אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אורח חיים ויורה דעה › סימן לא

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אורח חיים ויורה דעה · סימן לא

סימן ל חיוב מציצה בתורת מצוה

רחל שלא בכרה וילדה זכר ונקבה, ושפחה נכרית נכנסה לבית ואמרה שילדה נקבה, ואח"כ נכנסה עוד פעם ואמרה כי ילדה זכר עוד. רב ברכה לכבוד ידידי הרב הגאון הנעלה חו"ב מוה"ר ר' נחום מרדכי ווערבאווסקי שליט"א אב"ד דאקמיאן. יסלח לי ידידי על שלא חשבתי על שאלתו תיכף. באשר לא הייתי בביתי ואתמול שבתי מדרכי.

והנה כתר"ה שאל שאלת חכם, על רחל שלא בכרה וילדה זכר ונקבה ואין ידוע איזה יצא תחלה, ושפחה נכרית נכנסה לבית ואמרה כי הרחל ילדה נקבה, ואח"כ נכנסה עוד הפעם, ואמרה כי ילדה זכר עוד.

א) והנה בפעם הראשון כשנכנסה היתה מסיחה לפי ש תומה כאשר העיר כתר"ה, וזכר מדברי הש"ך ביו"ד סי' צ"ח באשר הי' אז ג"כ מילתא דעבידא לאגלויא שהרי היתה הבע"ה יכולה לכנוס ולראות.

וע"כ אודיע בזה בקצרה כי לדעתי יפה העיר כתר"ה, דהנה בנתערב מין בשאינו מינו פסק השו"ע (יו"ד סי' צ"ח סעי' א') דסמכינן על עכו"ם מסיח לפי תומו שאומר שאין בו טעם, וכבר הקשו הש"ך והט"ז, דהא איתא להדיא בגמ' ב"ק דף קי"ד דאין עכו"ם מסיח לפי תומו נאמן בדבר שהוא דאורייתא, אלא בעדות אשה בלבד, והרשב"א והרא"ש הא סוברים דמין בשא"מ הוא דאורייתא, והט"ז תירץ דבמידי דלא בעי עדות, שם מהני מסיח לפ"ת, ומשו"ה סובר הרא"ש דבעדות בכור להעיד שבכרה משו"ה אין נאמן מסיח לפי תומו משום דלהשביח מקחו אומר כן. אבל בלא האי טעמא הי' נאמן, והנה לפי"ז להרא"ש והרשב"א ג"כ מועיל עדות השפחה דהרי הכא ג"כ לא בעי עדות רק הוכחה.

אכן הש"ך תירץ דבמילתא דאיכא למיקם עלה דמילתא נאמן אף בדאורייתא. וכן רבינו הגר"א פסק כן וכתב הטעם ז"ל, משום דמילתא דעבידא לאיגלויא נאמן כמ"ש הריב"ש בס' תל"ג וכמש"כ ברפ"ב דר"ה, ואף גוי כמ"ש בפ"ג דחולין לוקחים בצים, וא"ל דוקא קפילא שהוא בקי, דהא אמרו שם דהתירא בטעמא, ולא אמרו קפילא וכו' עכ"ל רבינו הגר"א ז"ל.

אכן דברי רבינו הגר"א תמוהים מאד, דאיך מביא ראי מהא דר"ה דבא אחד והעיד שנתקדש החדש דא"כ יהי' נאמן אף בלא מסלפי"ת וכן הא בלוקחין בצים הרי אף ביודע העכו"ם שע"י שיאמר משל עוף פלוני הוא יקנה הישראל ואפי"ה מהימן, ועכצ"ל דשם הטעם משום דרוב ביצים שראשם כד וחד המה של עוף טהור, משו"ה סמכינן על סברא דעבידא לאגלויא, אך לכאורה בתחילת הסוגיא דלא ידע האי סברא. ואעפי"כ נכרי מהימן משום דעבידא לאגלויא אף בלא מסיח לפי תומו, וצ"ל דע"כ הטעם כיון דהוא המוכר, בודאי דמירתת, שהרי יתבע ממנו הישראל הכסף, והוי דומיא גבי יין נסך, דבישראל יוצא ונכנס אין חוששין שמא נגע העכו"ם דמירתת, הרי דגם בעכו"ם שייך "מירתת" והיינו כיון דהוא מפסיד יין הישראל מירתת, אבל מה שיתבדה וימצא שקר לא מירתת העכו"ם משו"ה באין מסיח לפי תומו היכא דאין הוא עושה המעשה אינו נאמן העכו"ם, וא"כ מאי ראי' מייתי הגר"א, דהכא העכו"ם אין עושה מעשה רק אומר שקר מנ"ל דנאמן, דילמא בדיבורא בעלמא אין נאמן כלל עכו"ם, ורק ישראל נאמן במקום דעבידא לאיגלויא.

ונ"ל, דהנה הש"ש בשמעתא ז' (פ"ח) הקשה שם על האלפס שכתב להוכיח ממעשה דפונדקי סוף מס' יבמות, דמסיח לפי תומו הוי היכא דמתחיל הגוי מסל"ת, אע"ג דמהדרין ומגלין למילתא שפיר. לא נפיק מתורת מסל"ת, שהרי הכא שאלו לפונדקית אח"כ כשראוה בוכה. והקשה הש"ש דא"כ למה לר"ע טעמא דהוציאה מקלו ותרמילו, כיון דאפילו בלא הוכחה נמי הוי מסל"ת, ע"כ דפונדקית לא הי' מסל"ת גמור.

ונראה לי ליישב, דהנה התוספ' שם בשלהי יבמות הקשו מאי מייתי רבנן ראי' מפונדקית, הא היתה מסל"ת.

ונ"ל לדברי האלפס, דהנה בודאי דעד אחד ישראל אפילו אשה עדיף ממסל"ת, דהרי באיסורין אף אשה נאמנת, ועיקר ראי' דעד אחד נאמן באיסורין מוספרה לה ואילו עכו"ם מסלפ"ת אין נאמן אלא לעדות אשה אבל לא בשאר איסורין, וע"כ דעדות אשה עדיף מעכו"ם מסל"ת וא"כ לפי סברת ר"ע דאין אשה נאמנת, ע"כ דס"ל דלא הקילו בעדות אשה לומר דיש לזה דיני איסורין. דהרי באיסורין אשה נאמנת, ע"כ דס"ל לר"ע דאף שהחמירו בסופה, אעפי"כ יש לזה דיני דבר שבערוה ובעי דוקא עדות, ורק דהקילו רבנן שלא נצטרך שני עדים ושיסגי באחד, אבל בעינן שזה העד יהי' לו דין עד כשר. וא"כ אף במס"ל עכו"ם אינו נאמן כיון דהוא עכו"ם, כיון דאשה אינה נאמנת מכש"כ דעכו"ם אף במסל"ת אין זה עד כשר הוא, שהרי בשאר איסורין אשה נאמנת ועכו"ם מסל"ת אין נאמן, וע"ז משני ר"ע לכשתהא פונדקית נאמנת, היא הוציאה מטתו ותרמילו, דזה הוי הוכחה שמת, וא"כ נצטרפו הרגלים לדבר דמקלו, ועכו"ם מסל"ת, ובאופן זה, היינו עכו"ם מסל"ת בצירוף רגלים לדבר עדיף מעדות אשה, דאף דס"ל לר"ע אשה אין נאמנת, אבל מסל"ת בצירוף רגלים לדבר מועיל, ועיין שם בש"ש דמביא ראשונים שפירשו דהוצאת מקלו הוי הוכחה.

וא"כ מיושב קושית הש"ש על האלפס, דהרי שפיר מביא האלפס ראי' דהוי מסל"ת בכה"ג, היינו אף היכא דמגליין ומהדרין למילתא שפיר.

ולפי"ז, מדר"ע נשמע לרבנן דהיכא דהוי רגלים לדבר בצירוף מסל"ת נאמן אף באיסורי דאורייתא. וא"כ מביא הגר"א רק ראי' דגם בגוי שייך מירתת במילתא דעבידא לאיגלויא, וסובר הגר"א דהתם כיון דרוב ביצים מכשרות, משו"ה מועיל מילתא דעבידא לגלויא אף בגוי, וא"כ ממילא בצירוף מסלפ"ת מהני, כמו הוכחת דתרמילו בצירוף מסלפ"ת מהני אף לר"ע.

והנה להט"ז "מילתא דידן" תלוי בפלוגתא. היינו דלהרא"ש והרשב"א הכא סמכינן על עדות השפחה במסל"ת, אכן לפי שנפסק בסימן שי"ו דלענין בכור לא מהני מסל"ת, א"כ גם הכא לא מהני.

אכן לדברי הש"ך, ממה שנפסק בשו"ע לענין בכור שאין נאמן עכו"ם לומר שבכרה, אין ראי' למילתא דידן לאיסורא, דהרי הכא עבידא לגלויא, שהרי בשעת מעשה היתה יכולה הבעה"ב לכנוס ולראות.

אך גם לדברי הש"ך י"ל, כיון דהרמ"א פסק דאין סומכין על טעימת עכו"ם, הרי דרבינו הרמ"א סובר דאין סומכין על עכו"ם מסל"ת אף בצירוף ראי' דעבידא לאיגלויא.

אכן רבינו הגר"א ביאר דטעמא דרמ"א הוא משום חומרא בעלמא, א"כ יש לנו עמוד גדול לסמוך עליו דלהלכה מועיל מסל"ת בצירוף הסברא דמירתת, והרי מצינו דשפחה בבית ישראל מירתת, וזהו טעמא דרמ"א בחולבת דמועיל מסיח לפ"ת. אף דמשמע דלהנך דאסרי בחולבת היינו דסמוך מיעוטא דחולבת אף שלא ילדו לחזקה שלא ילדה והוי איסור דאורייתא, אעפי"כ מועיל הצירוף דרגלים לדבר ודו"ק.

ב) אכן באשר להט"ז אין לסמוך ע"ז דהרי הדבר תלוי במחלוקת, ואף כי כתר"ה העיר דיש לצרף דעת הרמב"ם דכל ספיקא הוי דרבנן, לדעתי אין לצרף זה דהרי הגמ' פריך משבוי' דמסית לפ"ת נאמן, ושני דשבוי' הקילו, ואם נימא דמידי דהוי ספיקא דאורייתא כיון דספק איסור לחומרא הוא דרבנן נאמן עכו"ם מסל"ת, א"כ הרי בשבוי' הוי רק ספק איסור, ע"כ דהא דאמור רבנן דעכו"ם מסל"ת דוקא בדבר רבנן, אבל בספק איסור דאורייתא אף שאיסור ספק הוא דרבנן אעפי"כ אין נאמן.

ועוד אם באנו לצרף דעות, אדרבה יש דעת רש"י בב"ק שם דסובר בנחיל של דבורים יש רגלים לדבר שהבעלים מרדפים, ואעפי"כ אין נאמן במסל"ת אלא בדרבנן.

אכן יש לומר לעכו"ם שיעשה מום, וא"כ עתה הספק הוא רק על מילתא דרבנן לומר לעשות מום, ובדרבנן הא עכו"ם נאמן במסל"ת.

אך לפ"ז תיקשי איך נפסק הלכה דאין עכו"ם מסל"ת נאמן לומר שבכרה כבר:

הא יש עצה לעשות מום ע"י עכו"ם, ועכצ"ל כיון דנאמנות העכו"ם הוא בדבר דאורייתא, היינו שהוא מעיד שבכרה, וכיון דלזה אין נאמן להעיד שהוא אינו בכור, ממילא אין נאמן אף לעשות בו מום.

אך יש לומר, דמשו"ה אין נאמן עכו"ם במס"ל להעיד שבכרה כבר ונאמינו לעשות בו מום, דהוא משום דהיכא דאיתחזק איסורא אין עכו"ם נאמן כמבואר בש"ך בסוף סימן קל"ז, והכא הרי יש לה חזקה שלא בכרה, ואף שנגד זה יש רוב בהמות מתעברות, אעפי"כ אתחזיק איסורא מיקרי, אבל הכא שיש לפנינו זכר ונקבה, ולא איתחזיק איסורא, בכה"ג מועיל מסל"ת, ועיין בש"ך בסוף סימן קל"ז.

אכן לדידי תמוה לי טובא מה דהביאו האחרונים עצה לפעמים בספיקות להטיל מום ע"י עכו"ם, דהרי בבכור גם גרמא הוא איסור דאורייתא, כדילפינן מקרא דלא יהי' שלא יגרם, וא"כ הרי גם אמירה לעכו"ם הוא גרמא, והוי בהטלת מום איסור דאורייתא.

אך יש לצרף דהטלת מום בזמן הזה בקדשים לא הוי דאורייתא רק איסור דרבנן, כדאיתא בע"ז דף י"ג, ואם שהרמב"ם כתב שהוא דאורייתא, אכן הרא"ש שם כתב שהוא רק מדרבנן, וא"כ יש כאן ס"ס, ספק שמא הטלת מום בקדשים בזמן הזה הוא דרבנן ומועיל מסל"ת, ואת"ל דהטלת מום בקדשים הוא דאורייתא, שמא גם בדאורייתא נאמן עכו"ם מסל"ת בצירוף מירתת או בדבר דלא בעי עדות, כטעם הט"ז אליבא דהרא"ש והרשב"א, וא"כ לדעתי יש להתיר לצות לעכו"ם לעשות מום קבוע ואח"כ לשחוט.

ג) ולענין עיקר כדין היכא דהעכו"ם מעיד כמסל"ת ויש בזה דיני דאורייתא אם נאמן על דרבנן הנה מדברי הכרתי ופלתי משמע דאף דעל עיקר הדבר אין העכו"ם נאמן. אעפי"כ על דין דרבנן שבזה נאמן, שהרי הוא תירץ בסימן צ"ח דמשו"ה עכו"ם נאמן במסל"ת, משום דטעימה דרבנן. הרי דאף לאכול הדבר אין מאמינים, על טעימה נאמן, ה"נ לעשות מום דהוי דרבנן נאמן עכו"ם מסל"ת היכא דלא הוי איתחזיק.

ונראה לי הוכחה לומר דאף שעל עיקר הדבר אי העכו"ם נאמן אף במסל"ת דהוי דאורייתא, אעפי"כ על דיני דרבנן שבזה נאמן, דאיתא בפסחים דף ט' שני ציבורין אחד של מצה ואחד של חמץ ולפניהם שני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק, ואתו שני עכברים. אחד שקל מצה ואחד שקל חמץ ולא ידעינן הי להאי עייל, היינו ב' קופות, ואמרינן שאני אומר חמץ לתוך אינו בדוק ומצה לתוך בדוק, אימור דאמרינן שאני אומר בתרומה דרבנן, דאורייתא מי אמרינן. אטו בדיקת חמץ דאורייתא היא, מדרבנן היא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, והנה מעיקרא שם קאמר תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן אי מצה שקיל אי חמץ היינו תשע חנויות, ופירש"י דקי"ל בהו לקמן דכל קבוע שנטלו ממקום קבוע, אין הולכין בו אחר הרוב אלא הרי הוא כמחצה על מחצה, וספק, איסורא לחומרא:

עכ"ל רש"י, והקשה בתוספ' ז"ל, לפי מה שפ"ה לענין בדיקה, לא נהירא לר"י, דהיכי מייתי ראי' מתשע חנויות דהוי ספיקא דאורייתא ואזלינן לחומרא. והכא ספיקא דרבנן הוא כדאמרינן בסמוך עכ"ל התוספ', ולכאורה הוא פליאה נשגבה על רש"י.

ונראה לי ליישב, דהנה בתחילת המס' פירש"י דטעמא דבודקין החמץ הוא שלא יעבור בבל יראה וב"י, והקשה בתוספ' הא צריך ביטול כדאמר לקמן וכיון דביטל אמאי צריך לבדוק, וע"כ פירשו בתוספ', דטעמא דבודקין כדי שלא יבוא לאכול.

ונ"ל דרש"י סובר, דע"כ טעמא דבדיקה הוא מדרבנן אם לא ביער החמץ אף שבטלו עובר הוא על בל יראה מדרבנן, או מטעם שמא לא יבטל יפה כמו שפ' הר"ן, או מטעם שמא יבוא לאכול, עכ"פ רבנן חייבוהו לבער חמצו, ואם לא יבער הוא עובר על בל יראה, דאם נימא דדין הבדיקה הוא רק כדי שלא יבוא לאכול:

א"כ אין זה שייך בביעור החמץ, וא"כ הדין הזה תלוי רק באיסור שמחויב לעשות מחיצה נגד חמץ שלא יבוא לאכול, ובחמץ שאין יכול לעשות בו היכר, מחויב לבער כדי שלא יבוא לאכול. אין הדין הזה תלוי כלל בהחמץ רק חיוב גברא הוא שמחויב לראות עצות שלא יבוא לאכול בפסח, א"כ היכא דפי' בשיירא ולא יבוא כלל בפסח, הרי אין יכול לבוא לאכול החמץ בפסח, וא"כ אמאי קאמר בגמ' דאם פירש בשיירא בתוך שלשים קודם הפסח מחויב לבער. אם נימא דעיקר החיוב של הבדיקה הוא חיוב גברא שיעשה עצות שלא יבוא לאכול בפסח, א"כ מה לי אם מבער החמץ ממנו בפסח, או שהוא מבער עצמו וגופו מן החמץ שהולך בשיירא, ע"ד שלא יחזור עד אחר הפסח, הרי ממילא לא יבוא לאכול בפסח, וא"כ אמאי מחויב לבער, והרי זה מוכח בגמ' דלא חיישינן שמא יחזור מדעתו. משו"ה פ' רש"י דהא דחייבו רבנן לבדוק הוא דין בהחמץ, שאסרו להחזיק ברשותו ועובר מדרבנן על בל יראה אף שבטלו, דמדרבנן אין מועיל הביטול, משו"ה אף בהולך בשיירא ע"ד שלא יבוא תוך הפסח כיון דמדרבנן לא הועיל הביטול מחויב לבער שלא יעבור מדרבנן על בל יראה.

וזהו ג"כ דקאמר בגמ' (פסחים ד' ד' ע"א). המשכיר בית לחבירו בי"ד על מי לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידי' וכו', עיין שם בתוספ', ואם נימא דדין בדיקה הוא רק כדי שלא יבוא לאכול, הרי הוא מסלק עצמו מן הבית, ולא יבוא לאכול, ומה שייך לומר חל עליו חובת בדיקה, דהרי חל עליו רק חיוב עצה שלא יבוא לאכול, והרי עשה עצה שלא יבוא לאכול, שהרי השכיר לאחר, משו"ה לדברי רש"י דס"ל דמדרבנן החיוב בהחמץ, שמדרבנן אין מועיל הביטול ועובר על בל יראה מדרבנן, וזה ג"כ מדרבנן צריך לעשות עצה שלא יבוא לאכול. שהרי חמץ של הפקר צריך לעשות מחיצה, והיכא שאי אפשר לעשות מחיצה צריך לבער, וא"כ הכא על המשכיר החיוב משום דחמירא דידי' מדרבנן:

ועל השוכר משום שלא יבוא לאכול, איבעי לן בגמ' מי יבדוק, המשכיר דחמירא דידי' מדרבנן וחל עליו חיוב דרבנן שלא יעבור בבל יראה, או השוכר שעליו החיוב לעשות עצה שלא יבוא לאכול.

והנה בספיקות קי"ל, דדבר שעיקר ספיקא דאורייתא אף שמצד אחר בא לו שהוא דרבנן, ספיקא לחומרא, נמצא דאזלי רש"י ותוספ' לטעמייהו, לרש"י חיוב הביעור הוא על החמץ:

שאמרו רבנן שחמץ אף שביטלוהו מחויבים לבערו. והנה בט' ציבורין של מצה ואחד של חמץ. ואתא עכבר ושקל ונכנס לבית, דמצוי שהככר עדנה יש כאן, הנה יש לנו על הככר ספק אם הוא חמץ או מצה, ונ"מ לדין דאורייתא שאסור לאוכלו, ולדין דרבנן שמחויבים לבערו אף שביטלוהו, וכיון דלגבי ספיקא דאורייתא היינו לאוכלו ולחיוב לבטלו הוא ספק דאורייתא, ממילא מחזקינן הככר לאיסור ודאי, א"כ אף לענין חיוב לבערו ג"כ מחויב לבערו אף שהוא מדרבנן, אחרי שהחזקנוהו לאיסור ודאי:

והוי דומיא דספק דאורייתא, ומצד אחר בא לו שהוא מדרבנן. שהדין בכה"ג אין אומרים ספיקא דרבנן ולקולא, כיון שעיקר הספק הוא בדאורייתא, ה"נ עיקר הספק הוא דאורייתא אם הוא חמץ או מצה, משו"ה לרש"י דס"ל דדין הביעור הוא בהחמץ, שפיר אמר רש"י דאף לבערו אף שהוא דרבנן מחוייבים לבער הככר הזה שהוא ספק חמץ או מצה, דהספק הזה אם הוא חמץ הוא דאורייתא, אבל אליבא דתוספ' דחיוב הבדיקה לא על החמץ רק חיוב גברא לראות שלא יהי' אצלו חמץ, א"כ איננו שייך כלל לאיסורי התורה, א"כ הוי ספק דרבנן בפ"ט, אם יש עליו חיוב עתה לבדוק, משו"ה הקשו בתוספ' דהא ספיקא דרבנן הוא, דלדברי התוספ' לא שייך לומר ספק דאורייתא ומצד אחר בא לו שהוא דרבנן, שהרי אין שייכים כלל זה לזה, אבל אליבא דרש"י דשני הדינים איסור האכילה וחיוב הביעור, חובת החמץ נינהו, שייך שפיר לומר כיון שלגבי ספיקא דאורייתא החזקנו שהוא ספק חמץ, ממילא גם לענין דרבנן אסור להחזיקו ומחויב לבערו, (עיין בזה גם לעיל סי' ה').

וכ"ז לגבי דין דספק דרבנן דהוי לקולא, רק היכא שאין סברא להחזיקו באיסור, אבל היכא שיש סברא להחזיקו באיסור מפני ספיקא דאורייתא, גם ספק דרבנן אסור, אבל היכא שיש סברא להחזיק לודאי היתר לגבי דרבנן. שם אף שלגבי דאורייתא אין מחזיקין לודאי היתר, לגבי דרבנן מחזיקין להיתר אף לדבר שלגבי דאורייתא אין מחזיקין, משו"ה לקמן גבי אחד נטל חמץ ואחד נטל מצה דנוכל לומר שאני אומר ולתלות לודאי היתר. (ועיין ביבמות פ"ב דאמר שם שאני התם דאיכא למימר שאני אומר) בכה"ג אף דלגבי דאורייתא לא תלינן והככר שבביתו יהי' איסור לאוכלו מטעם ספק חמץ, לגבי היוב' ביעור שהוא מדרבנן סמכינן על שאני אומר דבבית שהיא בדוקה מצה על, ואין עליו חיוב לבערו, אף שבאותו ככר בעצמו יש ספק לענין דאורייתא לענין לאוכלו, אעפי"כ לענין חיוב לבערו סמכינן על בירור דשאני אומר.

נמצא לפ"ז בספק בכור, אף להטיל בו מום אף שהוא דרבנן לא אמרינן ספק דרבנן לקולא, דכיון שיש ספיקות על הבכור, אם לאוכלו שהוא ספק דאורייתא וגם לענין אי להטיל בו מום שהוא מדרבנן, שם אמרינן כיון שהספק הראשון הוא דאורייתא. אף שהטלת מום הוא מדרבנן, כיון שהחזקנוהו לודאי בכור לענין אכילה מטעם ספק דאורייתא. ממילא גם לענין הטלת מום אין אומרים ספק דרבנן לקולא. אבל היכא דעכו"ם מסל"ת מעיד, שעדות עכו"ם מסל"ת לענין דרבנן הוי כודאי היתר, אף דאין מועיל הבירור הזה לענין דאורייתא לאוכלו בלי מום. אבל לגבי דרבנן להטיל בו מום מועיל הבירור דמסל"ת, אחרי דלגבי דרבנן הוא כודאי היתר, וכמו בשאני אומר מצה על, דהיכא דהוי ברור אין אומרים כמו שאין מועיל לדאורייתא לא יועיל לדרבנן, דזה אין אומרים אלא בספק, אבל לא בברור, (ויש עוד להביא ראי' ממה דקטנים נאמנים לומר בדקנוהו, אף שלא יועיל הגדתם לענין שלא יהי' צריך לבטל, אכן יש לחלק דשם כיון שבטל הרי עתה ספק אם יש מה לבער ודו"ק, אך גם מזה קצת ראי' ודו"ק].

ונראה לי עוד ראי' דאף שעל עיקר הדבר אין העכו"ם נאמן, אעפי"כ על דיני דרבנן שבזה, העכו"ם נאמן:

דהנה הב"י כתב בסימן ס"ט דמשו"ה נאמן העכו"ם במסל"ת שהדיח הבשר קודם ששם בקדירה, משום דהוי מילתא דרבנן. דדם שמלחו הוא מדרבנן. והקשה הד"מ למה לי' לומר משום דם שמלחו, תיפוק לי' שהרי הוא מבושל לפנינו, ולכאורה דברי הד"מ תמוהים, דהרי אפשר לומר, דהכא מיירי דהעכו"ם נתן הבשר בקדירה ולא נתבשל הבשר עדנה ועתה בא ישראל לבשלו, ועוד עכצ"ל כן שלא בשלו העכו"ם עדנה, שהרי אם בשלו הרי אסור משום בישולי עכו"ם, ולהרבה דעות אף בעבדו אסור משום בישול עכו"ם (עיין לעיל סי' כ"א) וא"כ הרי בודאי די"ל דמיירי שהעכו"ם שם הבשר בקדירה אבל לא נתבשל וא"כ אם הי' דם שמלחו מדאורייתא, הי' אסור לישראל לבשלו, שהרי הוא בבישולו מבטל האיסור שהרי עתה אסורה הקדירה מטעם דם שעתה הוא דאורייתא, ואין עכו"ם נאמן, ואף שאח"כ כשיבשלנו יהי' איסור דרבנן ועכו"ם נאמן, הלא הוא בבישולו מבטל האיסור. וא"כ כיון דאין נאמן העכו"ם קודם שבשלו ממילא אסור לבשל ולהתיר, וא"כ הא איצטריך הב"י לטעמו דדם שמלחו הוא רק מדרבנן, ומאי פריך הד"מ.

ועכצ"ל דס"ל להרמ"א דאף דאם הי' דם שמלחו מדאורייתא הי' מותר לבשל, כיון דהאי דינא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא דרבנן, אף דאין נאמן העכו"ם להתיר עתה לאכול כיון דעתה הוא איסור, ואעפי"כ נאמן להתיר לבשל, כיון דהאי דינא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא דרבנן ( [ומצאתי כי ביד אברהם ג"כ העיר קצת בזה.

וא"כ ה"נ במעיד העכו"ם שהנקבה יצאה תחילה, אף אם נימא דלהתיר לאכול אין נאמן, אעפי"כ להטיל מום דאינו אלא מדרבנן בזה"ז למאן דאית לי' כ, יהי' נאמן.

ד) ובעיקר הדין אי הטלת מום בבכור הוא דאורייתא, נראה לי לומר, דהנה כבר הקשו על הרמב"ם דפסק בפ' א' מהלכות איסורי מזבח הל' ז', ז"ל, המטיל מום בקדשים כגון שסימו עינו או קטע ידו לוקה, שהרי נאמר בקרבן כל מום לא יהי' בו, מפי השמועה למדנו שזו אזהרה שלא יתן בו מום, ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים שהרי הי' ראוי לקרבן ופסלו, אבל בזמן הזה, אעפ"י שעבר בל"ת אינו לוקה, המטיל מום בקדשים ובא אחר והטיל בו מום אחר, השני אינו לוקה. עכ"ד הרמב"ם.

והקשה הלח"מ דהא בגמ' דע"ז דף י"ג, אמר רבא דאם יעקור בהמות קדשים נראה כמטיל מום בקדשים ופריך נראה מום מעליא הוא ותירץ משום דלא חזי בזמן הזה להקרבה, ופריך ונהוי כמטיל מום בבעל מום, ומשני בעל מום נהי דלא חזי לגופא חזו לדמי, לאפוקי הכא דלא לדמי חזו ולא לגופא חזי ע"כ, הרי דמטיל מום בבע"מ גרע מנותן מום בקדשים בזמן הזה, וכיון דקי"ל דמטיל מום בבע"מ אינו עובר בל"ת, דהרי בבכורות דף ל"ג נפיק לר"מ דמטיל מום בבע"מ מקרא דכל מום לא יהי' בו ורבנן דרשי לקרא לגרמא הוא דאתא. וכיון דקי"ל כרבנן. וכיון שכן ליכא קרא לאסור מום בבע"מ וכן מוכח לשון הרמב"ם שלא כתב גבי מטיל מום עובר בל"ת, כמו שכתב גבי מטיל מום בזמן הזה, וא"כ כיון דמטיל מום בבע"מ אין עובר איסור דאורייתא, מכש"כ בנותן במום בקדשים בזמן הזה דלא יעבור בל"ת, ואיך קאמר הרמב"ם דעובר. עכ"ד הלח"מ.

ונראה לתרץ, דהנה לכאורה קשה איך קאמר דמטיל מום בבע"מ משו"ה עובר למאן דס"ל אסור, משום דחזי לדמי, דא"כ בבכור דלא שייך בו פדי' יהי' מותר לכו"ע מדאורייתא להטיל מום בבע"מ, והרי בבכורות עיקר פלוגתא דס"ל לר"מ מטיל מום בבע"מ עובר, הוא בבכור.

וצ"ל דשם הא מיירי שמום עובר. שהרי הקזת הדם הוא מום עובר, משו"ה ג"כ מיקרי חזי, שהרי כשיעבור המום יהי' ראוי, משו"ה עובר.

והנה לרבנן דס"ל דמטיל מום בבע"מ אינו עובר משום דעתה אינו תמים לרצון, אעפי"כ כיון דאח"כ יעבור המום נמצא שהוא בזה שעושה בו המום גורם שאח"כ אף שיעבור המום לא יוכל להקריב, וא"כ הרי לא גרע מגרמא, שהרי בגרמא כשמניח הבצק על האוזן אין עושה כלום, ואעפי"כ עובר משום שע"י מעשיו יהי' בו אחר כן מום, א"כ הרי כשעושה מום בבע"מ עובר, הרי לא גרע מגרמא, אכן באחזו דם דאי לא יקיז ימות. הרי עתה אין עובר על שעושה בו מום שהרי הוא איננו תמים לרצון, וגרמא להבא ג"כ לא הוי שהרי אי לא יקיז ימות אכן ר"מ ס"ל דגרמא מותר, וא"כ האיסור דוקא משום השתא, רק דבכור שאחזו דם ג"כ ראוי מיקרי כמו בע"מ דחזי לדמי,

ולפי זה, הא דאמר הרמב"ם דבזה"ז אעפ"י שעבר בל"ת אין לוקה, הוא משום דכיון דאין עתה בית המקדש הרי עתה אין ראוי לרצון, כמו שאם שחטו בחוץ דאינו עובר משום שחוטי חוץ משום דאין ראוי לבוא לפתח אוהל מועד, דלא גרע משחט קודם שנפתחו דלתות ההיכל דמיקרי מחוסר מעשה. ה"נ בקדשים בזה"ז דמחוסר מעשה בנין המזבח, בודאי דאין ראוי לרצון, משו"ה אינו לוקה, אבל אעפי"כ כיון דראוי לבנות ביהמ"ק ולהקריב, הרי עתה במה שעושה בו מום גורם שאח"כ כשיבנה ביהמ"ק לא יוכלו להקריבו, הרי לא גרע מגרמא, אבל כיון דלא אסור אלא משום גרמא, משו"ה אינו לוקה ובפרט דנוכל לומר דכונת הרמב"ם דהתראת ספק הוא שמא לא יבנה.

כ"ז למדס"ל גרמא אסור, אבל למאן דס"ל גרמא מותר, ורק מטיל מום בבע"מ אסור, ע"כ דאין האיסור משום להבא, אלא עתה אם הוא ראוי:

משו"ה בבע"מ דחזי לדמי, וכן בבכור שאחזו דם דסמא בידן להקיז דם:

מיקרי ראוי גם עתה ואסור להקיז דם.

אבל בקדשים בזה"ז דעתה אין ראוי לא לגופו ולא לדמי, משו"ה אליבא דמאן דאמר מטיל מום בבע"מ עובר, לדידי' להטיל מום בקדשים בזה"ז אין איסור דאורייתא, דגרמא מותר. ואין איסור מה שגורם שאח"כ אף כשיבנה ביהמ"ק ב"ב יהי' בע"מ, שהרי גרמא אין איסור.

אבל הרמב"ם דס"ל גרמא אסור. משו"ה נותן מום בקדשים בזה"ז דגורם שאף כשיבנה ביהמ"ק לא יהי' ראוי, משו"ה עובר בל"ת אלא שאינו לוקה.

והנה כ"ז בקרבן דכשיבנה ביהמ"ק יהי' ראוי, אבל בכור בחו"ל דאף בזה"ב הא לא ראוי להקרבה, שהרי אין מקבלין בכורות מחו"ל, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"א מהלכות בכורות הלכה ה', דאינו קדוש אלא לאכול במומו ואינו ראוי כלל להקרבה, גם הרמב"ם יודה דהמטיל בו מום אין בו איסור דאורייתא, כמו המטיל מום בתמורת בכור ומעשר.

נמצא דבבכור בחו"ל לכו"ע אין בו איסור דאורייתא, רק איסור דרבנן להטיל בו מום, וא"כ שפיר מותר לסמוך על אמירת עכו"ם במסל"ת שאינו בכור שהנקבה יצאה תחילה.

אכן מה שכתבתי הוא רק לדעת הלח"מ, דסובר בדעת הרמב"ם דגרמא עובר מדאורייתא ומטיל מום בבע"מ אין עובר מדאורייתא.

אבל לדידי נראה דעת הרמב"ם דמטיל מום בבע"מ עובר מן התורה רק שאין לוקה, כיון דיליף רק מריבוי דכל מום, וגרמא באמת אין איסור התורה, שהרי הרמב"ם לא הביא כלל האי ילפותא דגרמא אסור מן התורה, ורק הביא דאף היכא שנולד בו מום ע"י גרמא אין שוחטין. אבל לא הביא כלל דאסור מן התורה לגרום, ול"ק שהרי הרמב"ם פסק כחכמים, דבאמת לא פסק כחכמים, רק כר"ש דמותר מטעם דבר שאין מתכוין, נמצא דבאמת לר"ש מטיל מום בבע"מ עובר מן התורה, וממילא בגרמא אין איסור מן התורה, ומה שמותר באחזו דם, הוא משום אין מתכוין, וסובר הרמב"ם מדפריך בגמ' שם בע"ז ונהוי כמטיל מום בבע"מ, ומאי פריך הא רבנן לא ס"ל איסור דמטיל מום בבע"מ, ע"כ דס"ל לסתמא דגמ' דלר"ש מטיל מום בבע"מ אסור מדאורייתא, אלא דאין איסור אלא בחזי או לגופא או לדמי.

והנה למאן דס"ל בע"ח נדחין, א"כ קדשים שהוקדשו בשעה שאין מזבח הרי הודחו ואין ראוין כלל להביא, וגרועין ממטיל מום בבע"מ, דהוי כקדשים שקדם מום קבוע להקדשן, ורבא הא ס"ל בזבחים (ד' ע"ג ע"ב) דבע"ח נדחין, משו"ה לדידי' מטיל מום בקדשים בזה"ז אין איסור דאורייתא, אבל הרמב"ם הא פסק (בפ"ו מה' פסולי המוקדשין הי"ז) בע"ח אין נדחין, משו"ה לדידי' כיון דראוי לכשיבנה ביהמ"ק משו"ה הוי רק כמטיל מום בבע"מ (כמדומה שזה שתלוי בדינא דבע"ח נדחין ראיתי באיזה ספר).

עכ"פ בבכור בחו"ל דאין ראוי כלל להקרבה, גם הרמב"ם יודה דאין איסור דאורייתא, ולפ"ז אמירה לעכו"ם לעשות מום:

ג"כ אין איסור דאורייתא אף בקדשים גמורים, שהרי הרמב"ם לא פסק לדין זה דגרמא אסור דאורייתא. משו"ה מותר לומר לעכו"ם לעשות המום קבוע.

וע"כ לדעתי יש לסמוך ע"ז, ובפרט שיש לנו עמוד לסמוך עליו דעת הגר"א ז"ל, דלדידי' גם בדבר דאורייתא נאמן עכו"ם במסל"ת במילתא דעבידא לגלויא ודעתו מכרעת, א"כ בודאי דיש לסמוך עליו לומר לעכו"ם לעשות בו מום שזהו איסור דרבנן:

דמטיל מום בבכור בחו"ל, ובפרט בזה"ז הוא דרבנן, ע"כ יש לצות לעכו"ם לעשות בו מום קבוע ולשחוט עליו

כנלענ"ד, וד' ינחני בדרך האמת, ידידו מוקירו ומכבדו ומברכו בכטו"ס הכו"ח. פה סלבודקה, עש"ק פ' תצוה תרס"ט.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה