אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אורח חיים ויורה דעה › סימן כח

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אורח חיים ויורה דעה · סימן כח

סימן כז

חילוק בין איסור גברא דכל החפצים לאיסור שבועה, ודין חכם עוקר הנדר מעיקרו. כבוד ידידי, בנן של קדושים, הרב המאור הגדול, סוע"ה חריף ובקי, יראת ד' אוצרו, כ"ש מוה"ר ר' שמואל שיינקר שליט"א קבלתי מכתב כתר"ה, שמחתי כי יש לו ב"ה מנוחה בדירתו ואקוה שבע"ה יהי' לו גם מנוחת הנפש.

ע"ד קושית כתר"ה, לדברי הראשונים דס"ל דכל האיסורים שבתורה הוא איסור גברא. א"כ למה לן קרא דאין מתפיסין בדבר האסור (עיין נדרים ד' י"ג י"ד), הלא במתפיס בשבועה ג"כ אין מתפיסין והטעם משום שהוא איסור גברא.

לדעתי מלבד דיש לתרץ דלדידהו טעמא דאין מתפיסין בשבועה ילפינן מדבר האסור, אכן באמת לא צריכא לזה, דחילוק גדול יש בין איסור גברא דכל החפצים האסורים מדין תורה, לאיסור שבועה. איסור גברא דחזיר כבר יש במציאות איסור לאכול חזיר, וא"כ אילולא קרא הוה אמינא כיון שיש כח ביד אדם להתפיס דבר בדבר, א"כ עושה החתיכה הזאת כחזיר, וממילא חל עליו איסור גברא שלא לאכול חזיר, אבל בשבועה אין עליו כלל איסור לאכול את הדבר שנשבע עליו אלא שאסור לו לעשות שבועתו שקר, א"כ אם נשבע על דבר אחד ואח"כ אמר זו כזו נהי דנעשה דבר זו כזו, אבל הלא שבועתו לא תהי' לשקר אם יאכל את הדבר שהתפיס, משו"ה אין מועיל התפסה בשבועה.

במקום אחר ביארתי לבאר הא דילפינן דחכם עוקר הנדר מעיקרו, ולכאורה הא היתר נדרים ילפינן מקרא דלא יחל את דברו, הוא אינו מיחל אבל אחרים מחלין, א"כ הוה דומיא דידי' שאם אוכל הוא מחלל עתה, אמרה התורה שהחכם יוכל עתה לחלל, ומנא לן שעוקר מעיקרו?, ולהרמב"ם (פ"ו מה' שבועות ה"ה) קרא דזה הדבר, דחכם שאמר בלשון בעל אינו מועיל, אין הטעם מפני שהוא עוקר מעיקרו:

דאף אם אמר החכם:

נעקרה שבועתך, לא אמר כלום, וטעמא, מפני שהחכם הוא מיחל ומתיר, א"כ דילמא ההתרה מכאן ולהבא, (ולדברי הרמב"ם בפירוש המשניות, אדרבה, בהפרה, ההפרה דמכאן ולהבא הוא מעיקרו, וצריך לומר דטעמא דידי' משום דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ודו"ק).

ואמרתי, דהנה הרמב"ם כתב (בפ"א מה' שבועות ה"ג). בשבועות בין להבא בין לעבר הוא מטעם לא תשבעו, ופשטות דבריו, דאף בשבועה דלהבא אין כאן איסור בל יחל, לפסק הלכה, ותיקשה קושית התוס' מגמ' דמנין שאין נשבעין לעבור על המצוה מקרא דלא יחל, ואמרתי דבאמת לפסק ההלכה בשבועות לא שייך לא יחל דברו, דהרי כשדיבר, באמת נשבע, ועתה איננו מחלל דברו, דרק בנדר שנעשה מציאות מנדרו שנעשה איסור א"כ גם עתה יש דברו, בפועל, הוא האיסור. וכשעובר הוא מחלל דברו, היינו האיסור שהוא עתה תוצאות מדברו, אבל בשבועה הוא עובר ואינו עושה כמו שדבר, אבל אינו מחלל, אכן קרא דקאי על שבועה הוא כאילו אמר אין בידו לחזור משבועתו ולותר ולחלל מה שדיבר ולומר חולין מה שדברתי, או מותרים המה, ואין לומר למאן דס"ל אי עביד מהני, יועיל אם אמר הנני מיחל מה שדברתי, דהרי ע"ז נאמר קרא ד"כל היוצא מפיו" שלא חלה מה שהוא רוצה לחלל שבועתו ולומר מותר או חולין, וכמו בקרא דכל ימיו, ודו"ק.

וא"כ שפיר ילפינן בשבועות דלחפצי שמים מיחל, דהיינו בשעת דיבורו כבר מחולין, וא"כ לא עבר על בל יחל כשעבר, שהרי שבועתו לא נתחללה, ורק משום קרא דלא תשבעו בשמי לשקר הוא עובר, וכיון דבשבועה קרא דלא יחל הוא שלא יוכל לומר מותר השבועה מעיקרו, א"כ הילפותא, לדיבור החכם, ילפינן שהוא מתיר להשבועה מעיקרא. וממילא ילפינן מזה גם לנדרים, קצרתי, אבל הדברים מבוארים דבשבועה אין איסור רק מטעם שאם יאכל תהא השבועה לשקר, משא"כ באיסור גברא על חזיר יש מציאות איסור על גברא, ודו"ק.

מה שהקשה על דברי התוס' בשבועות דף כ"ו, דאיסור קונם לא חל על יוהכ"פ, והקשה הא יוה"כ הוא איסור גברא וקונם איסור חפצא, בפשטות דהתוספ' שם לא ס"ל כלל חילוקים אלו, איסור מוסיף מיקרי רק אם ניתוסף לדבר אחד, אבל אם הוא איסור מטעם גברא או מטעם חפצא אחת הוא, אין איסור חל על דבר האסור כבר.

והירושלמי שמביא הר"ן מיירי שהקדיש, דהוי איסור מוסיף משום הנאה.

ידידו הכותב בחפזון מפני אפיסת הפנאי, ומברכו בכל טוב.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה