אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אורח חיים ויורה דעה › סימן לג איסור דמיו של פטר חמור

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אורח חיים ויורה דעה · סימן לג איסור דמיו של פטר חמור

סימן לב

רב שלום לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם מפיץ תורה נוטע פרדס בשדי התורה כ"ש מו"ה שמואל אהרן הלוי פרדס שליט"א, מו"ל ירחון התלמודי פרדס בשיקאגא. ידידי קבלתי מכתבו היקר, ומאוד נהנתי מהפרפרת הנאה ומתקבלת שכתב, כי נאמרה בהגיון ישר והבנה נפלאה, ואם כי לדעתי יש להעיר על זה, אבל הלא אמרו רז"ל דילידא אימא כותי' תילוד אע"ג דחית לה פירכא.

א) והנה כתר"ה כתב לתרץ קושית הנו"ב יו"ד סימן פ"ה מקדושין נ"ו על דברי הרמב"ם שפסק דפט"ח דמיו אסורין. והרי במשנה קדושין איתא, ואם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, וע"ז תירץ כתר"ה דכפי שכתב הר"ן בע"ז פרק השוכר את הפועל דמשו"ה אם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, דאיסורי הנאה אין בו שיווי כלל ואינו נוטל דמים בעד החפץ, אבל פט"ח כיון כיון דאית לי' לבעלים הא דביני וביני א"כ הוא נוטל בעד החפץ, משו"ה הדמים אסורין, והא דקיי"ל דכל איסורי הנאה אין תופסין דמיהן לא נאמר בפט"ח דהנהנה מהדמים האיסור משום שנהנה מהפט"ח בעצמו, והנה בבכורות (ד' י') פריך, אמאי המקדש בפט"ח אינה מקודשת תקדוש בהא דביני ביני, ומשני דאיתא כר' יוסי. בר' יהודה דבעינן דוקא שקל, ומיירי דאינו שוה אלא שקל, וא"כ בפט"ח בזה לר' יוסי בן יהודה אין בו דביני ביני, והרי הוא ככל איסורי הנאה דאין הדמים בעד עצם הדבר, משו"ה אם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. אבל הרמב"ם דפסק כרבנן ואית ביה דביני ביני אחר שיכול לפדות בשה כל דהוא. א"כ הדמים בעד הפט"ח משו"ה אסורין בהנאה, ולפי זה לדידן בפט"ח אם מכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת עכ"ד.

אכן אם נימא כן יקשה, מאי קאמר בגמ' דילפינן דכל איסורי הנאה אין תופסין דמיהן מדהוי ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד, הא שביעית הדבר שיווי בין להמוכר בין להלוקח, והלוקח קנה הפירות, וא"כ מאי ענין שביעית לע"ז, הא משביעית לא ילפינן ע"ז, דשאני שביעית דיש לו שיווי וקנה הדבר והממון דמי הפירות, ואם נימא לצד השני לכתוב ע"ז והוה ילפינן שביעית מינה, חדא הא שביעית לאו איסור הנאה הוא ולא הוי ילפינן לאסור חליפי שביעית מחליפי ע"ז, ועוד אם נימא כן, א"כ אתא שביעית לגלות דבכל מקום אף שקנה הלוקח הפירות והוי שיווי לו אין תופס דמים. ורק בשביעית גלי רחמנא אבל לא במקום אחר, משום דהא שביעית הוי השני כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין.

אכן על הר"ן אי אפשר להקשות קושיתינו, דהר"ן קאמר רק, דכיון דאין שיווי בהנך דברים שאסור בהנאה, משו"ה מותר למחליף עצמו להנות מהחליפין ולא מקרי שהוא נהנה מעצם הדבר שאסור בהנאה, משא"כ אם הי' שיווי בהדבר יהי' אז המחליף נהנה מעצם הדבר, וא"כ הכא בפט"ח שכתב הרמב"ם שדמיו אסורין בהנאה דמשמע דאסור לכל העולם, בזה קשה הא איסורי הנאה אין תופסין דמיהן, ועוד הא הדמים הוא שיווי הך דביני ביני, וע"כ דהך דביני ביני אין בזה איסור הנאה, דאם נימא דגם זה דביני ביני הוא איסור הנאה, א"כ איך תתקדש האשה בפטר חמור הא אין קנין באיסורי הנאה, וגם הוא מקדשה באיסור הנאה, ע"כ דהך קנין דביני ביני כיון שיש לו זכות אין זה איסור הנאה, משו"ה מתקדשת, א"כ אם הדמים הוא תמורת הקנין הזה שיש לו בהפט"ח דביני ביני, א"כ הלא אין נהנה מהאיסור הנאה. רק מהקנין.

ובכן לדעתי הקושי' במקומה, אמאי כתב הרמב"ם דהדמים אסורים בהנאה, א"כ יקשה איך אמרינן דאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, אם פט"ח תופס דמים איך תתקדש.

ב) אכן נראה לבאר דברי הרמב"ם שכתב דבפט"ח דמיו אסורין בהנאה, אף דקי"ל כל איסורי הנאה אין תופסין דמיהן, דהנה הטו"א הקשה על דברי הגמ' בכורות י"א, דמי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדותו פודהו בשויו, דלא יהא חמור מן ההקדש, ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו אלא להקל, והקשה אם פט"ח אין חמור מן ההקדש א"כ אמאי דוקא בשויו, הא קי"ל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, והוכיח מזה, דזה הדין הוא דוקא בבעלים שהקדיש, אבל לא במי שלא הקדיש, ופט"ח הא הוא לא הקדיש דקדושתו, מעצמו.

והנה התוס' בתמורה דף כ"ז כתבו ג"כ דהא דאמרינן הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל הוא דוקא בבעה"ב הפודה הקדש שלו, ולכאורה טעמא דהתוס' דאף שהקדיש עדנה הוא בעלים על הדבר, לו יש הדין שיכול לחלל, אבל מי שאינו בעלים אין יכול לחלל אלא כדין, אכן לפי זה יקשה מאי קאמר בגמ' תמורה שם, אם הי' הקדש בע"מ יוצא לחולין, אמר ר' יוחנן יצא לחולין דבר תורה וצריך לעשות דמים מדבריהם, ור"ל אמר אף צריך לעשות דמים דבר תורה, במאי עסקינן אי נימא אאונאה כו', אלא אביטול מקח, בהא נימא ר' יוחנן צריך לעשות דמים מדבריהם כו' לימא בשמואל קמפלגא, ולפי דברי התוס' הא אין ענין זה לזה כלל, האי דינא דאם הי' בע"מ יצא לחולין הא מיירי בבעה"ב שהרי מיירי בממיר, בהא שפיר אמר ר' יוחנן דצריך לעשות דמים מדבריהם. אבל במכירה דמיירי מסתמא בגזבר בזה הוי דוקא כדין, ולמאן דס"ל שיש בהקדש ביטול מקח אם נתאנה הגזבר ביתר משתות המקח בטל ועכצ"ל דמאי דס"ל לתוס' דבאחר אין הדין דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל, היינו דוקא לבתר דשני, במכון לאחולי', (עיי"ש ברש"י) והא לכתחילה הא דיעבד, א"כ האי דינא תלוי בדעת, לכן אחר אין יכול לחלל בפחות משום דאיכא דעת הקדש דמעכב, וכן הגזבר יש לו רשות דוקא אם עושה כדין, ואם טעה שהי' סבר דאין צריך שלשה ובאמת צריך שלשה אין פדוי, כיון דלמסקנא בטעות חוזר, אבל כל זמן שהיא בבית הבעלים ואיננו ביד הגזבר ומכון לחלל בפחות דאז אין עדנה כח דעת הגזבר לעכב הוי מחולל, וכל זמן שהוא בבית הבעלים אם יחלל אחר כיון שהבעלים רצו לנדב כל דמיו, דעתו מעכב שלא יחלל אחר בפחות משוה פרוטה:

דכל זמן שהוא בידו הוא הגזבר, אבל אם כבר יצא מן הבעלים ואין הדבר ביד גזבר יוכל לחלל גם אחר בפחות משוויו, וכמו שכתבו התוס' בב"ק דף ס"ח ד"ה הוא, ז"ל, והלא אעפ"י שאין יכול להקדיש פירות של חבירו יכול לחלל הקדש של חבירו כו', מאחר שהוקדש יצא מרשות הבעלים, וכמו שהבעלים יכולין לפדותו כמו כן אחר עכ"ד התוס', ואם הי' צריך דעת הגזבר, א"כ הרי אין בידו לפדותו, ע"כ דאם החפץ שהוקדש הוא ביד הבעלים עדנה, אז הוא הגזבר לעכב שלא יפדה אחר בפחות, אבל אם אין ביד הבעלים, ואף לא בא עדנה ליד גזבר בין הוא בין אחר יכול לפדות בפחות, ומתחילה הי' סבור דמותר לחלל הקדש בפחות משו"ה הקשה בהא סבר ר' יוחנן כו', א"כ הדרא קושי' לדוכתה אם פט"ח אין חמור מהקדש אמאי אין יכול לפדות בפחות משויוו כמו הקדש, דאם אין דעת גזבר לעכב יכול גם אחר לפדות בפחות משויוי

והנראה לי, דהנה לקמן בבכורות דף י"ב איתא, המפריש פדיון פטר חמור ומת, ר' אליעזר אומר חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן, וחכ"א אין חייבין באחריותו כפדיון מע"ש כו', מת פטר חמור, ר"א אומר יקבר ומותר בהנאתו של טלה, וחכ"א א"צ להקבר וטלה לכהן, ואמר רב יוסף מ"ט דר"א דכתיב אך פדה תפדה וגו' מה בכור אדם חייב באחריותו:

אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו, א"ל אביי אי מה בכור אדם מותר בהנאה אף בכור בהמה טמאה מותר, וכי תימה ה"נ והתנן מת פטר חמור רא"א יקבר, לאו דאסור בהנאה כו', ועוד תניא מודה ר"א בישראל שיש לו ספק פטר חמור שמפריש טלה והוא שלו, (פירש"י ומדמצריך לאפרושי טלה לאפקועי לאיסורי' מכלל דס"ל פטר חמור אסור בהנאה), אלא אמר רבא אמר קרא אך פדה תפדה, לפדי' הקשתיו ולא לדבר אחר עכ"ד הגמ'

ולכאורה הדבר תמוה, כיון דס"ל לר"א פט"ח אסור בהנאה, וס"ל דכל זמן שלא נתן לכהן לא אסתליק איסור הנאה מפט"ח אף שהפריש כבר, שהרי אמר ר"א מת פט"ח (לאחר שהפריש הטלה) יקבר דאסור בהנאה, א"כ מה מועיל ביש לו ספק פט"ח שמפריש טלה לאפקועי איסורי', הא לר"א כל זמן שלא נתן לכהן לא נפקע האיסור, וא"כ הלא בהכרח צריך ליתן הטלה לכהן לר"א כדי לאפקועי איסורי', ואיך אמר דמפריש טלה והוא לעצמו, משמע דאין נותן לכהן:

ובמה פקע איסורי', ועכצ"ל דהא דאמרינן לעיל, תנא לוי הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יופסד ממונו, אין זה דבר אגדה, אלא דינא, דמשו"ה אמרה תורה וערפתו, מפני שהפסיד ממונו של כהן.

והנה התוס' לעיל דף ט' כתבו בד"ה לאפקועי איסורא, ז"ל, דלפוטרו ממצות עריפה לא הי' צריך להפריש מספק, כמו שאין נותנו לכהן מספק, כמו כן אינו עורפו מספק, הרי חזינן כיון דמצות עריפה הוא מטעם ממונו של כהן, אם פטור הוא מליתן לכהן אף אם הטעם מספק, נפטר גם ממצות עריפה בתורת ודאי, דספק ממון פטרה התורה, וממילא פטור ממצות עריפה.

ג) ובזה אפשר לפרש דברי הגמ' נדרים פ"ד, על הא דאיתא במתניתין, קונם שאיני נהנה לבריות יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה, ולא קתני מעשר עני, והתניא בברייתא ובמעשר עני, אמר רב יוסף ל"ק, הא ר"א הא רבנן, דתנן ר"א אומר אין אדם צריך לקרות שם על מעשר עני של דמאי, וחכ"א קורא שם ואין צריך להפריש, מאי לאו למ"ד ספיקי טובל, קסבר אית לי' טובת הנאה, וכיון דאית לי' טובת הנאה לא מהניא ולמ"ד אינו קורא שם, קסבר ספיקו אינו טובל, לית לי' טובת הנאה ושרי לי' לאיתהנוי', ופירש הר"ן דהאי ספיקו איני טובל לאו דוקא, אלא אף ודאי אינו טובל, והאי דתלי בדין טובת הנאה. דסבירא לי' דהאי דין דטובל תלה הכתוב בהרמה מדכתיב לא יחללו את אשר ירימו, הרי דהחילול תלוי בהרמה, וכמובן פירוש הר"ן דחוק מאד, דאף אם נימא דאין טובל ולית לי' טובת הנאה, אעפי"כ ההרמה בודאי שלו, דלתרום הוא הבעלים, ואין אחר, וכיון שהוא הבעלים לתרום אפשר לקרות ולא יחללו אף אם נימא דאין לו טובת הנאה, וגם קשה אם גם ודאי אינו טובל אמאי אמר ספיקו אינו טובל.

אך לפי הנ"ל יש לפרש דברי הגמ' כן, דהנה תרומה ומעשר דאית בהו דין תרומה מפני תרומת מעשר, טובל קדושת התרומה, דמשו"ה טבל אפילו לתרומת מעשר אית בה חיוב מיתה בידי שמים מפני הקדושה וכן מעשר שני אית בה קדושה:

אבל מעשר עני לית בה דין קדושה, ולפי זה יש לדון מפני מה טובל, אם מפני ממון העני דאית ביה אמרה תורה דטובל, או דין בעלמא הוא שטובל, לא מפני ממון העני, וסבר בגמ' דאם לבעלים טובת הנאה במעשר עני א"כ המעשר אף אחר הפרשה הוי של בעלים, א"כ אין כאן ממון העני קודם הפרשה, ובודאי הא דטובל בודאה (לחיוב לאו, כסברת הרמב"ם דטבל למעשר עני הוי רק איסור לאו) הוא דין לא מפני ממון העני, אבל אם אין לבעלים טובת הנאה במעשר עני, א"כ מעשר עני אחר ההפרשה הוא של העני, א"כ אפשר לומר דאף קודם ההפרשה יש בהכרי דין ממון עני, ומפני זה טובל, והנה אם נימא דטובל דין ממון העני, א"כ בספיקא דפטור מליתן להעני, אין כאן מה שיעשה טובל, וא"כ ספיקא אינו טובל. אבל אם נימא דזה שטובל אין הטעם מפני ממון העני, א"כ אין חילוק בין ודאי לספק, כמו דודאי טובל כן טובל מספק. והוי ספק איסור, וזהו דקאמר למ"ד ספיקו טובל, א"כ סבירא לי' דאין טובל דין ממון העני, רק שאיסור טבל הוא ככל האיסורים, דסבירא לי' דאי אפשר לומר דממון העני טובל, שהרי המעשר עני אף לאחר ההפרשה הוא של הבעלים, רק שיש עליו חיוב ליתן להעני, אבל אין זה ממון העני דיש לבעלים טובת הנאה. וכיון דהטבל הוא איסור, א"כ בספק הוי ספק איסור וטובל, אכן מאן דאמר ספיקא אינו טובל הוא סובר דאין לבעלים טובת הנאה, דמעשר עני הוא תיכף של העניים, וא"כ אפשר לומר דטובל דין ממין העני שיש בהכרי, אבל בספק דפטור הוא מליתן להעני, כדקי"ל ספק ממון לקולא, א"כ אף דודאי טובל אבל ספק אין טובל.

ד) עכ"פ בפט"ח דהקפידה תורה על ממון כהן, ומשום זה אמרה וערפתו, א"כ בספק דפטור מליתן, פטור גם ממצות עריפה.

ולפי זה מיושב הקושי', כיון דסבירא לי' לר"א דפט"ח אסור בהנאה. וסבירא לי' דאף אם הפריש טלה ומת פט"ח אסור בהנאה, א"כ מה מועיל ביש לו ספק פט"ח שמפריש טלה, הא לר"א בפדי' בלבד לא פקע איסורי'.

אכן לפי הנ"ל ניחא, דגם ר"א מודה דבפד' הי' פקע איסור הפט"ח, רק משום הכי בודאי אם הפריש טלה ולא נתן לכהן עדנה הפט"ח אסור בהנאה, דכיון דיליף ר"א גז"ש דהוא חייב באחריות, א"כ כל זמן שלא נתן לכהן הרי חסר עדנה ממון כהן. וכיון דחסר ממון כהן, א"כ עוד בהפט"ח איסור הנאה, וממילא כיון שיש עדנה איסור הנאה אין מועיל הפדיון:

דהפדיון צריך לאפקועי האיסור, אבל בספק דאין כאן דין ממון כהן ורק לאפקועי האיסרו, אף ר"א מודה דבפדי' בלבד נפקע האיסור.

אכן רבנן סברי דאין חייב באחריות, ופדי' בשה אמרה תורה שפקע האיסור ופקע הממון כהן, משו"ה אם מת פט"ח מותר בהנאה והטלה לכהן.

ולפי זה מיושב הקושי' כיון דאמרינן דאין פדיון פט"ח חמור מהקדש, א"כ אמאי בעינן דוקא בשויו הא הקדש שוה שחיללו על שוה פרוטה מחולל.

אכן לפי' הנ"ל הא חזינן דפט"ח הקפידה תורה על ממון כהן, א"כ בפדה בפחות משויו לא פקע האיסור, שהרי חסר ממון כהן, ולא דמי להקדש דלא מצינו דהקפידה תורה משום חסרון ההקדש, משו"ה אם פדה בפחות משויו לא חל הפדיון ולא פקע אסורי', שהרי חסר ממון, ורק בשה הקילה התורה דאף בשה כל דהוא פודין ופקע ממון כהן, אבל לא מצינו שהתירה התורה ממון כהן, א"כ דממון אין כאן שהרי פדה בשויו, א"כ צריך לדון על עצם הפדיון אם חל בשויו, אז קאמר דלא חמור מן ההקדש, דלזה שיחל הפדיון ע"י כסף או שוה כסף, זה ילפינן ק"ו מהקדש.

והנה הגמ' בע"ז דף נ"ד, דקאמר, ההוא מיבעי לי' למעוטי ערלה וכלאי הכרם שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, ואידך ערלה וכלאי הכרם לא צריכי קרא:

משום דהוי ע"ז ושביעית שני כתובים הבאין כאחד ואידך קסבר שני כתובים הבאין כאחד מלמדין ואיצטריך הוא למעוטינהו ע"כ, ולכאורה קשה הא יש עוד שתופס דמיו כמו מעשר שני והקדש, וא"כ הוי ארבעה כתובים הבאים כאחד דלכו"ע אין מלמדין, ועכצ"ל דכונת הגמ' דהיכא דאמרה תורה דמועיל פדיון וחלול בודאי דתופס דמים, שהרי הקדושה שהי' על ההקדש ועל המעשר שני עברה מההקדש והמ"ש על הדבר שפדאו, רק שני כתובים הבאין כאחד שאין האיסור הלך מהדבר, שהרי ע"ז ושביעית נשארו כמקודם, הע"ז באיסורה, ושביעית בקדושתה, ואעפי"כ החליפין נאסרו, זהו שני כתובים הבאין כאחד, דאף היכא דלא נתחלל הקדושה ונשאר הדבר בדינו הקודם ואעפי"כ אסור, אין מלמדין לכל התורה באיסורי הנאה, היכא דאין מועיל החילול לסלק האיסור אין תופס דמיו.

וזה צריך ג"כ לפרש הא דאמר פודהו בשויו משום לא יהא חמור מן ההקדש, ולכאורה אמאי לא נימא גם בערלה וכלאי הכרם שיועיל פדיון לא יהא חמור מן ההקדש. אכן פשוט בערלה וכלאי הכרם דלא מצינן שאמרה התורה שיסתלק האיסור ע"י פדיון, אין שייך כלל לומר לא יהא חמור ההקדש, דהקדש שייך בו פדיון, אבל כלאי הכרם וערלה לא אמרה תורה בהן פדיון, אבל פט"ח דבאיסורא אמרה התורה דמועיל פדיון ע"י שה, א"כ הרי חזינן שאיסור פט"ח הוא הדבר שמועיל בו פדיון. א"כ אמרינן לא יהא חמור מן הקדש.

לפי"ז הא דאמרינן אין לך איסור הנאה שתופס דמיו חוץ מע"ז ושביעית, הכונה איסור הנאה, דלא מצינו שיועיל בהן פדיון לסלק האיסור, אבל היכא דמועיל פדיון לסלק האיסור, תופס דמיו ונתחלל, והנה היכא דאמרה תורה דמועיל פדיון, כמו דמועיל פדיון על ידי חילול כן מועיל ע"י מכירה, דגם מכירה היא חילול, נמצא אם מכר פט"ח נתחלל דין ואיסור פט"ח על הדמים, ועתה הדמים הם האיסור ובמה יותר בזה שיתן לכהן, ולא דמי לשה דלרבנן אף קודם שנתן לכהן פקע האיסור והשה ג"כ מותר. דפדיון שה אמרה התורה דפקע האיסור ופקע ממון של כהן. אבל פדה בשויו שכל זמן שחסר ממון כהן אין אפשר עדנה לומר לא יהא זה חמור מן ההקדש, שהרי אמרה התורה שיש קפידא בממון כהן בדין פט"ח, א"כ היכא דפדה בשויו אף רבנן יודו דכל זמן שלא נתן לכהן לא הותרו הדמים.

א"כ גם מאי דאמר הרמב"ם שאם מכר פט"ח הדמים אסורים, היינו קודם שנתנם לכהן, אבל היכא שנתנם לכהן הותרו הדמים, ויש לזה דין כמו חרמי כהנים דכל זמן שהוא ביד הבעלים היינו המוכר, הם אסורים בהנאה, אבל כשניתן לכהן הותרו, שהרי עתה אין כאן חסרון דהפסיד ממון כהן, וסבירא לרבנן דלא כר"א דס"ל כיון שיש חסרון דממון כהן לא חל הפדיון, דרבנן סבירא להו דכיון דאמרה התורה דמועיל, א"כ חל על הדמים החילול כשמכר והדמים נתפסו בקדושתן, אלא דכל זמן שלא נתן לכהן לא פקע האיסור, ולא דמי לשה דעד הפדיון יצאו מאיסורם, דהא דפדה בשה דהקילה התורה, לא הקפידה על ממון כהן, אבל כשיתן לכהן יותרו הדמים, והוי כמו חרם כהנים כל זמן שלא באו ליד כהן שהרי הן כהקדש לכל דבריהם וכשנתן לכהן הרי הן חולין, אלא דבזה שאני פט"ח מחרמי כהנים. דגבי חרמי כהנים כתוב לא ימכר ולא יגאל והם נותנים לכהן (כדאיתא ברש"י ערכין כ"ח ע"ב ד"ה חרמי כהנים), אבל פט"ח דאמרה התורה בו פדיון, א"כ אם יתן הפטר חמור בעצמו לכהן לא יותר דבעינן שהפטר חמור יותר על ידי פדי', אבל הדמים משו"ה אסירא בהנאה מפני ממון כהן שהקפידה התורה, שהם בעצמם יתנם לכהן.

ובזה יתורץ קושית הראב"ד על הרמב"ם לפי גירסת הנו"ב, אמאי יתנם לכהן, דאיסור הדמים מפני ממון כהן אם יתנם לכהן יותרו, ואולי זה הי' דעת השואל שהביא הנו"ב בסימן פ"ד, ואין כונתו דדמיו אסורים בישראל ולכהן מותרים, דבודאי בלא נתינה לכהן גם הכהן אסור כמו בחרמי כהנים, דכל זמן שהם בבית הבעלים אסורים

אלא דכל דברינו הוא דוקא אם מכרן בשויהן, אבל אם מכרן פחות משוין אף בידע ומחיל דאין כאן דין אונאה, אבל הוא אין בידו למחול ממונו של כהן, וא"כ הוי כפודה בפחות משוין דאין חל הפדיון אם פדה שלא בשה,

ד) לפי"ז לא קשה מהא דקתני במתני' אם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת, ומיירי אף בפט"ח. חל אכן לפי הנ"ל גם בפט"ח אם מכרן שלא בשוין דאז לא נפדה הפט"ח ולא חל הפדיון ולא הוי דמיו, בזה יהי' הדין כמו בכל איסורי הנאה דכיון דהאיסור הנאה נשאר, אין תופס הדמים, ואם קידש בדמים היכא שלא חל הפדיון היינו בפחות משיווי הפט"ח. אם קידש בהן אשה מקודשת, וכן לאחר עריפה, א"כ מתניתין מיירי שמכר בפחות משויוי, או לאחר עריפה, ולרב אחאי דסובר דלר"י אין מועיל בשויוי הוי פט"ח ככל איסורי הנאה ודו"ק, והרמב"ם מיירי במכר בשויוי הפט"ח דאז נתחלל הפט"ח וחל קדושתו על הדמים ונתפסו הדמים בקדושת פט"ח.

ומה שהנו"ב שם בסימן פ"ה דחה דברי השואל דאם קידשה בהדמים בטובת הנאה שיש בהדמים שיוכל ליתן לכל כהן שירצה מקודשת, ודחה זה הנו"ב שהרי אמרו בגמ' ומחיים אסור בהנאה ומוקי לה להנאת דמין, ואם הי' לו בהן טובת הנאה, איך שייך לו למימר אסור בהנאה, אני תמה על דבריו. דהרי בבכורות ט' דאיתא התם פט"ח אסור בהנאה, קאי לענין גופו שהוא אסור בהנאה, וא"כ איך יש לו הזכות דביני ביני, וכדסמיך התם דאשה יודעת דפט"ח איסורא אית בי' ומקדשה בהך דביני ביני, ואיך מקודשת אחרי שהוא אסור בהנאה. ועכצ"ל דאף שהפט"ח אסור בהנאה, הזכותים שזכתה לו התורה, היינו הך דביני וביני, הזכות הזה מותר בהנאה ומקודשת בזה, א"כ נימא דטובת הנאה ממון, וע"כ הזכות ליתן לכל כהן שירצה הזכות הזה אין אסור בהנאה, ועיין עוד שם שנדחקו בדברי רש"י במסכת בכורות דכתב שאם השכירו דמיו אסורים, ותמהו מה הוא החילוק בין השכירו למכרו, ומדוע פרש"י בהשכירו, אכן לדברינו אפשר ליישב דברי רש"י, דרש"י ס"ל דאם מכרו כיון דמכר הוי פדיון כמו שביארנו, א"כ כמו שאמרה התורה דע"י הפדיון שהופקעה איסור הנאה ואם לא יתן הטלה לכהן יעבור רק על גזל מתנות כהונה ולא איסור הנאה, ה"נ אם מכר שאז הפט"ח נתחלל ונעשה פדיון גם הדמים מותרים, דכל דין דממון כהן דעושה איסור הוא קודם פדיון, אכן בהשכירו שאז לא נתחלל קדושת הפט"ח על הדמים, אז הדמים אסורין למחליף עצמו, כסברת רש"י חולין ד', דכל איסורי הנאה דמי המכר אסורין למחליף עצמו, ואפשר שאף מדאורייתא אסור למחליף עצמו לשיטת רש"י, וכמו שגם הרמב"ן הובא בר"ן בהשוכר הפועל הי' רוצה לומר כן, ורש"י יפרש דפט"ח אסור בהנאה למחליף אם השכירו דמיו אסורין לו כיון שלא נפדה הפט"ח, אבל במכר, דמכר הוי כמו פדיון, אז הדמים מותרים למחליף עצמו מדין איסור הנאה. שפקע ע"י פדיון אסור ההנאה, ורק שאסור לו מטעם גזל מתנות כהונה, כמו אם לא נתן את הטלה לכהן ובזה יתורץ קושית הכ"מ על הראב"ד. שהקשה על דברי הרמב"ם שכתב שאם מכרו קודם פדיון דמיו אסורין, והקשה הראב"ד (לפי גירסת הנו"ב) אם דמיו אסורין למה יתנם לכהן כו', והקשה הכ"מ ז"ל איני יודע מה קשה לו על דברי רבינו, שהרי דבריו דברי הגמ' הם עכ"ל הכ"מ.

אכן לדברינו, הראב"ד סובר דעל הגמ' לא קשה, דמיירי בהשכירו, ואסור בהנאת דמיו הכונה למחליף עצמו, אבל הרמב"ם שכתב לשון דמיו אסורין, דמשמע שהם אסורים לכל העולם אף במכר, הקשה אמאי יתנם לכהן כיון שנאסרו לכל העולם, וכמו שפירשו בתוס' ורמב"ן, דקושית הגמ' בהשוכר הפועל, דכיון דקתני במתני' שכרו אסור משמע שחל על דמי פעולתו איסור הנאה ואסורים לכל העולם, וע"ז הקשה הראב"ד:

איך אמר הרמב"ם דמיו אסורין במכרם, אם במכרן אסורין בהנאה איך יתנם לכהן, וכיון דקי"ל דמועיל פדיון בשוים, א"כ אם מכרן שנעשו פדיון הותרו בהנאה כמו הפדי' בשה.

אכן הרמב"ם ס"ל דכל זמן שהדמים בבית ישראל אסורים וכשיתנם לכהן יותרו כחרמי כהנים, ולא דמי לפדותו בשה דגם השה אין אסור בהנאה, דבפדיון שה הקילה תורה שלא לחשוש לממון כהן, וכפי שכתבתי למעלה.

הנלע"ד כתבתי, ידידו ומברכו בכל טוב מקוה לישועת ד'.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה