שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אורח חיים ויורה דעה · סימן ל חיוב מציצה בתורת מצוה
רב ברכה וחיים לכבוד ידי"נ הרב המאוה"ג מלא דעת ויראת ד' מוכתר במדות טובות מוה"ר ר' חיים יעקב רשל נ"י. הנני להודיע לכבוד ידידי כי קבלתי ע"י הפאסט (הדאר) שלוח מווארשא את הקונטרס שדי חמד בענין המציצה, ובודאי נשלח עפ"י פקודת כת"ר. וע"כ הנני נותן לכת"ר בזה את תודתי מעומק לבבי על אשר כבדני בזה, ואקוה כי במשך העת יחי' לתועלת. והנה באשר אינו מכורך עדנה דא עברתי על כל דברי כתר"ה בפרטיות, אך בכלל אמינא ישר כחו הלוחם מלחמת הצדק לבלי להניח לצדוקים לררות ולסור מקבלת אבותינו.
ובלי למדות כאיש פשוט, אשאל שאלה מאלה האומרים כי מציצה היא רק משום סכנה, וע"כ די ברטית סמרטוטין, מאותם אשאל, נשער נא בנפשינו, אילו לא הי' מצוה ולא הי' נהוג אצלינו לעשות המציצה, ואחד הי' רוצה לעשות המציצה בפה, בודאי היינו קוראים אחריו מלא כי אין לך מתועב יותר מזה ליקח אבר פצוע לתוך הפה. ומה גם אותו האבר. ולא עוד אלא למצוץ הדם, הלא הדבר גועל נפש ממש חלילה (אם איננה מצוה), ועתה חז"ל ואבותינו הקדושים אשר הנקיון נר לרגלם ואסרו ליתן לחבירו כוס משקה ששתה ממנו (מס' דר"א רבה פ"ט, ועיין תמיד ד' כ"ז ע"ב). והורו לנו (מכות ד' ט"ז ע"ב) כי המשקץ עובר על לאו מן התורה בל תשקצו, כי השיקוץ מגעיל ומטמטם נפש הישראלי, ואמרו רז"ל (מכות שם) כי השותה בקרן שמצצו בו דם (אף אם נקי הוא) עובר משום בל תשקצו, ואם כלי שהי' בו דם של הקזה אסור משום שיקוץ שמשקץ הנפש, עאכו"כ למצוץ הדם בעצמם וליקח אותו האבר בפה, מי זה חסר לב יאמר כי הנהיגו דבר כזה בלי מצוה, האם לא ידעו חז"ל מההמצאה הגדולה החכמה הנפלאה ליקח סמרטוטין ולשרותם במים ולסחוט על האבר שיצא הדם, האם ספוגין חסרו, מוכין חסר להם, וגם למצוץ ע"י כלי ידעו היטב כמעשה דמינקת להעלות היין המוזכר כמה פעמים. ומדוע לא המציאו להוציא ע"י מינקת ולבלי למצוץ בעצמו בפה משום מיאוס שחששו הרבה חז"ל משום שמשקץ הנפש, הלא חרפה היא לנו לומר כן. וכל בר דעת יבין כי אך באשר כן הוא המצוה למצוץ בפה להוציא הדם ממקומות הרחוקים לתקן את נפש הנימול, וע"כ אין בזה גיעול, כי מצות ד' היא לא תזיק להנפש, אדרבה תקדש ותטהר אותו, וכאשר מצות המילה בעצמה שאילו לא היתה מצוה, היתה אכזריות, אבל כאשר היא מצות ד' רב כחה להוליד בנפש מידות נעלות, וכמו שאמר הפסוק אחר איבוד עיר הנדחת "ונתן רחמים לך", היינו אף שתעשה דבר אכזריות, אל תחוש פן יולד בלבבך מזה מידת אכזריות, לא כן אחרי שהיא מצות הבורא לא תוזק מזה בנפשך, אדרבה מזה יהי' לך רחמים (כמדומה שראיתי פירוש הפסוק כן בס' לבית יעקב). וכאשר נראה בחוש כי מצות ד' לא תזיק לנפש, הן ידוע כי אלה אשר אומרים להרוג הבהמות הנקראים "קיילער", המה רוצחים אכזריים, באשר האומנות גורם לזה, ומעולם לא שמענו שהשו"ב המה אכזרים:
אף כי אומנתם היא ג"כ להרוג בע"ח, אעפי"כ לא שמענו שזה יגרע טבעם, הלא בחוש נראה רב כח הרוחניות של המצוה, כן בענין המציצה כאשר היא מצוה קדושה לתקן הנפש, אין בה גיעול ח"ו, קדושה וטהורה היא המצוה, אהובה וחביבה מרוממת רוחניות הנפש, אבל אילו לא הי' מצוה רק הכשר כדי שלא יסתכן הולד מהדם, איך נוכל לומר שיהי' נהוג בישראל ענין מתועב כזה, חלילה וחלילה, הלא האמת ברור לכל, כי המציצה היא מצוה קדושה בעצמה דוקא באופן הזה למצוץ דוקא בפה.
והנני לכתוב בזה הערה אחת, הנה ראיתי בדבריו היקרים, וכן בדברי תשובת הגאון יהודא יעלה כי גזרו אומר שהמציצה היא מצוה ממצות המילה אך איננה מעכבת, משו"ה פריך בשבת קל"ד, איס"ד לאו סכנתא היא אמאי מחללינן שבתא, והביא ראי' מקצירת העומר דאיתא במנחות ע"ב דאם בדיעבד כשר בלא נקצר לא דחי שבתא, ותמהו על ס' "בנין ציון" שכתב מי שלא מצץ כאילו לא מל ולא פרע והביא שבתשובת "יהודא יעלה" כתב לא ראיתי ולא שמעתי מי אשר אמר כן.
ובעיני יפלא הדברים, אם נימא דמציצה אינה מעכבת המילה, וא"כ מי שמל ופרע קים מצות מילה, וא"כ איך כתב רש"י (בשבת שם) דמשום שלא הי' בו דם ברית ולא יכלו לקיים מצות הטפת דם ברית לא מלו אותו בשמיני, דהרי רש"י מביא דשני טעמים המה, הרי דגם טעם זה סגי, ואם נימא דבמילה ופריעה לחוד קים מצות "וביום השמיני ימול", א"כ איך דחינן מצות וביום השמיני ימול שהיא מצוה הדוחה שבת, משום הטפת דם ברית שאינה אלא למצוה ולא לעכב, ע"כ דסובר רש"י דכיון דקי"ל קבלה מאבותינו שמצות מילה היא מילה ופריעה ומציצה, א"כ גלתה ההלכה "דימול" הוא שלש אלה, וממילא אם חסר אחד לא קים "ימול", ומשו"ה דחינן המילה מיום השמיני, ואולי מרש"י זאת למד הגאון ריל"ד שכשיבא אלי' יהי' ספק על אלה שלא הי' להם מציצה אם יאכלו בפסח, דלכאורה הדברים תמוהים, מאין לקח זאת, אכן לפ"ד, דברי רש"י הכריחו, דאל"כ לא הוי דחינן מצות מילה ביום הש' שהיא דוחה שבת, משום מציצה דלא מעכב.
ובודאי דלרש"י אין סברא לחלק לומר דהטפת דם הברית ע"י החיתוך מעכב בדיעבד, ועוד יש מצוה מציצה שיצא דם הברית ממקומות הרחוקים והיא מצוה (כמו שהוכיחו דלא קאמר ר"פ טעמא ע"מ שמוצצין). דזה אין סברא לומר, דכיון דע"כ הי' הלממ"ס דדם הברית הוא עיכוב בהמילה, ועוד נאמר דצריך שיצא הדם ממקומות הרחוקים, א"כ מנ"ל דהוא רק למצוה, הלא בודאי דצריך לפרש דנאמרה הל' לבאר איך הוא הטפת דם ברית, דשיעורו שיצא הדם ממקומות הרחוקים ואם בפ' נאמר עוד הלכה דמלבד דם הברית שהוא עיכוב עוד יש מצוה אחרת "המציצה" ויהי' ארבע מצות במילה, מילה, פריעה, הטפה, ומציצה, בכה"ג הי' לרבותינו ז"ל לפרש.
ואין ליישב, דבאמת אף אם לא מצץ ג"כ קיים המצוה, כדמוכח ממתניתין דמל ולא פרע כאילו לא מל, ולא קתני ולא מצץ, ואעפי"כ דחינן מילה ביום השמיני משום מצות המציצה, כדאמרינן בכל דוכתי הראוי לבילה אין מעכבת, ושאין ראוי וכו' מעכבת, וה"נ בזה שלא נפל בו דמו שהוא אין ראוי לבילה היינו להטפת דם ברית מעכבת המילה.
אך באמת האי דינא "דאם אין ראוי לבילה" הוא דוקא בנאמר מפורש בפסוק, דאמרינן כיון דמיירי קרא בהני ששייך בהם הבילה, ממילא באלה שאין שייך בילה לא איירי קרא, אבל הכא אם נימא דאין מעכב ע"כ דהלכה לממ"ס לא בלתה דימול הוא ההטפה ג"כ, דא"כ הרי הי' מעכב, ע"כ דההלכה הר להוסיף עוד מצוה מצות הטפת דם ברית, וא"כ מאי שייכא זאת למצוה מילה ביום השמיני, שנימא כל שא"ר לבילה מעכב, אחרי שהיא מצוה אחרת שאין שייכא "לימול" ע"כ דההלכה הי' לבאר ש"ימול" הוא ההטפה ג"כ, א"כ ממילא אם לא הטיף הרי לא קיים מצות מילה, כמו אם לא פרע לרש"י דדחינן המילה מיום השמיני בשביל המציצה.
ועוד ע"כ צ"ל דאינה שייכא כלל למצות מילה, רק מצוה אחרת, לפי דבריהם שהמה אומרים לתרץ בזה מאי דקאמר מדקא מחללינן שבתא, ע"כ דסכנתא היא, ולפי הדברים דמציצה היא מצוה, א"כ הוכרחו לתרץ דאעפ"י שהיא מצוה אעפי"כ לא דחי כיון דאינו מעכב בדיעבד. וכדמוכחי לה מהא דמנחות דאם נקצרה שלא כמצותה כשר אינה דוחה שבת.
אך באמת אדרבה משם קושיא, דהרי קאמר שם, חביבה מצוה בשעתה, שהרי אברים ופדרים כשרים כל הלילה ודוחין שבת, וקאמר שם שאני התם דכבר דחתה את השבת, ובכה"ג דכבר נדחה שבת אף מצוה שאין מעכב דוחה שבת, וא"כ הכא במילה כיון דהמילה כבר דחתה את השבת, אמאי לא דחי ההטפה והמציצה את השבת אף אם אינה סכנה. שוב מצאתי שהעיר זה כבוד ידידינו הרב הגאון ד"ר סערהייא שיחי'.
וע"כ לדידהו, צ"ל דל"ד לאברים ופדרים שגם מצות הקרבה הוא ממצות התמיד, משו"ה כיון דתמיד דחה השבת אף שירי מצוה דוחה, אבל הכא במציצה, המציצה היא מצוה אחרת שאינה שייכא למצות המילה, משו"ה המציצה אם לא היתה סכנה לא היתה דוחה שבת.
א"כ לפ"ז בודאי קשה על רש"י איך דחו משום מציצה את מצות המילה ביום השמיני שהיא דוחה שבת:
ולפי"ז אף אם נדחוק לומר שיש ד' מצות, מילה, פריעה, הטפה, ומציצה, כיון דהטפת דם ברית דחתה שירי המצוה, היינו המציצה, תדחה שבת. כיון שכבר דחתה הטפת סדם את השבת.
ועוד תיקשה אם נימא דשייך זה בגדר כל שאין ראוי לבילה וכו', והנה בב"ב פ"א מוכח דבכורים שאי אפשר לקיים הקריאה מטעם ספק איסור שקר ג"כ, מקרי אין ראוי לבילה, ואין מביאין ביכורים כאלה, וא"כ אם נימא דבשבת אסור לעשות המציצה:
א"כ בשבת אין ראוי לבילה, היינו למצות המציצה, וא"כ לא יכול למול, וא"כ מוכח ע"כ דמצות המציצה ג"כ דחי, וא"כ מאי פריך סכנתא היא פשיטא מדקא מחללין שבתא, הרי ע"כ מחללינן שבתא, דאל"כ אי אפשר למול משום דאין ראוי לבילה, ואם נימא כיון דלמחר יהי' ראוי מיקרי ראוי למילה, א"כ גם במי שאין בו דם, הלא אח"כ יבלע בו דמו מעצמו בלי מעשה ומיקרי ראוי לבילה, ודוחק לחלק משום שהדם אינו בעולם, ועוד ראי' דלא שייך בזה כל הראוי וכו', דא"כ גר שנתגייר כשהוא מהול, לא יטיפו ממנו דם ברית משום שאינו ראוי למילה, ע"כ דלא שייכים זה בזה בדין כל שאין ראוי וכו'.
ע"כ אולי אפשר לפרש לדברי רש"י דלא תיקשה מאי פריך דמדקא מחללינן שבת ע"כ דסכנה הוא, וגם יתיישב בזה, מאי קאמר דמעברינן לי' משום סכנה, בלא סכנה נעברי' משום שלא קים המצוה.
דהנה בהמילה והפריעה ומציצה יש שני דברים, עשית המעשה, ופעולת המעשה, היינו המוהל מקיים המילה והפריעה והמציצה, ופעולת המעשה הוא שהולד הוא בלי ערלה, ובלא עה"פ, ויוצא הדם ממקומות הרחוקים, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל כדי להחליש כח הרע והתאוה, והנה במילה ופריעה אם לא ימול ולא יפרע הלא ישאר הולד ערל וחסר ממנו הפעולה, אבל בהמציצה אם המוהל לא ימצוץ, אבל לא יחבוש עד השיעור שיצא הדם ממקומות הרחוקים, הלא הפעולה שצריך להיות בהולד דהמצוה שיתוקן בזה שיצא בעת המילה הדם ממקומות הרחוקים נתקן בו, רק שהמוהל לא קים המצוה שצריך להיות בעצמו עושה המצוה, כמו שקבלו מאבותינו לעשות בעצמו בפה, והוא ביטל המצוה שלא עשאה בעצמו רק הניח שיתוקן הולד בעצמו, ע"י שלא חבש המילה תיכף רק חיכה שיצא הדם ממקומות הרחוקים עצמו, וזה אמר ר"פ:
אומנא דלא מייץ, פירוש שמאיזה טעם אין עושה המציצה משום איזה אונס, אבל מניח שיצא הדם ממקומות הרחוקים, הוי אמינא כיון שהוחזק במצות אלו והולד מתוקן בזה שיצא הדם ממקומות הרחוקים, א"כ לא לסלקינא, דאף שאין מקיים מצוה זו היינו להיות בעצמו מוצץ הדם בפה, אבל כיון שהוא אונס ובהולד אין חסרון שהרי יצא הדם ממקומות הרחוקים, א"כ במה נסירו שלא יקיים מצות מילה ופריעה, ע"ז קאמר ר"פ דסכנה הוא, ומשו"ה מעברינן לי' (ולדברי רש"י נוכל לומר דבאמת לחבוש תיכף שלא יצא הדם אין בזה סכנה כלל, וינוח בזה דעת אלה הרוצים להוציא גם דעת רופאי זמנינו האומרים שאין סכנה, רק כונת ר"פ שלהוציא הדם ממקומות הרחוקים שיצאו מעצמם זהו סכנה, ולחבוש תיכף מבלי להוציא הדם ממקומות הרחוקים הלא לא קים כלל מצות מילה].
וע"ז פריך מדקא מחללינן שבתא פשיטא דסכנה היא פירוש דבודאי מה שדוחה שבת אין הטעם משום שמקיימים אנו את המצוה, שהרי אצלינו לאו מצוה שנאמרו עלי' י"ג בריתות ואצלינו לאו כרת הוא, ומה שדוחה שבת הוא משום תקנת הולד, [ונראה לי להביא ראי' דמה שהתורה התירה למול בשבת, אין הטעם משום שאנן מקיימין מצות המילה, והטעם משום שמתקנים הולד שיהי' נימול, שהרי איתא בגמ' דאם עשה פלגא אינו ענוש כרת, ואם נימא דמצות המילה דוחה, א"כ פלגא דמצוה לאו מצוה הוא כלל, ואף אם אחר יגמור הרי הוא לא עשה מצוה והשני לא גמר מצוה שלו, וא"כ אמאי אין ענוש כרת, ע"כ דההיתר הוא משום תיקון הולד, וא"כ אף אם עשה פלגא, כשאחר יעשה יגמור הדבר, היינו תיקון הולד, והוא עשה ג"כ תיקון, דקצת תיקון הוא ג"כ תיקון, וא"כ פריך שפיר שעשה ברשות ודו"ק ויש לומר דזהו סברת הב"י לאסור לעשות בשבת בשני מוהלין, דס"ל דמעשה המילה דוחה, ופלגא דמצוה לאו מצוה כלל, והשני אינו גומר, אבל אנן פרקינן דתיקון הוא דוחה, א"כ השני גומר מעשה הראשון ונעשה התיקון כולו, וגם הראשון תיקן, אבל פלגא דמצוה לאו מצוה כלל] שיהי' נימול, ע"ז נכרתו הבריתות ויש בו איסור כרת א"כ אם אין סכנה בדבר להניח עד שיצא הדם ממקומות הרחוקים, לא היינו מחללים את השבת, דל"ד למילה ופריעה דאם לא נחלל שבת ישאר ערל, אבל הכא אם לא נחלל שבת למצוץ רק נניח שיצא הדם מעצמו הלא יהי' מתוקן, ומדקא מחללינן שבתא לעשות בעצמינו ע"כ דסכנה היא, ע"ז משני מהו דתימא וכו'.
באופן לדעתי י"ל לדברי רש"י כדברי הס' בני ציון והגאון ריל"ד זצ"ל, שמל ולא מצץ כאילו לא מל, והא דלא קתני במתניתין, משום דלא פסיקא לי' דמל ולא פרע בודאי כאילו לא מל, שהרי הולד נשאר ערל אבל מל ולא מצץ אם חבש תיכף ולא יצא הדם ממקומות הרחוקים נשאר ערל, אבל אם לא חבש ושהה כדי שיצא הדם ממקומות הרחוקים, נהי דביטל המצוה שלא עשאה כתקנה וסיכן הולד, אבל כאילו לא מל לא הי', שהרי הולד מתוקן, משו"ה לא קתני לה.
כמובן כתבתי בלי עיון, רק מה שעלה ברעיוני בקראי בדבריו היקרים, כי הנני טרוד מאד, והנני עוד הפעם מבקש מכת"ר אודות מכתבי שכתבתי לבקש בעד הישיבות הקדושות לעשות ולגמור בכטו"ס והנני מחכה לתשובתו, ידידו עוז המיחל לעזרת ד'. י"ב שבט תרס"ט סלבודקה.