שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אורח חיים ויורה דעה · סימן כה מקוה של קרח
רב ברכה לכבוד ידי' הרב הגאון המפורסם יראת ה' אוצרו, כש"ת מו"ה ר' ישעי' דוב הכהן מארקוס שליט"א כעת רב באסטאן, מאם.
הנה כת"ר פנה אלי לחות דעתי, בדבר המקוה שנעשה מקרח, ואח"כ עשו עוד מקוה ממים שאובים. וחברוה למקוה הנעשה מקרח כפי הדין, והורה כת"ר לבלי ליקח הקרח הנקרשים ע"י מאשין, ושאל חות דעתי ע"ז, הנני להודיע לכת"ר כי כתורה עשה.
דהנה המים הנקרשים ע"י מאשין, הלא בודאי הובאו. או בכלי, או ע"י הוואדאפרעאוואדין, וידוע כי רוב המכונות שנעשו להמשיך מים לכל העיר יש שם באמצע כלי דוד נחושת, שכל המים ילכו דרך אותו הדוד, והגלגלים ממשיכים המים להדוד, מן היאור, וממנו ודרך בו יומשכו כל המים, וכן אמרו לי הבקיאים בדבר. וא"כ המים הלא המה שאובים, וא"כ אף שנקרשו לא יוכשרו לעשות מהם כל מקוה, שהרי שם ודין שאובים לא אזל מהם. כיון דגם בעת שהיו קרח הי' עליהם דין מים.
א) והנה המחבר, כתב בסימן ר"א בסעיף ל"א, ז"ל, מקוה שאוב שהגליד טהור משום מים שאובים נמוחו כשר להקות, ופירש הש"ך כשר להקות ר"ל שחזרו להיות מי גשמים. ומותר לטבול בהן, עכ"ד הש"ך. ולפי"ז אף אם היו המים מעיקרא שאובים ונקרשו, מותר לטבול, לפי"ז יהי' כשר אף בקרח הנעשה ע"י מאשין.
אכן הדברים תמוהים מאד לדידן דקי"ל כולה שאוב דאורייתא כמו שכ' הרמ"א בסעיף ג' וס"ל להרמ"א בסעיף ל' דמקוה הנעשה משלג מותר לטבול בה כמות שהיא, אף קודם שנפשר, א"כ ע"כ גם קודם שנפשר ועדנה קרח הוא, או שלג, הוי מים (דבודאי שלג וכפור חד דינא הוא), וא"כ איך יוכשר ע"י שנקרש, נהי דאם יקחו עתה קרח או שלג לא יעשו שאובים, כיון דאין שואבים אותן, אבל אם היו מקודם מים שאובים, במה אזל מהם שם שאובים, שהיו מקודם, ועכצ"ל דהסמ"ג שפירש כן דכשר להקות, הוא לטבול בו, כמובא בכ"מ, ס"ל דכולה שאוב דרבנן אבל לדידן דכולה שאוב דאורייתא, צ"ל. דפירוש "כשר" להקות, הוא להרבות עליהן מי גשמים, שיהיו רוב מים כשרים. וכמו שביאר הסמ"ג אח"כ, עיין בכ"מ, וכיון דדין דמים שאובים, היכא דלא הוי רוב מים שאובים. מה שפוסל המקוה הוא מדרבנן, נוכל לומר דבכה"ג היכא שהיו בינתים קרח שלא יכלו לשאוב לא גזרו רבנן. אבל היכא דכל המקוה מקרח דהוי כל המקוה ממי שאובים, איך יוכשר ע"י שנקרש, כיון דגם בעת שהוא קרח נקרא מים לדעת הרמ"א שמותר לטבול בהן. א"כ בודאי לא בטל דין מים שאובים, ולמאן דס"ל כולה שאוב דאורייתא, ע"כ דפי' להקות להמשיך רוב מן הכשר כפירוש השני שבסמ"ג, שהובא בכ"מ.
והנה אף כי דין הרמ"א מה שהתיר להביא בכלים שלג ולעשות מקוה, וגם הכשיר לטבול במקוה של שלג, הדברים תמוהים מאד, דכיון שגם כעת הוא מקוה, א"כ הרי נעשה המקוה ע"י דבר המקבל טומאה, וקי"ל דמקוה הנעשית ע"י דבר המקבל טומאה פסולה, בשלמא אם נימא דאין טובלים בשלג, א"כ כ"ז שהוא שלג לא הוי מקוה, ואימתי נעשה מקוה כשיופשרו, נמצא דלא עשה מקוה ע"י דבר המקבל טומאה, שהרי בעת ששפך השלג לא היה מקוה, אבל לדברי רבינו הרמ"א שטובלין בשלג, א"כ גם שלג הוא מקוה, נמצא שעשה מקוה ע"י דבר המק"ט, ע"י כלים, וא"כ אף כשיפשרו לא יוכשרו, (ובודאי דזה אין לומר דמיירי בכלים שאינם מקבלים טומאה כמו בכלי גללים. דהרי הי' לו לפרש), ועוד אם כשר לטבול בשלג א"כ שלג נקרא מים. א"כ מדוע לא יופסל מטעם שאיבה אם שאבם בכלי.
ועוד נראה לי, דלמאן דס"ל כולו שאוב דאורייתא, אף אם הכניסם למקוה ע"י פשוטי כלי עץ ג"כ יופסלו מדאורייתא, כיון דלמאן דס"ל כולו שאוב דאורייתא, ע"כ דס"ל דהאי דרשה דילפינן מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בה תפיסת ידי אדם. הוא מדאורייתא א"כ מדאורייתא הפסול בכולו שאוב משום שיש בו תפיסת ידי אדם, א"כ אף אם יביאו שלג ע"י פשוטי כלי עץ. למקוה, יופסלו מטעם שיש תפיסת יד אדם בהמקוה, שהרי נעשית ע"י אדם, לדברי הרמ"א דס"ל דטובלין בשלג, דלדידי' גם בעת שהוא שלג הוא מקוה מים, א"כ אם הביא בכלים שלג או כפור, ועשה מקוה, הרי יש כאן כל הפסולים, פסול דנעשה ע"י דבר המקבל טומאה, ופסול דכולה שאוב, ופסול ע"י אדם, ולפלא על הש"ך שהקשה על הרמ"א דמתיר לטבול בשלג, ולא הקשה אלו הקושיות.
ובזה שחידשתי דלמאן דס"ל כולו שאוב דאורייתא, דסובר דלימוד דילפינן דמקוה מים דומיא דמעין שאין בו תפיסת יד אדם, הוא דרשה ולא אסמכתא, א"כ אף אם בפשוטי כ"ע גם כן פסול מן התורה, יש לתרץ קושית הרז"ה, שהקשה על דברי הראב"ד בס' בעלי הנפש, הובא:
בדברי הב"י שם שהקשה, ז"ל, וא"ת הנך כולהו דקא מעלין ולא פוסלין, כיון דקא חשיב להוא מיא לאשלומי מ"ט לא פוסלין בשאובין, התם משום דהוי דבר שאין עושין ממנו מקוה בתחילה כו' וא"ת לאנשי מידבא משום ר' ישמעאל הרי עושין מן השלג מקוה לכתחילה, ואפי' הכי נותנו בידים כשר, התם לכשיתפשר קאמר כו'. והקשה ע"ז הרז"ה ז"ל, אנו תמהין מהיכן למד שבמדידה עשו אנשי מידבא את המקוה. או שהביאו את השלג בכלים, שמא בידיהם משכו והוליכוהו עם הקרקע כו' עי"ש בכ"מ.
אכן לדברינו שפיר מקשה הראב"ד, כיון דאדם משכו בידים עד המקוה, ג"כ יופסלו מטעם דהויתי ע"י דבר המקבל טומאה (היינו ע"י האדם), וגם יש כאן פסול דיש בו תפיסת ידי אדם, וכן הוא מפורש בכ"מ שהראב"ד ס"ל דדרשא דתפיסת יד אדם הוא מדאורייתא, ע"כ לדידן דכולה שאוב דאורייתא, והא דעושין המקוה בתחילה משלג או מכפור הוא דוקא לכשיופשר.
ב) אכן לכאורה יש להביא ראי' כדברי הסובר דטובלין בשלג, ופליאה גדולה על הש"ך שסובר דגם הרמב"ם ס"ל דאין טובלין בשלג אלא אם ריסקן ונעשו מים, דהרי איתא במתניתין (פ"ז דמקואות מ"א). אלו מעלין ולא פוסלין, השלג, והברד והכפור והגליד, והמלח והטיט הנרוק, אמר ר"ע הי' ר' ישמעאל דן כנגדי לומר השלג אינו מעלה, והעידו אנשי מידבה משמי שאמר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחילה, ופירש הרמב"ם, דר"ע אמר שמה שר"י חולק עליו. הוא רק דרך משא ומתן אבל לא לענין הדין, והראי' מאנשי מידבא שאמר להם צאו ועשו מקוה בתחילה, ואם נימא דאימתי כשר רק לכשיופשר, א"כ מאי ראי' ממעשה דאנשי מידבא, הא אינם ענין זל"ז כלל, דין דר"ע הוא בעודו שלג, ומעשה דאנשי מידבא לכשיופשר, ובאמת לולא דברי הראשונים. י"ל דר"י באמת פליג על ר"ע, ואדרבה ר"ע הביא דכ"כ פליג ר"י בדין דשלג, וס"ל דלא הוי כלל מים, עד שאף אם עשאו כולו מן שלג כשר לכשיופשר, ע"כ דס"ל דלא נפסל מטעם מי שאובים, ע"כ דאין מצרף למקוה, דאם הי' מצרף למקוה, אם בכולו עשאו מתחילה הי' פסול אף לכשיופשר, כיון שיש עליו דין מים, ורק במיעוט מהדברים שמצרפים למקוה אז אין פוסל, כיון דהוא רק דין דרבנן במיעוט משו"ה בדברים שאין עושים מקוה לכתחילה לא גזרו, אבל ר"י דס"ל עושין משלג מקוה לכתחילה ע"כ דס"ל דאינם מעלים ג"כ, שאם היו מעלים היו נפסלים בכילה מהם אף לכשיופשר, כן יש לדעתי לפרש לדברי הראב"ד, דאם עשאה בתחילה לדידן דמעלים, ממילא בעשאה בתחילה ע"י כלים פסול אף לכשיופשר, ורק לר"י כשר לכשיופשר, דלדידי' דבתחילה כשהוא שלג אין מעלה, ממילא לכשיופשר מילתא אחריתא הוא.
אבל לדברי הרמב"ם שמפרש דמזה שר"י התיר לאנשי מידבא לעשות מקוה בתחילה משלג ראי' דמה שהי' דן כנגדו לומר דאינו מעלה הוא רק דרך משא ומתן אבל להלכה הוא מודה. מדהתיר לעשות מקוה בתחילה:
א"כ ע"כ דהיתר לאנשי מידבא הי' לטבול בשלג, דאל"כ מאי דאי' דשלג מעלה, דילמא ההיתר לאנשי מידבא הוא דוקא לכשיופשר, והרי ר"י לא אמר שפוסל רק שאינו מעלה, וא"כ אין ראי' כלל ממעשה דא"מ ע"כ מוכרח לדברי הר"מ ולכל הנך דמפרשי כן, דבאמת טובלין בשלג, וא"כ מאי שהקשה הש"ך על דברי הב"י שסובר דלהרמב"ם טובלין בשלג, דלא מוכח, לדברינו מוכח כן.
אכן כ"ז להרמב"ם דסובר כולה שאוב דרבנן, לדידי' י"ל דטובלין בשלג, ואעפי"כ מותר לעשות מקוה משלג, דבכה"ג לא גזרו רבנן, כיון דבלשון בני אדם לא נקרא מים:
אף דבדין התורה הוא מקוה מים, ואפשר דלהרמב"ם אין כשר אלא בהובאו ע"י פשוטי כ"ע, ולדידי' בודאי דפסול תפיסה ע"י אדם הוא ג"כ מדרבנן, ולא גזרו בשלג, משום דהוי מילתא דלא שכיחא, אבל לדידן דקי"ל דכל הנך פסולים, תפיסת יד אדם, ושאוב בכולה, והויתו ע"י דבר המקבל טומאה, הוא דאורייתא, בודאי דאין לומר כלל דטובלין במקוה בשלג ואעפי"כ אם הביא כלים ונתן לתוך המקוה דכשר, דזה הוי תרתי דסתרי, ע"כ דאין טובלין בשלג, דכ"ז שהוא שלג לא נקרא מקוה מים, ורק שמעלה את המקוה, משו"ה אם עשה מקוה בתחילה משלג או מכפור כשר דוקא לכשיופשר, וכיון דקודם שנפשר, לא הי' מקוה מים, לא שייך עליו הפסולים דשאיבה ותפיסת ידי אדם. והויתו ע"י דבר המק"ט, כיון דכ"ז שהוא שלג לא הוי מקוה.
ומה שהקשיתי, א"כ דאין כשר אלא לכשיופשר א"כ מאי ראי' מביא ר"ע מדברי ר"י שהתיר לא"מ, לדין דמעלה את המקוה צריך לפרש לדבריהם, דבאמת לא הביא ר"ע לדבריו ראי' כלל מדברי ר"י, רק ענין בפ"ע הוא,מביא ר"ע ראי' לדבריו דאינו פוסל, דאף שבדין דמעלה חולק ר"י עליו, אבל בדין דאין פוסל מודה ר"י לדבריו מדהכשיר לעשות המקוה בתחילה, ע"כ דלא פוסל המקוה, וס"ל להנך פוסקים, דמדהביא ר"ע ראי' לדבריו מדין הזה של ר"י ע"כ דסובר, דבזה הדין הוא כן כדבריו דאם נימא דר"ע דס"ל דמעלה ע"כ דחושב שלג בדין אחד למים, לא היה מותר להביא בתחילה שלג ולעשות מקוה לכשיופשר. לא הי' מביא ראי' מדין שאינו סובר כן. כן צריך לדחוק לדעתי לדבריהם.
עכ"פ בודאי לדברי הנך דסוברים, דכולה שאוב דאורייתא, בודאי דאין טובלין בשלג, דאל"כ לא הי' כשר לעשות מקוה בתחילה משלג ע"י אדם ובכלים.
ג) והנה אחרי שהוכחנו להלכה, דאין טובלין בשלג, א"כ לכאורה אפשר לומר, דעתה גם לדידן מקוה שכולה שאובה ונקרשה ונמוחה יהי' כשר לטבול אח"כ בתוכה, כיון דלדברינו בעת שהיו קרושים לא היו מים, א"כ בטל מהם פסול דמים שאובים.
אכן נ"ל להביא ראי' ברורה דגם בעת שהוא שלג הוא מים, דהרי איתא בתוספתא דטהרות (פ"ב, עיין ר"ש פ"ג דטהרות מ"ב) דשלל שחישב עליו למשקה ונטמא טמא משום משקה, הרי דנקרא מים (ומה שצריך מחשבה הוא משום דאינו עומד לשתי), ועוד איתא שם, דאם נטהר מקצתו נטהר כולו, ופירש רש"י בנדה י"ז, דנטהר הוא שהשיקו במים, והרי השקה במקוה אין מועיל אלא למים, ע"כ דגם בעת שהוא שלג הוא מים, וא"כ צ"ל דהטעם דאין טובלין בשלג. אף דגם בעת שהוא שלג הוא מים, היינו מטעם דלא הוי מקוה דאף שהוא מים. בעי דבר שיוקוה ע"י העמידה בקרקע אבל שלג לא נקוה, ולשון מקוה הוא כמו יקוו המים, דזהו דוקא בדבר הזוחל, אבל לא במים קרושים. זה לא הוי מקוה, אף שהוא מים:
כמו דלא שייך לומר מקוה אוכל, דאוכל אין נקוה רק מונח.
לפי"ז אף לפי שביארנו, דאין טובלין בשלג אלא לכשיופשר, אעפי"כ אם היו מים שאובים ונקרשו, לא בטל מהם דין מי שאובים, כיון דשם מים לא אזל מיני', וא"כ לדידן דכולה שאוב הוא דאורייתא:
בודאי דצריך לפרש "כשר להקות" היינו להמשיך לתוכה מי גשמים שיהיו רוב מן מי הגשמים, ומה שכתב הסמ"ג דכשר להקות הוא לטבול בם, הוא דוקא אם נימא דכולה שאוב דרבנן, נוכל לומר דבכה"ג לא גזרו אבל לדידן דס"ל כולה שאוב דאורייתא, בודאי דצריך לפרש התוספתא, דמקוה שאוב דנקרשה ונמוחה כשר להקות עלי', הוא להמשיך רוב מי גשמים, מלבד שלמד לישנא מפרש הסמ"ג הובא שם, דכשר להקות הוא דוקא להמשיך מ' סאה כשרים, וזה מסתבר לדינא.
וא"כ הקרח הנקרש ע"י מכונה, שנעשים ממי שאובים בודאי דפסול לעשות מהן כל מקוה. ואין כשר אלא בקרח של מים שלא היו שאובין, היינו קרח מהנהר או מבור שנקבץ בו מי גשמים.
ואין להקשות לדברינו דגם בעת שנקרש הוי מים, מתוספתא שהביאה הרא"ש בכלל ל"א, דמים טמאים שנקרשו טהורים:
הרי דכשנקרשו לא הוי מים.
אכן אדרבה סוף דברי התוספתא מוכיח כדברינו שהרי אם נמוחו חזרו לטומאתן ישנה, ואם נימא דבשעה שנקרשו פרח מהם שם מים ונטהרו לגמרי, א"כ איך יוחזר עליהם טומאתם, אלא אדרבה מוכח כדברינו, דגם בעת שנקרשו מים המה, והא דנטהרו כשנקרשו הוא משום דכתיב אשר ישתה, וזהו דין בלטמאות, דמים שאינם בני שתי', אינם מטמאים, משו"ה כשנקרש טהורים, פי' שאינם מטמאים, אבל טומאתם לא פרחה מהם דעדנה מים המה, משו"ה כשנמוחו, שאז יש בהן דין דאשר ישתה, מטמאים.
ובכה"ג ביארתי במקום אחר בארוכה, דברי הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות טומאת אוכלין, הא שכתב דמים שבקרקע הפחותים ממ' סאה, אינן מתטמאין אלא לרצון ואינם מטמאין אלא ברצון, והקשה הראב"ד, כי קבלת ונתינת טומאה אין תלוי ברצון, אכן ביארתי שם דבעינן שיעמדו לשתי' או שיחשבם למשקה, ומים שבקרקע אף אם החשיבם למשקה, אם אח"כ אינו מחשב אודותם, שוב בטל מהם המחשבה, כמו הממלא מים בקולון, עי"ש ברמב"ם בפי"ג משו"ה אינם מתטמאים אלא לרצון שיחשבם למשקה. וכן אינם מטמאים ג"כ אלא אם החשיבם למשקה. אבל טומאתם לא פרחה אף בעת שלא חשב, משום דאזל מהם דין אשר ישתה, ואין כאן המקום להאריך בדברי הרמב"ם אלו.
אבל עכ"פ מדברי התוספתא דנימוחו חזרו לטומאתם, ישנה, מוכח כדברינו, דגם בשעת קרישתם לא אזל שם מים, וא"כ הלא לא פקע מהם פסול מי שאובים שהי' עליהם, וא"כ בודאי אין לעשות מקוה מקרח מאשין אשר יעשו ממים שאובים, וכל המקוה מהם בודאי פסול.
ד) והנה חפצתי להמציא היתר, דאולי טעמא דהרמ"א דסובר להלכה דכולה שאוב דאורייתא, הוא דסובר כהראב"ד, דעיקר הפסול מן התורה הוא במילא האדם על כתיפו, אבל בשאיבה ע"י כלים מאליהם הוא מדרבנן. נמצא דאין הפסול בהמים אלא בהמקוה, דמקוה הנעשית ע"י אדם פסולה.
נמצא דבקרת שביארנו, דכ"ז שהוא קרח, אין נקרא מקוה, א"כ כשיופשר יהי' כשר, דהרי מה שנעשה עתה מקוה הוא מעצמו, לפי"ז נוכל להכשיר אף בקרח ממים שאובים.
אכן לא נראה כן דעת הרמ"א. שהרי כתב הרמ"א, בסעיף ג', ואם כל המקוה הוא שאובין פסול מן התורה, וספיקא לחומרא, טור בשם הרא"ש כו', וכוונתו להא שהביאו ראי' דכולה שאוב פסול מן התורה מתוספתא דצנור שמקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מהצנור למקוה, ספק מהמכתשת למקוה, הרי זה פסול כו'. ועיין בש"ך ס"ק קמ"ד, והתם הרי לא הי' תפיסת ידי אדם ואעפ"כ ספק פסול משום דהוי ספק דאורייתא. א"כ ע"כ מוכח דהרמ"א פוסק להלכה דכולה שאובים פסילים למקוה אף בלא תפיסת ידי אדם, א"כ הדין הוא במים, דמים שהיו שאובים פסולים למקוה, א"כ אף אם שנקרשו פסול, דמים שאובים לא אזל, ועכצ"ל דהפירוש בתוספתא "כשר להקות", הוא להמשיך לכה"פ רוב מי גשמים, וא"כ לעשות מקוה מקרח של מי שאוב כל המקוה בודאי פסול, וקרח ממאשין בודאי דנעשו ממים שאובים.
והנה אחרי שעלו הדברים הנ"ל על רעיוני, הראה לי גדול אחד, ש"ביד דוד" להגאון ר' דוד פרידמאן זצ"ל מקארלין, בתשובותיו סימן ג' האריך בדין זה, ובהרבה דברים כיונתי ב"ה לדעתו, וכן במה שביארתי דאם נימא דכולה שאוב מדאורייתא, אז אף אם הובא למקוה ע"י פשוטי כלי עץ ג"כ פסול, מבואר שם בדבריו.
אכן מה שמחמיר שמה בעיקר דין דעשית המקוה ע"י קרח למאן דס"ל כולה שאוב דאורייתא, לדעתי כאשר ביארנו למעלה, כיון דבעת שהוא קרח לא הוי מקוה מים, א"כ לא שייך כאן שום פסול, לפי מה שביארנו דאין טובלין בשלג, והרי גם הגאון הנ"ל מסכים דאין טובלין בשלג, ממילא דבעת שהוא שלג לא הוי מקוה, וכל הפסול הוא בעת שיש ע"ז דין ד"מקוה" מים, ובעת שהוא קרח לא הוי מקוה, כיון דאין נקוה.
וכן מה שביאר שם הגאון הנ"ל, דלדברי הראב"ד אף אם נפלו למקוה שלא ע"י אדם והופשר אח"כ פסול, הוא תמיהא גדולה, כיון דנפלו שלא ע"י אדם,ואח"כ נפשר ונעשה מים. מאיזה טעם יופסל, אטו הנפילה. למקוה ממשא יש בה, אחרי דאין טובלין בשלג א"כ לא נעשה מקוה בפסול.
וכן מה שהגאון הנ"ל כתב, דלדברי הראב"ד אף אם נפלו למקוה שלא ע"י אדם והופשר אח"כ פסול, ולדברי הראב"ד ובעל האשכול אין עצה לעשות מקוה ע"י קרח, ורק מסתפק אם עשו שני מקואות ובאחת הביאו שלג. בפשוטי כ"ע והופשר, ונמשך אח"כ למקוה אחרת. כיון:
דלא באו למקוה זו שלג, אולי כשר, דאין הפסול. אלא בבא להמקוה שלג, דהפסול מטעם שבאו למקוה בעת שלא הי' ראוי' לטבול, או דאעפי"כ פסול כיון שבא המים משלג, וביאר שם עוד דימשך מזה קולא דכיון דאין כל המקוה כשירה מהם, א"כ אין פוסלין המקוה בשלשה לוגין, וכן בכל דבר הבא מבריאת מים, עיי"ש בדבריו. והנה פשטות דברי הגאון משמע דמים הנפשרים משלג, לא יופסל בשלשה לוגין, כיון דשלג שנפשר אין כשר למקוה, וכל בכל הבא מבריאת המים, והדברים מפליאים, דא"כ בימי ניסן דכל הנהרות רוב המים שלג, א"כ למה:
טרחו למצוא טעם דבימי ניסן צריך מקואות משום שאין מטהר אלא באשבורן, תיפוק דפסול מטעם דרוב מי שלג הן, ובודאי דלומר דכונתו לפסול, מטעם דכיון דבעת שבא למקוה הי' שלג, לא יוכשר אח"כ, גם זה תמוה, אטו הנפילה למקוה שלא ע"י אדם אטו מששא אית בה, אחרי דאיך טובלין במקוה הנעשה משלג. אם כן לא נעשה מקוה. וא"כ בודאי כשיופשר ותעשה מקוה אח"כ כשירה.
אכן פשוט, דמה שמסיק הראב"ד בדבריו. שמובא שם בדברי הגאון הנ"ל, דלת"ק דפליג על ר"י אפילו נפלו למקוה שלא ע"י אדם, ג"כ הפסול אף אם נפשר אח"כ, כונת הראב"ד, כשהביאו השלג בכלים:
שהרי כן פירש דברי ת"ק דמיירי שהביאו בכלים. ואז כשהשלג רק מיעוט אז אין פוסל אף כשהביאו בכלים, דבמיעוט לא גזרו רבנן, כיון דבעת שהובא לא הי' נפשר, ואז כשלא נפשר אין ראוי לעשות מקוה כולה, ורק מצורף למקוה משו"ה לא תפסול פסול שגזרו רבנן, דשלשת לוגין מי שאובין פוסלין את המקוה דגזרו רבנן, רק אם נשאבו בעת שנמוחים, אבל אם היתה כולה ע"י שלג, שהובא בכלים, אז אף אם נפל למקוה שלא ע"י אדם, ואין כאן פסול דתפיסת ידי אדם, אעפי"כ פסולה מטעם מים שאובים ואם כל המקוה משלג שאובים בכלי אז פסולה, אבל. היכא דהביאו בטבלא שאין לה לבזבזים, וגם נפלו למקוה שלא ע"י אדם, אז גם הראב"ד מודה דכשר, וא"כ אם צברו שלג שלא בכלים אצל מקוה ונפל למקוה אפילו שלג, גם הראב"ד יודה דכשר.
וכן מפורש בכ"מ אחר שהביא ד' הראב"ד, שלדברי הראב"ד אם עשה כל המקוה מהם פסול אפילו בשלג אי מדדו בכלי, משום שאוב עכ"ל, הרי דהכ"מ שראה דברי בעה"נ להראב"ד, והעתיק שם אותם, כתב רק דלהראב"ד הפסול משום שנעשו מים שאובים, לא מטעם הפסול שכתב היד דוד, מטעם דבעת שנפלו למקוה היו שלג.
ומה שכתוב בדברי הראב"ד שהעתיק היד דוד ז"ל, אבל ממה ששנינו השלג דומיא דברד וגליד וטיט הנרוק, דכמו שהן משלימין, נראה דשלג נמי כמו שהוא קאמר, ולדברי ר"י שאמר השלג אינו מעלה את המקוה אפילו לכיתפשרו נמי אמר שאינו מעלה, מאי טעמא בשעת נפילה אוכל קחשיב לי', ועוד מדקאמר השלג והברד, ולא קאמרינן ימי השלג וברד, אלא כמו שהן קאמרינן, עכ"ד הראב"ד שהעתיק היד דוד, והנה לכאורה משמע מדברי הראב"ד כיון שבשעת שנפל למקוה הי' אוכל אף שנפשר אח"כ פסול, אך הדברים תמוהים מאוד, כיון שנפשר אח"כ אמאי לא יוכשר, וגם תקשה מאין להראב"ד כן. וגם מה ענין פירוש הזה לדבריו שרוצה לבאר דלת"ק מעלה השלג כמו שהוא, ולמה הכניס זה בתוך אמצע דבריו
אכן פשוט וברור דכונת הראב"ד שרוצה להוכיח דלת"ק מעלה כמו שהוא, דהנה ר"י דאמר אינו מעלה (ולא קאמר דפוסל ובודאי פוסל, שהרי הכשיר לעשות בתחילה מקוה, וכדביארנו למעלה דלדברי הראב"ד הפירוש הוא דגם עדות אנשי מידבא הוא שר"י פליג על ר"ע) אפילו לשיתפשר נמי אמר מאי טעמא (פ' מאיזה טעם יאמר כן) בשעת נפילה אוכל חשיב, (וא"כ אין כאן פסול כלל ומאי טעמא יאמר ר"י דגם כשיופשר לא יעלה), ע"כ דמיירי ר' ישמעאל בעוד שלא הופשר, א"כ ת"ק מכשיר אף שלא הופשר, ולדעתי בודאי דהפירוש כן בדבריו.
גם מה שאמר הגאון הנ"ל דאין עושין מהן מקוה בתחילה ויומשך מזה קולא דלא יפסול בשלשת לוגין, הוא תמי' גדולה, שהרי בזבחים דף כ"ב איתא בפירוש, דכל שבריאתו מן המים אפילו כל המקוה עושין מהן.
אמנם כפי שביארנו למעלה, השלג בעת שהוא שלג או כפור הוי מים, ואעפי"כ פסולין למקוה, דלמקוה צריך להיות דבר שנקוה אבל אוכל לא נקוה, אלא עומד, וכן שלג לא נקוה, משו"ה פסול למקוה, א"כ גם כל תולדות המים כן בודאי, דכל זמן שלא נמוחו דינם כטיט הנרוק שרק מצטרפין למקוה, אבל אין מטבילין בהם, ובודאי דאם יתחוב מחט בדג' לא עלתה טבילה, דכ"ז שלא נמות לאו מקוה הוא, וממילא דאם יקח דגים כ"ז שלא נמוחו בכלי לא יופסל בשלשת לוגין כמו שלג, דלכו"ע לא נפסל בכלי בשלשת לוגין, ומה שמטבילין בעינו של דג, הוא דוקא כשנימוח, וכמו שפירש רש"י שם שנימוח השומן בחורו, ואז הוא מקוה, וכשנמוח אז כשר כל המקוה מעינו של דג, וממילא אם יקח שלשת לוגין מעינו של דג שנימוח, בודאי דפוסל בשלשת לוגין, דכיון שנימוח וראוי "י למקוה שלימה, אז פוסל בשלשת לוגין.
ומה שהביא בשם האשכול ז"ל, ואפילו אם יתפשר אח"כ ויעשה מים אין בידינו להתיר כיון שבשעת הבאתו לא הי' ראוי לטבילה. ודאי דמשום שאוב לא פסיל, דדוקא במים איכא פסול, ע"כ צ"ל דהאשכול ס"ל, דמשום שאובים לא נפסלה, אבל תפסול משום הויתו ע"י תפיסת ידי אדם וא"כ כיון דבעת שהובא למקוה היה ע"י אדם ואין ראוי לטבילה, א"כ אף שנפשר אח"כ פסול, ולדברי האשכול, אם יפלו למקוה שלא ע"י אדם כשר אף אם הובאו בכלי.
נמצא דאם יביאו כפור, שלא בכלי רק בפשוטי כ"ע ויצברם רחוק מן המקוה כשיעור המשכה יותר משלשה טפחים, ויפלו למקוה שלא ע"י אדם, כשר לכו"ע.
אכן לכאורה אפשר לומר, כיון דלהראב"ד אם כולה ע"י כלי אף בשלג פסולה, א"כ גם מה שהי' תפיסת ידי אדם, לא תוכשר אף בהמשכה, היינו שיצברו כשיעור המשכה, דכיון שנפסלה ע"י תפיסת י"א, לא תועיל בכולה.
לפי"ז אף אם הביאו שלג בטבלא שאין לה לבזבזים וצברו רחוק מן המקוה יותר משלשה טפחים. תופסל, כיון דכולה הי' בה תפיסת י"א, וכמו בפסול דשאובין דפוסל אף בשלג.
אכן הרי הראב"ד ביאר תוספתא דלגיון העובר ממקום למקום והעלו מים בידי' ורגלי' למקוה אף אם עשו כל המקוה כשר. ופירש הראב"ד דאף שנזלף ע"י ידיהם של אדם, כיון שהומשך על הקרקע כשר, הרי אף שהי' תפיסת י"א, כשר בהומשך על הקרקע.
ואין להקשות מאי טעמא, הרי כפי שביארנו למעלה לד' הראב"ד עיקר הפסול מטעם תפיסת ידי אדם וא"כ מאי טעמא תפיסת ידי אדם מועיל כשהומשך על גבי קרקע אף בכולה, ומים שאובים אין מועיל, אכן כבר ביארתי זה בתשובתי לחארבין אודות מקוה, שהבאתי ראיה דפסול דהויתו ע"י דבר המקבל טומאה, אף בכולה כשר, אם לא נפל מדבר המקבל טומאה למקוה אלא נזחל על גבי קרקע, מגמ' זבחים ד' כ"ה ע"ב גבי מי חטאת דמביא ראי' דאויר כלי ככלי דמי, מדאמרינן נתן ידו או רגלו כדי שיעברו מים לחבית פסולין. ואם אויר כלי לאו ככלי, אמאי פסולין, ואם נימא דמאי שמועיל המשכה אם בא ע"י דבר המקבל טומאה הוא רק במיעוט לא בכולה, א"כ מאי מביא ראי' דאויר כלי ככלי דמי, דילמא מיירי בבאו כולם ע"י ידו משו"ה פסול אף אם אויר כלי לאו ככלי דמי. ועוד אף אם מיעוט בא, הלא במי חטאת לא שייך ביטול, אלא ע"כ דאף בכולם באו ע"י דבר המקבל טומאה מועיל המשכה, וטעמא דמילתא דדין הויתו ע"י דבר המקבל טומאה הוא במקוה, דמקוה שנעשה ע"י דבר המקבל טומאה פסולה, אבל לא בהמים שמים ע"י דבר המקבל טומאה פסולים, נמצא דכשלא בא להמקוה או להכלי במי חטאת מדבר המקבל טומאה, אין כאן פסול כלל, ומשו"ה בודאי דכשר אף בכולה, משא"כ במים שאובים בכלי, דהפסול הוא במים, שמים שנשאבו בכלי נפסלו למקוה, א"כ מה יועיל המשכה, דהרי שאיבתם לא בטל מהם, ורק לדין שלשת לוגין מועיל המשכה משום שאמרו רבנן נפלו למקוה, וע"י המשכה לא הוי נפלו כן ביארתי שם, וביארתי דלא פליגי בזה הרא"ש והטור על ש הראב"ד כמו שכתב הט"ז.
ה"נ לדין דהויתו ע"י אדם ג"כ הפסול דוקא בהמקוה, דמקוה שנעשית ע"י תפיסת ידי אדם פסולה, נמצא אם זילפו האדם ע"י הקרקע, הרי לא בא מידם למקוה, א"כ הפסולים דתפיסת י"א והויתה ע"י דבר המקבל טומאה, אין כאן, שהרי דינים אלו הוא בהמקוה, היינו דוקא אם באו להמקוה מהאדם, או מדבר המקבל טומאה, אבל אם הומשכו על גבי הקרקע לא, וגם פסול דשאוב אין כאן, שהרי לא היו בכלי, משו"ה כשר אף אם נעשית כל המקוה ע"י האדם שזילפו בידיהם וברגליהם.
א"כ ה"נ אם יביאו כפור בפשוטי כ"ע, או בכלים שנקבותם כמוציא רמון, ויצברם רחוק מן המקוה יותר משלשה טפחים ויזובו למקוה, כשר אף להראב"ד בלי שום פקפוק. דהרי למקוה לא באו ע"י האדם, ובכלים לא נתקבלו.
והנה באמת גם הגאון יד דוד נותן עצה לעשות שתי מקואות וכשתופשר באחת ימשיכום לשני', מטעם דאולי אין פוסל הראב"ד אלא בבא למקוה זאת שלג, אבל אם הופשרו ואח"כ בא למקוה הוי כמים חדשים, וכל זאת לסברתו, דסובר דהראב"ד פוסל אם בא למקוה שלג, אבל אנחנו ביארנו טעמא דפסולא דידי' הוא משום שנעשה שאוב, וכדמוכח מהכ"מ, א"כ אם הי' מביא בטבלא שאין לבזבז, אף אם הי' נופל למקוה שלג שלא ע"י אדם, ג"כ כשר בלי שום פקפוק.
ה) ע"כ לדעתי יש להכשיר לעשות מקוה מקרח אף לדעת הראב"ד והרז"ה והאשכול, אבל ליקח קרח ממי הנהר או מבאר שלא היו שאובים ולהוביל החתיכות בעגלה שנקובה כמוצא רימון. ולהעמיד יורה גדולה מנוקבת כמוצא רימון ולהעמידה רחוק מן המקוה כחמשה טפחים (כדי שלא יהי' הקילוח פחות משלשה טפחים) ולהסיק באש סביב היורה והמים יוזחלו על הרצפה, וטוב שתהי' הרצפה מקרקע שתוכל לבלוע.
אכן אם זה האופן אי אפשר. טוב לעשות כמו דלת דף פשוטה ושתנוח על גבי הקרקע, ולהניח חתיכות הכפור ולקשור חבל בהדלת ובסוס, באופן שהסוס ימשוך הדלת, ויפול הכפור להמקוה ע"י משיכת הסוס, לא ע"י אדם:
ואף שהסוס הולך ע"י קול אדם, יש לצרף דעת הרא"ש והטור דס"ל גבי לגיון העובר, דמה שבא ע"י בהמה הוא כנעשה בידי שמים, דהפסול הוא רק בתפיסת ידי אדם, אבל לא ע"י גורם אדם שמשך הבהמה.
אכן בדיעבד אף אם הובא בכלי, והאדם זרק חתיכות הכפור להמקוה יש להכשיר, דיש לסמוך על פסק המחבר והרא"ש וכל הנך רבותא (מלבד הראב"ד והרז"ה והאשכול), דלדידהו אף אם הביא שלג בכלים למקוה כשר, וכדביארנו דכשר אף להנך דסוברים כולה שאוב דאורייתא כיון דבעת שהובאו למקוה לא הי' עליהם שם מקוה, דאין טובלין בשלג, משו"ה לא נפסלו.
אבל כ"ז דוקא מקרח של מים שלא הי' שאובים אבל הקרח הנעשה ע"י מכונה, דהמים או שהובאו בכלים, או ע"י וואדאפעראוואדין, בודאי שאובים המה, כי יש דוד גדול שע"י יובאו כל המים, וגם מה שהעיר כת"ר כי יש להם שעון לידע כמה מים לוקחין, ג"כ היא הערה גדולה, אף שלא אדע מלאכת השעון. קרוב בודאי שיש לו כלי קבול, וא"כ כל המים המה שאובים וגם הפלומפין בעצמם, הוכחתי בתשובתי לחארבין, שהמה כלים, והמים הבא ע"י שאובים המה.
אכן אם הובאו בכלי, צריך להשגיח שלא יהי' עליהם מים. כי יש חשש פן נצרפו המים שעל החתיכות לשלושת לוגין, וע"כ קודם שמניחים חתיכות הכפור צריך להטיל המים שעליהם טרם שיושלך למקוה, ובודאי דאם בכלי זרקו א"כ זרקו גם המים שהופשר בהכלי, ובודאי דנפסלו ונפסלה המקוה, ועוד אח"כ כשכבר באה קרח להמקוה כ"ז שלא נפשר לא הוי כלל מקוה, וצריך להפשירם, אבל דוקא ע"י ברזל מלובן, לא ע"י מים חמים כמו שמובא בפ"ת בשם ח"ס, ורק כאשר יופשרו ויהי' מ' סאה מים, אז יש להשים המקוה השני' שתהי' מחוברת כשפופרת הנוד, וה' יירנו מתורתו ויתן בלבנו דעה, להורות כהלכה. שנת תרס"ט סלבודקה