אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אורח חיים ויורה דעה › סימן לד

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אורח חיים ויורה דעה · סימן לד

סימן לג איסור דמיו של פטר חמור

אם מותר לעשות גדר לבית הקברות מאילנות בית הקברות ומכותלי ביהמ"ד השרופים. רב ברכה לכבוד הרב הגאון הנעלה כש"ת מו"ה ר' אפרים צבי מינצבערג שליט"א אב"ד דליסקאווא.

הנה כתר"ה פנה אלי בשאלת חכם עם תשובה גמורה אודות אשר בעירם נשרף בעוה"ר ביה"מ ואין לאל ידם לבנותו מחדש, ורוצים לקחת האילנות מביה"ק שלהם שהוא ישן נושן. ומכותלי ביה"מ השרופים, לעשות גדר לבית הקברות, ופנה אלי שאחוה דעתי בזה.

א) והנה האילנות העומדים אצל הקברים לא על הקברים ממש, כתב בתוספ' מגילה כ"ט ד"ה אין מרעים דאין בהן משום כבודן של מתים מפני שאינן על הקברות עצמן, משו"ה מותרין, מכלל דאותן העומדין על הקברים אסורין והנה בביה"ק ישן שהוא יותר ממאתים שנה, הרי אי אפשר לברר אם עומדין המה אצל הקברים, או שיש תחתם קבר ועומדין המה על הקברים ממש.

אכן אפשר לומר, דבאותן העומדים על הקברים האיסור מפני כבוד המתים וא"כ היכא דבעינן לרפואה שרי, כדמוכח מהא דשרי שמואל (סנהדרין ד' מ"ז ע"ב) ליקח לרפואה מקברי' דרב, וכמפורש ברמ"א סוף סימן שס"ח, וא"כ לצורך מצוה שרי, ובפרט מצוה דרבים, ובפרט אם בשביל זה מכרו את השרופים לצורך גדר דהוי ג"כ כבוד מתים, אכן אם נימא דאותן העומדים על הקברים אסורים איסור הנאה ממש כדין קבר, אז יהי' אסור

והנה הרמ"א כתב ביו"ד סימן שס"ד. די"א דהקרקע שלקחו מן הקבר וחזרו ונתנו עליו דהוי תלוש ולבסוף חיברו אסור בהנאה, ויש אוסרים עוד לישב על האבן שנותנין על הקבר למצבה, ויש חולקין ומתירין ופירש הט"ז דהאי יש חולקין ומתירין קאי אף על דינא דהקרקע שהי' מן הקבר וחזרו ונתנו עליו.

והנה הח"ס (חיו"ד סי' של"ה) כתב דראית הטור מש"ס דלא כרבינו ישעי' שאוסר בקרקע שלקחו מן הקבר והחזירו, מדדחיק בגמ' ואוקי בקבר בנין, ולא מוקי בשהחזיר עפרו לתוכו, הרי מוכח דאף קרקע שהחזירו על הקבר מיקרי קרקע עולם ולא נאסר, והיא ראי' ברורה.

ולתרץ דברי רבינו ישעי' נוכל לומר, דבימי הגמ' לא היו נוהגים להחזיר העפר, אבל הרמב"ם שכתב (פ"ד מה' אבל ה"ד) שגם בחפירת הכוכים היו מחזירים העפר והאבנים על פיו, א"כ נשאר הכרח הטור דלא כרבינו ישעי', וא"כ מוכרח שהרמב"ם סובר כדברי הטור ועוד הקשה הח"ס שנצטער זה ימים רבים דמייתי ממרחק קושיא מברייתא. ולא מייתי מהאי קרא גופא קבר בני העם וכו'.

ובעיני יפלא ראית הטור, דהנה בגמ' מקשה מהא דהחוצב קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית, הרי דנאסר גם קרקע עולם וא"כ מזה לא קשה על רבינו ישעי', דהרי הכא עדנה הקבר פתוח, ולא החזיר עדנה העפר, דהרי לא קבר עדנה ולא החזיר את העפר, וא"כ נשאר הבור שחפר, והכתלים הא המה קרקע עולם, משו"ה פריך שפיר קרקע עולם הא אין נאסר, והוצרך לשנות בקבר בנין (דמפני כבוד אביו נאסר לקבור בקבר בנין אף דלא קבר עדנה), אבל רבינו ישעי' הא מיירי כשהחזיר הקרקע ואז נאסרו, ולפי זה לא קשה קושית הח"ס אמאי לא פריך מקרא, דהא התם מיירי שהחזיר העפר, משו"ה קבר בני העם נאסר, ולא קשה ג"כ מהרמב"ם, דהא הרמב"ם כתב דבחפירת כוכים היו נוהגים אחר הקבורה להחזיר את העפר והאבנים על פניו, אבל ברייתא הא מיירי קודם הקבורה:

וכן לא קשה מהא דפריך מברייתא דקבר חדש שהטיל בו נפל, דהא מיירי ג"כ קודם הקבורה, ולא מיירי לאחר הקבורה, דומיא דרישא דקבר חדש שמותר מפני שלא הטיל, וא"כ לא החזיר העפר, וכן הא דפריך מקבר הידוע שאם פנהו מקומו אסור בהנאה, התם הא מיירי שפנהו, ואיך מפנים, הלא נוטלים כל העפר שנתנו על גביו ומפנים המת, א"כ נשאר רק המקום שהי' קרקע עולם, אבל כל העפר שהחזירו נטלו, וכמובן דדוחק לתרץ דהאיסור מפני מעט העפר שנשאר, דהרי איתא בברייתא מקומו טמא, הרי דכל המקום נאסר, משו"ה מוכרח לתרץ בקבר בנין, ולפי זה אדרבה קשה ראית הטור מאי ראי' היא זו.

ב) לכן נראה לי לפרש, דהנה הטור ביו"ד סימן שס"ד, כתב הרב ר' ישעי' שהעפר שמכסין בו המת אסור בהנאה דתלוש ולבסוף חברו הוא וחשוב כתלוש ואיזה קרקע עולם כגון החופר כוך בסלע שהוא קרקע שלא נתלש ואינו נראה אלא העפר נקרא קרקע עולם אפילו נתלשו אחר החזירו מדלא משכח תלמודא למיסק אלא בקבר של בנין, וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל, וכתב הר' ר' ישעי' ז"ל, עכשיו שקוברין הקטנים וכו' וגם לישב על הקבר אסור ועל האבנים שמכסין בו הקבר או על עפר הקבר דכולהו כתלוש ולבסוף חברו דמי, וא"א הרא"ש ז"ל לא הי' אוסר לישב על האבן שאין נחשב מן הקבר אלא ציון שנותנים עליו אח"כ עכ"ד הטור, והקשה הב"ח כיון דלהרא"ש על עפר נמי שרי לישב, דקרקע עולם הוא, למה לי' לומר הטעם שאין נחשב מן הקבר.

ונראה לי, דהנה רבינו ישעי' שני דינים נקט, חדא דעפר שמכסין בו המת אסור, משום דכשכסה המת עשאו לקבר המת, ועוד מדכתב רבינו ישעי' ואיזה קרקע עולם כגון החופר כוך בסלע שלא נתלש, הרי דאילו הי' קרקע כזו שכבר נתלשה ואח"כ החזירוהו אם אח"כ חפר בה קבר נאסרה, דכיון דהעפר כבר נתלש יש להעפר דין דתלוש ולבסוף חברו:

דלגבי איסור דתשמישי המת נחשב כתלוש, דהרי רבינו ישעי' כתב דדוקא החופר כוך בסלע שלא נתלש אבל אם חפר בקרקע שכבר נתלש אז נאסר.

והנה בדין הראשון אף אם נימא דקרקע שנתלש ואח"כ חברו בקרקע נעשה תיכף קרקע עולם, דקרקע כשנתחבר בקרקע הוי מחובר גמור ולא הוי תלוש ולבסוף חיברו אעפי"כ העפר שמכסין בו המת אסור, דהרי בעת שנעשה מחובר וקרקע עולם נעשה קבר המת, וראי' לדבר, דהרי בע"ז דף מ"ז אמר רב המשתחוה לבית אסרו:

אלמא סבר תלש ולבסוף חברו כתלוש דמי. ופריך והא אנן תנן בנאו. הרי דהמקשה סובר דגם לגבי עכו"ם תלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר דאין יכול לאסור, ואעפי"כ אם בעת שעשאו למחובר, היינו בעת שבנאו. בנאו לעכו"ם נאסר, ה"נ בקרקע הנתלש אף אם נימא דבעת שנתחבר לקרקע חזר עליו דין קרקע עולם, אעפי"כ אם בעת החיבור חברו לשם קבר נאסר, אכן אם אחר שחובר לקרקע את העפר הנתלש, ע"ז נוכל לומר חפר קבר בהקרקע, דקרקע כשמתחבר בקרקע נעשה קרקע עולם. וחפירת הקבר וקבורת המת לא יאסור כיון שקודם החפירה והקבורה נעשה הקרקע קרקע עולם.

אכן רבינו ישעי' הא כתב דדוקא בחופר בסלע שלא נעבדה מעולם אז לא נאסר, מוכח דאם נתלש הקרקע אף אם נתחבר יש על זה דין דתלוש, לפי זה הקשה הטור שפיר דלמה להגמ' לדחוק בקבר בנין לוקי בקרקע שהיתה עבודה ולא סלע ולא קרקע בתולה.

לפי זה אפשר דהרא"ש והטור לא פליגי כלל על דין דעפר שמכסין את הקבר, דכיון דבעת החיבור נעשה לצורך קבר המת נאסר, משו"ה איצטריך הטור בשם רבינו הרא"ש לתת טעם להתיר ישיבה על האבן משום דנעשה רק לציון ולא לשם קבר.

ג) ועוד נראה לי לתת טעם דהעפר שמכסין בו את המת נאסר אף אם נימא דקרקע כשמתחבר בקרקע חזר עליו דין דקרקע עולם, דהנה הח"ס שם הביא בשם הריטב"א להקשות אמאי אמרינן לגבי קבר דקרקע עולם אין נאסר, הא אמרינן בע"ז דאעפ"י שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא נאסר, חפר בה בורות שיחין ומערות נאסרו, וכתב הריטב"א לתרץ. משום דרק בע"ז גמ' גמירי בהכי, ולא במת, וכתב על זה הח"ס דדוחק גדול הוא, וכתב הח"ס לתרץ דהא דע"י מעשה נאסר ילפינן מנחל איתן, וא"כ זה דוקא בע"ז עצמה דהיא גוף האיסור כמו נחל איתן שנאסר ע"י העריפה, או מה שקברו שם, והיא קדושה עצמה ואינה משמשת לעגלה ערופה, כי שניהם יחד הוא מעשה המצוה והכפרה. אבל קבר שאינו אלא משמש למת לא ילפינן מזה, עכ"ד הח"ס.

וכל דבריו תמוהים לענ"ד, אילו הוה הכפרה העגלה ערופה והנחל איתן, א"כ כמו דעגלה ערופה אסורה בהנאה, ה"נ הנחל איתן יתסר בהנאה. ומצינו דאיסור נחל איתן הוא רק העבודה בגוף הקרקע, ולא שארי הנאות, ע"כ דעגלה ערופה הוא הכפרה ולא הנחל איתן, ומה ששנה לנו הח"ס דנאסר הנחל, או ע"י העריפה או ע"י הקבורה, אנכי לא מצאתי שתהא הקבורה אוסר דהרמב"ם כתב בפ' יוד מהלכות רוצח ושמירת נפש ז"ל הנחל שנערפה בו העגלה אסור בזריעה, ולא הזכיר כלל דדוקא אם נערפה ונקברה, ועוד אם נימא דמצות עגלה ערופה וכפרתה תלוי בעריפה וקבורתה, א"כ גם הקבורה של העגלה ערופה ממצות כפרה, א"כ לא הוה ילפינן כלל מקרא דוערפו שם, שם תהא קבורתה, שאסורה, אף לאחר כפרה, דילמא קרא קאמר דמצותה בעריפה וקבורה, אבל כיון שנתכפרו בעריפה וקבורה נעשית מצותה וניתרת, ע"כ דכפרה רק העריפה, דהרי הרחיצה היא על העגלה . הערופה, היינו קודם שנקברה, ואומרים כפר, וקרא דאמר שם תהא קבורתה, אשמעינן קרא דלאחר העריפה והכפרה אסורה, בעי קבורה, דלא ניתרת בזה שנעשית מצותה, וא"כ תיכף בשעת העריפה נאסרה הנחל, וא"כ נימא ג"כ דגבי הרים, אם זבחו שם בהמה יהי' אסור ההר, והתם הא בעינן דוקא שעשה המעשה בגוף הקרקע, ע"כ דמנחל איתן לא ילפינן כלל, דהנחל נאסר לא מהטעם דנעשה משמש דעגלה ערופה, רק דאמרה התורה הנחל שנערפה העגלה הוא אסור, כמו דאמרה התורה דעיר הנדחת לא תבנה, ואין שייך כלל לילף מהתם. וכל הילפותא דעיקר איסור עגלה ערופה אשמעינן קרא דאסורה מטעם עגלה ערופה, וא"כ מדחזינן דירידתה לנחל איתן קבעתה לעגלה ערופה, ע"כ דהזמנה בגוף האיסור מזמין לעגלה טרופה, וכן במשמשי עכו"ם האיסור מה שהוא משמש, וילפינן באיזה אופן חל עליו דין משמש. אבל נחל איתן אסרה התורה הנחל שערפו, וא"כ אין כלל שייך ללמוד מנחל איתן לגוף איסור מה שנאסר במחובר, עיקר דהרי איסור נחל איתן הוא במחובר, לפי זה קמה קושית הריטב"א מפני מה לא נאסר קבר עולם הא עשה בי' מעשה.

ונראה לי, דהנה הא דאמרינן חפר בה בורות שיחין ומערות נאסר. אין הכונה דגוף הקרקע נאסר דא"כ אם ע"י בור שחפרו יהי' כונתו לעשות את כל כדור הארץ לע"ז תתסר כל הכדור, אלא ע"כ דאין נאסר רק חלל הבור שהוא עשה את החלל, ואם השתחוה אל החלל נאסר החלל, אבל לא הכתלים, ולפי זה בקבר, דקבר נקרא הכתלים ולא החלל, דהרי כתיב הנוגע בקבר ובחלל לא שייך נגיעה ובהכתלים הא לא עשה מעשה, משו"ה הקבר לא נאסר דהרי מעשה שלו הוא בחלל והכתלים לא נאסרו.

ואפשר לבאר כונת הריטב"א שכתב דדוקא גבי ע"ז הוא דאסור לא במת, דכונתו דגבי ע"ז נאסר גם חלל, אף שהוא דבר שאין בו ממש, דכל שנעבד נאסר ואף שאינו תלוש, אבל הא הוא עשה זה (וזהו טעמא דרב דס"ל דחיוב בור להבלו משום שהוא עשה את החלל), אבל במשמש המת אסור דוקא דבר שיש בו ממש המשמש מת. ואולי גם במשמש ע"ז דבר שאין בו ממש לא נעשה משמש ע"ז, וצ"ל אשירה אסור משום שנהנה מאשירה, ואפשר דאף בע"ז עצמה דוקא אם עבדן הדבר שאין בו ממש, אבל יוצא מן הע"ז היכא דאין הע"ז דבר שאין בו ממש לא נאסר.

ובזה מיושב קושית הש"ך וט"ז ביו"ד סימן קמ"ב דלפי זה היכא דאין אבוקה כנגדו מותר אף בע"ז.

לפי זה היכא דעשה מעשה במחובר ממש, נאסר גם המחובר, א"כ היכא שהחזיר העפר על המת, הרי אף אם נימא דהוי קרקע עולם, אבל הא עשה מעשה בהקרקע עולם, והכא עשה מעשה בגוף הקרקע, א"כ יחסר מטעם עשה בו מעשה, (ומה שתמה הח"ס מנא לן דע"י המעשה נאסר, משו"ה הוצרך לומר דילפינן מנחל איתן, ואנן ביארנו דמנחל איתן לא שייך כלל למילף. דהתם איסור שאסרה התורה לעשות מלאכה במקום שערפו ולא מטעם שנעשה לנחל איתן. נראה לי דילפינן דע"י מעשה נאסר מדין אשירה היכא שנטעו מתחילה לכך, דהרי נטע לעבדו כשיגדל, ואעפי"כ נאסר כיון דעשה מעשה, הרי דע"י מעשה נאסר גם המחובר).

ד) לפי זה, לדעתי אם האילנות עומדות על הקבר ממש, הרי הוא גדל מקרקע של איסור הנאה, ומה שכתב הח"ס בסימן שכ"ז דלכאורה הרמ"א בסימן שס"ח שכתב דמותר ליהנות מהעשבים שעל הקברים, סובר כשיטת המתירים ברס"י שס"ד גבי תלוש ולבסוף חברו, דאלת"ה העשבים אסורים בהנאה מדינא, וע"כ כתב הח"ס דא"ל לשיטת האסורים מותר ליהנות מהעשבים, הרי דלא אתי מדינא אלא מעגלה ערופה, ועגלה ערופה אסורה משום דכפרה כתיב בה כקדשים, ובקדשי מזבח אין מעילה מן התורה בגידולים עכ"ד.

לדעתי אין הדבר כן, דודאי מקרקע שאסורה בהנאה גם הגידולים אסורין וכמו שמביא הח"ס בשם הר"ן, ולענין טעמו דהא הילפותא רק מעגלה ערופה דאיסורא כקדשי מזבח ובקדשי מזבח אין מועלין בגידולין, גם בקדשי מזבח לא ברירא דאין איסור הנאה מן התורה, דאפשר דאיסור אין נהנין הוא מדאורייתא, ורק מעילה אין כאן מטעם דלא חזי למזבח, אך בתוספ' חולין בתחילת שלוח הקן בשם רש"י משמע דגם איסור ההנאה הוא מדרבנן, אך עיין בתוספ' בבכורות דף כ"ו גבי גיזה.

אך באמת בעיקר דינא, דאיסורי דמשמשי מת ילפינן האיסור מע"ז, ורק מת עצמו ילפינן מעגלה ערופה, וכדאיתא בתוספ' סנהדרין שם, ובתוספ' ע"ז כ"ט, וכיון דילפינן מע"ז, הרי הגידולין אסורין. ומה שהקשה מרמ"א סימן שס"ח שהתיר העשבים, התם מיירי הרמ"א היכא דהקרקע הוא קרקע שלא עקרו, כגון שחפרו כוכים דהקרקע לא תלשו, ורק כיון שהוקצה המקום לצורך מתים משו"ה אין נוהגין קלות ראש, אבל היכא שתלשו העפר והחזירו על הקבר לא מיירי הרמ"א.

וכן נראה לי שזהו דעת הרמב"ם בפי"ד, מהלכות אבל שכתב דבתי הקברות אסורין בהנאה, אין אוכלין בהן וכו', כללו של דבר אין ניאותין בהן ואין נוהגין בהן קלות ראש, ועיין בכ"מ שהקשה למה השמיט הרמב"ם דין דאין מלקטין בהן עשבים ואם לקטן שורפן במקומן, ואין מרעין בהן בהמה ואין מוליכין בה אמת המים.

לכן נראה לי, דהנה לשון הברייתא (במגילה ד' כ"ט ע"א) הוא כן, בית הקברות אין נוהגין בהן קלות ראש אין מרעין בהן בהמה ואין מוליכין בהן אמת המים ואין מלקטין בהן עשבים, ואם לקט שורפן במקומן, אהייא אי לימא אסיפא כיון ששורפן במקומן מאי כבוד מתים איכא. אלא ארישא עכ"ד הגמ', והנה כיון דמאי דשורפן במקומן הוא לא מפני כבוד המתים, א"כ אמאי שורפן, ופירשו האחרונים משום קנסא.

אכן הרמב"ם יסבור כן, דהנה אף בית הקברות של בנין (או היכא דהחזירו עפר הקרקע) לא נאסר להילוך דהרי עשה לילך דרך עליו לקבור עוד מתים, ממילא להלוך לא נאסר כלל, וכי אקצי' ונעשה איסור הנאה מטעם תשמיש המת נאסר הנאת גוף הקרקע או הבנין, והא דאסור לעשות מלאכה ולאכול בו ולשתות הוא משום כבוד המתים, וכיון דאקצינהו למת נעשה איסור הנאה לדברים אלו מטעם כבוד המתים, וכמו גבי נר חנוכה דמטעם ביזוי מצוה אסור ליהנות מנר חנוכה, והאי איסור הנאה לעשות אלו הדברים, אסור אף היכא שחפרו כוכים תחת הקרקע עולם, דגבי כיבוד המתים נאסר אף קרקע עולם כיון שהוקצה לצורך המתים.

ולפי זה הא דאין מרעין בהמה ואין מוליכין אמת המים וליקוט עשבים דהוי מלאכה קלה, ומלאכה שאי אפשר לעשות במקום אחר דקלות ראש דמלאכה, הוא מה שעושה המלאכה בכאן, אבל מה שמסיר העשבים מזה המקום אין כאן איסור משום קלות ראש, אלא מטעם הנאה, וא"כ האי, איסורא דוקא בקבר בנין שהי' עליו עפר, דעפר של הבנין דמחובר לבנין לאו קרקע עולם הוא, או היכא שהחזירו עפר הקבר, ואיסורים אלו הוא משום הנאה מעצם הקבר, והאיסור הזה הוא ככל איסורי הנאות.

ולפי זה סובר הרמב"ם, דהא דמשני בגמ' כי פריך אהייא אילימא אסיפא כי שורפן במקומן מאי כבוד מתים איכא, אלא ארישא, הפירוש דהא דקאמר משום כבוד מתים. הוא ארישא דאין נוהגין בהן קלות ראש, ופירש בברייתא דהטעם מפני כבוד מתים, אבל כל הברייתא דאין מרעין ואין מלקטין עשבים ואם לקט שורפן, הוא מטעם איסור הנאה מגוף הקבר, וכן מצאתי בר"ן שם שכתב, שורפן במקומן משום איסור הנאה:

ומיירי דוקא בקבר של בנין, א"כ כיון ששנה לנו הרמב"ם בהלכה י"ז שם, שקבר הבנין אסור בהנאה הרי כולם בכלל, ולמה להרמב"ם לבארם, אחרי שכלל כלל שאסורים בהנאה, ובהלכה י"ג שנה לנו הרמב"ם דיני איסורי דבית הקברות, דאין הטעם מפני איסורי הנאה של קבר דהרי להלוך לא נאסר והנאתו לא מגוף הקבר, אלא דאיסורא דידהו מטעם כבוד המתים ואם נימא כן מוכח דהרמב"ם סובר דאיסור ליקוט העשבים ושריפתן הוא מטעם איסור הנאה:

דהיכא דנאסר הקבר גם הגידולין אסורין, וכדברי הר"ן. ובודאי דהעומדים על עפר הקבר שהחזירו העפר אסורין מטעם גידולי איסורי הנאה.

ה) אכן היכא דבית הקברות ישן נושן, וספק לנו אם האילן עומד על הקבר או סמוך לקבר נראה לי דיש להתיר, שמא במקום שעומד האילן אינו קבר, ואת"ל שהוא קבר, דילמא עלה האילן ע"י שנשב הרוח גרעין ממקום אחר על עפר הקבר והאי גרעין לא הי' מתחילה בעת שהחזירו העפר, וא"כ הגרעין הוא היתר והוי זה וזה גורם דמותר, וא"כ הוי ס"ס להתיר, וכמו בנטע גרעין של ערלה בקרקע היתר מותר מטעם זו"ז גורם דהרי האילן והגרעין עצמו מועיל בהצמיחה, דלא דמי לכרכר, דמעשה האריגה אין מועיל הצמר בעצמו, משא"כ בגרעין בהצמיחה הוא מועיל בעצמו.

ע"כ האילנות שספק לנו אם עומדים על הקברים מצטרפנא להתיר לעשות מהם גדר לביה"כ, אבל אלו שעומדים על הקבר ודאי, דהוי רק ספק אחד, אם הי' הגרעין בתחילה או בא אח"כ, אין בידי להצטרף להתיר אחרי דלדעתי הקרקע אסור בהנאה, אכן אולי יש לצרף עוד דעת הגרע"א דאסורים רק העפר שכיסה על הארון אבל לא העפר שלמעלה:

אך לדעתי קשה הדבר לחלק.

ולענין לעשות מהכתלים השרופים גדר לביה"ק, ימכרו זה במעמד אנשי העיר לצורך זה, ואז מותר לשנות, כנלענ"ד, ידידו.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה