אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אורח חיים ויורה דעה › סימן לב

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אורח חיים ויורה דעה · סימן לב

סימן לא

מי שהיה לו כבשה מבכרת ומכרה לעכו"ם וקיבל מקצת כסף ולא עשה קנין אחר, וילדה ב' אילים. רב ברכה לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם אוצר בלום של מדות טובות כש"ת מוה"ר ר' יעקב שליט"א, הגאב"ד דפרען.

הנה הדר"ג הודיע לי ע"ד עובדא דאתא לקמי' באיש שהי' לו כבשה וכדי לפוטרה מבכורה מכרה לעכו"ם וקיבל מקצת כסף, וקנין אחר לא עשה ואח"כ ילדה שני אילים, ונשאל כתר"ה מה יהי' משפטם.

והנה כתר"ה האריך והרחיב בזה בדעת ותבונה, ואני הנני רק להעיר בדבריו במה שנוגע לענינינו

א) הנה כתר"ה הקשה ע"ז דמצרפין האי ספיקא דילמא כסף בעכו"ם קונה, והקשה כיון דמספקא לן הרי נשארה הבהמה בחזקת הישראל כדין תקפו כהן מוציאין אותו מידו, וכן הוא דעת רוב הפוסקים. וא"כ נחשב ודאי של ישראל, אף אם קמי שמיא גליא דכסף בעכו"ם קונה, וכדאיתא בב"מ (ד' ו' ע"ב) דמביא ראי' דתקפו כהן מוציאין מהא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר ואין נימא דאין מוציאין נמצא זה פוטר בממונו של כהן. הרי דאם נימא מוציאין הוי ודאי ממון של ישראל, ומזה הקשה כתר"ה על דברי הגמ' בב"ב פ"ו דהקונה ב' אילנות מביא ואינו קורא משום דמספקא לן אם קנה קרקע. והקשה הא כיון דמספקא לן א"כ ודאי דלא קנה, את"ד כתר"ה.

והנה קושית כתר"ה על גמ' דקונה ב' אילנות, נראה לי לתרץ, דהנה הקונה אילנות הרי יש לו זכות ליניקת האילן אף היכא דלא קנה קרקע, והנה כל זמן שהאילן קיים בשביל זה, הוא הקונה מוחזק ביניקת קרקע, נמצא דהספק הוא רק אם החזקתו בהיניקה הוא בתורת קנין או רק בתורת זכות, א"כ בודאי דלא שייך כאן לדינים דספיקא דממונא להמוחזק, דהרי הכא הוא המוחזק, ואף דאח"כ כשיבש האילן יתבטל תפיסתו ואז יהי' הוא המוציא ולא יוכל ליטע אחר תחתיו מספק, אבל כל זמן דהאילן קיים הרי הוא מוחזק ביניקת הקרקע, וא"כ קם דינא דהוי ספק אם יש לו קנין או לא, ומספק מביא ואינו קורא.

ומה שהקשה על דברי הפוסקים דמצרפין ספק דילמא כסף קונה, דהרי רוב הפוסקים ס"ל דתקפו כהן מוציאין, הרי דהיכא דהוי המע"ה קם דינא דהוי ודאי של המוחזק, נראה לי לתרץ כמו שביארתי בספר "לבוש מרדכי" ב"ק סימן כ"ג לתרץ כמה קושיות. וכתבתי דאימתי אמרינן דאין מועיל תפיסה לאחר שנולד, היינו היכא דכבר נודע לנו מחלקותם, ונפסק הדין דהממע"ה או יחלוקו, אז אין מועיל אח"כ תפיסה דכבר קם דינא דיחלוקו או דהממע"ה, אבל היכא דלא נודע מחלוקותם ויוכל להיות דלא יחלוקו ויודו זה לזה, לא נפסק הדין:

וממילא אם תפס אחד אין מוציאין, ושמה כתבתי שמצאתי כדברי בשיטה מקובצת בב"ב בשם תוספ' הרא"ש ז"ל, ואע"ג שאם היו באין לדון על הכותל בעודו קיים היינו פוסקים להם שיחלוקו, מ"מ כיון שלא נדע לנו שום ספק בכותל קודם נפילה ואפשר אותו שיפלו האבנים ברשותו אילו הי' אומר כשהכותל קיים שלי הוא הי' חבירו מודה לו, נמצא שלא נולד לנו ספק עד אחר נפילה וכו', ועיין שם בדברי,

לפי זה אני אומר, דאימתי אמרינן דתקפו כהן מוציאין מידו, דהאי דינא דהמוציא מחבירו עליו הראי' עושהו לודאי, היינו דוקא בספק אם מחויב ליתן, ובודאי דהישראל אם מסופק אם מחויב ליתן הבכור לכהן, לא יתן, והוי כאילו כבר נפסק הדין תיכף משנולד הספק, אבל במכר פרה לעכו"ם בכסף, נהי דאילו הי' בא העכו"ם והי' רוצה ליקח הפרה והישראל הי' חוזר בו ולא הי' רוצה ליתן. אז הי' הדין דהמוציא מחבירו עליו הראי' והי' נפסק הדין. ואז לא הי' מועיל תפיסת העכו"ם. אבל כל זמן דלא באו לדין, דאמרינן דהישראל לא הי' חוזר בו, לא שייך נפסק הדין דהמוציא מחבירו עליו הראי', וממילא אם קמי שמיא גליא דקונה כסף בעכו"ם. הרי הוא של עכו"ם, ואם תפס העכו"ם קודם שבאו לדין אין מוציאין, א"כ מטעם הממע"ה לא שייך לפסוק שהוא של ישראל,

ועוד הרי הרבה פוסקים ס"ל דאימתי אמרינן תקפו כהן מוציאין מידו. דוקא בבכור דהרי יכול לומר לכהן אחר יהיבנא, אבל בספק אחר, תקפו אין מוציאין, עיין בספר תקפו כהן. וא"כ הרי ספיקא דדינא בודאי דאין מוציאין.

וגם קושיתו מחזקת מרא קמא ג"כ לא שייך שיברר, דהרי הכא אין הספק במעשה, רק ספיקא דדינא, וא"כ אין החזקה מבררת, באופן שצדקו דברי הפוסקים דהאי ספיקא דילמא עכו"ם קונה בכסף יש לחשבו לספק.

ב) והנה מלבד האי דינא דהנך דס"ל דעכו"ם קונה בכסף. הנה המג"א בסימן תמ"ח הביא דעת המ"ב דאזלינן בתר דיניהם, והקשה ע"ז המג"א מגמ' דבכורות, דאיתא שם מהו בדיניהם בדינים שפסקה להם תורה:

הרי דלא אזלינן בתר דיניהם, וגם כתר"ה העיר דכיון דהמג"א כתב אין לחשוב זה לס"ס.

אכן לדידי הדברים דסמכא נינהו, דהנה הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות זכי' הלכה י"ד ז"ל, עכו"ם שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין מישראל קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים. וכתב המ"מ דהאי או בדמים, אתרוייהו קאי, גם על הקונה, וכוונתו דקונה ומקנה במשיכה או בדמים אכן הדברים תמוהים, דאם כונת הרמב"ם כן הי' לו לכתוב קונה ומקנה במשיכה או בדמים. ואיך פסק להו.

אך לפי הנראה צדקו דברי המ"מ, שהרי כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות בכורות הל' ה', ז"ל, וכן אם קנה הנכרי מישראל בדיניהם ונתן מעות אעפ"י שלא משך קנה ופטורה, הרי דס"ל להרמב"ם דעכו"ם קונה ג"כ בדמים.

אך אדרבה לענ"ד גם מדברי הרמב"ם אלו קשה לומר דס"ל עכו"ם קונה בדמים, דאם ס"ל להרמב"ם דעכו"ם קונה מן הישראל בדמים. למה כתב אם קונה וכו' בדיניהם, ובשלמא בגמ' דס"ל שם דישראל קונה במשיכה, שייך שפיר פירוש הגמ' בדיניהם שפסקה להם התורה, דישראל במשיכה ועכו"ם בדמים, אבל הרמב"ם הא ס"ל כר' יוחנן דלדין התורה ישראל קונה בדמים, וא"כ למה כתב בדיניהם:

והרי חזינן דבגמ' בבכורות שם פריך מאי בדיניהם ורצה לפרש דילפינן מדינא דגופי', והקשה ע"ז, ובודאי דזה אין סברא כלל לומר דכונת הרמב"ם דישראל מדרבנן דמים לא קניא ועכו"ם לא תקנו רבנן. וקאי על דינו דקונה בדמים לבד, דא"כ לא הי' לו לומר בדיניהם רק בדין התורה, ועיין עוד בלח"מ שהקשה הא בע"ז מהלכות עכו"ם כתב הרמב"ם, אם נתן מעות ולא משך יחזירם ואם משך ולא נתן מעות אעפ"י שמשיכה בעכו"ם קונה וכו' דכיון שהוא סובר דקונה משיכה או מעות היכי קאמר אעפ"י שמשיכה קונה, דמשמע דמעות אינם קונות. מדלא קאמר אעפ"י שמעות עכו"ם קונות אלא גבי משיכה וצ"ע עכ"ד.

ונראה לי, דהנה בחו"מ סימן קנ"ד כתב המחבר, בראובן שפתח חלון על גגו של עכו"ם, ואח"כ מכר העכו"ם ביתו לישראל, ורוצה הישראל השני לגבוה ביתו ועי"ז יסתום חלונו של ראובן, הדין עם ראובן, אכן הרמ"א כתב על זה, דיש חולקין וסבירא להו דיכול לסתום:

ואח"כ הביא המחבר בראובן שפתח חלון על חצירו של עכו"ם, והעכו"ם מכר חצירו לישראל וטען השני סתום חלונותיך כי אתה מזיק לי בראי', הדין עם השני, וכתב ע"ז הרמ"א ז"ל, וכבר נתבאר דיש חולקין, וכבר תמהו הש"ך והט"ז והנתיבות הא אדרבה היש חולקין ס"ל דהדין עם השני.

ונראה לי לתרץ דהנה בב"ק קי"ד איתא, ישראל ועכו"ם שבאו לפניך לדין אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דינינו, ואם אי אתה וכו' אמור כך דינכם, והנה יש לפרש דהטעם הוא משום דיחוי, דכיון דיכול לדחותו יכול הוא לומר כן. או דכך הוא דין התורה שהולכין לטובת ישראל, אם הדין של ישראל לטובת ישראל זוכה עפ"י דין ישראל, ואם הדין שלהם לטובת ישראל זוכה הישראל עפ"י דין שלהם.

והנה המחבר סובר דהוי רק דרך דחי' אבל לא דין, נמצא דכשפתח הישראל החלון על גגו של עכו"ם, אף דאין קנין לישראל על גגו של עכו"ם, אעפי"כ אין להישראל השני לסתום חלונו, שהרי הוא מזיק לו חלונו והישראל הראשון הלא אין מזיק להישראל השני (וכמו שכתב הסמ"ע דעל גג אין היזק ראי'), אבל בפתח על חצירו שאז הישראל מזיק בראיתו, אז אף שהעכו"ם אין יכול לכופו לסתום משום דהישראל דוחהו כך, אבל כיון דלא נעשה דין רק דחי', נמצא דעתה שהחצר שייך להישראל והראשון מזיק להשני, השני אומר להראשון סתום חלונותיך שאתה מזיק אותי.

אכן הרמ"א סובר בשם הישראל, דעכו"ם עם ישראל אם יש להם דין, דין הוא עפ"י דין התורה שאם באים לפי דין עכו"ם הזכות לישראל, נעשה כן הדין, נמצא דנעשה דין של דיניהם בין הישראל ועכו"ם, שלזה יש חלון וזה יוכל לסתום, משו"ה כתב הרמ"א דהישראל השני יכול לסתום, שהרי קנה הוא הזכות שהי' לפי הדין בגגו של עכו"ם, וא"כ שפיר אמר הרמ"א דלפי זה בדין השני באם פתח על חצירו של עכו"ם, והישראל הקונה טוען סתום חלונותיך, ע"ז משיב הישראל הראשון כבר נעשה דין שלי יש חלונות אף שהנני מזיק בראי', והוי כאילו קניתי חצר לקנין תשמיש ראי' בחצירך, רק הרשות בידך לבנות ולסתום שהרי כן הוא דיניהם, וכן קניתי קניני, אבל לכוף אותו לסתום, ע"ז כבר נעשה דין בהיות החצר של העכו"ם שלא תוכל לכוף לסתום.

והנה לפי זה בדיני קנינים בין ישראל ועכו"ם. דקנין שאין מועיל הוא חסרון הן מצד הקונה הן מצד המקנה. שדבר שלו אין יכולין לקנות באופן זה, והנה בעכו"ם משיכה קונה מטעם משדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו. ואם קנה מישראל במשיכה יוכל לקנות ואין חסרון מטעם מכירת הישראל, שהרי גם דבר של ישראל נקנה במשיכה, (ואף לא נדרוש קרא דלעמיתך דכונת הקרא למשיכה בעכו"ם רק דהאי דינא דדמים מצינו רק בלעמיתך אבל בעכו"ם לא גלי קרא):

הרי עתה לאחר תקנת חז"ל, דבר של ישראל נקנה במשיכה ואין חסרון מצד ישראל המקנה, אבל בדמים לא יוכל העכו"ם לקנות מישראל שהרי חסרון מצד העכו"ם שהוא אינו קונה בכסף. דבעכו"ם אין רק קנין משיכה, משו"ה קונה רק במשיכה, אבל ישראל הקונה מעכו"ם יוכל לקנות במשיכה, דהרי משיכה מועיל בישראל ובעכו"ם, ובדמים ג"כ קונה שהרי ישראל מדאורייתא קונה בדמים. ואף שתיקנו רבנן מטעם נשרפו חיטך בעלי' דניבעי עוד משיכה, זה תיקנו רק בישראל ולא בעכו"ם, ואף דדבר של עכו"ם אין נקנה בדמים, הרי אומר לו הישראל כך דינינו, וא"כ שפיר אמר הרמב"ם דקונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים.

אכן כל זה באומר העכו"ם בפירוש שמקנה לישראל בדמים, אבל היכא שנתן לו הישראל בסתמא הדמים ולא פירש שרוצה להקנות בעד זה, כיון דעכו"ם אין לו אלא קנין משיכה, הרי כל זמן שלא משך הישראל לא כיון להקנות, ואחרי דאין החסרון מחלות הקנין אלא מפני דלא כיון להקנות, לא שייך לומר כך דינכם, וא"כ בקנה גרוטאות דלא מיירי דאמר שמקנה, שם כתב הרמב"ם במשיכה, דמשיכה קונה בעכו"ם, אבל במעות לא כתב האי לשון, דהרי מיירי אף בנתן מעות בסתמא.

והנה היכא דאמר הרמב"ם דאין העכו"ם קונה בדמים אלא היכא דאין אצלם דין שקונים בכסף, אבל אם בדיניהם וכו' אעפ"י שלא משך אם נתן מעות קנה, הרי דיניהם דין, וכמו שכתב רש"י בגיטין דף ט' דמשו"ה דינא דמלכותא דינא שבני נח נצטוו על הדינין, ולכאורה מאי ענין זה לזה. ע"כ דכונת רש"י דמהו נצטוו על הדינין, שיעשו חוקים ומשפטים ומשטרים בארץ, א"כ ע"כ דנתן להם המקום כח שדינם הוא דין. דאל"כ מה תועלת יש בדיניהם, ע"כ דכל מה שנתקיים לצורך יש להם כח ותוקף, א"כ אם בדיניהם מעות קונה. אז גם העכו"ם קונה.

וא"כ שפיר אמר הרמב"ם בפ"ד מהלכות בכורות. ז"ל, וכן אם קנה הנכרי מישראל בדיניהם וכו', פירוש אם מכרם בדיניהם שיקנו בכסף, לקנות ע"י דמים, הרי. העכו"ם יכול לקנות. ומצד הישראל להקנות דבר שלו אין חסרון. שהרי דבר של ישראל נקנה בכסף, והא דבגמ' בכורות לא מפרש כן, הוא משום דשם קאי אליבא דר"ל דס"ל משיכה קונה, ואם נימא דגם עכו"ם קונה במשיכה א"כ מה יועיל דיניהם לקנות במעות, הרי החסרון מצד הישראל דדבר שלו אין נקנה במעות אלא במשיכה, משו"ה איצטריך לפרש דהאי כדיניהם הכונה בדין שפסקה להם התורה דעכו"ם מישראל קונה במעות, אבל הרמב"ם דס"ל כר' יוחנן, לדידי' פשוט הפירוש בדיניהם, דכיון דבדיניהם קונה, א"כ אין חסרון מצד קניני העכו"ם, משו"ה קנה, והא דאיצטריך הרמב"ם גם גבי ישראל שנתן מעות לעכו"ם לטעמא דבדיניהם, משום דמיירי הרמב"ם אף בלא אמר בפירוש שמקנה, וכמו שביארנו דהיכא דלא אמר בפירוש, כונתו להקנות במשיכה, אבל אם בדיניהם קונין במעות, אז אף אם נתן הישראל בסתמא מעות. קנה וחייב בבכורה.

וכל זה הוא דוקא שיד ישראל תקיפה, אז יש לדון אם קנה העכו"ם במעות לפי דיניהם, אבל אם יד העכו"ם תקיפה על עצמן. הרי קי"ל דינא דמלכותא דינא אף לדידן,, וא"כ חל קנין כסף מטעם דינא דמ"ד.

ג) נמצא בהאי מעשה יש להתיר מטעם ס"ס, ספק דילמא קי"ל כרש"י דקנינו של העכו"ם בכסף ואת"ל קנין עכו"ם במשיכה, דילמא היכא דבדיניהם הוא דכסף קונה אז קונה העכו"ם אף אף דינו במשיכה (ואין לומר דהוי ס"ס משם אחד, דהא תרויהו הספיקות דילמא קונה בכסף. דהרי האי ספיקא דילמא כסף קונה הוא ספק דקונה אף במקום שאין דיניהם לקנות במעות, וא"כ האי ספק מתיר יותר דאז נחשב לס"ס) וגם דילמא קונה מטעם דינא דמ"ד.

ועוד כיון דנולדו שני אילים, הרי על כל אחד יש לומר דילמא אין זה שיצא ראשון, והוי ס"ס דילמא אינו בכור, ואף אם יצא ראשון דילמא נפטר במעות של עכו"ם ואף דהוי ספק בגופו ספק בתערובות, אכן הא השיך הכריע דהיכא בנודע שני ספיקות ביחד:

בהפ"מ וגם איכא סעודת מצוה, יש לסמוך על הנך פוסקים דס"ל בנודעו שני הספיקות ביחד הוי ס"ס אף ספק בגופו וספק בתערובות.

ד) אכן באשר חומרת אכילת קדשים הוא, חוששני לסמוך על הנך טעמים בלחוד, אך להתיר להטיל בהם מום ע"י עכו"ם יש לסמוך על זה.

והנה כת"ר כתב להתיר הטלת מום ע"י עכו"ם בבכור ודאו, מטעם כיון דאמירה לעכו"ם שבות ובמקום מצוה לא גזרו, והכא מצוה לאכול הבכור בתוך שנתו עכ"ד, אך דבר זה אי אפשר לומר דהרי כ"ז שהוא תם אין עליו מצוה לאכלו רק להקריבו, עכ"פ אין מצוה לאכלו. ואם נימא משום מצוה דלא ליתי לידי תקלה, א"כ איך בזמן הזה אין כהן נאמן לומר מום זה נפל מאיליו, הא בידו לומר לעכו"ם, וכל שבידו נאמן, וטעמא דנאמן על שחיטה הוא משום דבידו ליתן לשחוט כמבואר בתוספ' גיטין ב', אלא ע"כ דאסור לומר לעכו"ם לעשות מום בבכור וכמבואר בכל הגמ', וכמו שפירש הרא"ש שם בב"מ דאמירה לעכו"ם להטיל מום אף בזה"ז אסור, ופליאה הוא על כת"ר איך כתב זה, דודאי בבכור תם אסור לומר לעכו"ם להטיל מום.

אכן כל זה בבכור ודאי, אבל בהאי גווני דהוי ספיקי טובא יש לעיין אם גם הטלת מום ע"י עכו"ם הוא מדאורייתא מטעם גרמא, או מטעם שבות דאמירה לעכו"ם וכיון דהוי רק דרבנן יש להקל כיון דאיכא הנך ספיקא.

ה) והנה בעיקר הדין גם אנכי חקרתי בתשובה אחת, ולדעתי בודאי דאמירה לעכו"ם לא גרע מגרמא וכדמוכח מגמ' בכורות דף ל"ה דקאמר, זה הכלל לאתויי גרמא, הרי דגרמא לא מייתי אלא בזה הכלל מאמירה לעכו"ם, והאי גרמא דאיתא בברייתא שלא יניח בצק על האוזן כדי שיבא הכלב ויטלנו, הרי לא מיירי דוקא דהכלב לפנינו דנימא דהוי כאילו הוא מושך את הכלב, כמו באכילת זמורות לגבי פיל (קדושין ד' כ"ו ע"א), אלא סתמא קתני אף אם אין הכלב לפנינו דאז בודאי הוי גרמא, וא"כ בודאי דאמירה לעכו"ם לא גרע מגרמא. וכדמצינן דמסור מיקרי גרמי (ב"ק ד' קי"ז ע"ב) ולא מצינו מי שיסבור כיון דעכו"ם אדעתא דנפשי' קא עביד לא יתחייב מטעם גרמי, ולר"מ דדאין דינא דגרמי במסכך ילפינן דמחויב במסור, ואמאי לא נימא שאני עכו"ם דאדעתא דנפשי' קא עביד, ע"כ דהאי סברא אדעתא דנפשי' אין מוציא מידי גרמא:

וא"כ כיון דגרמא אסור מן התורה, בודאי דאמירה לעכו"ם אסור מן התורה.

ומה שמוכיח הגרע"א בתשובה סימן ס"ד מדברי הרא"ש בב"מ פרק ז' דאמירה לעכו"ם במטיל מום הוי מדרבנן. לענ"ד אין מוכח, דהרי הרא"ש כתב שם ז"ל, כתב הראב"ד דהך בעיא דחסימה לא איפשיטא ואזלינן לקולא, ואע"ג דאסקינן במטיל מום בקדשים דע"י עכו"ם נמי אסר, ואפילו בזמן הזה שאין אסור אלא מדרבנן:

כדאיתא בבכורות כל פסולי המוקדשים דף ל"ה, התם משום חומרא דקדשים עכ"ד, והנה מה שכתב ואפילו בזמן הזה שאין איסור אלא מדרבנן:

הוא שפת יתר, דאף אם הי' מדאורייתא ג"כ קשה, דהרי בגמ' ב"מ בעי על איסורי דאורייתא, א"כ אדרבה נוכל לומר דאילו הי' מדאורייתא בזמן הזה לא הי' קשה דבאורייתא במטיל מום גם גרמא אסור ורק בזה"ז דהאיסור רק מדרבנן. דאילו בכל מקום אמירה לעכו"ם מותר לא הי' לרבנן להחמיר לאסור אמירה, ומשו"ה איצטריך לטעמא דבקדשים החמירו.

אבל עכ"פ בזמן הזה הלא כתב הראב"ד דהטלת מום בבכור הוי דרבנן.

אכן מדברי הרמב"ם בפ"א מהלכות איסורי מזבח ה"ז לכאורה לא משמע כן, שהרי כתב ז"ל, המטיל מום בקדשים כגון שסימא עינו או קטע ידו לוקה, שהרי נאמר בקרבן כל מום לא יהי' בו, מפי השמועה למדנו שזו אזהרה שלא יתן בו מום, ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים שהרי הי' ראוי לקרבן ופסלו, אבל בזה"ז אעפ"י שעבר בל"ת אינו לוקה, המטיל מום בקדשים ובא אחר והטיל בו מום אחר השני אינו לוקה עכ"ד הרמב"ם, הרי דהרמב"ם ס"ל דבזמן הזה ג"כ איכא איסור דאורייתא אף שאין ראוי לקרבן, וא"כ לדברי הרמב"ם גם אמירה לעכו"ם יהי' איסור מן התורה.

אכן הלח"מ הקשה מדברי הגמ' בע"ז דף י"ג, דאמר רבא דאם יעקר בהמת קדשים, נראה כמטיל מום בקדשים, ופריך נראה, מום מעליא הוא, ותירץ משום דלא חזי בזה"ז להקרבה, ופריך ונהוי כמטיל מום בבע"מ, ומשני בע"מ נהי דלא חזי לגופא לדמי חזי, לאפוקי הכא דלא לגופי חזי ולא לדמי חזי, ע"כ, הרי דמטיל מום בבע"מ גרע מנותן מום בקדשים בזה"ז וכיון דקי"ל דמטיל מום בבע"מ אינו עובר בל"ת, דהרי בבכורות דף ל"ג נפק לר"מ דמטיל מום בבע"מ מקרא דכל מום לא יהי' בו:

ורבנן דרשי לגרמא, וכיון דקי"ל כרבנן ליכא קרא לאיסור מום בבע"מ, וכן מוכח לשון הרמב"ם שלא כתב גבי מטיל מום עובר בל"ת כמו שכתב גבי מטיל מום בזה"ז, וא"כ כיון דמטיל מום בבע"מ אין עובר איסור דאורייתא, מכש"כ בנותן מום בקדשים בזה"ז דלא יעבור בל"ת, ואיך קאמר הרמב"ם דעובר עכ"ד הלח"מ.

ונראה לתרץ. דהנה לכאורה קשה איך קאמר דמטיל מום בבע"מ משו"ה עובר למאן דס"ל אסור משום דחזי לדמי, דא"כ בבכור דלא שייך בו פדי' יהי' מותר לכו"ע מדאורייתא להטיל מום בבע"מ, והרי בבכורות עיקר פלוגתא דר"מ דס"ל מטיל מום בבע"מ הוא בבכור, וצ"ל דשם הא מיירי במום עובר שהרי אחוזת הדם הוא מום עובר, משו"ה מיקרי חזי כשיעבור המום.

והנה רבנן אף דס"ל דמטיל מום בבע"מ עובר, אינו עובר דעתה אינו תמים וקרא כתיב תמים לרצון. אעפי"כ כיון דאח"כ כשיעבור המום אז יפסל למזבח משום המום הזה שעשה בו עתה, וא"כ הרי הוא גורם:

שאח"כ המום הזה יפסלנו, ואף דאז אין עושה מעשה בידים, ועתה הרי בלאו הכי אינו ראוי, אעפי"כ הרי לא גרע מגרמא שמניח בצק על האוזן שהוא אין עושה מעשה, אעפי"כ כיון דע"י גרמתו נפסל עובר, א"כ גם במום עובר אם נעשה מום קבוע אמאי לרבנן אין עובר מטעם גרמא, וצריך לומר דכיון דהטעם דאם לא יעשה מום הרי ימות, א"כ במומו אינו גורם לפסלנו, דבלאו מומא דידי' יפסל, ומה שהוא עושה עתה מום אין עובר שהרי עתה אינו תמים, אכן ר"מ ס"ל דגרמא מותר ולדידי' האיסור דוקא משום השתא, רק דר"מ ס"ל דגם בבע"מ כאחוזת הדם מיקרי ראוי:

שהרי ראוי הוא לעבור המום ולהיות ראוי, וכמו בבע"מ בשאר קדשים דמטיל בו מום עובר משום דחזי לדמי.

לפי זה הא דאמר הרמב"ם דהמטיל מום בקדשים בזה"ז עובר בל"ת ואינו לוקה, הוא דעתה אין ראוי על המזבח, שהרי אין מזבח בנוי, א"כ אין לוקה דקרא מיירי היכא דפוסלו מהקרבה, אבל כיון דגמרינן מקרא דאף גרמא אסור מריבויא דכל, א"כ הרי כשיבנה בית המקדש אז מום שלו יפסלנו, וא"כ הרי הוא עתה גורם שאח"כ כשיבנה בית המקדש מום שלו יפסלנו, ולא גרע מגרמא דעובר בל"ת מריבויא דכל, ואעפי"כ אין לוקה כיון דלא נאמר בפירוש כך מריבויא.

אכן כל זה למאי דס"ל להרמב"ם דגרמא אסור ומטיל מום בבע"מ אין איסור מה"ת, אבל בגמ' ע"ז דף י"ג דשם קאי אי נימא דמטיל מום בבע"מ עובר, דלמאן דס"ל כן גרמא מותר, וא"כ האיסור דוקא משום עתה, וכיון דעתה קדשים לא חזיא לא לגופא ולא לדמי, משו"ה קאמר שם דאסור רק מטעם נראה כמטיל מום, אבל הרמב"ם דפוסק גרמא אסור מן התורה. א"כ כשעושה עתה מום בקדשים דגורם דכשיבנה המקדש המום הזה יפסלנו מעל המזבח, משו"ה להרמב"ם עובר מן התורה ורק דאינו לוקה כיון שלא נאמר בפירוש

ו) והנה כ"ז הוא בקדשים הראוין להקריב כשיבנה המזבח. אכן בכור בחו"ל דאף כשיבנה המזבח לא יהי' ראוי להקרבה, דהרי קי"ל אין מקבלין בכורות מחו"ל, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות בכורות הל' ה', דאינו קדוש אלא לאכול במומו. גם הרמב"ם מודה דהמטיל בו מום אין בו איסור דאורייתא. נמצא דהטלת מום בבכור בחו"ל גם להרמב"ם הוא רק מדרבנן.

והנה מצאתי שהח"ס בסימן שי"ח התפלא על דברי הרמב"ם שפסק דבכור בחו"ל אינו ראוי כלל להקרבה, דא"כ מרפסים איגרא, דהא הרמב"ם ס"ל ספ"ק (פ"א מה' תרומות הכ"ו) דהלכות תרומה ומעשרות, מעזרא ואילך שאין כל יושבי', דרבנן הם ומאליהם קבלו, א"כ גם ארץ ישראל הוה מקום שאין מביאים שם מעשר דגן, וגם בכור ומעשר בהמה לא מתקרבו כל ימי בית שני, וצע"ג עכ"ד הח"ס.

אכן כפי שביארתי בספרי לבו"מ ב"ק סימן ל"ז לפרש את דברי הרמב"ם אלו שכתב ז"ל, התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מה"ת אלא מדבריהן וכו' שנאמר כי תבואו ביאת כולכם וכו' וכן יראה לי במעשרות שהוא בזה"ז אלא מדבריהן כתרומה, ועיין רדב"ז שהקשה, שהרי הרמב"ם עצמו כתב בהלכות שמיטה שבביאתן בימי עזרא נתחייבו במעשר, וביארתי שם דכונת הרמב"ם דלענין ביאת כולם לא שוו תרומה ומעשרות, דאף שבתרומה בעינן ביאת כולם. במעשר לא בעינן:

רק כיון דחזינן דתרומה בימי עזרא הי' ג"כ דרבנן. ע"כ אף דקנין עכו"ם אין מועיל, אעפי"כ כיבוש עכו"ם מועיל, דאם לא הי' מועיל כיבוש א"כ הרי לא נתבטל הכיבוש הראשון שהי' כיבוש כולם, ע"כ דכיבוש עכו"ם מועיל, א"כ אף דמעשר בימי עזרא היינו בזמן הבית השני הי' דאורייתא, שהרי לא בעינן כיבוש כולם, אבל בזה"ז שכבשו עכו"ם לא"י, אף שקדושתה לא בטלה אבל כיבוש ישראל בטל, וא"כ לאו שדך הוא, וכדחזינן דשבע שכבשו וחילקו לא נתחייבו עדנה בתרומה ומעשר:

הרי דבעי דוקא כיבוש (ואל תתמה שחלוק דין תרומה ממעשר, שהרי כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות תרומה הל' ו' דירקות אין חייבים במעשר, משום שנאמר תבואת זרעך:

וירקות אינן בכלל תבואה, וכתב הרמב"ם ז"ל ויראה לי שהוא הדין בתרומה, שהרי נאמר בה דגנך תרושך ויצהרך וכו', הרי דאילו לא גלי קרא בתרומה, לא היינו למדים תרומה ממעשר), לפי זה סרה פליאת הח"ס, דא"י בימי בית שני הי' מקום שמביאים משם מעשר דגן, וא"כ הי' בכור ומעשר ג"כ קרבים, אבל בכור בחו"ל, וא"י בזה"ז, אינן קדושים להקרב אלא לאכול ממנו,

ובזה יש לתרץ פליאת המ"ל בפ"ד מהל' מכורות, על דברי הרמב"ם פרק י"ח מהלכות פסולי המוקדשין, דקדשים שהוטל בהם מום האוכל מהם כזית לוקה משום לא תאכל כל תועבה, דהרי בגמ' מוכח דצורם אוזן בבכור האיסור רק משום קנסא, והרמב"ם כתב ג"כ בהלכות בכורות המטיל מום בבכור. הואיל ועשה עבירה קונסין אותו ואינו נשחט וכו'.

אכן לדברינו מתורץ בפשטות קושית המ"ל, דבשאר קדשים דחזי להקרבה, האיסור מדאורייתא להטיל מום, וממילא יש איסור מקרא דכל תועבה לאכלו, אבל סוגית הגמ' קאי בבכור בחו"ל, ובזה"ז בא"י, דהאיסור של הטלת מום הוא רק מדרבנן. א"כ האיסור לאוכלו הוא רק מטעם קנס.

ז) ומה שכתבנו לבאר טעמא דהרמב"ם דס"ל בזה"ז אם הטיל מום בקדשים עובר מטעם דהוי גרמא שגורם שיפסל כשיבנה, והרמב"ם ס"ל דגרמא אסור ומטיל מום בבע"מ אינו עובר מן התורה, הוא לתרץ כפי שמבאר הלח"מ דברי הרמב"ם.

אכן לדידי נראה להיפך בדברי הרמב"ם, דעיקר ההוכחה דפסק הרמב"ם דמטיל מום בבע"מ אינו עובר, הוא משום דפסק דרשאי להקיז דם לבכור שאחזו דם, הרי דפסק כחכמים, וממילא קרא דכל מום לגרמא, לדידי הרמב"ם לא פסק כלל כחכמים, אלא כר"ש דטעמא דמותר להקיז דם משום דאינו מתכוין. אבל בכונה הי' אסור מטעם מטיל מום בבע"מ, כמו שמשמע פשטות הגמ' בע"ז:

דפריך ונהוי כמטיל מום בבע"מ, ולפי"ז דאיצטריך קרא דכל, למטיל מום בבע"מ, גרמא אין איסור מן התורה, והרי הרמב"ם לא הביא כלל האי דינא דאם נתן בצק על האזן שעובר, ורק בהלכות בכורות לגבי אסור לשחוט. הביא דאף היכא דנולד מום ע"י גרמא אין שוחטין, והוא מגמ' דף ל"ה, דאיתא, זה הכלל לאתוי גרמא, אלא דהרמב"ם מפרש דברי הגמ' בע"ז דקאי לגבי קדשי בדק הבית, וכמו שמפרש רש"י שם:

ועיין מה שהקשה תוספ' ע"ז.

ונראה לי דהרמב"ם מפרש כן, דבתחילה הי' סבר דאיסור הטלת מום הוא משום דאסור בקודש להטיל מום, וא"כ אף בקדשי בדק הבית אסור להטיל מום, וע"ז משני ה"מ בזמן שב"ה קיים דחזי להקרבה, פירוש דאיסור הטלת מום הוא משום דפוסלו ממזבח, א"כ דוקא היכא דפוסלו, אבל בקדשי ב"ה, וכן בקדשים בזה"ז, דאין פוסל, אין איסור להטיל מום, ופריך ונהוי כמטיל מום בבע"מ, פירוש נהי דקרא דמום לא יהי' בו נוכל לומר דהאיסור מפני שיופסלו למזבח, אבל מדחזינן דרבי קרא מכל, דאף בבע"מ אסור להטיל מום, א"כ האיסור משום שמטיל מום בקודש, אף שאין כאן טעם משום שפוסלו למזבח, א"כ גם קדשי בדק הבית יהי' איסור להטיל מום, ותירץ ה"מ דמטיל מום בבע"מ אסור היינו בקדשי מזבח דאף דלא חזי לגופא חזי לדמי, א"כ הקדושה קדושת מזבח, בזה אסרה תורה להטיל מום, אבל בקדשי בדק הבית דקדושתה לא חזיא למזבח. לא לגופא ולא לדמי, בזה אין איסור להטיל מום.

בזה מיושב קושיתינו שהקשינו, כיון דאמר דמה שעובר במטיל מום הוא משום דחזי לדמי, א"כ בבכור דלא הוי לדמי שהרי אין פודין אותו, לא יעבור במטיל מום בבע"מ והרי עיקר מחלוקת דמטיל מום בבע"מ הוא בבכור, אכן לדברינו דעיקר תירוץ הגמ' הוא דאימתי אסור להטיל מום בבע"מ בקדשי מזבח. דהקדושה הוא קדושת מזבח משום דחזיא לדמי, א"כ אף בבכור נהי דאין פודין, אבל קדושת הבכור בע"מ הא לא גרע מקדשים בע"מ.

וא"כ דברי הרמב"ם בפשטות מיושבים, שכתב דהמלקות הוא דוקא בזמן הבית שפוסלו מהקרבה אבל בזמן הזה אסור ואין לוקה, משום דהוי כמטיל מום בבע"מ פירוש דהאיסור משום הקדושה, אף דלא חזי להקרבה, ומה שכתב הרמב"ם הטיל מום בקדשים ובא אחר והטיל בו מום אחר השני אינו לוקה, הכונה דמלקות ליכא. משום דהוי רק מריבוי אבל איסור מהתורה יש, א"כ גרמא להרמב"ם. אין איסור מן התורה, אלא מדרבנן.

ולפי זה נוכל לומר דהראב"ד דלא השיג על הרמב"ם ג"כ סובר כהרמב"ם דגרמא לדידן דפסקינן טעמא דבכור שאחזו דם מקיזין הוא משום דבר שאין מתכוין, אבל מטיל מום בבע"מ, אסור מקרא דכל מום וכיון דאיצטריך קרא להכי, ממילא גרמא לדידן אין איסור מן התורה אלא מדרבנן. משו"ה כתב הראב"ד שהובא בדברי הרא"ש בב"מ פ"ז דאמירה לעכו"ם להטיל מום הוא מדרבנן.

נמצא להטיל מום ע"י עכו"ם בבכור בזה"ז בודאי דאסור רק מדרבנן. או מטעם דאין ראוי להקריב, או מטעם דגרמא מותר מן התורה לדידן, ורק מדרבנן אסור.

א"כ הכא בהאי מעשה, לדעתי אחרי דיש כאן כמה ספיקות, חדא דילמא קי"ל כמ"ד כסף קונה, ודילמא כיון דבדיניהם קונה מעות, כו"ע מודו דקונה העכו"ם בכסף. ודילמא דינא דמלכותא בזה דינא, וכיון שנתערב דילמא קי"ל כמאן דס"ל היכא שנודעו ב' הספיקות ביחד, אף ספק בגופו וספק בתערובות מצטרפין, יש לסמוך להתיר ע"י הטלת מום, ע"י אמירה לעכו"ם. כנלענ"ד וד' יצילנו משגיאות, ידידו.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה