אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אורח חיים ויורה דעה › סימן כו

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אורח חיים ויורה דעה · סימן כו

סימן כה מקוה של קרח

מקוה הנעשית ע"י פלומפ של ברזל המחובר לקרקע והמים נזחלים על צינור של רצפת אבנים כערך שלש אמות עד בואם למקוה. רב ברכה לכבוד ידידי הרב הג' חו"ב יקיר ונעלה מו"ה זלמן קרעלסקי נ"י שו"ב בעיר תארבין.

אחדשה"ט. והנה כת"ר בא אלי בשאלת חכם אודות המקוה הנעשה בעירם ע"י פלומפ, שנקבע פלומפ של ברזל בקרקע, והמים שמעלין ע"י הפלומפ נזחל על צנור של רצפת אבנים, כערך שלש אמות עד בואם למקוה, ושאל כת"ר דעתי אודות זה.

והנה יפלא בעיני מדוע לא כתב איך דעתו של הרב דמתא היא, והוא כבוד הרה"ג המאוה"ג מו"ה זלמן העשיל שליט"א, ובודאי בין אנשים מצוינים במדות כמותכם שורר אהבה ואחוה, ועי"ז שבין נושאי דגל התורה הרב והשו"ב שלו', ירבה כבוד ד', ואם חלילה אין הקשר אמיץ, שם שמים חלילה מתחלל, ולסוף גם התלמידי חכמים סובלים בעצמם הרבה מזה, וא"כ בודאי אין ביניכם תחרות וקנאה, וע"כ הנני כותב דעתי באופן אם גם הרב מסתפק בזה, אך אם הוא סובר כי נעשה כהכשר, אז אין אני מחוה דעתי, כי בטח יש לו טעמים, וגם בטח שאל את פי גדולי הדור, ע"כ הנני מחוה דעתי, רק באופן אם גם הוא מסתפק בזה.

א) והנה ראשית עלינו לדון אודות הפאמפי אם היא כלי ואז המים נעשים שאובים, ובאופן כזה הלא אין מועיל ההמשכה, דהרי רוב הפוסקים פסקו דאין מועיל המשכה בכולה שאובין, וכן נפסק הדין בסתמא בש"ע (יו"ד סי' ר"א סעי' מ"ד) דכולה בהמשכה לא מהני ולדעתי דהפאמפי הוי כלי, אף שהיא נקובה למטה, אבל כיון שע"י שמושכין המכחול למעלה, עולה המים למעלה, הרי עי"ז השפופרת (הטרוב) מחזיק ומקבל המים, והוי כלי גמורה, וכן על המכחול יש חתיכת עץ נקובה ועלי' למעלה עור, וע"י שמושכין למעלה המים דוחקין העור על העץ ומחזיק המים למעלה, וא"כ הרי הוי כלי, ואף שכאשר אין מושכין למעלה המים אין מחזיק המכחול המים, אעפי"כ הוי כלי, כיון שע"י שמושכין מחזיק, הוי כלי קבול, וחילי דידי ממשנה (ו' פ"ב) דכלים, טיטרוס, ראב"צ מטהר, ר' יוסי מטמא מפני שהוא כמוציא פרוטות, ופירש הר"ש:

טיטרוס כלי מנוקב למטה נקבים הרבה כמלא נקב מחט ומלמעלה נקב אחד כמלא כוש, ואם הוא מלא מים ומשים אצבעו יוצאין המים כו', ור' יוסי מטמא שכך הוא דרך תשמישו וחשיב בית קיבול הואיל והמים עומדים ע"י הנחת האצבע עכ"ל הר"ש, הרי דע"י שהמים עומדים ע"י הנחת האצבע למעלה הוי כלי קבול, ה"נ בפאמפי, שע"י שמגביהין למעלה המכחול יוחזקו המים בהטרוב, הוי כלי העשוי לקבלה ונעשו המים שאובין.

אכן לכאורה לפי הנראה מדברי הרמב"ם פי"ח מהלכות כלים הלכה ו' שכתב ז"ל, טיטרוס אעפ"י שהוא נקוב ומוציא פרוטות מתטמא שהרי המים מתכנסין בצדדין והן עשויים לקבלה, הרי דהרמב"ם ס"ל דמה שהכלי מחזיק ע"י כיסוי האצבע למעלה לא הוי כלי קבול, רק הטעם כיון שמוציא רק מעט ועי"ז עשוי לקבלת המים בצדדין. משום זה הוי כלי קבול, וא"כ בפאמפי אם נסיר המכחול, הלא ישפכו המים תיכף ולא יוחזק המים בצדדין, א"כ לא הוי כלי קבול.

ועיין שם בראב"ד שהוא מביא פירוש הגאון דמשו"ה הוי כלי קבול משום שמחזיק המים ע"י שסוגר מלמעלה, וכן הוא דעת הראב"ד כפירוש הגאון, וכן הוא דעת הרא"ש, דמשו"ה הוי כלי קבול, משום שמחזיק המים ע"י שסוגר מלמעלה.

ואף דלפי פירוש בעל הערוך המובא בראב"ד משמע דמשו"ה הוי כלי קבול משום דהנקבים לא הוי רק כמוציא פרוטות. משמע דרק משום זה מטמא, אבל לא משום שמחזיק המים ע"י שסוגר מלמעלה, וא"כ דעת בעל הערוך לכאורה ג"כ, דמשום זה לא הוי כלי קבול, וא"כ לפי זה לדברי הרמב"ם והערוך יש לומר דהפאמפי דשם אין המים מתכנסים לצדדים, והנקב הוא יותר ממוציא פרוטות, הוי כלי קבול.

אבל הלא דעת הגאון והראב"ד והרא"ש והר"ש בפירושו דמשום שמחזיק המים ע"י שסוגר מלמעלה הוי כלי קיבול הלא רבים נינהו, וא"כ בודאי דהפאמפי הוי כלי קיבול.

ועוד נראה לי דיש לומר דגם הרמב"ם והערוך מודו בכה"ג דהוי כלי קיבול, והא דאיצטריכו לטעמא אחרינא גבי טיטרוס, הוא דהתם כפי פירוש הערוך והרמב"ם מחזיק המים בטטרוס ע"י אצבעו, וכיון דהאצבע לא בטל לגבי הטטרוס א"כ הטטרוס בעצמה לא הוי כלי קיבול, משו"ה איצטריכו לטעמא דידהו, אבל בפלומפי דהמכחול נקבע תמיד בפלומפי, והוי כמו זוג של ספרים, דנעשה כלי ע"י שניהם, ה"נ ע"י המכחול נעשה השפופרת מחזיק, שם גם הרמב"ם והערוך יודו להנך רבוותא דהוי כלי קבול, דע"י שסוגרין למעלה מחזיק המים, דהרי המכחול הוא ג"כ מהכלי.

ב) ועוד נראה לי לבאר דבריהם, דהנה הרא"ש כתב ז"ל, ור' יוסי חשיב לי' כלי קבול שהוא עשוי לקבלה כשמשים אצבעו עליו וכשמסירו מוציא בפרוטרוט מעט מעט עכ"ל, ולכאורה דברי הרא"ש תמוהין, דממ"נ אם חשוב כלי קיבול ע"י שעשוי לקבלה כשמשימים אצבעו עליו, א"כ למה אצטריך לטעמא דכשמסירין מוציא בפרוטרוט מעט מעט. אף אם הי' יוצא כלו בב"א ג"כ יחשב כלי קבול, ועיין בדברי הר"ש שתמה למה אצטריך לטעמא דמוציא פרוטות במתניתין.

ונראה לי, דהנה כלי שעשוי לקבל וגם לסתור, כשהוא מקבל הוא מטמא וכשסותרין אותו טהור, כמו דתנור שעשוי למודין (בפ"ה משנה ט'), וא"כ הכא בטיטרוס אף אם הי' לו מגופה מלמעלה כמו שפירש רש"י בעירובין (ד' ק"ד ע"א), גבי מטיפין מיארק לחולה, נהי דכשהמגופה למעלה דאז הוי כלי קיבול ומטמא, אבל כשמסירין אותה הרי נשברה עתה, ועתה אין ראוי לקבל, וא"כ כשמסירין המגופה תיטהר, כמו בתנור שסלק את למודיו, ואף דיכולין להחזירה אכן הרי מסקינן בשבת נ"ט דאף דהדיוט יכול להחזירה אינו מטמא אם ניטל הענבל, ה"נ אם נטלה המגופה לא תטמא, לזה מפרש הרא"ש הנך טעמי, היינו דבענבל מסקינן דמשו"ה מטמא משום דראוי להקישו על גבי כלי חרס אף דבתחילה בלא ענבל אינו מטמא משום האי טעמא דראוי להקישו על גבי חרס. אעפי"כ אם הי' לו ענבל דכבר נעשה כלי:

אז אם עדנה ראוי לעשות מעין מלאכה, מטמא, הרי שיש שני דינים יש דין שיהי' לכלי, שם בעינן דוקא מעשה חשובה, אבל אם אין המעשה חשובה, לא נעשה כלי, ויש דין דאם נעשה כלי ונשבר, בטל ממנו שם כלי, זהו דוקא אם נשבר ואין ראוי כלל לעשות מלאכה, אבל אם ראוי עדנה למקצת לאו שבירה הוא, נהי דבשביל זה לא הי' כלי אבל שבירה ג"כ אין כאן.

וא"כ יהי' זה לדברי הרא"ש טעמא דר' יוסי, הנה אם בתחילה עשה כלי שיוצא ממנו המים פרוטות, היינו מעט מעט, לא נקרא בשביל זה כלי (כמו דזוג בלא ענבל אין מטמא אף שראוי להקישו על גבי חרס), ה"נ כיון דהמים יוצא מעט מעט לא הוי כלי, אבל כיון שע"י שסוגרין באצבע או במגופה הרי מחזיק עתה המים ועתה נעשה כלי, א"כ אף שמסירין המגופה לא מיקרי שבירה, כיון שהמים יוצא פרוטות, פירוש רק מעט, וא"כ הרי מתכנסין ומחזיקין בה המים ומיקרי עושה מעין מלאכה.

וא"כ איצטריכא להנך טעמי, דמשום זה שכשסוגרין מחזיק בה המים, נעשה כלי קבול, ומשום טעמא דמוציא פרוטות מטמא אף כשמסירין ממנה המגופה, כמו שמטמא בניטל הענבל.

ולפי זה נוכל לומר, דגם הרמב"ם והערוך ס"ל כהני רבוותא דע"י שמחזיק מפני הסגירה למעלה הוי כלי קיבול, והא דפירשו הנך טעמי, הרמב"ם פירש משום שמתכנסין, והערוך פירש משום שהנקבים אינם כשיעור, דמשו"ה מטמאין אף כשמסירין המגופה או האצבע.

ואפשר עוד לומר, דהרמב"ם משו"ה לא הביא כלל האי טעמא דמשו"ה הוי כלי קיבול, משום שמחזיק כשסוגרין למעלה, דאזיל לטעמי', דהרמב"ם כתב (בפ"ו מה' כלים ה"נ), דאם עשאם בתחילתם נקובים כמוציא רימון מטמאים, היינו דס"ל דהא דאמרינן דנקובים כמוציא רימון טהורים, היינו דוקא אם נעשו בתחילה אינם נקובים, אבל אם נעשו נקובים בתחילה, אז מטמאין, ומשו"ה כתב בפ"ו מהלכות כלים הלכה ג', דהסל והפוחלץ של גמלים מקבלין טומאה, עד שיקרע רובן, כיון דנעשו בתחילה נקובים כמוציא רימון.

וא"כ משו"ה הכא לא איצטריך כלל הרמב"ם לטעמא דנעשה כלי קיבול ע"י שסוגרין למעלה, דהרי גם בלאו האי טעמא מקבל הטיטרוס טומאה, שהרי נעשה מתחילה לכך. וכיון דע"כ איצטריך להביא האי טעמא דהמים מתכנסין, דבלאו האי טעמא הי' טהור בעת שמסירין המגוכה, ובהאי טעמא לחוד סגי אף בלא טעמא דנעשה כלי קיבול ע"י שסוגרין, כיון שנעשה מתחילה לכך, [להשתהות המים בהצדדין לזמן מה. עיין בכ"מ.]

אכן הראב"ד לטעמי', דאיהו סבר דאם ניקבו כמוציא רימון אף אם מתחילה עשאם כן אינם מטמאין וא"כ בהאי טעמא דמוציא פרוטות שאין מוציא אלא מעט, לא סגי כיון דעכ"פ מוציא, ולא דמי לעשאם לרמונים דהתם למה שנעשו מחזיקין, אבל הכא נעשו למים, ומים אין מחזיקין משו"ה איצטריך להביא טעמא דנעשה כלי קבול ע"י שסוגר למעלה.

(אך דברי הרמב"ם תמוהים, דהרי קי"ל עגלה של אבנים טהורה מכלום. ומוכח בשבת פ"ד דטעמא דנקובים כמוציא רימון. דהרי אמר ר' יוחנן אם יש להם בית קיבול רימונים טמא, והרי התם נעשו מתחילה לכך, וא"כ אמאי אמר הרמב"ם פוחלץ של גמלים טמא, ועוד קשה הא הרמב"ם בעצמו כתב בפכ"ז ה"ח דפוחלץ של גמלים טהור.

ואולי כונת הרמב"ם במה שכתב עשאם מתחילה נקובים, פירוש שעשאם לקבל רימונים, אך יקבלו רימונים ע"י שיכפול הפוחלץ והסל.

ובזה יתורץ ג"כ קושית הראב"ד מתוספתא, דאיתא עשאה לקבל רימונים:

דמזה מוכיח הראב"ד דבעינן דוקא שלא יהיו נקובים כמוציא רימון, אכן הרמב"ם מפרש עשאה לקבל רימונים:

היינו שחשב בתחילה שיקבל בם רימונים ע"י שיכפילנה, אבל לא שינה מצורת פוחלץ.

ואדרבה מוכח כן, דאם נימא דהפירוש ששינה מצורת פוחלץ ועשאה שלא תוציא רימונים, א"כ לאו פוחלץ הוא ומאי קמ"ל, משו"ה מפרש הרמב"ם דלא שינה מצורת פוחלץ. ואעפי"כ מטמא. משום שיכול לכפלה, ואעפי"כ לא יקשה דמשמע מרמב"ם דהכא גבי טטרוס מטמא אף בלא טעמא דסוגר למעלה ומחזיק, משום דהכא הרי נעשה לקבל המים וזהו קבלתה מה שמתכנסין המים בצדדין, ובאשר אין זה נוגע לעניננו אין להאריך בזה)

עכ"פ זה ברור, דלהראב"ד והגאון והרא"ש. מה שסוגר למעלה ומחזיק המים מיקרי קבלה, וגם מהרמב"ם והערוך אין לנו ראי' דפליגי, דהרי איצטריכי לטעמא דמוציא רק מעט כדי שתטמא אף כשמסיר.

וא"כ בפאמפי בודאי דמיקרי בשעה ששואב כלי קבול כיון שע"י ההמשכה מחזיק המים, נעשה המים שאובים, וכולה שאובים לרוב הפוסקים אין מועיל המשכה, ובודאי דהמקוה פסולה, הנעשה ע"י הפאמפי, ומשו"ה לא נהגו כל ישראל לעשות כן.

ועוד מלבד זאת, הנה מלמטה בתחתית הפלומפי יש כעין דלי הפוך ועליו מלמעלה חתיכת עור, ובחתיכה הזאת בשעה שמושכין למעלה נפתחת, אבל בשעה שאין מושכין. המים דוחקין העור למטה, ועי"ז מחזיק המים בהשפופרת, וא"כ עי"ז השפופרת נעשה כלי קבול אף דמקבלת ע"י שהמים דוחקין העור, הנם לא גרע מטטרוס, וא"כ הפאמפי כלי קבול הן מצד המכחול למעלה בשעה ששואבין, והן בשעה שאין שואבין מפני הדלי הפוך שלמטה שע"י דוחק המים, מחזיק המים בשפופרת ע"י העור.

ג) אכן יש ללמוד היתר מטעמא כיון דהפאמפי קבועה בקרקע:

והרי כתב בטוש"ע בסימן ר"א סעיף מ"ח, דאם הסילון של מתכת מחובר לקרקע אפילו מקלח להדיא לתוך המקוה כשר, שהרי אינו מקבל טומאה לפי שהוא בטל אגב קרקע:

וא"כ הכא דהפאמפי הרי מחוברת לקרקע ובטלה אגב קרקע.

אכן אין זה היתר כלל, דהנה הנו"ב (מהדו"ת חיו"ד סי' קל"ז), כתב על דברי הטוש"ע. דדוקא היכא דנעשו מתחילה כדי לקבוע בקרקע. אז דוקא כשרה הסילונות, אבל אם לא נעשו מתחילה לכך, אז בודאי אינו בטל, שהרי גמ' מפורשת בשבת (ד' נ"ח) דזוג של בהמה שקבעה בדלת אף אם חברה במסמרים לא בטלה ומקבלת טומאה.

והנה לפי"ז קשה הא דאמרינן (בבא בתרא ד' ס"ה ע"ב) צנור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל המקוה, קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל. לפלוג וליתני בדידה אף אם חקקו ולבסוף קבעו אם חקקו על דעת לקבוע אין פוסל, ועוד קשה לי, דהנה בגמ' ב"ב דף ס"ז פריך לרבנן דס"ל כל המחובר לקרקע לאו כקרקע, א"כ אף קבעו ולבסוף חקקו יפסול המקוה, ושני שאני שאיבה דרבנן והקילו, ולכאורה אין זה קושיא כלל, דהרי אף אם כל המחובר לקרקע, אינו כקרקע עכ"פ עשוי לנחת הוא, והרי הכא מיירי בצנור של עץ, והרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות כלים דכלי עץ העשוי לנחת אין מקבל טומאה אף אם אין מחזיק מ' סאה, וא"כ אף אם כל המחובר אינו כקרקע לא יקבל טומאה ולא יפסול המקוה. ע"כ נראה לי דשני דינים נפרדים המה, דין דפוסל המקוה, ודין דהויתה ע"י דבר המקבל טומאה, הא דפוסל המקוה הוא אף ע"י כלי שאין מקבל טומאה כמו כלי גללים וכלי אדמה, וכן להיפך, אף אם מקבל טומאה אין פוסל המקוה אם אין לו בית קבול, ופשוטי כלי מתכת, אף שמקבלין, אין פוסלין המקוה משום שאיבה, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ו. כל הכלים המקבלין הרי אלו שאובין ופוסלין את המקוה והוא שיעשו לקבלה, אפילו היו כלים שאין מקבלין טומאה כגון כלי אבנים כו' כל כלי שלא נעשה לקבלה כו' בין שהי' של מתכת עכ"ל, הרי דלא תלי כלל בקבלת טומאה, רק שיהא כלי של קבלה.

ובזה יש לתרץ דברי הש"ך ביו"ד סימן ר"א ס"ק ק', ז"ל, שלא הי' שם כלי בתלוש כלומר אעפ"י שהן כלים שאינן פוסלין את המקוה, אינם מכשירים את השאובים לחשוב אותם כנמשכים, אלא כשלא הי' עליו שם כלי בתלוש, ומיירי כאן שהיו המים ראוים לבוא למקוה זולת הכלי הזה, אבל אם לא היו ראוים לבוא זולתם, אפילו לא הי' עליו שם כלי בתלוש, אם הוא כלי המקבל טומאה פוסל, דהויתו ע"י טהרה בעינן, והקשה בנו"ב ובחדושי רע"א ובתפל"מ, איך יוכל להיות שלא והי' עליו שם כלי בתלוש ויקבל טומאה.

אכן פשוט דכונת הש"ך, היכא שהי' פשוטי כלי מתכת דלא הי' עליו שם כלי, פירוש מקבל, רק הי' פשוט, דשאיבה אין עושה, דגבי שאיבה בעי דוקא כלי קבלה, אעפי"כ פוסל משום דבעינן הויתו ע"י טהרה, ופשוטי כלי מתכת הרי מקבל טומאה.

נמצא לפ"ז לא קשה קושיתנו, מאי פריך דלרבנן דלא ס"ל כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע אף אם קבעו ולבסוף חקקו יפסל, הא כלי עץ העשוי לנחת הוא, אכן נהי דכלי עץ העשוי לנחת הוא, אעפי"כ פוסל המקוה כמו כלי גללים, ושם כלי לא אזל אף אם כלי עץ העשוי לנחת, דלענין שם כלי אין חילוק בין מתכת ועץ, רק דכלי אין מטמא, אלא א"כ מטלטל אבל כלי מיקרי אף שאין מטלטל כמו כלי מתכת, משו"ה פריך דלרבנן דלא ס"ל כל המחובר לקרקע ולא בטל שם כלי יפסול המקוה, אף אם קבעו ולבסוף חקקו כיון שהוא כלי קיבול, אף שאינו מקבל טומאה.

והנה לפ"ז הא דאמרינן דאם עשה הכלי כדי לקבוע בקרקע, אינו מקבל טומאה. הוא רק דין קבלת טומאה, שאם עשה כדי לקבוע אין מקבל טומאה, אבל מה שנעשה עליו שם כלי בתלוש לא אזל מיני', משו"ה לא קתני בצינור דאם חקק כדי לקבוע שלא יפסל, דהרי בודאי פוסל כיון שנעשה עליו שם כלי קבלה בתלוש, אף שאין מקבל טומאה הוי ככלי גללים.

והנה סילון לאו כלי קיבול הוא, ומשו"ה אף שמקבל טומאה אינו פוסל משום שאיבה, ורק פוסל משום דהויתו ע"י דבר המקבל טומאה, ע"ז כתב הטוש"ע דאם קבעו בקרקע אין מקבל טומאה, אבל הכא בהפאמפי דנעשה עליו שם כלי קיבול קודם קביעתו בקרקע, וא"כ אף שקבעו בקרקע ואין מקבל טומאה, אעפי"כ פוסל דשם כלי קיבול לא בטל ע"י קרקע, דהוי חקקו ולבסוף קבעו, וא"כ בודאי דפסולה המקוה ע"י פאמפי.

ד) ועפ"י דברינו שחילקנו בין שם כלי ובין תשמיש הכלי, דאף אם נתחבר לקרקע לא פקע ממנו שם כלי, רק לר"א דס"ל כל המחובר לקרקע בטל לקרקע, לדידי' פקע שם כלי, אבל לרבנן רק תשמיש הכלי בטל, יש ליישב קושית הנו"ב שהרבה לתמוה על הטוש"ע, איך סתם דאם קבעו הסילונות בקרקע לא מיקרי הויתו ע"י דבר המקבל טומאה. ואמאי לא פירש דדוקא בנעשו הסילונות לכך מתחילה, והנה מה שמדייק הנו"ב כן מדברי הרא"ש שכתב שנעשו להיות מונחים שמה תמיד כו' לא אבין ראיתו, דכונת הרא"ש דנעשו עתה בשעה שחברם לקרקע, דעי"ז בטלי משא"כ אם לא בטלם שיהי' תמיד, רק חברם לע"ע ובדעתו אח"כ לטלו לא בטלו עדנה, וזה לכאורה פשוט בדברי הרא"ש, אך מה שהקשה מהמפורש בשבת נ"ח זוג של בהמה ועשאה לדלת, אעפ"י שחיברה לדלת וקבעו במסמרים טמא שכל הכלים כו', הרי דאם קבלה מתחילה טומאה לא בטלו אף אם חיברן וקבען במסמרים. לכאורה היא קושיא עצומה.

אכן לפי דברינו יתישב קושיתו, דהנה לכאורה יש להקשות, מאי פריך בב"ב (ד' ס"ו ע"א). דלר"א דס"ל כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. אפילו חקקו ולבסוף קבעו לא יפסול המקוה, אטו ר"א לית לי' הא דהלכה פסוקה, כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין אלא בשינוי מעשה, וא"כ נהי דס"ל כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, אעפי"כ כיון דקיבל טומאה מתחילה אין עולה אלא בשינוי מעשה, ועכצ"ל דס"ל לגמ' כיון דלר"א כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע א"כ זהו גופו מעשה, מה שנשתנה הצינור, מעיקרא הי' עליו שם תלוש, ועתה בטל לגמרי לקרקע, והאי דין דמחובר לקרקע מבטלו לקרקע הוא מעשה בגופו, וכמו שפירשו בתוס' שבת נ"ח ד"ה אעפ"י, שע"י שנאסר בהנאה חשיב כשינוי מעשה, אכן לרבנן כיון דס"ל כל המחובר לקרקע אינה כקרקע, א"כ לאו מעשה בגופה הוא מה שחיברה במסמרים לדלת.

אך קשה לי על זה, איך אמרינן דאם קבעה במסמרים, אינה בטלה מטומאתה הקודמת, דהרי כתב הרמב"ם בפכ"ו מהלכות כלים ה"א, והוא משנה מפורשת, דאם קבע כסאו בכותל ובנה עליו טהור, ואמאי נימא אין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה בגופו, ודוחק לחלק דהכא עשה שני מעשים, קבע במסמרים, וגם בנה עליו, דמה לי חד מעשה או תרי מעשים, עכ"פ לאו מעשה בגופו הוא והרי כל הכלים אין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה בגופו, ואטו ע"י שינוי מעשים אם חיברה בדלת וגם רצף ברזל על הזוג יטהר. אכן לפי דברינו יתישב, דהנה ביארנו בספרנו לבוש מרדכי" ב"ק (סימן ט'), דמשו"ה ס"ל דף של מתכת שקבעה בכותל טמא, אף שהרמב"ם פסק דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לגבות עישור נכסי, היינו דהרמב"ם פוסק דמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, אבל לא שהוא בטל לגבי קרקע, והנה הא דקרקע אינו מקבל טומאה, הוא משום דלא נעשה כלי, דקרקע לא נעשה כלי, אבל היכא דנעשה כלי מקודם בתלוש אף שעתה הוא קרקע הוא מטמא, משא"כ ר"א ס"ל דבטל לגבי קרקע בזה לא ס"ל כר"א (עיין שם דביארנו בארוכה.)

והנה הכא בכסא שקבע בכותל ובנה, דבטל ממנו תשמישו, א"כ כיון שנעשה מחובר ע"י מסמרים זהו המעשה בגופו שנעשו מחובר להכותל ובטל ממנו תשמישו, א"כ הוי כמו איסור הנאה, דעי"ז מבטל התשמיש, אבל בזוג שקבעה בדלת נהי דהוי מעשה בגופא מה שנעשה חבור, אבל כיון דהמעשה הזאת אינו מבטל התשמיש, שהרי התשמיש של הזוג הוא לקשקש, וזה יש לו כמקודם, וא"כ אם באנו לטהר, עלינו לומר, כיון שהיא קרקע לא הוי כלי, על זה אמרינן דאין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה, והכא השינוי מעשה מה שנעשה קרקע אין מבטל התשמיש, ובטבעת אדם שעשאה לבהמה אם היתה מחובר באמת הי' בטל, אבל כיון דלא חברה, הרי לא בטל תשמישה.

א"כ הכא בסלונות אף אם נעשו מתחילה לתשמישי תלוש, כיון דחברם לקרקע הרי נעשה מעשה בגופם שבטל מהם תשמיש התלוש, ונהי' משמשי קרקע, ומשמשי קרקע אין מקבלין טומאה, משום דלאו תשמיש הוא, בכה"ג אף אם מתחילה עשאם לתלוש, אם קבעם בקרקע בטל תשמישם, אבל דוקא באופן אם קבעו שיהי' תמיד, משו"ה כתב הרא"ש דדוקא אם נעשו להיות תמיד פירוש אם הקביעות בקרקע הוא על דעת שיהי' תמיד שם, אז בטל תשמישו הקודם אבל אם לא קבען רק כדי להמשיך המים, ואח"כ ליטלן, לא בטל תשמישן הקודם, בכה"ג פסול מטעם הויתו ע"י דבר המקבל טומאה.

ה) ועפ"י דרכנו יש ליישב קושית האחרונים, שהקשו, איך אמרינן בגמ' ב"ב (ד' ס"ז) דדוקא משום דשאיבה דרבנן הקילו בקבעו ולבסוף חקקו, אבל אם הי' שאיבה דאורייתא הי' אסור אף בקבעו ולבסוף חקקו, והרי משנה מפורשת בפ"ה דפרה, השוקת שבסלע אין צריכה צמיד פתיל, הרי דאף לקולא לא אמרינן דנעשה כלי במחובר, ואף דנוכל לפרש בשוקת שנעשה מההר גופו, וכן משמע קצת בפירוש המשניות להרמב"ם, אכן לדברינו בלא"ה לא קשה, דהנה בפירוש הרמב"ם מפרש, קבעו, שקבע הצנור ולבסוף חקק הבית קיבול, לפ"ז נוכל לומר דבכל דבר שבתלוש לא הי' עליו שם כלי, בודאי דכשחיברו בקרקע לא נעשה כלי. דכיון שחיברו בקרקע, הרי הוא קרקע, וקרקע לא נעשה כלי, ורק בצנור דהוא כלי אף מקודם, דאף דכלי עץ אין מקבל טומאה, כשהוא בלי קבול, זהו רק דין בקבלת טומאה, אבל כלי הוי, כמו בפשוטי כלי מתכת. דמיקרי כלי, וא"כ הצנור בתלוש כבר כלי הוא, ורק קיבול חסר לו, וכשנתחבר בקרקע, לא פקע ממנו שם כלי, כמו שביארנו דשם כלי שהי' עליו מקודם לא בטל, וא"כ הוי כלי וחסר לו רק קיבול, א"כ אף שנתקן הקיבול בעת החיבור לקרקע, ג"כ מיקרי כלי קיבול, דעל זה לא שייך לומר דבקרקע לא מיקרי קיבול, דרק כלי לא יוכל להעשות, בעת שהוא בקרקע. אבל קיבול מיקרי אף שנעשה בקרקע, משו"ה בצנור אף שקבעו ואח"כ חקקו, אם הי' שאיבה מדאורייתא הי' פוסל.

אבל בסלע, אף אם נפרש בסלע שחיברו (כדמוכח קצת מסיפא דמחלק דוקא בעשאו כלי ואח"כ חיברו) אעפי"כ אם חקק בו בעת שמחובר בקרקע, אין נעשה כלי, דכיון דחיברו לקרקע הוא קרקע, ובקרקע לא נעשה כלי.

ולפי"ז אם יקח חתיכת עץ ויקבענה בקרקע ויעשה צנור, בודאי דאף אם הי' שאיבה דאורייתא לא הי' פוסל, כיון דבקרקע לא נקרא כלי וכמו בזוג שעשאה לדלת.

קצרן של דברים. דהפאמפי הוא בית קיבול, הן בשעה שאין מושכין המכחול למעלה, מפני הדלי הפוך הקטן המנוח למטה ועליו חתיכת עור, אשר תפתח בעת שמושכין המכחול למעלה, אבל כל זמן שאין מושכין המים סגור העור ומחזיק המים. והוי בית קיבול. ואף בעת שמושכין המכחול למעלה, אף שנפתח העור הוי הפאמפי כלי קיבול, דע"י הגבהת המכחול למעלה, מושך המים למעלה ומחזיק המים בשפופרת, שלא יפלו המים למטה, וכן אמרו לי בקיאים בדבר שכל זמן שמחזיק המכחול למעלה לא יפלו המים למטה, וא"כ הוי כלי קיבול כמו טטרוס, והיכא דהוי כלי קיבול בתלוש. אף שחיברו לקרקע ואף שנעשה מקודם לחברו, לא אזל שם כלי ממנו (אף דאין מקבל טומאה) וא"כ המים הנמשכין דרך הפאמפי, הוו מים שאובין ונפסק הלכה בסתמא דכולה שאובין אין מועיל אף בהמשכה, א"כ המקוה הנעשה ע"י פאמפי לכאורה פסולה היא.

ו) אכן באשר כת"ר כתב כי שעת הדחק גדול הוא, נראה לי שיש לתקן כך:

ליקח שפופרת שנעשה מתחילה להקבע בקרקע (דבודאי למעשה צריך לחשוש לדעת הנו"ב), ושתהי' השפופרת חלולה בלי שום קיבול, ולקובעה בקרקע, ואח"כ להכניס בה בעת שכבר נקבעה בקרקע הדלי הפוך שלמטה שעליו החתיכת עור שנפתחת בעת שמושכין המכחול למעלה וכן קביעת המכחול היינו הדלי הפוך שלמעלה שעליו החתיכת עור מדובק למעלה ולחברו בהעץ המתנענע מקודם שיהי' חיבור לקרקע ואח"כ להכניסו בתוך השפופרת, כדי שלא יהי' כלי קיבול קודם החיבור, וא"כ יהי' קבעו ולבסוף חקקו דבכה"ג כשר, כמו צנור שקבעו ולבסוף חקקו. וטוב יותר אם חתיכת העץ שלמעלה חתיכת העור מדובקת לחתיכת העץ יפה, שאז נראה כדלי הפוך, לדבק החתיכת עור על הדלי הפוך למעלה בעת שכבר יהי' מחובר, למען שקודם חיבורו של המכחול לקרקע לא יהי' שום כלי קיבול, דאף שנעשה להיות הפוך, אבל כיון שאם יהפכנה יחזיק מים, אם בהדלי שלמעלה החתיכות עור מודבקת יפה, ואח"כ תקבל ע"י שיגביהנה ותחזיק המים ע"י האויר, אולי מיקרי בשביל זה כלי בתלוש, ע"כ ידבקו העור כשיהי' החתיכת עץ החלולה מחובר לקרקע חיבור שישאר כן, ואח"כ ידבקו החתיכת עור למעלה, שעי"ז נהי' כדלי הפוך, ולהמשיך המים על רצפת חול לא על רצפת אבנים (דהרי ע"ז אין דוחק), אך אם יש דוחק יוכלו לעשות על רצפת אבנים.

אכן אף שנעשה באופן כזה, היינו לקבוע השפופרת, ואח"כ להכניס המכחול, שיהי' קבעו ולבסוף חקקו, ג"כ לכאורה יש לפסול כיון שכל המים נזחלים דרך הפלומפף, הלא היכא דהפסול מן התורה אף בקבעו ולבסוף חקקי פוסל, וא"כ בכולה שאוב הרי פסול מן התורה, וא"כ הרי פסול אף היכא דקבעו ולבסוף חקקו.

אכן הגר"א מעיר על דברי הש"ע (שם בסימן ר"א סעי' **(ג')** שפוסק דכולה שאוב דאורייתא, ומביא הרבה פוסקים דפסקו דגם בכולה שאוב הוי דרבנן:

וכפי הנראה דפוסק כן להלכה, וא"כ לדברי מרן הגר"א כשרה המקוה, דהרי בדרבנן מועיל קבעו ולבסוף חקקו, וא"כ יש לסמוך על דבריו בשעת הדחק

ז) ועוד נראה לי, דהנה כפי שביארנו למעלה, הא דבדאורייתא פסול אף בקבעו ולבסוף חקקו, היינו דוקא אם הי' ע"ז שם כלי בתלוש. ורק שחסר לו הקיבול, אף אם הקיבול נעשה בעת שהי' כבר מחובר פוסל בדאורייתא. אבל אם לא הי' שם כלי בתלוש, אז בקרקע לא חל עליו שם כלי, וכשר אף היכא דהוי דאורייתא. כמו בשוקת שבסלע (אף בסלע עקור שמציל בלי צמיד פתיל). והנה בכלי שנעשה כדי להכניס בו מכחול, ובפרט לשמש עם הקרקע דבודאי אינו מקבל טומאה. יש לפרש מפני שני טעמים, או דלא הוי כלל כלי עדנה, כיון שחסר לו תשמישו, או דנעשה כלי כיון שראוי להכניס המכחול ורק כלי מעשה לא הוי, כיון דלא נגמר עדנה מחוסר מעשה עדנה, וכמובן לדברינו יהי' תלוי בזה דין הנ"ל.

ונראה לי ראיה דלא מיקרי עדנה כלי, כיון שאין ראוי עדנה לתשמישו. דהרי במשנה פי"ב דאהלות איתא, דתנור חדש נעשה אהל לטהר. ובתנור ישן לא נעשה אהל לטהר כדקי"ל הכלים אינן נעשין אהל לטהר, והנה האי דינא דכלים אין נעשין אהל לטהר. אין תלוי בקבלת טומאה, דהרי גם כלי גללים דאינם מקבלים טומאה ג"כ לא נעשו אהלים לטהר, כמבואר בפ"ו דאהלות מ"א, ואם נימא דכל שלא נגמר מעשיו מיקרי כלי ורק טומאה אין מקבל, א"כ תנור חדש הוי כלי, ורק טומאה אין מקבל, וא"כ לא יעשו אהלים לטהר, ומדנעשה אהל לטהר תנור חדש, הרי דכל זמן שלא נגמר, לא הוי כלי

וא"כ השפופרת כל זמן שלא קבעו בה המכחול לא מיקרי כלי, וא"כ בקרקע לא חל שם כלי, וכשר אף לדין דאורייתא.

ואף שיש להקשות ממשנה פ"ה דפרה מ"ו, ביצת היוצרים כשרה לקדש בה, ועיין בפירוש הרע"ב, הרי דמיקרי כלי אף שלא נגמר, אכן צריך לחלק, שם בביצת היוצרים היא ראוי' כבר לתשמישה, רק שלא נגמרה עדנה, משו"ה מיקרי כלי אף אם לא נגמר, אבל בתנור הרי כל זמן שלא עשאה באור וחברה, אין ראוי לתשמישו לא מיקרי כלי.

וא"כ הכא הרי השפופרת הוי דומיא דתנור ולא מיקרי כלי כלל, וא"כ כשרה נקבעה ולבסוף נתן בה המכחול אף לדאורייתא.

ועוד יש לצרף דעת הר"ח והרשב"ם דפסקו הלכה כר"א דכל המחובר לקרקע כקרקע ובודאי דלדידהו כשר במחובר אף לדאורייתא.

ח) אכן יש לפסול כיון דנעשה המקוה ע"י כח האדם המושך, וא"כ הויתה ע"י דבר המקבל טומאה. ואף דמועיל המשכה, אבל כיון דכולה נעשה ע"י אדם אין מועיל המשכה כמו בכולה שאוב דאין מועיל המשכה ע"ג קרקע.

אך באמת אין לדמות דין דכולה שאוב דאין מועיל המשכה, לדין דהויתה ע"י דבר המקבל טומאה, הנה שאוב פסול מדאורייתא (בכולה) או מדרבנן, ורק ברובה, מי מקוה, המים השאובים בטלים מדינא ברוב ומצטרפים דומיא דטיט הנרוק, ורבנן פסלי עוד אם נפלו שלשת לוגין מים שאובין למקוה, לזה מועיל המשכה שלא יהי' (מים שאובין) שלשת לוגין שנפלו, אבל בכולה שאובין לא יועיל המשכה. דהרי בשביל ההמשכה לא אזל שם מים שאובין מן המים, ואיך יוכשר בשביל המשכה. דהמשכה מועיל רק שלא יהי' נפלו למקוה, אבל האי דינא דהויתו ע"י דבר המקבל טומאה, פסול רק אם בא ע"י דבר המקבל טומאה, וא"כ אין כאן פסול כלל, וא"כ כשר אף בכולה ע"י המשכה, וכן הביא הט"ז דלפי פירוש הרא"ש בתוספתא דלגיון העובר והעלה מים למקוה, אף אם עשאו מקוה בתחילה כשר, היינו שנזחל על גבי קרקע וכשר אף בכולה ע"י המשכה.

ואף שכתב הט"ז דלשאר פירושים, דכשר משום שנקוו על רגלי הבהמה, אבל ע"י אדם:

אף ע"ג קרקע בכולה ע"י אדם אין כשר. דאמת אין ראי' כלל דפליגי בזה, דהרי יש לפרש, דהם פירשו דמיירי שלא בהמשכה, דהרי קתני סתמא, משו"ה פירשו דמיירי בבהמה, אבל בנזחל ע"ג קרקע מודו דגם ע"י אדם כשר אף בכולה:

וראי' ברורה לדברינו. דאם נימא דהיכא דהיתה ע"י דבר המקבל טומאה, אין מועיל המשכה אלא ברוב כשר, א"כ במי חטאת דג"כ יליף מהאי קרא גופי' דמקוה מים יהי' טהור:

דאם הי' הויתן ע"י דבר דטמא, פסול. וא"כ ג"כ לא יועיל המשכה אלא ברוב מן הכשר. וא"כ איך מביא ראי' בזבחים ד' כ"ה ממתניתין דנתן ידו כדי שיעברו המים לחבית, ש"מ דאויר כלי ככלי דמי דאם נימא דאויר כלי לאו ככלי דמי, הרי לא באו מים לחבית, ועיין שם בפירש"י, ואם נימא דהמשכה אין מועיל אלא ברוב מן הכשר. דילמא מיירי מתניתין שכל המים שבחבית עברו דרך ידו, משו"ה פסול אף גם אם אויר כלי לאו ככלי ובאו המים ע"י ואח"כ הלכו לאויר והוי המשכה, אבל הלא כולה בהמשכה פסול, ובאמת בפרה הלא צלוחית שנפל לתוכה אם כל שהוא פסולין ולא שייך ביטול ברוב, וא"כ במי חטאת אם צריך מן הכשר לא יועיל המשכה אף למיעוט, וא"כ דלמא אויר כלי לא ככלי, ובמי חטאת אין מועיל המשכה, כיון דלא שיוך ביטול ברוב במי חטאת.

אלא ע"כ כדברינו דהאי דינא דהויתן ע"י דבר:

המקבל טומאה, לא נאמר על המים שהמים שבאו ע"י דבר הטמא פסולין למקוה. רק נאמר שמקוה שנעשית ע"י דבר טמא פסולה המקוה, אבל אם לא באו למקוה ע"י הדבר הטמא רק רחוק מן המקוה או מן הכלי של מי חטאת, אין כאן פסול כלל, בודאי דאף כולה בהמשכה כשר, הרי דאין כאן פסול כלל, משא"כ במים שאובין דפסולין למקוה ורק ברובה כשר מצטרפין, ולזה בכולה בהמשכה פסולה. דהרי המשכה אין מכשיר, והמשכה אין מועיל אלא לסלק פסול שלשת לוגין שנפלו, שלא יהי' נפלו למקוה.

ולפי דברינו יש לבאר הגמ' בב"ק (ד' ס"ז ע"א) דאיתא התם, והא הכא דמעיקרא קציצתא והשתא צינורא, ועיין שהקשו (לפי פירושם) הא נעשה צינור אף קודם שקבעו בקרקע.

אכן לפי דברינו הא גופא פריך. דבשלמא אם שינוי השם אין מועיל, א"כ קודם שקבעו בקרקע לא הוי כלל כלי. שהרי עיקר תשמישתי' בקרקע וקודם שנקבע לאו כלי הוא, דהרי עשיתו לקבוע בקרקע, ששם יזובו בו המים. וא"כ אימתי יקרא. כלי בשעה שיקבע בקרקע, ובקרקע לא יוכל להעשות כלי, אבל כיון דשינוי השם מילתא, א"כ גם קודם שנקבע בקרקע נקרא כבר צנור, וא"כ כלי הוא. ובמה שנתחבר לקרקע לא יבטל ממנו שם כלי. וא"כ אף בקבעו ולבסוף חקק בית קיבול יפסל.

אכן כ"ז בצינור דשמו צינור מיקרי תיכף, וראוי למלאכתו לזוב דרך בו מים אבל בפאמפי, הרי כל זמן דלא הכניס המכחול לאו כלי הוא.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה