שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אורח חיים ויורה דעה · סימן כט
אי יש חיוב על המוהל למול הבן בזמנו. רב ברכה לכבוד ידידי הרב הגאון הנעלה אוצר התבונה י"א אוצרו, כש"ת מוה"ר ר' מאיר שליט"א ד"ר יונג, אב"ד דק"ק בראד והגליל
מכתב כתר"ה נכון הגיעני, והנה כת"ר דרש להודיע חות דעתי, אודות מוהל שאבי הבן ביקשו ליסע אליו בע"ש כדי שימול את בנו בשבת, והמוהל לא רצה לנסוע באמרו כי אינו רוצה לבטל מצות עונג שבת בשביל המילה שאין הוא מחויב, ובשביל זה נדחה על יום א', ואמר כתר"ה כי לא כדין עשה, כי החיוב הוא על מוהל, כדין אי לא מהלי' אבוה מחויבם בי"ד. בודאי הצדק את כתר"ה, כי שגגה היא מלפני המוהל, כי הוא מחויב למולו היכא דהאב אין יכול למולו. ובקרא לא נכתב בי"ד, רק המול דמזה ילפינן דהחיוב הוא על כל ישראל למולו אם אין האב מוהלו, אלא הגמ' נקיט לשון בי"ד, דכל דבר שעל כל ישראל לעשות מוטל על בי"ד לפקח, וא"כ בודאי המוהל שהוא יכול למהול, שיודע שהאב לא ימול אחרי שאין האב אומן, בודאי החיוב עליו.
א) ומה שהעיר כתר"ה אולי החיוב על בי"ד למולו, אבל אין החיוב דוקא למול בזמנו ממילא יוכל המוהל לדחות על יום ט', נראה לי להוכיח דבודאי החיוב על בי"ד למול דוקא בזמנו, דהקרא דנאמר ביום השמיני כתוב סתמא. ימול בשר ערלתו, ולא כתוב "אב" רק "ימול' סתמא, ממילא החיוב על כל ישראל למול ביום השמיני:
דאם נימא דעל בי"ד החיוב רק למולו, אבל אין החיוב למול בזמנו, א"כ החיוב שעל בי"ד הוא רק כמצות מילה שלא בזמנה, וא"כ אם אין אב, אין מוהלין בשבת, הא מילה שלא בזמנה אין דוחה שבת, ודוחה רק מצות מילה בזמנה, והיכא דאין אב הרי הקטן אין מחויב במצות מילה, ועל בי"ד הוי רק כמצות מילה שלא בזמנה, וא"כ אמאי דוחה שבת כשאין אב, ע"כ דגם כשאין אב יש מצוה למול דוקא בזמנו, דקרא דביום השמיני ימול סתמא כתיב לא באב, וכמבואר ברמב"ם שהביא הו"ג.
ואין לומר דבאמת על בי"ד אין חיוב למול בזמנו, והא דדוחה שבת, הוא, שכן הדין אם מקיים מצות המילה בזמנה ובשעתה אז דוחה שבת, אבל אי אפשר לומר כן, דהרי איתא במנחות דף ע"ב דאימתי אמרינן חביבה מצוה בשעתה שידחה שבת בשביל זה, הוא דוקא אם כבר דחתה שחיטה את השבת, אז דוחה אפילו הקרבת אברים ופדרים אף שיוכל להקריבם בלילה, אעפי"כ מקריבים אותם ביום, אבל אם עדנה לא נדחה שבת אז אם נימא דבדיעבד כשר העומר אף אם נקצר ביום, אין הקצירה דוחה שבת משום טעמא דחביבה מצוה בשעתא, ואסור לקצור בשבת, א"כ אם נימא דעל בי"ד החיוב רק למולו, אבל לא דוקא בזמנה, א"כ אף יו"ט לא הי' דוחה היכא דאין אב, שהרי על התינוק אין חיובים ומצית, ומה שבי"ד מחויבים יוכלו לקיים למחר, והוי דומיא דילפינן לבדו ולא מילה שלא בזמנה, דמילה שלא בזמנה אין דוחה יו"ט מטעם דיוכל לקיים המצוה למחר, וכמפורש ברש"י שבת דף כ"ד ד"ה לבדו, א"כ גם בי"ד דיוכלו לקיים המצוה למחר, לא ידחה יו"ט ומכש"כ שבת, ע"כ דגם על בי"ד החיוב למולו ביום השמיני, וכשמוהלים למחר מקיימים רק מצות מילה אבל לא מצות ביום השמיני, ומצות ביום השמיני דוחה שבת, ע"כ דגם על בי"ד יש חיוב למול ביום השמיני.
ואף שהרמב"ם פסק (בפ"ז מה' תמידין ומוספין ה"ז) דנקצר העומר ביום כשר ואעפי"כ דוחה קצירתו את השבת, א"כ לפי"ז נוכל לומר לכאורה דהרמב"ם פסק דדין הוא דהיכא דהמצוה בשעתה דוחה שבת, וא"כ נוכל לומר דעל בי"ד אין החיוב למול בזמנו ורק משום חביבה מצוה בשעתה, היינו דנסבור דאמרה התורה דמשו"ה מוהלין בשבת משום דמילה שהיא בזמנה חביבה ודוחה שבת.
אך אי אפשר לומר כן, שהרי הוא נגד הגמ', וליישב דברי הרמב"ם נראה, דקשה להרמב"ם דכפי מסקנת הגמ' במנחות ע"ב, הא דאמר רבי דהלחם קדוש בשחיטת הזבח הוא לענין קביעות, אבל קדושת הלחם הוא תיכף משאפו בתנור, ואילו במנחות בסוגיא בדף מ"ו ובדף מ"ז מוכח דקאי לענין קדושת הלחם בכלל, עיין שם בפלוגתא דאביי ורבא, ועיי"ש בתוספ', ועוד דכפי מסקנת הגמ' אם קדוש בתנור יפסל בלינה, והנה בדף צ"ה, איתא שתי הלחם ולחם הפנים אפיתן בפנים ואינן דוחות את השבת, ומקשה שם בגמ', אפיתן בפנים אלמא תנור מקדש, ואין דוחין את השבת אפסלו בלינה, ונשאר שם בקושיא, וכתבו בתוספ' דע"כ תנאי היא.
אכן הרמב"ם פסק לה למתניתין, (רמב"ם פ"ח מה' תמידין ה' ז' ח'), דאפייתן בפנים, ואין דוחין את השבת, ע"כ דס"ל להרמב"ם דאין כונת הגמ' דתנאי היא אלא אף דקשה אעפי"כ כן הוא הדין דאפיתן בפנים ואין דוחין, וע"כ דצ"ל דאף דכלי שרת מקדשין אף שלא בזמנן היינו לפסול יוצא, שיש ע"ז קדושת קרבן לפסול ביוצא אבל בלינה לא נפסל, כיון דאין ראוי לקרב היום אף דהמקדשו בכלי לקרבן לא הוקדשו לקרב היום, ואימתי נפסלו בלינה, דוקא בראוין היום לקרב.
וא"כ לפי מסקנת הגמ' אי אפשר לפרש כסוגית הגמ' דרבי ס"ל דאפיתן דוחין שבת, וכן ס"ל להרמב"ם דבאמת להלכה נקצר ביום כשר, ואעפי"כ דוחה שבת, דהטעם דנקצר ביום כשר, אין הכונה דביום הוי קצירה כשירה, דבאמת ביום לא הוי קצירה כשירה. והא דנקצר ביום כשר, הוא משום דהרי מצות העומר לבוא מן הקמה, ואם לא מצא מביא מן העומרים, נמצא דאם קצר ביום הוי כמביא מן העומרין דכשר בדיעבד הקרבן אף בלא מצות קצירה אבל מצות קצירה לא קיים.
נמצא דמשו"ה דותה שבת שהרי מצות קצירה היא מצוה שקבוע לה זמן והוא במועדו, ומצות הקצירה בעצמה דוחה שבת שהיא מצוה שקבוע לה מועד, כמו מצות מילה ביום השמיני.
והא דקאמר בגמ' דאם בדיעבד כשר העומר אין קצירה דוחה שבת, הוא משום דיש לעיין אם הקצירה הוי מצוה בפ"ע, או דדין הוא בהעומר שאיזה עומר כשר לכתחילה אם נקצר כמצותו, והוי הקצירה רק הכשר העומר, או דקצירת העומר בעצמה מצוה, ואם נימא דקצירה לא הויא מצוה בפ"ע רק הכשר העומר, דלכתחילה מצוה ליקח עומר כזה שנקצר לשם עומר, בודאי דאם בדיעבד כשר לא דחי שבת, דרק הכשרים דמעכבים דוחים שבת, אבל אם נימא דמצות הקצירה היא מצוה בפ"ע, וא"כ אף אם העומר כשר בלא קצירה, אעפי"כ דוחה הקצירה שבת, שהרי אם לא יקצרוה יבטל המצוה הזאת שקבוע לה מועד.
ונ"ל דתליא בזה דאיתא לעיל בדף ע', ולקצור לפני העומר, מאי קודם לעומר, ר' יונה אמר קודם קצירת העומר, ר' יוסי ב"ר זבדא אמר קודם הבאת העומר וכו'. והנה למאן דס"ל לפי ס"ד דקודם הבאת עומר, א"כ הקצירה אינה מתרת כלל, והקצירה הוי רק הכשר הקרבן, אבל אם נימא דקודם קצירת העומר, א"כ הקצירה מתרת לקצור, והויא הקצירה לשם מתיר, שמתיר לקצור.
לפי"ז נוכל לומר, דס"ל להרמב"ם דר' יוחנן סובר דקצירה אין מתרת כלל, וקודם העומר הוא הבאת העומר, וכיון דקצירה הוי רק הכשר העומר ואינה מעכבת, משו"ה אין דוחה שבת לר' יוחנן אליבא דרבי. וס"ל אליבא דרבי, דאפית התנור מקדש לפסול ביוצא ושחיטת הזבח הוי רק לקבוע, אבל הנך סוגיות דסותרים ס"ל כמסקנת הגמ' דקצירת העומר בעצמה מתרת, והיא בעצמה דוחה שבת, משו"ה אף שנקצר ביום כשר, היינו דעומר כשר בדיעבד אף בלא קצירה כמביא מן העומרים:
אבל מצות קצירה אין כאן, משו"ה מצות קצירה שקבוע לה זמן דוחה שבת, כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם.
עכ"פ זה מוכח דאם אין מצוה לקיים דוקא בזמנו, אין דוחה שבת, וא"כ מדחזינן דאף באין אב דוחה שבת, ע"כ דהחיוב על כל ישראל למולו בזמנו דוקא, וא"כ בודאי דהמוהל מחויב ליסע להכפר כדי לקיים מצות המילה שעליו באשר הוא יכול:
ואחרים אין יכולים, והאב בודאי לא ימול שהרי איננו אומן.
ב) אכן רציתי לומר וללמוד זכות, דאף שביום השבת יש על המוהל חיוב למולו, עכ"פ קודם יום השמיני אין עדנה חיובים של מצות מילה. נמצא דבערב שבת אין עליו חיוב לילך, ובשבת הא אין יכול לקיים, וממילא יפטר, ואף דצריך קרא בפסח לפטור מכרת, היכא שהי' בדרך רחוקה, הרי דבלא קרא הי' מחויב על שהרחיק עצמו שלא יכול לקיים מצות הפסח, אכן בתוספ' דף צ"ג כתבו, דאם הי' בדרך רחוקה שגם בשעת אכילה אין יכול ליכנס לא איצטריך קרא לפוטרו אף שהרחיק עצמו, הרי דקודם הזמן יוכל להרחיק עצמו.
וכן כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות פסח, דמשו"ה בהזאה העמידו דבריהם במקום כרת, משום שביום שאסור בהזי' אינו זמן הקרבן, הרי דקודם זמן הקרבן לא חל חיובים.
ומאי שהקשה הראב"ד, דא"כ מצורע שחל שמיני שלו להיות בערב הפסח וראה קרי בו ביום דמותר לכנוס כשטבל, דיבוא עשה שיש בו כרת וידחה שאין בו כרת, והיינו איסור דרבנן שטבול יום אסור לכנוס למחנה לוי', והרי התם חל האיסור קודם זמן החיוב, נראה לי לתרץ כיון דאף אם הי' טבול יום איסור מן התורה. ג"כ הי' מותר לכנוס שהרי כיון שהותר לצרעתו הותר לקריו וא"כ כיון שבמקדש מותר לכנוס, להכניס ידיו, מטעם כיון שהותר לצרעתו, מכש"כ דמותר לכנוס למחנה לוי', וגדולה מזו אמרו (פסחים ד' צ"ה ע"ב). דטמאי מת שדחקו להיכל בפסח הבא בטומאה פטורין, מטעם כל היכא דאין אסור בכל המחנות, מכש"כ דאמרינן מחמירתא לקילתא, כיון שמותר לכנוס למקדש, אין איסור לכנוס להר הבית, וכיון דאף אם הי' האיסור של טבול יום מדאורייתא הי' מותר במצורע שחל שמיני שלו בער"פ, משו"ה לא החמירו חכמים בדבריהם יותר משל תורה.
עכ"פ חזינן דקודם זמן החיוב לא חל עדנה חיובים, וא"כ אולי יש למצוא היתר שבע"ש שאין עדנה זמן המילה אין מחויב לילך.
ג) אך לא אפשר כלל לומר כן. דהרי בסוכה דף כ"ה קאמר בגמ', דמשו"ה הותרו אנשים שהיו טמאים לנפש אדם לטמא קודם הפסח. משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ואף דדחי שם שאני התם דלא מטי זמן חיובא היינו דלא נוכל לילף מכאן למצוה שכבר הגיע זמנה, אבל עכ"פ טעמא בעי. משו"ה איצטריך קרא להתיר נטמא, משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, אף שעדיין לא מטי זמן החיוב. הרי דגם קודם שבא הזמן יש חיוב לראות שיוכל לקיים המצוה בזמנה, ותיקשה לפי"ז לדברי התוספ' שאמרו בפשיטות דקודם הזמן אין חיוב.
אכן פשוט, דבודאי החיוב גם קודם שהגיע הזמן, לראות שיוכל לקיים כשיגיע הזמן. וזהו בכלל להקים דברי התורה, ובודאי דמחויב לעשות סוכה קודם הזמן, כדי שיגיע הזמן סוכה לישב בסוכה. ורק דהוי מצוה בעלמא לא חיוב כרת, משי"ה כתבו בתוספ' דאם אין יכול לבוא בשעת אכילה, לא איצטריך קרא לפוטרו מן הכרת אם הרחיק עצמו, אבל בודאי שיש עליו מצוה לקיים דברי התורה, לקרב עצמו שיוכל לעשות הפסח, וכן מה שכתב הרמב"ם, דמשו"ה הזאה אין דוחה שבת, משום שביום שמזין אין עדנה זמן הפסח הוא משום דאז הוי רק מצוה ולא כרת, והרי במקום מצוה העמידו דבריהם, ורק במקום כרת לא העמידו, וכיון דלא הגיע הזמן, הוי רק מצוה וחיוב, "לא כרת", אבל אחר חצות שהגיע הזמן, אז יש חיוב כרת.
ולא אוכל לרדת לסוף דברי התוספ' שכתבו שם בד"ה משום, דלרבא דאמר בזבחים כאן קודם חצות כאן לאחר חצות יהי' מותר לטמאות, דלכאורה שם קאי על קושיא דר"ש דאמר בזמן שהוא אונן אין מביא קרבן ור"ש בעצמו אמר דטובל ואוכל פסח לערב, ע"ז משני דאם בשעת הקרבה הוה אונן, אין משלח קרבנותיו, אבל אם נעשה אונן לאחר ששחטו וזרק אז טובל ואוכל בלילה, דאנינות לילה דרבנן, וא"ל דתוספ' מפרש דקאי שם לתרץ הקושיא דקתני דמטמאין אותו בער"פ בע"כ, וקתני חדא דאם הולך לשחוט פסחו לא יטמא דקודם ששחטו וזרקו יטמא, ולאחר שזרקו לא יטמא, דזה אין סברא כלל לומר, ואדרבה איפכא מסתברא, וע"כ דהפירוש הוא כפירש"י דקאי לתרץ קושית מר"ש על ר"ש, וא"כ אין ראי' כלל דיטמא, ועיין בפי' הרמב"ם שם.
עכ"פ זה ודאי דגם קודם הזמן יש עליו חיוב לילך למקום שיכול למולו למחר, ואחרי דאין האב יכול למולו, החיוב על המוהל למולו בזמנו לילך מקודם, ואם יש עוד מוהלים בעיר יטילו גורל מי יסע, ואם אלו אין רוצים לילך:
אז החיוב על כל אחד כדאמרינן גבי שריפת חמץ (ב"ק ד' צ"ח ע"ב), הכל מצוים עליו לבערו, וגבי כיסוי אם לא כסה מחויבים כל ישראל, ואף אם יהיו הרבה ולא ירצו אין רשות לאחד לפטור עצמו בזה שיש עוד מוהלים, רק שיוכל לתבוע שיטילו גורל, ובודאי המוהל בשגגה עשה ונסלח לו.
מפאת כי טרוד הנני מאד קודם החג במילי דקימחא דחיטי, ומילי. דפסחא, לא עברתי עדנה על חידושיו הנפלאים ששלח כתר"ה לדוגמא, ועוד חזון למועד, ויסלח לי על כתבי בחפזון.
והנני בזה ידידו מברכו בחג שמח וכשר כאות נפשו הטהורה, ונפש מוקירו כרום ערכו. פה סלבודקה ז' ניסן תרס"ט.