שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אורח חיים ויורה דעה · סימן כב בדין חמאה של עכו"ם
חג שמח וכשר לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם יראת ד' אוצרו כש"ת מו"ה יצחק אייזיק הלוי הרצוג שליט"א הגאב"ד דדובלין.. מכתבו היקר הגיעני אתמול, ומפאת כי ערב פסח הוא אבוא בקצרה.
ע"ד אשר כבוד הדר"ג פנה אלי שאחוה גם אנכי דעתי בדבר החמאה שנעשה בבית תעשית החמאה הנקרא, קרימעריי, כאשר יהי' משגיח על זה שישגיח שלא יהי חשש תערובת שומן המצוי עתה בחמאה סתם, אכן חשש כתר"ה באשר עיקר ההיתר שמתירים חמאה של עכו"ם במקומות שנהגו היתר, הוא מטעם שכיון שהעכו"ם חושב להעמיד לא יערב דבר טמא, אבל הכא הא בעל. התעשי' קונה מהרבה מוכרים אשר אף אם יערבו לא יהי' ניכר, וע"כ זה דומה למה שמפורש בש"ך סימן קט"ו ס"ק כ"ג לענין גבינות, אך כתר"ה פתח פתחא דהתירא מטעם שהקילו הראשונים הרדב"ז והתשב"ץ במקומות שאין מצוים גמלים העומדים לחליבה, לדעתי יפה כח ההתירה של כתר"ה.
ובראשונה נעיין אם החשש שמא עירב דבר טמא הוא מדאורייתא או דרבנן, ונראה לי ודאי דאף:
אם ברור שנתערב דבר טמא אעפי"כ החמאה או הגבינה הוא רק איסור מדרבנן. ואף אם נימא דחלב טמא בחלב טהור הוא מין בשאינו מינו. אעפי"כ כיון שהחלב הטמא אינו עומד, א"כ ע"י העמידה מתפרד הטמא מן הטהור.
וראי' לדבר, שהרי בגמ' שם ע"ז (ד' ל"ה ע"ב) אמרו אם לגבינה איכא דקאי ביני אטפי ופירש בתוס' דהיינו לקח חלב מן העכו"ם לעשות גבינה, ואם נימא דנאסר מטעם מין בשאינו מינו א"כ איך יותר הגבינה דילמא ערוב, ואין לומר דאם הי' נתערב לא הי' נעשה גבינה, דהרי כבר תירץ כיון דבטהור איכא נמי נסיובי דלא קיימי ליכא למיקם עלה דמילתא, וא"כ למה בגמ' למימר איכא דקאי ביני אטפי, ע"כ אף דנתערב דבר טמא בהחלב הגבינה מותרת, מטעם דנתפרד הטמא מן הטהור ואף דרבינו הרמ"א ס"ל דבכל איסורים חתיכה נעשית נבילה וא"כ צריך להיות אסור, אבל הא קי"ל דהוי רק מדרבנן.
ואפשר עוד, בכה"ג דעומד מתחילה בעת התערובות להתפרד, כו"ע מודו דאפשר לסוחטו מותר, דאל"כ תקשה למאן דס"ל בכל האיסורין חתיכה נעשית נבילה, ואפשר לסוחטו יהי' אסור בכל האיסורין, תקשה מגמ' זו, למה לתרץ איכא דקאי ביני אטפי, תיפוק לי' דילמא כבר הי' טמא, ואזל בנסיובא, אכן יש לדחות כיון דהוי דרבנן:
משום זה לא היו גוזרים, עכ"פ אף אם נתערב חלב טמא החמאה והגבינה הוא רק מדרבנן. ועתה אשר החשש רק מדרבנן נראה לי להתיר.
דהנה רבינו הרמ"א כתב בסימן קט"ו סעי' א' בהג"ה ז"ל. ואם חלבו עכו"ם מקצת בהמות ולא הי' שם ישראל ואח"כ בא ישראל אל האחרים, עכשיו בזמן הזה שאין חלב טמא מצוי כלל, מותר, ועיין בש"ך שהקשה על דברי הרמ"א, דממ"נ אם ס"ל כמהרא"י דעכשיו אין שייך כלל דבר טמא והרב מיירי בבהמת ישראל, א"כ אפילו לא בא ישראל עד לאחר שחלבו כולם שרי, ואי ס"ל כאו"ה דאפילו בזמן הזה אסור אפילו דיעבד. א"כ אפילו נחלב . מקצת הבהמות אסור עכ"ד.
ונראה לבאר דעת רבינו הרמ"א דהנה בחולין דף ק"ד איתא, אמר רב יוסף שמע מינה בשר עוף בחלב דאורייתא. דאי סלקא דעתך דרבנן אכילה גופא גזירה ואנן נגזר העלאה אטו אכילה, ומינא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה, דתנן חלת חוץ לארץ נאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן שירצה, אמר לי' אביי בשלמא אי אשמועינן חלת חו"ל בארץ דאיכא למיגזר משום חלת הארץ דאורייתא, ולא גזרינן, איכא למשמע מינה, אלא חו"ל משום דליכא למיגזר הוא. אבל הכא אי שרית לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי בשר וגבינה ומיכל בשר בחלב דאורייתא, ועיין שם בתוס' מאי פריך ומנא תימא דלא גזרינן גזירה לגזירה דהרי קיי"ל דלא גזרינן גזירה לגזירה.
ונראה לי דשאלת הגמ' הוא כן, אם נימא דרבנן אסר בשר עוף שיה' לו דין כבשר בהמה אז כולה חדא גזירה, דהיינו דעשו לעוף כבהמה, וממילא כל דינו ואיסורו של בשר בהמה הוא גם על עוף, או דלא עשו רבנן לבשר עוף כבשר בהמה, רק דמשום גזירה דלא יבואו לאכול בשר בהמה בחלב אסרו לאכול בשר עוף בחלב והיו גזירה חדשה, וממילא אם נגזור על העלאה יהי' גזירה לגזירה, וע"ז אומ', ומנא תימרא, פירוש דלא נימא דחדא גזירה היא דמדרבנן בשר עוף יש לה דיני בשר בהמה, דתרומת חו"ל נאכלת עם הזר על השלחן ואמאי לא נימא שמה שתרומת חו"ל יש לה דינו של חלת א"י ע"כ דלא גזרו שיה' לחלת חו"ל דין חלת ארץ ישראל, אלא דאסרו לאכול חלת חו"ל לזר ממילא העלאה על השלחן הוי גזירה לגזירה, ומשני דלא דמי, דבא"י שיש לגזור שם גזרו על התרומה וחלה דרבנן שיהי' לה דין כחלה דאורייתא אבל בחו"ל דאין לגזור א"כ אסרו רק לאכול אבל לא אמרו שיהי' דין כדאורייתא, אבל בבשר עוף שיש לגזור משום בשר בהמה, שם נוכל לומר דעשאוהו כבשר בהמה.
ב) [לפי זה, ביארתי במקום אחר הא דבתרי דרבנן באיסורי הנאה אם קידש אשה מקודשת. ובחד דרבנן אם קידש אשה אינה מקודשת, ולכאורה כיון דאינה מקודשת מטעם דאיסור הנאה לאו ממון, א"כ מה לי אם מה שאסור בהנאה הוא חד דרבנן או מטעם תרי דרבנן. אטו מה שאינה מקודשת הוא מטעם איסור דרבנן דוחה קידושין דאורייתא:
ע"כ מה שאינה מקודשת הוא משום דכיון דאסור בהנאה לאו ממון, א"כ מה לי שאסור בהנאה מטעם חד דרבנן או תרי דרבנן, עכ"פ לאו ממון הוא.
וביארתי, דבדבר שאסור מדרבנן דלא נאסר גוף הדבר אלא איסור גברא אבל הדבר שוה ממון, מיקרי ממון אף שאסור בהנאה כיון שיכול להנות אף באיסור ממון מיקרי, ואולי גם בדאורייתא כן רק שמשום דאורייתא מיקרי אינו ברשותו והא שאינה מקודשת הוא משום דאין קנין באיסורי הנאה. וא"כ לא קנתה הדבר של איסורי הנאה משו"ה אינה מקודשת, ומשו"ה היכא דהוי חד דרבנן, אמרו רבנן שדבר של דבריהם יהי' לו דין כמו דאורייתא, וכמו בדאורייתא אין קנין, ה"נ בדרבנן אין קנין, ומשו"ה אינה מקודשת:
אבל בתרי דרבנן לא אמרו רבנן שיהי' לו דין דאורייתא. רק איסור הנאה עשו, ולא אמרו שלא יהי' קנין, משו"ה מקודשת.
וזהו פשט דברי הגמ' בנדרים דף מ"ז ע"ב דפריך ממכרן וקידש בדמיהן מקודשת. היינו דסובר דבקידושין בעינן דוקא כסף של מקדש, וכיון דחליפי איסורי הנאה אסורין למחליף אם נימא חלופין כגדולין. א"כ איך יוכל לקדש הא לא קנה הכסף, וע"ז משני לכתחילה הוא דלא, ואי עבד עבד, פירוש כיון דחליפין אין לו עיקר מן התורה:
א"כ לא אמרו רבנן שחליפין יהי' לו דין כהאיסור עצמו, אלא שאמרו שהחליפין אסור ליהנות, אבל אם עבד עבד, היינו שקונה הדבר, משו"ה מקודשת (והירושלמי, דקאמר על משנה זו, זאת אומרת מקדשין בגזילה, דמובא בב"י סימן כ"ח באה"ע, דלדידן דאין מקדשין צריך לאוקמי כשידע, משמע דמפרשים בפשטות דקושית הירושלמי דהוי מקח טעות, ומשני דמקדשין אף בדבר שאינו שלו, והוא תמוה, איך אפשר לומר דלא בעינן דידי' ולא שתקנה, א"כ אמאי המקדש בחלקו אינה מקודשת, אכן לדברינו הירושלמי סובר דחליפי איסורי הנאה המחליף אין קונה, וע"ז קאמר זאת אומרת מקדשין בגזילה, פירוש בגזילה לאחר יאוש. דאף שהוא לא קנה הכסף כיון שהיא קונה הכסף, דהרי גבי דידם הוי יאוש ושינוי הרשות, מקודשת, משו"ה אף שהוא לא קנה החליפין דהמחליף לא קנה, דלדידי' איסורי הנאה הוא, אעפי"כ כיון דלדידה לאו איסורי הנאה מקודשת, ודברי רבותינו שמפרשים דהירושלמי סובר דאף המקדש בגזילה (בלי יאוש) מקודשת, שגבו ממני).]
ג) היוצא מדברינו דהיכא שיש להדבר עיקר מן התורה עשאוהו רבנן כדאורייתא, והיכא שאין עיקר מן התורה הוא איסור חדש.
והנה קי"ל דבאיסור מין במינו צריך ששים. אף דמה"ת בטל ברוב אכן מדרבנן בעי ס', דגזירה אטו אינו מינו והנה כל זה בדאורייתא:
אבל בדרבנן, כיון דאף אינו מינו הוא מדרבנן, אם נאסר מין במינו ברוב משום אינו מינו הא הוי גזירה לגזירה, אכן היכא שיש לו עיקר בדאורייתא שם עשו רבנן איסורם כדאורייתא, ממילא כמו בדאורייתא אף מין במינו בעי ששים ה"נ בדרבנן, אבל היכא שאין לו עיקר מן התורה, מין במינו בטל ברוב דאיך נגזור משום אינו מינו:
דהא אינו מינו גופא הוא גזירה, והוי גזירה לגזירה:
אחרי דבדבר שאין לו עיקר מן התורה לא עשאוהו כדאורייתא רק כמו איסור חדש.
מעתה דברי הרמ"א מבוארים בפשטות, אילו היו בזה"ז מצוי בהמה טמאה, א"כ האיסור שאסרו רבנן חלב של עכו"ם הי' מטעם שמא מעורב בו דבר טמא, והוי כיש לו עיקר מן התורה, אז אם הי' באופן שבא ומצא כבר מקצת בהמות נחלבו אסור אף שנתערב ברוב היתר שראה החליבה והוי מין במינו:
כיון דאין כאן ס' אסור, אבל כיון דאין מצוי אצלינו עתה דבר טמא, א"כ אין האיסור מטעם שמא יש בהחלב דבר טמא, אלא משום כיון דאסרו רבנן חלב של עכו"ם לא פלוג בין היכא שיש לחשוש משום תערובות או לא, אבל באופן כזה אין האיסור דבר שיש לו עיקר מן התורה, משו"ה אם נתערב מין במינו מותר, משו"ה אם בא ומצא מקצת בהמות נחלבו והמה אסורים., אבל רוב בהמות לא נחלבו, וא"כ יש כאן רובא דהתירא, ובטל ברוב ההיתר, ומה שכתב כרמ"א ומצא כולם נחלבו אסור, הכונה רובם כדמוכח מראש דבריו, דדוקא אם מצא מקצת בהמות נחלבו שרי'.
שוב מצאתי שכן כתב הרמב"ן הובא במהרי"ט אלגזי על בכורות, דמשו"ה חלת חו"ל בטלה ברוב, משום דדבר שאין לו עיקר מן התורה מין במינו בטל ברוב, ומביא ג"כ דברי הגמ' בחולין, כפי הנראה כונתו לפרש הגמ' כמו שביארנו.
אכן לכאורה דברינו נסתרים מדברי הרמ"א שהביא בשם י"א, דדוקא לענין לאוכלה כהן בימי טומאתו בטלה ברוב. אבל לא שיאכילנה לזר, לפי זה פוסק רמ"א דגם דבר שאין לו עיקר מן התורה מין במינו לא בטל.
אכן נראה לי דלא קשה, דהנה לכאורה תיקשה, כיון דבדאורייתא זר האוכל חייב מיתה, וכהן האוכל בטומאת הגוף חייב מיתה, א"כ מ"ש דלגבי טומאת הגוף בטל חלת חו"ל ברוב. ולאכילת זר לא בטל.
ונראה לי טעמא, דהנה משו"ה רבנן אמרו בתרומה מקדש במאה, משום קרא דאת מקדשו ממנו א"כ אמרו רבנן דדבר שבתחילה הוא אוסר היינו בתרומת מעשר שהוא מעשר מן המעשר שהוא אחד ממאה. זה עשה את כל הצ"ט השירים לאיסור, ממילא אם נפל מקדש, וכהתירו כך איסורו, נמצא כיון דרבנן אסרו לאכול בחו"ל בלי הפרשת תרומה וחלה, א"כ בהכרח אמרו שאם לא הפריש החלק של תרומה אוסר כולו, ממילא בהכרח שאם נפל מדמע לזר, דכולה חדא גזירתא, דחלק התרומה והחלה אוסר השירים, וכן הוא מפורש בירושלמי דדמאי הובא שם במהרי"ט אלגזי, דר"ש שזורי ס"ל אם נפלה למקומה מדמעת ושלא למקומה אינה מדמעת, ופריך מ"ש למקומה משלא למקומה, ופירש ר' חגי מאי דאמר מדמעת (פירוש במקומה) מפני שמתיר השירים באכילה, פירוש וכיון דמתחילה היא איסורא משום האי חלק התרומה אי אפשר לומר שאם נפל שלא ידמע, שהרי כהתירו כך איסורו:
מאי דאמרי אינה מדמעת, פירוש בשלא למקומה לא התיר שירים וחזר הדין דמין במינו בטל ברוב, אכן מאן דס"ל דאף שלא למקומה, ס"ל כיון שאמרו רבנן שבלא הפרשה לא יאכל ואמרו שחלת ותרומת חו"ל מקדש, ממילא אוסר בכל מקום.
וכ"ז לענין לאסור לזרים. אבל לגבי טומאה דזה אין אוסר מעיקרא, דאוכל טבל בטומאת הגוף אין מחויב משום טומאה:
רק משום טבל, שוב הוי לגבי' איסור ככל האיסורים, שאין לו עיקר, דמין במינו בטיל.
הדרן לדברינו, דרבינו הרמ"א פסק דעתה אין איסור בחלב של עכו"ם משום שמא נערב דבר טמא, אלא משום כיון דנאסר חלב של עכו"ם לא פלוג, והוי איסור חדש דאסרו לאכול חלב של עכו"ם, ובודאי דאין כונת הרמ"א שאין מצוי דבר טמא, דאטו בימי הרמ"א לא היו לעכו"ם סוסים, גמלים וחזירים:
וע"כ הכונה דאיך מצוי שיהי' עומדים לחלוב.
והנה נחזי אנן השתא דאמרו רבנן דחלב עכו"ם אסור, אם היוצא מהן ג"כ אסור או לא, ולכאורה הא הרמ"א כתב חלב של עכו"ם שנאסרה אין מועיל אם יעשו אח"כ גבינות או חמאה ממנה, אלא נשארת באיסורה וכל מה שנעשה ממנה אסור, א"כ משמע דנעשה איסור אף החמאה שיצא מן החלב כיון דהחלב נאסר.
אך אי אפשר לומר כן, דהרי בגמ' פריך וליקום, ומשני אי לגבינה ה"נ דמותר, הרי דלקח חלב לעשות גבינה מותר, ואף לתירוץ דאב"א לגבינה, משני משום דקאי ביני אטפי:
הרי דהגבינה בעצמה מותרת ואין אסורה מטעם יוצא מחלב שנאסר במנין מטעם חלב של עכו"ם, אלא הטעם משום דקאי ביני אטפי.
ולפי זה צריך לומר, דהרמ"א מיירי היכא שיש לחשוש משום תערובות, כגון במקום שמצוי בהמה טמאה, אבל במקום שאין מצוי בהמה טמאה דהאיסור רק משום לא פלוג, בחמאה דלא אסרו של עכו"ם מותר אף אם קנה ישראל מעכו"ם, דהרי יוצא מהחלב מותר.
אכן באשר לדעתי קשה לבאר כן בדברי הרמ"א, דהי' לרבינו הרמ"א לפרש דבריו, נראה לי דס"ל להרמ"א דאף דבגמ' אמר הטעם משום דקאי ביני אטפי, היינו דאילו לא הי' הטעם הזה, בתחילה כשאסרו חלב של עכו"ם, לא היו אוסרין אלא לאכול החלב כך, אבל לעשות גבינה לא היו אוסרים, אבל עתה דאסרו משום חשש דתערובות אסרו חלב של עכו"ם בין לשתותו כך בין לעשות ממנו גבינות. ממילא נאסר במנין אף במקום שאין לחשוש לתערובות, היינו עתה שאין דבר טמא מצוי חל האיסור בין לשתות ממנו בין לעשות גבינה, דעל זה הי' הגזירה דאסור בין לאכול בין לעשות גבינה, ואף דלענין תערובות, היכא דאין מצוי דבר טמא מותר התערובות דמין במינו ברוב, היינו דהגזירה לא היתה על דיני תערובות, ממילא על מה שלא הי' הגזירה הדר הדין דדבר שאין לו עיקר מן התורה בטל ברוב, אבל ליקח חלב של עכו"ם ולעשות גבינה הישראל, זה הי' בכלל הגזירה דחלב של עכו"ם.
וכל זה לא הי' אלא בלקח הישראל חלב ועשה ממנו חמאה או גבינה, אבל בעשה העכו"ם החמאה אף דבתחילה הי' החלב אסור. אף שידענו שכונת העכו"ם הי' לעשות גבינה או חמאה, וכמו שמסיק הרמ"א בסוף סעיף ב' דמ"מ החלב אסור לאכול וכדפירש הגר"א בפירוש דאף דידעינן דהי' דעתו לעשות חמאה, אעפי"כ לא חל עדנה איסור הגזירה כ"ז שלא לקח ישראל, ואם העכו"ם עשה חמאה מותר.
לפי זה ברור דהיכא דיש חשש באמת שמא נתערב, כמו במקום דמצוי דבר טמא, א"כ ההיתר בחמאה של עכו"ם הוא רק משום דכיון דדעתו לעשות חמאה לא יערב, בודאי היכא דידעינן דעכו"ם קונה מעכו"ם חבירו ולא יהי' ניכר, אסור לקנות, אבל היכא דאין לחשוש לתערובות כמו בזמן הזה דאין מצוי דבר טמא, כמי שכתב הרמ"א, ובודאי דכונתו שאין מצוי שיהי' עומד לחליבה, א"כ האיסור רק משום דבר שבמנין, א"כ היינו דוקא מה שהי' בפירוש הגזירה, היינו דהישראל יקנה חלב עכו"ם לעשות חמאה, אבל חמאה של עכו"ם הא לא נאסר במנין, ממילא הדר לדינא דהיוצא מן חלב האסור החמאה מותר אחרי דאין לחשוש משום תערובת, ומה שכתב הרמ"א לגבי לא ראו החליבה אבל ראו עשיית הגבינות, דמשו"ה מותר דאין לחוש לעירוב דבר טמא מאחר שכונתו הי' לעשות גבינות, היינו משום דטעם זה מועיל אף לסברת או"ה, אבל לסברת הרמ"א אין צריך כלל להאי טעמא דכיון דהעכו"ם בעצמו עושה הגבינה ע"ז לא חל הדבר שבמנין, ובזה"ז דאין מצוי אין לחשוש שמא עירב והיוצא מן החלב מותר:
ואסור רק שמא העמיד בעור קיבת נבילה, ואף שבמקום שעושין מן העשבים לא פלוג, אבל היכא דראו שלא העמיד בעור קיבת נבילה משו"ה מותר.
ד) לפי זה החמאה בודאי מותר אחרי שהוא חמאה של עכו"ם דלא נאסר במנין, ולתערובות אין לחשוש דאין מצוי דבר טמא, אכן הגבינה אפשר דיש לחשוש לסברת אלה דס"ל דגבינה של עכו"ם נאסר בכל אופן אף היכא שראה העשי' דנקרא גבינה של עכו"ם ונאסרה, יש לצות שהמשגיח יסייע בדבר מה.
אבל לעשות קאנטראקט [חוזה] שיקנה הישראל החלב קודם שנעשה הגבינה. לדעתי זה אין נכון:
דאדרבה בזה ישאר הגזירה שבמנין שאסרו לישראל לקנות החלב ולעשות גבינה, וכן היא לשון הכ"מ בפ"ג מהלכות מאכלות אסורות ז"ל, ה"נ חלב של עכו"ם גזרו עליו ואסרוהו סתם, משום חשש תערובת חלב טמא בכל גווני אסרוהו ללקחו מהם ולאכלו בשום ענין אפילו לעשות ממנו גבינה או חמאה ולבשלן עד שיכלו חלב שבהם, דלא פלוג רבנן בגזירתם וכו', אבל חמאת עכו"ם שלא מצינו שגזרו עלי' למה תאסר עיין שם בדבריו.
ויש לצרף עוד דעת הנך דסברי דבשל סופרים הלך תמיד אחר המיקל, וא"כ לחד לישנא בגמ' אמר, אי דקא בעי לגבינה ה"נ דמותר:
ולדעת המ"מ גם דעת הרמב"ם דגם ישראל מותר לעשות גבינה מחלבם, ע"כ הנני מצטרף להתיר במקום שיש דוחק גדול כמו שכתב כתר"ה, לקנות חמאה שנעשה בקרעמערייא בהשגחת ישראל אף שבעל התעשי' קונה מהרבה מוכרים, והגבינה שנעשה ג"כ בהשגחה באופן אם ישראל יסייע בהעבודה ולא יהי' קנוי לישראל עד אחר עשית הגבינה.
ולענין החששא של הרי"ף בן גאות באם נחלב החלב שלא לשם פסח, יש לחוש לפירור, בודאי דעת כתר"ה נכונה, דיש להתיר ע"י סימן, וכמסקנות הח"י באו"ת סימן תמ"ד, מפאת הטרדה אקצר, ידידו מוקירו. י"א לחדש ניסן תרפ"ב.