שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אורח חיים ויורה דעה · סימן כג
אם מותר לישראל להשכיר עצמו קהת להתעסק בחנות של גוי שיש בו דברים האסורים. רב ברכה לכבוד הרב הג' חריף ובקי אור הברקי צולל לנבכי ים התלמוד ומעלה פנינים כש"ת מו"ה ר' משה רעבעלסקי נ"י הרב המו"ץ בעיר קאזאטין
אחדשתה"ק! קבלתי מכתבו היקר עם חידושי תורה אשר בו הראה ידו החזקה בבקיאות רבה וכמעט בכל הענינים שבש"ס הנוגעים לענין שאלתו הערה מקורם בחריפות רבה, ואנכי אודין לכת"ר מה שעלה בהשקפתי בקראי דבריו, אך לקצר אני צריך כי עתה בתחילת הזמן אין לשער גודל הטירדה מפני כי עמוס אנכי ברוחניות הישיבה ובגשמיותה מלבד טרדות העיר.
א) והנה כת"ר דרש דעתי הקלושה אם מותר לישראל להשכיר עצמו לעכו"ם להיות מתעסק בחנות שיש בו דברים האסורים, והישראל יהי' הקונה מגוים ומוכר לגוים, והנה מה שהביא כתר"ה מתשובת הריב"ש (אינו תח"י) המובא באו"ח סימן ת"נ דאסור לישראל לקנות לעכו"ם חמץ בפסח אף במעותיו של עכו"ם, ובמג"א הביא טעמא חדא משום דאין שליחות לעכו"ם.
הנה בודאי דזה דוקא בחמץ, דבודאי כיון דאין הישראל רוצה לקנות אין קונה בע"כ, רק כיון שהוא נתחייב שלם להעכו"ם בעד מעותיו והוא משלם בהאי חמץ.:
ונפטר ע"י החמץ מחיוב הממון, הרי נהנה מחמץ:
אף שאין החמץ שלו ג"כ אסור בהנאה, דהרי לא ילפינן שאור דאכילה משאור דראי', אבל בודאי דאין קונה היכא שאין רוצה לקנות, (וגם כת"ר חילק בטוב מטעם אחריות, אבל בזה יש להעיר דהרי אין אחריות על חמצו של עכו"ם דאין שמירה לעכו"ם, ויש לפלפל, אבל לדידי הטעם פשוט שהרי משלם חובו בחמץ).
והנה עלה בדעתי לומר דיהי' תלוי בזה, דאם נימא דאיסור סחורה בדברים האסורים הוא דאורייתא, א"כ לא דרשינן טעמא דקרא:
וא"כ אסרה התורה רק היכא שקונה בעד עצמו ומוכר, אבל היכא דאינו רק שליח, בזה לא אסרה התורה, אבל אם נימא דאיסור סחורה מדרבנן מטעם שמא יבוא לאכול, א"כ מה לי מתעסק בעד עצמו, ומה לי מתעסק בעד אחר.
לפי"ז יהי' לנו אם מותר להשכיר עצמו לעכו"ם לקנות ולמכור דברים האסורים. יהי' ספיקא דרבנן, דהרי אם הוא מדאורייתא הלא בכה"ג אין איסור, א"כ הכא בשליחות אי אפשר להיות אלא איסור דרבנן שמא יאכל, וכיון דהוי ספיקא דרבנן, (דהרי אי הוי איסור סחורה דאורייתא או דרבנן הוי ספיקא, עיין בנו"ב מהדורא תנינא סימן ס"ב) א"כ יהי' מותר להשכיר עצמו דהרי ספיקא דרבנן לקולא.
אכן מצאתי ברמב"ם פ"ח מהלכות מאכלות אסורות שכתב ז"ל, כל דבר שאסור באכילה כו' אסור לעשות בו סחורה ולכון מלאכתו בדברים אסורים הרי דהרמב"ם הורה לנו דאף שלא לסחורה רק לעשות מלאכה בדברים אסורים אסור, ועיין שם במשנה למלך דפשיטא לי' דדעת הרמב"ם שהוא דאורייתא, (אף שדברי המשנה למלך שמסתפק במומיא מטעם איסור סחורה לא אבין דהרי המומיא אינו נמכר אלא לראות, וא"כ הוי דומיא דחמור דלמלאכתו הוא עומד דבודאי שרי, ועיין עוד בנו"ב דהוא ס"ל דדעת הרמב"ם שהוא מדרבנן), ולכאורה קשה כיון דאורייתא הוא, א"כ מנא לן לאסור לכון במלאכתו שלא לסחורה.
ב) אכן נראה לי לומר, דהרמב"ם ס"ל דדבר שהוא אסור באכילה. נהי דהתירה התורה בהנאה מקרא דלכס, אעפי"כ לא התירה התורה את ההנאה, אלא מאיסורי האכילה שיש אצלו, אבל ללך לכתחילה ליהנות מדברים האסורים. את איסור הנאה הזה לא התירה התורה, וכיון דהוא מטעם איסור הנאה. ממילא לכון מתחילה מלאכה בדברים אסורים היינו איסור סחורה.
ובזה מיושב קושית הנו"ב שהקשה כיון דדם אתקש למים, א"כ בודאי דדם שאני מכל האיסורים:
דאף אם כל האיסורים אסורים למכור, דם יהי' מותר למכור מהאי היקש למים, א"כ מאי פריך ולחזקי' למה לי לכם היקש גבי דם הא איצטריך היקשא למשרי במכירה.
אכן כפי שביארנו ניחא, דהנה אליבא דר' אבוה היכא דכתיב לא תאכלו הוא בכלל איסור הנאה, איצטריך לימודים להתיר במכירה, אבל אליבא דחזקי' לא איצטריך כלל, דדוקא בשרצים כתיב לא יאכל דאסור בהנאה. רק דהתירה התורה בהנאה מקרא דלכם, גלי קרא דיהי', דהאי היתרא הוא רק הנאה מדברים שהם שלו, אבל ליקח לכתחילה ליהנות היינו לסחור או לעסוק במלאכה בם לא התירה התורה, אבל דברים שלא נאמר בהם כלל לא יאכל שלא היו כלל באיסור הנאה אליבא דחזקי':
לא איצטריך כלל לימודים למשריא במכירה, אבל אליבא דר' אבוה דגם כשנאמר לא יאכלו הם בכלל איסור הנאה, א"כ שפיר איצטריך לימודים להתיר במכירה.
אך לפי זה קשה קצת, מאי פריך בגמ' חזקי' ור' אבוה במאי פלגי, הא לפי"ז פליגי באיסור סחורה בנבילה וטריפה, אי הוא מדאורייתא או מדרבנן, דלחזקי' האיסור הוא רק מדרבנן כיון שלא הי' נבילה בכלל איסור הנאה, ולר' אבוה איסור סחורה בזה הוא דאורייתא כיון דהוי בכלל איסור הנאה. ואף שהתירה התורה לא התירה אלא בשלו, אבל לא ליהנות לכתחילה מדבר שאינו שלו.
אכן מצאנו בהרבה מקומות דהוי מצי למימר הרבה איכא ביניהו, ולא קאמר, ועיין ב"ק ל"ג תוס' ד"ה איכא ביניהו.
אמנם לכאורה תמוה לי על רבותינו. איך השוו כולם בחדא מחתא, דאם נימא דדרשא דיהי' היינו דרשה גמורה הוי סחורה בדברים האסורים דאורייתא, דהרי ביבמות דף קי"ד אמרינן דאף דאיתא קרא בשרצים לאסור להאכיל לקטן לא ילפינן מיני' לכל איסורים, משום דאיסורן במשהו, והנה לרש"י שפירש דאיסור שרצים הוא באמת במשהו, בודאי דלא ילפינן כל איסורים משרצים, שהרי צריכין כזית, ואף להתוס' שפירשו מטעם ברי' א"כ עופות טמאות ובהמות טמאות דג"כ ברי' נינהו שפיר נוכל למילף משרצים, כמו שרצים אסרה התורה במכירה, כן בהמות טמאות, אבל נבילה וטריפה דהני לאו ברי' נינהו, איך נימא דילפינן משרצים לאסור מכירתם, מה לשרצים שכן איסורן במשהו.
אשר ע"כ נראה, דיש לומר דאף אם נימא דאיסור סחורה בשרצים הוא דאורייתא, אבל בדם, וכן באבר מן החי, דבעי דוקא כזית, הוי דרבנן.
וא"כ לפי"ז בלאו הכי לא קשה קושית הנו"ב לימא דאיצטריך היקשא דדם למים להתיר סחורה, דהרי דם בודאי דרבנן.
אמנם אין זה נוגע למה שביארנו, דאם נימא דאיסור סחורה דאורייתא, אז אין לנו לדרוש טעמא דקרא דהוא משום שמא יאכל, רק אין לנו אלא מה שאסרה תורה היכא דקונה בעד עצמו, אבל לא היכא דקונה בעד עכו"ם:
דאף שביארנו דאיסור סחורה בנבילות וטריפות הוא דרבנן, אבל כיון שיש איסור דאורייתא היינו בשרצים א"כ מה שגזרו רבנן בכל איסורים הוא כעין דאורייתא היינו כעין איסור סחורה שבשרצים, זולת זה שמשמע לכאורה מדברי הרמב"ם דגם אסור לעסוק בהם במלאכה אמנם לפי שלא מצאנו לשום אחד מהראשונים שדייקו זה בלשון הרמב"ם. ע"כ דהם ביארו דלא השמיענו הרמב"ם בזה דין חדש, רק מה שכתב לכון מלאכתו. היינו שמכון לעשות מלאכתו בסחורה היינו בקנית דברים האסורים. כמו אם הציד יכון לדברים טמאים, וכמו שכתב הרמב"ם זה הלשון בהלכה י"ז, וכיון דזה ביארנו דבנבילות וטריפות, וכמדומה, הוי דרבנן לכולי עלמא, נמצא דבודאי הוי ספק דרבנן, ויהי' מותר להשכיר עצמו לעכו"ם מטעם ספק דרבנן. ג) ועוד נראה לי היתר, דאף אם נימא דאיסור סחורה בדברים האסורים הוא דרבנן, משום שמא יאכל, אעפי"כ יהי' מותר להשכיר עצמו לעכו"ם, דאימתי גזרינן שמא יאכל היכא דקונה בעד עצמו, שמחזיק הדבר לשלו אז חיישינן שיאכל מזה, אבל היכא דהוי של אחר איך נחשוש שיגזול ויאכל דבר של אחר. ולא דמי לחמץ של עכו"ם שבידו, דהתם חיישינן שיתחלף לו, אבל הכא דהוא בחנות, ויודע שהוא של אחר, מנא לן דבכה"ג גזרו רבנן שמא יגזול ויאכל דבר של אחר, והרי מוכח שם בסוגיא דאשת חבר כו' (גיטין ד' ס"ב ע"א) בין מדברי רש"י בין מדברי תוס'. דלא חיישינן שמא תאכל דבר שאינו שלה, ואף לא חיישינן לשכחה (רק בנותנין לה אז חיישינן לשכחה), ואף דמסיק שם דמוריא ואמרה תורא מדישי' קאכיל, זה דוקא בישראל שאין מקפידין, אבל בן נח דידוע דמקפידין על פחות משוה פרוטה. לא מורי התירא, ועוד הכא לא אית לי' האי הוראת היתר, דידוע לן דאסור לו לאכול מדישי', זה רק שמא ישכח שהוא איסור, וכיון שהוא יודע שאינו שלו מבדיל בדיל מני' ולא יאכל, דהרי מוכח זה בין מדברי רש"י ובין מדברי תוס' דזה לא חיישינן שמא תשכח שאינה שלה, וא"כ הכא נצטרך לומר שישכח שהוא דבר איסור, ואז כשישכח ימצא הוראת היתר, דבודאי בכה"ג לא שייך למיגזר, דבשעה שיחשוב בודאי יזכור שהוא דבר איסור, לפי"ז במה שאינו שלו לא שייך כלל דילמא אתי למיכל.
ונראה לי ראי' לזה, וגם מוכח מזה, דאין כונת הרמב"ם דאסור להתעסק בדברים האסורים, דהרי אמר רב לרב כהנא פשוט נבילתא בשוקא, ושקול אגרא, (פסחים ד' קמ"ג ע"א ועוד), הרי דהתיר לו להתעסק, ומזה ראי' לעיקר הדין שמותר להשכיר להתעסק בזה, אך יש לדחות דדילמא התם מיירי בנבילתא דישראל, אך הא תינח להט"ז דס"ל אם נזדמן לישראל מותר לישראל אסר לסחור, אבל להב"ח דס"ל אם נזדמן לישראל אחד אסור לישראל אחר לקנות זה, א"כ תקשה, איך התיר לו לרב כהנא לפשוט נבילה. הא הוא מתעסק בהנבילה, ובודאי דזה דוחק לחלק משום דהנאתו רק מן העור, דבודאי באיסורי הנאה הי' גם זה אסור, דמאן לימא לן דמשלמי לו בעד שעושה העור מוכשר, דילמא משלמי לו בשביל שמכשיר הבשר לאכילה ע"י ההפשטה.
ואף שהפ"ת הביא בשם הח"ס דכשם שהוא מותר למכור כך שלוחו מותר למכור, ורק לקנות באופן שנסתלקו בעלים הראשונים אסור אליבא דהב"ח, וא"כ הכא בנבילה של ישראל דיפשטנה רב כהנא לא נסתלקו בעלים הראשונים.
אכן אדרבה זה גופא מוכח דאיסור סחורה אין הטעם משום דנשאר איסור הנאה היכא דלא נזדמנו, ורק סחורה אסור, דאם נימא כמו שרצינו לפרש בדברי הרמב"ם דדברים שאסרה התורה באכילה, אסרה אותם בהנאה, לכל ישראל, ורק להאי ישראל שהוא שלו שנזדמנו לו התירה בהנאה, ולדברי הב"ח הא אף אם נזדמנו לישראל לא הותר לישראל שני ליהנות ממנה. א"כ איך יקנה להאכיל לפועליו, כדברי הש"ך, או יותר לישראל לפשוט הנבילה הא הוי נהנה מאיסור נבילה שלא הותר לישראל השני ע"כ דאיסור הנאה, אין כאן לכולי עלמא, ורק איסור סחורה אסרה התורה, שלא יקנה לעצמו ויסחור בזה.
א"כ בודאי דשרי להשכיר עצמו לעסוק בזה בתור שכיר או פועל, כיון שאין גוף הדבר שלו, ומוכח דאף סברא דשמא יאכל אין כאן, כיון דאין הדבר שלו, משו"ה הי' מותר לרב כהנא לפשוט נבילה.
ד) הנה כת"ר הביא משם ספר קהלת יעקב. דאסור מדרבנן נזיר להשכיר עצמו לענבים, וכת"ר הקשה, איך קתני בכל דוכתא פועל סתמא, אטו ברשיעי עסקינן. לכן רצה כת"ר לומר דאין איסור, ואף דרש"י בפ' הפועלים דף צ"ב כתב דמשו"ה בנזיר אין נותנין לאשתו ובניו, משום לך לך אמרינן נזירא, וכתב רש"י קנסא שלא ישכיר עצמו, וכתב כת"ר דלא רצו חכמים לעשות לו טובה כדי שלא יבוא להשכיר עצמו. עכ"ד כת"ר.
אכן מלשון רש"י דכתב קנסא, משמע דעביד איסורא. דאל"כ לא שייך קנסא, וא"כ שפיר הוכיח הקהלת יעקב מלשון רש"י.
אך לדינא לכאורה קשה. א"כ אטו מי שיש לו כרם רבעי לא יבצור אותו ע"י אחר רק הוא בעצמו, משום דלדידי' הוי נזדמנו, אבל ע"י אחר הי' אסור וזה פלא. ע"כ נוכל לומר דדוקא בנזיר אסור משום דהוי איסור קל בענין שהוא אוסר על עצמו וכולי עלמא אכלי, חיישינן שיעבור, אבל איסור סחורה לא שייך.
ונראה לי עוד בפועל גבי איסור סחורה, אם ישכיר עצמו לאחד בסתמא, והוא יראה לו כרם רבעי וכמדומה, הוי כנזדמנו לו. דהרי הוא השכיר עצמו לכל. מלאכה, ורק בהשכיר עצמו בפירוש לדבר האסור אז יש. שאלה.
נמצא דלהשכיר עצמו לעכו"ם בחנות שיש דברים כשרים ואסורים הוי כנזדמנו, וכמו שכתב הב"ח דלצד טמאים וטהורים ביחד שרי, הרי מכל הנך טעמי הי' נראה בעיני להתיר.
אכן מצאתי שהפתחי תשובה מביא בשם הח"ס בס"ק ו' דאף אם הוא דאורייתא מועיל טעמא דאתי למיכל שלא יעשה שלוחו של עכו"ם למכור, ובאשר אין בידי הח"ס, אנכי לא אוכל להיות נמנה נגד דעתו, אף כי לדעתי בדבר שאינו שלו לא שייך שמא יאכל.
אך אם יש בחנות דברים המותרים והאסורים, וכן אם הוא שלוחו, ג"כ לדברים המותרים, כמו לנסוע בעדו לאיזה מקומות וכמדומה, דתחילת שכירותו היא לדברים. המותרים ג"כ, הנני נמנה להתיר, אך אם שכירותו רק לדברים האסורים מן התורה, דלדברי הח"ס כמובא בפ"ת אסור, דעתי בטלה, ויפנה בזה אל הגאונים דרב גוברם לפסוק נגד דעת הח"ס.
ובזה הנני ידידו הכותב בחפזון נמרץ מברכו בכל טוב וברכה.