אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אורח חיים ויורה דעה › סימן כז

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אורח חיים ויורה דעה · סימן כז

סימן כו

מקוה שמתחת יש בור חפור המתמלא מים מהנביעה ויש בו מ' סאה אבל מי מקוה העליונה בין לילה ילכו ואינם. רב ברכה לכבוד ידידי הרב המאוה"ג עדיו לגאון ולתפארת חריף ובקי כש"ת מוה"ר ר' שמואל שליט"א. הגאב"ד דוואלוקי.

נשאלתי מאת כתר"ה לחות דעתי בדבר מקוה אשר מתחת יש בור חפור המתמלא מים מהנביעה אשר בודאי לפי ארכו ורחבו יש בו ארבעים סאה ויותר ועליו עשו רצפה מנסרים, אשר בהרצפה יש נקב טפח וממלאים מים במקוה העליונה. ודרך הנקב טפח מתחבר עם מי הבאר, אכן מי מקוה העליונה בין לילה ילכו ואינם.

וכתר"ה הראה ג' טעמים להתיר, א) דעת הרא"ש המובא בשו"ע סימן ר"א ס"נ, שאם יש סדק בכותל אם ישאר שיעור המקוה אף אחר הבליעה אין חשש זחילה, והכא הרי ישאר לעולם מ' סאה בבאר המקוה התחתונה, **(ב)** דעת הרשב"א המובא בשו"ע סימן כ"א סעיף נ"א דאם לא ניכר הזחילה אין זה זחילה. **(ג)** להתיר לדעת הרמב"ן ומהרי"ק שהבארות החפורים יש להם דין מעין לכל דבר.

א) הנה באמת לפי פשטות דברי הפוסקים הצדק את כתר"ה שיש להתיר, וכפי האי פירוש ה"נ כן הוא דעת הח"ס. אכן לדידי קשה להתיר באשר לפי דעתי יש לחשוש בזה טובא.

דהנה הרמב"ם בפרק ו' מהלכות מקואות הלכה ג' כתב, השוקת שבסלע אינו פוסל את המקוה לפי שאינה כלי, אבל כלי שחיברו בסלע פוסל את המקוה אעפ"י שחיברו בסיד. ניקבה מלמטה או מן הצד כשפופרת הנוד כשירה ואינה פוסלת את המקוה, והקשה הכ"מ כיון דקתני סתם כלי הרי משמע אף כלי חרס, וכלי חרס הא שיעור טהרתו במוציא זית, ואעפי"כ הצריך הרמב"ם דוקא כשפופרת הנוד ואין מועיל אם הי' נקוב כמוציא זית. והרי בהל' ד' שם כתב הרמב"ם, הלוקח כלי גדול כגון חבית גדולה או עריבה גדולה ונקבו נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשאוהו מקוה ה"ז כשר עכ"ל הרמב"ם, הרי דסובר הרמב"ם דאף נקב כמוציא זית מועיל בכלי חרס לא בעי דוקא כשפופרת הנוד, ועיין שם דברי תירוצו שהמה דחוקים.

עוד הקשה הכ"מ דכיון דקאמר הרמב"ם דבעי נקב המטהרו, א"כ בכלי עץ כי בעי דוקא נקב כמוציא רמון, א"כ איך כתב בהלכה ח' דשידה תיבה שבים מטבילים בהם אם היו נקובים כשפופרת הנוד:

הרי דמועיל נקב כשפופרת הנוד. שהוא קטן ממוציא רמון. ותירץ הכ"מ דכיון דבכלי עץ שיעור המטהרן הוא גדול ביותר שהוא כמוציא רמון ראו חכמים דלסגי לי' לבטלו מתורת כלי כשפופרת הנוד שהוא שיעור המפסיק לענין עירוב מקואות עכ"ד הכ"מ.

עוד קשה לי על דברי הרמב"ם, דהנה במתניתין איתא, ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהם כשירה, וכמה יהי' בנקב כשפופרת הנוד, הרי דאימתי כשר מן הצד, אם אינה יכולה לקבל מים כל שהם, ואמאי השמיט זאת הרמב"ם, וכתב סתמא או מן הצד כשירה ולא ביאר שזה דוקא אם אינה יכולה לקבל מים כל שהם.

ועיין בתוספ' פסחים דף ק"ט ד"ה בים, שהביא דברי הירושלמי דפריך דאיך טבלו בים שעשה שלמה, הא אין טובלין בכלים:

ותירץ דרגלי השורים היו נקובים כמוציא רמון. ועיון שם בדברי התוספ'

ונראה לי לבאר שיטת הרמב"ם, דהנה הח"ס בתשובה חיו"ד סימן ר"ט הביא דברי הרא"ה בשיטה מקובצת ביצה דף י"ח אשר ז"ל דלא הותרו כשפופרת הנוד או בקליפת השום אלא בעירוב מקוה עם מקוה, שזה וזה מטהרין באשבורן והם ממין אחד, אבל בשאינו מינו כגון שנתערב במעין שאינו מטהר אלא בזוחלין, אין עושין עירוב להוציאם מידי שאיבה, עכ"ל שיטה מקובצת, והיא תמוה מאד עכ"ד הח"ס.

ונראה לי לבאר דברי הרא"ה שהם הם המובאים בדברי הב"י בטור יורה דעה לתרץ הקושי' איך מטבילין בכלי שיש בו כשפופרת הנוד והא בירושלמי אמרו כמוציא רמון. ותירץ שם הריטב"א ז"ל, ויותר נראה דברי מורי הרא"ה שהי' אומר בשם רבותיו ובשמו, שלא אמרו שהמים השאובים נטהרו כשפופרת הנוד אלא כשהם בתוך המקוה או הים שמטהרין באשבורן דוקא כמותן דהו"ל כמין אחד, אבל לגבי מעין שהוא מטהרן בזוחלין (משאר) המים שבכלי אין יוצאין מידי שאיבה כשפופרת הנוד, ואין מטבילין בו לא אדם ולא כלים עד שיהא נקוב כמוציא רמון שיצא מתורת כלי והיינו ההוא דים שעשה שלמה שרגלי השורים פתוחים כמוציא רימון, עכ"ד הרא"ה המובא בב"י בד"ה ורבינו ירוחם כתב דין זה דגיגית שקבעה בארץ.

והנה מדברי הרא"ה אלו נראה ברור שאין כונתו לחלק דוקא היכא דהוי מינו עם מינו מטבילין, היינו דוקא מים שאובין עם מי מקוה, אבל לא מים שאינן מי מעין היינו שכבר נהפך חיותם דעתה אינם מי מעין עם מי מעין אין מטבילין משום דהוי מין בשאינו מינו כדמשמע פשטות לשונו המובא בדברי הח"ס. זה אי אפשר לפרש, שהרי בים שעשה שלמה המים שבאו להשורים היו מקלחים ממי עין עיטם שממנו הי' עולה אף על כותל חצר העזרה וכדאיתא ביומא (ד' ל"א ע"א).

אלא נראה לי כונתו, דהנה קי"ל מעין מטהר בזוחלין ומקוה דוקא באשבורן, והנה קי"ל דקטפרס אינו חיבור, וא"כ מה לי מדרון קטן או גדול, כיון דהמים נזחלין ומהן סיבת זחילת המים המדרון, שמים עוזבים מקום גבוה והולכים למקום נמוך. א"כ כשהמים זוחלין אין כאן חיבור כלל, וא"כ אפשר לפרש דזהו הטעם דאין מי גשמים מטהרין בזוחלין ומי מעין מטהר בכל שהוא, משום דמקוה בעי מ' סאה, וכיון דאין זוחלין מחברין הרי אין כאן חיבור מ' סאה, אבל מעין הא מטהר בכל שהוא משו"ה מטהר בזוחלין דלא בעי חיבור, ואף דבאדם הא בעי מ' סאה אף במעין, אין הטעם דבעי מקוה, אלא דבעינן באדם מים שכל גופן עולה בהן:

וא"כ אף בזוחלין אף דלא הוי חיבור אבל הא כל גופן עולה בהן. משו"ה במעין מטהר בזוחלין, אבל במקוה הא דבעי מ' סאה הוא דאם שיעור המים אינו כדי שיעלה גוף אדם בהם איננו מקוה א"כ בעי חיבור המ' סאה, משו"ה דוקא באשבורן הוי חיבור והויא מקוה, אבל בזוחלין דלא הוי חיבור שהרי הוא קטפרס, דמה לי מדרון גדול או קטן. משו"ה אין מי גשמים מטהרין בזוחלין.

שוב מצאתי שכן כתב הגר"א בס"ק צ"א בשם הריב"ש דמשו"ה מעין מטהר בזוחלין ומקוה דוקא באשבורן משום דזוחלין אין מחברין ומקוה בעי מ' סאה, ת"ל כונתי.

ב) אכן יש להקשות על זה מדין המובא בהרמב"ם פ"ט מהלכות מקואות הל' י"א, והוא ממשנה דפ"ה דמקואות, ז"ל הרמב"ם, מעין שהיו אמות קטנות נמשכות ממנו ורבה עליו מים שאובין לתוך המעין עד שגברו המים שבאמות ושטפו, הרי הן כמעין לכל דבר, היו מימי המעין עומדין ואינן נמשכין ורבה עליו מים עד שמשכו ממנו אמות אמים, הרי המים שמשוכין שוין למקוה לטהר באשבורן בלבד ושוין למעין לטהר בכל שהוא עכ"ד הרמב"ם ממשנה פ"ה דמקואות, ולפי דברינו דמשו"ה מעין מטהר בזוחלין משום דלא בעי מ' סאה ותליא זה בזה, א"כ איך נחלק פה הדין דמטהר דוקא באשבורן. הא מטהר בכל שהוא וא"כ לטהר אף בזוחלין

ונראה לי, דהנה באמת טעמא בעי בלא דברינו. מ"ש דלגבי דין דמטהר בכל שהוא נחשב כמעין אף שבא ע"י מים שאובים, ולגבי דין דזוחלין נחשב כמקוה ונראה לי, דהנה מי המעין מטהר בכל שהוא דוקא כל זמן שהם מים חיים ולא פסק כח זחילת המעין, אבל אם פסק זחילת המעין לא מי מעין הוא. דמשו"ה מעין שהפסיקו שוה למקוה. ועיין בש"ך ס"ק קכ"ג.

והנה במעין שהוא עומד וריבה עליו מים, הרי הזחילה לא מכח מעין הוא, וא"כ איננו כלל בדין דמעין מטהר בזוחלין, וכיון דהוי זוחלין א"כ באמת צריך שיהא בו מ' סאה. אלא אם הוי אשבורן משו"ה מטהר בכל שהוא משום שמחובר הוא למעין העומד, וא"כ אף שהוא כל שהוא. אבל המחובר למעין הרי הוא כמעין, וכיון דנעשו מהמשוכין אשבורן והם מחוברים למעין (וע"כ מיירי דהם מחוברין למעין דאל"כ הרי הופסק המעין ויש לו דין מקוה לכל דבר, ע"כ שנעשו אשבורן ומחוברין למעין) משו"ה מטהר בכל שהוא, אבל בזוחלין דלא הוי חיבור, א"כ לאו מחוברין למעין המה, חזרו לדין מי גשמים, והוי כנוטפין מי המעין, דהרי אין זחילתם מכח המעין דנימא עדיין שם מעין עליהן, ורק מעין שזוחל יש לו דין מעין כל זמן שזוחל:

אבל לא מעין עומד שזחילתו לא מכח המעין.

ולפי דברינו יש לישב קושית הרשב"א הובא בט"ז ס"ק ג' מ"ש ניטפין דפסלי זוחלין ברביתן ומפקי' להו מתורת זוחלין, ומים שאובים דפסלי המקוה לגמרי, ואפילו הכי אם הי' כבר מקוה של מ' סאה ונפלו לתוכה אפילו אלף סאין שאובין בבת אחת לא יפסלוהו וכו', אכן לפי דברינו לא קשה, דהתם הרי נפלו למקוה דנפילתם עושאם חיבור הרי הם מחוברים למקוה וכל המחובר למקוה הרי הוא כמקוה, אבל הכא בזוחלין, הנוטפין לא נעשו מחוברים, דהרי זוחלין המה, וזוחלין לאו חיבור הוא, וא"כ לא הוכשרו הנוטפין להיות כמעין, משו"ה אם רבו מבטלים הכה למי המעין הזוחלין, ואולי יש לכון התירוץ הזה בדברי הרא"ש המובא שם בת"ה כמובא בט"ז.

והרשב"א דמקשי, נוכל לבאר דהוא ס"ל דזוחלין דמעין גזירת הכתוב הוא דהוי חיבור, ואזל הרשב"א לטעמי', דהנה יש לעיין הא דאמרה התורה דמעין מטהר בזוחלין ובכל שהוא, אם דין הוא במי מעין, שמי מעין מטהרים בזוחלין ובכל שהוא, או דהאי דינא הוא על מעין שהוא מטהר בכל שהוא, ונראה דהאי דינא תלוי בדינא המובא בש"ך ס"ק ל' היכא דלא נחו המים ועדיין זוחלין המה אבל הופסקו המים, דמהרי"ק ס"ל דאף דהופסקו מן המעין דין מעין עליהם, והרשב"א ס"ל כיון דהופסקו מן המעין דין מקוה עליהם, דמהרי"ק ס"ל דהאי דינא נאמר על מי מעין וכיון דעדיין זוחלין המה ולא הופסק החיות עדיין מים חיים המה ומטהרין בכל שהוא ובזוחלין, אבל הרשב"א ס"ל דהאי דינא דמעין מטהר בכל שהוא נאמר על מעין, וכשהופסק מן המעין דין מקוה עליו.

והנה אם נאמר דהאי דינא נאמר על מי המעין, א"כ אין צריך כלל לומר דאמרה התורה דזוחלין דמעין חיבור הוא, שהרי אף אם הופסק מן המעין ג"כ מי מעין נינהו כ"ז שזוחלין המה, אבל אם נימא דהאי דינא נאמר במעין. דמעין מטהר בכל שהוא ובזוחלין, א"כ עכצ"ל דאמרה התורה דזוחלין דמעין חיבור הוא לענין טהרה וטומאה, דאם לא כן הרי כבר הופסקו מי המעין, וע"כ דזחילתן מחברן להמעין, וא"כ ע"כ דאמרה התורה דזוחלין דמעין חיבור הוא לענין טהרה, וא"כ הרשב"א דס"ל דאם הופסק המעין כמקוה הוא, ע"כ ס"ל דזוחלין דמעין אמרה אמרה התורה דחיבור הוא:

משו"ה הקשה מדוע לא יטהרו הזוחלין את הנוטפין, והוצרך לתרץ דחיבור אין מועיל אלא להוציא מדין תלושין ולא מדין זוחלין, דמי גשמים אף דמחוברים למעין דין התורה דמי גשמים אין מטהרין בזוחלין.

ג) והנה לפי זה פשוטים דברי הרא"ה, דהנה האי דינא דמים טמאים אם השיקן במי מקוה נטהרו, היינו מטעם כיון שנתחברו למקוה הרי נעשו בזה מקוה וקרא כתיב מקוה מים יהי' טהור, ואיתא בספרי מנין שאם נטמאו, טהרו ת"ל מקוה מים יהי' טהור פירוש דאמרה התורה דמקוה בעצמה מלבד שמטהרת כלים ואדם, היא מטהרת עצמה, שאם היו מים טמאים ונעשו מקוה שנתרבה מי גשמים היא עצמה טהרה, משו"ה מים טמאים אם נתחברו למקוה בכלי שיש בה נקב כשפופרת הנוד שהאי שיעורא נאמר הלכה למשה מסיני שע"י נקב כזה מתחברים ונעשו חיבור, א"כ המים נעשו מקוה, וכל המחובר למקוה הרי הוא כמקוה, ומשו"ה דוקא במים טמאים מועיל השקה, משום דמים טמאים יוכלו להיות מקוה (וזהו זריעתן), אבל משקים טמאים דלא יוכלו להיות מקוה. אינם נטהרים בהשקה, משו"ה כתב הרא"ה דאימתי מועיל השקה למים טמאים דוקא במי מקוה דהוי אשבורן דהוי חיבור, אבל במעין שהוא מטהר בזוחלין וכיון דהמה זוחלין הרי לאו חיבור נינהו משו"ה דוקא במקוה מועיל השקה אבל לא במעין הזוחל.

ולפי זה לא קשה כיון דשידה תיבה שבמים טובלין בהם אם היו נקובים כשפופרת הנוד וטובלין בכלי שיש בו נקב כשפופרת הנוד:

אמאי איתא בירושלמי דרגלי השורים היו נקובים כמוציא רמון, דהנה הא דטובלין כלים טמאים בכלים שיש בהם כשפופרת הנוד אף דהטבילה הוא בכלי אבל כיון דמחובר למקוה בערוב כשפופרת הנוד, הלמ"ס שהוא חיבור למקוה, (כדאיתא ברמב"ם פ"ח מהלכות מקואות הלכה ו' דהאי שיעורא הלמ"ס) א"כ הרי המים שבתוך הכלי מחוברין למקוה ומטהרין הכלי שיש בהם, שכל המחובר למקוה כשפופרת הנוד מטהר אבל היכא דהוי ממעין דהוי זוחלין דלא הוי חיבור אם הכלי לא נטהרה אין טובלין בהם, משו"ה ברגלי השורים בים שעשה שלמה דהיו טובלין כלים ואדם בים, בפי דוקא כמוציא רמון דאז נטהרו מדין כלי. וכיון שבאו בו מי המעין טובלן בים, אבל היכא דלא היו נקובים כמוציא רמון דעדיין לא נטהרו מטומאתן הרי דין הוא דאין טובלין בכלים רק במחוברים למי מקוה, דין התורה הוא דמחובר למקוה הרי הוא כמקוה, אבל במעין דלאו מחובר למעין הוא אין טובלין בכלים.

ולפי זה מבוארים דברי הרמב"ם. דלגבי דין דשוקת כתב הרמב"ם אם נקבה מלמטה (פירוש אפילו נקב כל שהוא, דהרי שוקת עשוי למים, וא"כ כדי טהרתו הוא בכונס משקה ולא פסלי משום שאובין דהרי בטל שם כלי. ועוד לפסול משום מים שאובין בעי דוקא כלי מקבל מים) או מן הצד כשפופרת הנוד:

והוא דאף דניקב מן הצד וא"כ הכלי הרי לא נטהר עדיין מטומאתו שהרי מקבל הוא, אבל כיון דהמים שבאים נשפכים דרך הנקב כשפופרת הנוד וכיון דהלכה למשה מסיני דעירוב מקואות כשפופרת הנוד, א"כ אמרה התורה דלגבי מים אם הוא נקוב כשפופרת הכלי אין מחזיק ונחלק אותו, א"כ לא נפסלו המים משום שאוב, שהרי לא החזיקתו הכלי, וכדאיתא בתוספתא שמובא בכ"מ שם, קסטלין המקלח מים בכרכום אם הי' נקוב כשפופרת הנוד אינו פוסל את המקוה ואם לאו פוסל את המקוה, הלכה זו עלו בני אסיא שלשה רגלים ורגל השלישי הכשירו להם אפילו נקב כמחט. אמר ר"א בר' יוסי הלכה זו הורתי ברומא לטהרה וכשבאתי אצל חבירי אמרו לי יפה הורתה, במד"א מן הצד וכו', פירוש כל זה מדברי חבריו וכו', דבד"א דבעינן כשפופרת הנוד מן הצד אבל מלמטה אינו פוסל את המקוה, והנה כ"ז הוא דוקא לענין לפסול את המקוה, אז אם ניקב מלמטה, אם הוא בכדי טהרתו אז אינו פוסל, אבל מן הצד אף שהכלי עדיין מקבל טומאה, אבל כיון שהוא נקוב כשפופרת הנוד. הרי המים אינם מחוברים בתוך הכלי, שהרי הלכה למשה מסיני דעירוב מקואות כשפופרת הנוד. אבל היכא דקבעו כלי בארץ ואיננו מחובר כלל למקוה אז אם ניקב נקב המטהרו טובלין בו דלאו כלי הוא. וכמובן מיירי דוקא מלמטה, דמן הצד עדיין כלי הוא, אבל אם לא ניקב בכדי טהרתו, היינו בכלי עץ אם לא יהי' נקוב כמוציא רמון אף אם יהי' נקוב כשפופרת הנוד, אם קבעו בקרקע והמים אין יוצאין ולא מחובר למקוה הוא א"כ הרי כלי הוא עדנה, וא"כ אין טובלין בו, דדוקא היכא שמחובר למקוה כשפופרת הנוד אז אף דכלי הוא טובלין בו, אבל היכא דאינו מחובר למקוה כללא הוא דאין טובלין בכלים, ומה יועיל כשפופרת הנוד, אבל בשידה שבים דהוי מחובר למי הים אז אף שלא נוקבה בכדי טהרתה, כיון דנקובה כשפופרת הנוד הרי לא מיקרי טבילה בכלים, כיון דמחובר למי הים הרי כל המחובר לו הרי הוא כמוהו, שהרי מטבילין כלים טמאים בכלי טהור שיש בו כשפופרת הנוד וכ"ז במחובר למקוה או למי הים, דנמי קוו וקיימי, שהרי משו"ה חבית שאובין שנפלה לים הגדול אין טובלין מהאי טעמא, אבל ברגלי השורים דהיו נקובים למעין דהוי זוחלין, שם אין טובלים בהים שעשה שלמה כ"ז שלא בטל שם כלי ממנו, משו"ה בעי דוקא כמוציא רמון.

ד) ניתישב בזה קושית הכ"מ על הראב"ד שהקשה על ש הרמב"ם שאמר אם ניקב נקב המטהרו וקבעו בארץ ועשאו מקוה ה"ז כשר, והקשה הראב"ד ז"ל דבר זה. אינו מחוור להטביל בתוכו, אלא שאין המים היוצאים ממנו פוסלים את המקוה, אבל להטביל בתוכו עד שיהיו המים שבתוכו מעורבים עם המקוה כשפופרת הנוד וכו', ועוד איך אפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה ע"י יחודו לתשמיש בו ונמצאת טבילה זו בכלים, והקשה הכ"מ אם טענה זו תספיק לשווינהו כלים לענין דטבילה בתוכו הוא טבילה בכלים, למה לא תועיל לפסול את המקוה במים היוצאים ממנו וכו'. ועוד דלפי דבריו כי ניקב כשפופרת הנוד נמי לא כוי לו למשרי למיטבל בגוה מההוא טעמא גופי' דאיך אפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה ע"י יחודו.

אכן לדברינו פשוט, דהראב"ד ס"ל דכל כלי אף שניקב בכדי טהרתן, היינו דבטל ממנו תשמישותו, אבל עכ"פ כלי הוי ושם כלי לא אזל מיני', וכדאיתא במשנה פ"ג דכלים משנה ג'. דחבית שניקבה ועשאה בזפת ונשברה אם יש במקום הזפת מחזיק רביעית טמאה מפני שלא בטל שם כלי מעלי', ועיין שם בר"ש הרי חזינן דאף דנטהרה עדיין שם כלי עלי', וכיון דאין מטבילין בכלים אף אם כלי טהורה הוא שאינה מקבלת טומאה אעפי"כ אין מטבילין בה. והא דאין פוסלין המים שיוצאים ממנה דהרי לפסול המים בעי דוקא כלי המקבל, דהרי פשוטי כלי מתכות אין פוסלין את המקוה משום שאוב, הרי דלפסול משום שאובים לא תליא בכלי אלא בקיבול. ולא עוד דבעינן דוקא נעשו לקבלה וכדאיתא. בפ"ד דמקואות, וברמב"ם פ"ו ממקואות הל' ב', דאף מקבלין אם לא נעשו לקבלה אף דכלים הם והם מקבלי טומאה, כגון סלונות של מתכות אף עפי"כ אין פוסלין, וא"כ היכא דנוקב דאין מקבלים מים. אף ששם כלי על הכלי. אבל מקבל לא הוי. משו"ה אין פוסל את המקוה, אבל לטבול בו כיון דעדיין שם כלי עליו אין טובלין בו.

ומה שהקשה א"כ לא יועיל נקב כשפופרת הנוד, פשוט יש לתרץ. כיון דחזינן דטובלין כלים טמאים בכלי טהור שיש בפיו כשפופרת הנוד, הרי חזינן דאף שהטבילה בכלי כיון שמעורב למי המקוה הוי חיבור להמקוה ואז מועיל הטבילה אף בכלי, א"כ אם הכלי נקוב כשפופרת הנוד ומחובר למקוה אין פוסל מה שעדיין שם כלי עליו, דהרי המים מחובר למקוה ולא גרע מכלי שלימה שיש בפיו כשפופרת הנוד שמטבילין בו, ה"נ אם הי' נקוב כשפופרת הנוד ומחובר למקוה טובלין בו, אבל הרמב"ם ס"ל דהאי דינא דאין טובלין בכלי הוא דוקא אם עדנה כלי הוא לתשמישתו.

ה) ובזה יש לישב קושית הרא"ש, דאיתא במתניתין, השוקת שבסלע וכו' אינה פוסלת את המקוה, היתה כלי וחיברה בסיד פוסלת את המקוה, ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהוא כשירה, וכמה יהא בנקב כשפופרת הנוד. אמר ר' יהודא בן בתירא מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה למקוה כשפופרת הנוד והיו כל טהרות שבירושלים נעשים על גבה ושלחו ב"ש ופחתוה שב"ש אומרים עד שיפחת רובה, וכתב הרא"ש דפשטא דמתניתין משמע דהאי כמה יהא בנקב קאי אמאי דסליק מיני', כמה יהא בנקב לבטלו מתורת כלי שלא יפסל המקוה מתורת שאובה, ומייתי עובדא בשוקת יהוא שהיתה נקובה כשפופרת הנוד, כדי שלא יפסלו המים המקלחים בתוכה, אבל בפ"ק דיבמות מייתי הך עובדא דשוקת יהוא על ענין עירוב מקואות כשפופרת הנוד. ומשמע שלא היו מ' סאה בשוקת והיתה מחוברת למקוה שלימה בנקב כשפופרת הנוד, ומילתא באפה נפשה היא ולא קאי ארישא, אבל נקובה דרישא לא בעי כשפופרת הנוד כיון שהנקב למטה בשוקת ואינה יכולה לקבל מים כל שהוא נתבטלה מתורת כלי, ובתוספתא פליגא תנאי וכו' דבד"א דבעינן כשפופרת הנוד מן הצד אבל אם ניקב בשוליו אינו פוסל אם ניקב במלא מחט עכ"ד הרא"ש, המובא בכ"מ פ"ו ממקואות, ועיין שם בכ"מ שהקשה על הרמב"ם דמשמע מדבריו דמפרש האי דינא דשוקת יהוא לענין לפסול המקוה. מהא דיבמות דמייתי לה לענין עירוב מקואות, וכתב דתרי שוקת יהוא היו:

חדא היתה מחוברת למקוה, וחדא הי' באים ממנו מים למקוה, והקשה איך כתב בזו כל טהרות נעשו על גבה ובזו כל טהרות נעשו על גבה, ותירץ דאין למדין מן הכללות. וכ"ז דוחק.

ונראה לפיענ"ד, דהנה התוספתא מפרש, דבד"א דבעינן כשפופרת הנוד מן הצד אבל מלמטה אפילו מלא מחט, והרי במשנה תנו לה לתרויהו נקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהוא.

לכן נראה לי דהתוספתא מפרש כך במתניתין, דהנה כלי שניקבה והמים יוצאין ממנה, הכלי עדנה מקבלת המים. דהרי ימשך זמן עד שיצאו, וכלי שניקבה ויוצאים ממנה מים, עדנה מקבלת היא, רק משו"ה כלי העשוי למים משו"ה טהורה, משום שאין. ראוי להחזיק ובטל תשמישתו, ואם ניקב כלי מן הצד ונשאר עדנה שיעור לקבל המים הכלי עדנה כלי וראוי לתשמישתו, אבל אם הנקב גדול כל כך שהמים הנשפכים בכלי יוצאים תיכף דרך הנקב מן הצד ואין מקבלם הכלי, אז אף שהנקב מן הצד והכלי עדנה מקבל נטמאה אבל כיון דאין הכלי מקבל כלל המים, לא נפסל משום שאובים שהרי לא נתקבל כלל בכלי.

ולפי זה יהי' פירוש המשנה כך, ניקבה מלמטה (פירוש אף נקב כמלא מחט דהי' בשוקת עשוי למים, אף דהכלי מקבל המים אבל כיון שאין מחזיק שיצאו המים וא"כ בטל תשמיש הכלי וכיון דהכלי לא יחזיק המים, משו"ה אין פוסל המקוה) או מן הצד ואינו מקבל מים כל שהוא (פירוש אם ניקב מן הצד אף שנשאר עדנה כלי מן הנקב ולמטה והכלי מקבל טומאה), אבל כיון דהנקב גדול כל כך עד שאין הכלי מקבלם כל שהוא אינו פוסל המקוה, ומפרש וכמה יהא בנקב פירוש אימתי מיקרי הנקב גדול כל כך עד שנימא שאין הכלי מקבלם כל שהוא, (משא"כ נקב פחות משפופרת הנוד אף שיצאו המים, אבל כיון שהכלי מקבלם והכל עדיין נשאר כלי חשוב לתשמישתו שהרי מן הנקב ולמטה מחזיק ולא יצאו משו"ה פוסל משום שאובים.)

ולפי זה שביארנו דהא דאיתא במתניתין ואינו מקבל מים כל שהוא קאי על הנקב, שהנקב גדול כל כך שהמים אינם מתקבלים בהכלי אפילו כל שהוא. היינו דהנקב גדול כשפופרת אניד, א"כ לא קשה קושיתינו, אמאי לא ביאר הרמב"ם, דמן הצד דוקא, אם אין מקבל מים כל שהוא שהרי זה שכתב הרמב"ם, או מן הצד כשפופרת הנוד, א"כ הרי כתב זה הדין, שאין מקבל מים כל שהם, היינו שהנקב כשפופרת הנוד.

והאי דינא דהיכי דהוי נקוב כשפופרת הנוד מיקרי שאין מקבל כלל ילפינן מהא דהלממ"ס, דעירוב מקואות כשפופרת הנוד. דנקב כזה עושהו כאילו חדא נינהו וא"כ בודאי קאי האי כמה יהא בנקב אדסליק מיני' והגמ' ביבמות פריך אף אם תאמר דשוקת יהוא היתה נקובה למקוה מן הצד ונשארה עוד כלי מן הנקב ולמטה, אבל כיון דתנן עירוב מקואות כשפופרת הנוד, א"כ בודאי קי"ל דנקב גדול כזה מקרי אין מקבל מים, וא"כ הרי לבית הלל בודאי דאין פוסל את המקוה אם יהי' נקב כשפופרת הנוד.

וכדברי המשנה כן דברי הרמב"ם, ניקבה מלמטה (פירוש אף נקב כל שהוא) או מן הצד (אף שנשאר עוד כלי מן הנקב ולמטה) כשפופרת הנוד כשירה ואין פוסלת המקוה, ולא אוכל להבין את דברי הרא"ש בהלכות מקואות דין ח' שמפרש שם התוספתא שמפרש שם, בד"א דהנקב אינו מכשיר עד שיהא כשפופרת הנוד מן הצד אבל אם ניקב בשוליו אינו פוסל אם ניקב כמלא מחט ואם הי' מקבל כל שהוא פירוש שנקובה מן הצד כשפופרת גבוה מעט מן השולים ומקבל מן הנקב מים כל שהוא פוסל עכ"ד הרא"ש, וא"כ רישא דמכשיר בנקב כשפופרת הנוד מן הצד מיירי דניקב בשוליו ממש. ולא אוכל להבין אם ניקב בשוליו ממש איזה חילוק בין מלמטה בין מן הצד, הא אף מן הצד אין מחזיק, ואם מלמטה הכשיר בנקב כל שהוא. אף מן הצד אם ניקב סמוך לשוליו ממש שאין מקבל כל שהוא יתכשר בנקב במחט.

אכן לדברינו האי ואם מקבל מים כל שהוא, הוא פירוש, דמשו"ה אם הוא פחות משפופרת הנוד מן הצד אם נשאר למטה כלי פוסל משום דמקבל מים כל שהוא ונפסל בשאיבה, הארכתי בזה כי עי"ז לתבאר ונתלבן שיטת הרמב"ם לענ"ד.

ו) והנה לפי דברינו דשיטת הרמב"ם והרא"ה והריטב"א דזוחלין מלבד דינא דאין מי גשמים מטהרין בזוחלין, הנה זוחלין דקטפרס נינהו לאו חבור הוא, וא"כ האי דינא המובא בסעיף נ' במקוה של מי גשמים שנפרץ אחד מכתליו והמים יוצאים דרך הסדק, אף אם ישארו בו מ' סאה, אבל אם הוא טובל במים העליונים הזוחלים דקטפרס נינהו הרי אינם מחוברים למקוה, וא"כ הרי איננו טובל במקוה, דכיון דנעשו המים קטפרס היינו זוחלין לאו מחוברים למקוה נינהו. וכפירוש הר"ש שהביא הרא"ש במשנה דנוטפין שעשאו זוחלין בהלכות מקואות דין י"א, להרמב"ם והרא"ה והריטב"א (שקלס לדעתו) בודאי דפסול לטבול במים עליונים והוי פסול דאורייתא. ואף שכתב הרמ"א בלשון ויש מחמירין אפילו אם ישאר מ' סאה עד הסדק ויש לחוש לדבריהם לכתחילה לסתום הסדק, משמע דהרמ"א סובר דרק לכתחילה יש לחוש. אולי יש לפרש דברי הב"י והרמ"א דמיירי היכי דטובלין במים שמן הסדק ולמטה. דהמרדכי ס"ל דע"י שזוחלין המים מלמעלה כל המקוה נעשו זוחלין. בזה לא ס"ל לרבותינו הב"י והרמ"א.

ואפשר לפרש בלשון השו"ע שכתב ז"ל, והמים יוצאין דרך הסדק אם ישארו בו מ' סאה אחר שיצאו קצתן שעד הסדק כשר, דהאי שעד הסדק קאי אדלמטה, היינו דהמים שעד הסדק שהם מ' סאה והם אינם זוחלין הם כשרים דהרי אינם קטפרס.

ובזה יתיישב קושית הרא"ש על פירוש הר"ש מתוספתא דאיתא, איזהו חרדלית של גשמים הבאים ממקום מדרון וכו' ובית הלל אומרים אין מטבילין בהן עד שיהא לפניו עוגל ארבעים סאה, משמע הא יש לפניו עוגל של ארבעים סאה אעפ"י שחרדלות של גשמים עוברת דרך אותו עוגל מטבילין בו, ועוד הקשה מפ' שלישי דמקואות, בור שהוא מלא מים ושאובין והאמה נכנסת לו ויוצאה הימנו לעולם הוא בפיסולו עד שיתחשב שלא נשארו מן הראשונים ג' לוגין, ומשמע מתוך המשנה לאחר שיתחשב שלא נשאר בבור ג' לוגין אעפ"י שהאמה עדיין נכנסתי לו ויוצאה ממנו כשר:

אכן לדברינו לא קשה קושית הרא"ש. דהתם מיירי שטובל בתוך המ' סאה שבתוך העוגל ושבתוך הבור, התם אעפ"י שלמעלה עוברין מים זוחלין אעפי"כ כשר שהרי המים שלמטה לאו זוחלין נינהו:

ואף שע"י כח המים הבאים מלמעלה מתנענים המה, אעפי"כ אינהו בעצם קוו וקיימו. אבל היכא דטובלים במים הזוחלים מלמעלה כיון דזוחלין לאו חיבור נינהו לא עלתה הטבילה.

ולכאורה עכצ"ל גם בדברי הרא"ש כן לחלק, שהרי אף אם נימא דלא כדברינו, ונחלק בין זוחלין לקטפרס:

עכ"פ קטפרס הא לאו חיבור נינהו וא"כ התוספתא דמיירי בחרדלית של גשמים דבודאי קטפרס נינהו איך יטבול בחרדלית. הא קטפרס לאו חיבור.

אכן בדברי הרא"ש יש לומר, דס"ל כדעת ר"ת בתוספ' גיטין (ד' ט"ז ע"א) דקטפרס לא הוי חיבור היכא דהוי שתי מקואות דבכל אחת אין ארבעים סאה. אבל היכא דבחד יש ארבעים סאה הקטפרס מחברן. וכן כתב הרא"ש בפירושו למשנה דקטפרס בפ"ח דטהרות הל' ט' ז"ל, וכן אם היו שני מקואות חסרים ונידוק או קטפרס או משקה טופח מחברן לא הוי חיבור הרי דדקדק הרא"ש דוקא שניהם חסרים, משמע דאם אחת שלימה גם הקטפרס מחברן, וא"כ אליבא דהרא"ש היכא דישאר מ' סאה טובלין גם במים העליונים הזוחלין.

אבל מדברי הר"ש משמע דהוא בעצמו לא ס"ל כר"ת, ורש"י הא בודאי פליגי שהרי כתב שאין באחד מהן ארבעים סאה ג"כ לא הוי חיבור, וכן כתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות מקואות הלכה ח', בג' גומות שבנחיל, אף דאמצעית של ארבעים סאה ושטף של גשמים עובר בתוך הנחל אעפ"י שהוא נכנס לתוכן ויוצא מתוכן אין בזה עירוב ואין מטבילין אלא באמצעית שאין המים הנזחלין מערבין, לדידהו בודאי דמקוה שנפרץ משפחה והמים זוחלין, אף אם ישאר מ' סאה אין טובלים שלא במים שעד הסדק.

ודברי השו"ע והרמ"א יש לפרש, דאינהו קיימי ג"כ לענין לטבול בהמים שעד הסדק דקוו וקיימי

ז) לפי זה אזל ההיתר הא' והג', דהרי הכא הוא טובל במקוה העליונה שהיא מים שאובים, וכיון ששופכין המים השאובים למעלה הרי הם דוחים המים שבבור התחתון, וכולם נזחלים דרך מקור ויציאה של בור התחתון, דכיון דהמים שממלאים במקוה העליונה עומדין למעלה ממקום מקור המים הרי הם נזחלים עד שעומד המים על עמדן, והטבילה הוא במים העליונים דמי גשמים נינהו, כיון דזוחלין לאו חיבור הרי לא נעשו מחוברין להבור התחתון אף אם נימא דהבאות מעינות נינהו, אבל הכא העליונים לא נתחברו, דזוחלין דהיינו קטפרס לאו חיבור נינהו, ולדברי הרמב"ם והרא"ה והריטב"א דקלסוי. ורש"י ור"י, פסולים מדאורייתא. ואף לדברי הרשב"א שהבאנו וביארנו דבריו, דהוא ס"ל זוחלין דמעין חיבור נינהו אכן הוא בעצמו סובר דלגבי זחילה אין מועיל חיבור, ורק לדין תלוש היינו מים שאובים מועיל חיבור אבל לא לדין זחילה, וכמבואר דבריו בט"ז, ועוד הכא החיבור לאו ע"י המעין א"כ מי גשמים מלמעלה, ועוד. הא היכא אף אם מעין המה הבאר התחתון, אבל הלא מעין עומד הוא, דהרי אם לא ישאב ממנו ולא ימלא מים עומד על עמדו, וא"כ הזחילה הוא ממים השאובין שדוחקין את המים התחתונים. והרי במעין עומד כתב הרמב"ם ששוה למקוה לטהר באשבורן.

ח) אכן ההיתר ב' שכתב מטעם דאין, הזחילה ניכרת, זהו טעם נכון, אך מה נעשה ורבינו הגר"א שדא בה נרגא. שכתב בס"ק צ"ו ז"ל, ודברי המחבר תמוהין דהרשב"א כתב לשיטתי' דס"ל כפירוש הר"ש, אבל לפמ"ש בסעיף הקודם דאין נפסל אא"כ לא ישאר מ' סאה ואז אף בכה"ג פסול, וא"כ הכא דלמעלה לא ישאר מ' סאה הרי המים שלמעלה זוחלין, דהרי כונת הגר"א צריך לומר משום דלמעלה זוחל כל הימים שבמקוה זוחל, בזה סובר הרשב"א דאם אין ניכר הזחילה לא מיקרי זחילה, אבל אם לא ישאר מ' סאה דחיסרון הוא בעצם, אז אף אם אין הזחילה ניכרת ג"כ זוחלין המה, וא"כ לטבול במים עליונים דהם יצאו זוחלים נינהו, ועוד לא אדע כמה הוא השיעור דזחילה ניכרת, אולי אם יעיינו יפה יראו שזוחל.

אכן באשר כפי שכותב כתר"ה הוא שעת הדחק גדול, ובודאי מה שכתב כתר"ה שיעצוהו בזה לעשות מצימענט רצפה עם נקב שיבואו המים ואח"כ לסתום את הנקב אם אפשר לעשות כן, בודאי שזה עצה נכונה, אך וכת"ר כתב שהוא דבר קשה מאד במקומו, לדעתי יש להתיר מטעם ס"ס. ספק דילמא כהרא"ש ור"ת דקטפרס הוי חיבור למקוה שלם, ואף אם תימא כהרמב"ם, דילמא היכא דלאו זחילה ניכרת לא הוי זחילה, ואשר כן צריך לתרץ דברי השו"ע, דרבינו הב"י סמך בזה על ראית הרא"ש, דהיכא דהזחילה אינה ניכרת לאו זחילה הוא מהא דגודר בכלים, דלא קתני שצריך לטוח בטיט, אין לחלק משום דהתם הא ישאר מ' מאה, דכפי שביארנו החילוק בין אם ישאר מ' סאה ובין לא ישאר, הוא, משום דאם ישאר מ' סאה מן הסדק ולמטה הרי יש כאן מקוה שלימה שהיא אינה זוחלת, אבל בחרדלית של גשמים שגדר בכלים הרי מה שיהי' לעולם מ' סאה הוא משום שיבואו מים אחרים תחתיהם, אף אם נימא דאף זחילה שאינה ניכרת מיקרי קטפרס א"כ מה מועיל שגודר בכלים, הא עכ"פ המים זוחלין דרך הנקבים כיון שאינם טוחים, ע"כ דזחילה שאינה ניכרת לאו זחילה הוא, משו"ה סתם השו"ע דזחילה שאינה ניכרת לאו זחילה בלי חילוק, וס"ל כן להלכה, וא"כ בודאי דס"ס מעליא הוא, חדא דילמא הלכה כהרא"ש וסיעתו, דאף זוחלין כשר במחובר למקוה או למעין, ועוד דילמא לאו זחילה, ואף דהוי ס"ס נגד חזקת איסור, אכן האחרונים העלו דס"ס דדינא מועיל אף נגד חזקת איסור (ועיין בעין יצחק חלק אה"ע סימן כ"ז ענף ח'), אכן יראו אם אין ניכר לעין הזחילה.

אכן לדעתי כל זה אם אי אפשר בענין ואופן אחר, אך לדעתי אילו הי' באפשרות לעשות תיבה בתוך הבאר שתהא מוקפת במי הבאר ותהי' נקובה כשפופרת הנוד אז לדעתי אין שום חשש, ומה שכתב כתר"ה דבזה יש חשש כלי כמו שחשש הנו"ב הובא בפ"ת ס"ק ז', לדעתי אין זה ענין לדברינו, דהתם בלקח חבית וקבעה בארץ ואין מי החבית מחוברים למקוה, שם בעינן דוקא נקב המטהרו. היינו בכלי עץ כמוציא רמון לדברי הרמב"ם, ולהראב"ד גם בזה יש לחשוש כמבואר בדברינו למעלה, אבל היכא דנקובה כשפופרת הנוד ומחוברת למקוה, אז טובלין אף בכלים, והיינו דינא דשידא תיבה שבים שמטבילין בהם, וכיון דבעת שיטבלו יהי' הנקב פתוח הרי הוא טובל במי מקוה, שכל המחובר למקוה כמקוה, ולא הויא טבילה בכלים, ע"כ אם אפשר לעשותה תיבה ולתלותה ותהא נקובה כשפופרת הנוד בודאי יותר טוב.

ועוד נראה לי, שהי' יותר טוב לעשות בהרצפה מחוברת באופן שלא יצאו המים, ולעשות נקב ולחבר המים עם הבאר. ובעת הטבילה יהי' סתום בברזא באופן שלא יצאו כלל המים, וטעמא דידי' משום דמים שאובין אף אם כולה שאוב הרי רוב פוסקים ס"ל דכולה שאוב ג"כ דרבנן, וכמובא בגר"א ס"ק כ"א, וכיון דבעת שהי' פתוח הנקב נתחבר המים, אפשר דלדעת הרשב"א הועיל החיבור בזחילה להוציא מחשש מים שאובים, דלדידי' זחילה חיבור ורק מדין זחילה אין מוציא החיבור, וא"כ לדידי' אח"כ כשפוסקין הזחילה כשר, דהרי אפשר שהרשב"א לאו דוקא במי מעין ס"ל דזחילה חיבור, ואולי להרשב"א גם בימי גשמים הוי חיבור, ואף אם נימא דלא הוי חיבור בשעה שהי' פחות, זחילה לא הוי חיבור, הרי אין כאן עתה כשסותמים הנקב רק חשש דמים שאובים, דלרוב הפוסקים הוי רק דרבנן, א"כ בודאי יש לסמוך על הנך פוסקים, היינו, הרא"ש ור"ת, ואפשר גם דעת רשב"א, דבעת שהי' פתוח הי' חבור אף בזחילה, וספק שני דילמא אם אין ניכר הזחילה לא הוי זחילה, וכיון שנטהר פעם אחד הרי אף שהופסק אח"כ מן הבאר ע"י הסתימה, כיון שטהרו שוב אין נפסלין כשהופסק, וכדאיתא בסעיף נ"ב, משא"כ אם יהי' פתוח יש חשש זחילה שהוא לכו"ע מדאורייתא.

אכן אם גם זה אי אפשר, לענ"ד יש להתיר מטעם ס"ס, מצורף לזה כי פשטות דברי השו"ע משמע כדברי הרא"ש, והאי שעד הסדק שמובא בדברי השו"ע בסעיף נ' הוא אצל מעלה, והכונה שיצאו קצתן שעד הסדק פירוש שיצאו המים הנזחלים שעד הסדק ע"כ כשירה המקוה לטבול בעליונה, ואם הב"י הכריע כהרא"ש מי יבוא אחריו.

אך עכ"פ אם אפשר לתקן בהנך גווני שכתבתי לדעתי טוב יותר, כי לדעתי מה שביארתי לשיטת הרמב"ם והרא"ה נכון הוא בעה"י, דלפי זה יש לחשוש, ואם אין עצה ויניח הדבר כמו שהוא, אף כי כתבתי שיש להתיר מטעם ס"ס, הנני מסכים לזה אך באופן אם גדול אחד מפורסם יסכים לזה. והנני בזה ידידו המקוה לרחמי שמים. כ"ט טבת אתעז"ר לפ"ק.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה