ה) והנה לפי זה לצאת הכהנים דרך שער העיר, בעיר שהבתים סמוכים ודבוקים זה לזה, או שמחוברים באיזה כותל, הא כל העיר ככותלי בית, אף שלמעלה פתוח, הוי כנסדקה התקרה, ושער העיר הוי הסוכה שסמכה לכותל של בית שיש בו מת, דכולי חדא אהל המת הוי.

אלא, שיש לטהר מטעם דאהל מציל על הכלים, אבל הא קי"ל היכא דסוף טומאה לצאת אין מציל, א"כ הרי האהל הזה הוי אהל שיש בו מת, דלדברי הרמב"ם טומאה דאורייתא הוי, ולדברי הראב"ד. אין מטמא כיון שאין בזה המשכה. נמצא די"א סברי כהרמב"ם.

אלא דכל זה הוא דוקא היכא דהמת הוא בבית שהוא מחובר עד שער העיר ע"י כתלים או מחיצות.

לפי זה בתיקון הא, שיבנו בית מיוחד שיהי' רחוק מן הבית שהמת בתוכו ד' טפחים. ולא יהי' לו חיבור אף ע"י מחיצה, בודאי דמותר, שהרי כיון שיש הפסק ולא הוי אף מחובר לאהל שהמת בתוכו, הרי זה דמיא לארובה שבתוך הבית, שאף שסוף הטומאה לצאת. אעפי"כ הכלים טהורים. מטעם דאין מונחים באהל שהמת בו, ואף אם נימא די"א דאסרי לכהנים לצאת דרך שער העיר סתמו דבריהם ואסרי בכל גווני:

היינו משום דילמא יהי' מת בבית שהוא מחובר, ולא ידעו החלוקים, משו"ה אסרי בכל גווני. אבל הכא בבית שהוא רחוק מן האהל, לא שייך למגזר, כמו דלא גזרו בארובה שבתוך הבית,

משא"כ בתיקון השני היכא שיעשו אהל אחד ויעשו סדק בהתיקרה, אם יהיו כהנים בשעה שהמת באהל השני, אם יהיו הכתלים מחוברים. להרמב"ם הוי איסור דאורייתא, משום דהוי אהל שהמת בו. ואף אם יהי' הכתלים ג"כ סדוקים, הלא יהי' חששא אם יעמוד שם איש, וכמו שכתב בשם ידידנו הרב הגאון הפר' האפמאן דהא אדם מערב הטומאה, וגם אם יושיט שם ידו יערב הטומאה.

ע"כ לדעתי נחוץ דוקא לעשות התיקון הראשון, ולעשות תקנה שהפתח שלצד אהל המת יהי' לו הסגר, עד שיצאו כל האנשים אז יפתח.

ו) שוב הראו לי שבתשובת רעק"א תנינא בסימן י"ח, הביא בשם החכם השואל האי חילוקא שכתבתי בין היכא שהבתים דבוקים לשער העיר. להיכא דהמה נפרדים. ודחה זה, ולענין דינא דלצאת דרך שער העיר כתב דלדברי הרמב"ם דפירש מתניתין דנסדק בלהביא טומאה, מותר לצאת, ולדברי הראב"ד אסור.

ולי נראה אדרבה להיפך. דלדברי הרמב"ם בודאי דאסור) דהרי היכא דמחובר שער העיר ע"י מחיצה להבית זהו ממש דין דנסדק הגג ולא הכותל, דלדברי הרמב"ם אסור, שהרי כתב דווקא בנסדק גם הכתלים, ולדברי הראב"ד אין ראי' לאסור, ויוכל להיות שהחכם השואל ג"כ כונתו הי' כדברי, ובודאי דהצדק אתו.

ומה שכתב רעק"א בשם כמה גאונים להתיר, מדברי הראב"ד דס"ל דכהנים בזמן הזה דכולם טמאי מתים מותרים לטמאות:

והנ"ל הקשה למה ציינו בימי האמוראים את המערות, לדעתי דברי הראב"ד רק לענין ליגע בטומאה, אבל היכא שבא לאהל המת דמחויב מטעם ביאה, בודאי דאסור, וגם אם נכנס בב"א מחויב שתים, וכן מוכח מדבריו בפ"ה מהלכות נזירות, וגם דבריו בפ"ג מהלכות אבל צריך לפרש כן, ומה שכתב הכסף משנה בפ"ג מהלכות אבל דלא ירד לעומק דברי הראב"ד. והקשה הלח"מ הא הכסף משנה ביאר דבריו בפ"ה מהלכות נזירות, וכתב דדבריו נראים נכונים בטעמם, פשוט דעיקר תמיהת הכסף משנה הוא על סוף דברי הראב"ד בפ"ג מהלכות אבל, שכתב ז"ל, וטומאת ביאה נמי לא מיחייב אלא בב"א, דלפי זה היכא שהוא כבר טמא, אינו מחויב משום ביאה, וא"כ אי אפשר כלל לפרש מתניתין דאל תטמא דמחויב אף שהוא טמא.

אכן לדעתי צריך לתקן דבריו כן "ובטומאת" ביאה, פירוש אף דבא אל אהל אין מחויב שתים משום טומאה אלא בבאו בב"א:

דמגו דמחויב על ביאה מחויב נמי משום טומאה, אבל משום ביאה בודאי דמחויב, אף בהי' טמא מקודם.

ולפי"ז בטומאת אהל, בודאי דאסורים אף כהנים טמאים, והראב"ד לא התיר אלא בטומאת מגע, והתימא על כל הגאונים שרצו להתיר ליכנס לבית הקברות או לאהל המת לכהנים בזה"ז לדברי הראב"ד, דהרי בודאי דאסור מטעם לא יבוא, ומדברי הראב"ד משמע דאף כהן הדיוט עובר משום לא יבוא, שהרי בגמ' פריך מנזיר על כהן, ופירש בתוס' דילפינן להו בגז"ש. הנני בזה ידידו הכותב בחפזון.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה