אור ברסלב
שות לבוש מרדכי אורח חיים ויורה דעה › סימן כא בדין פת של ישראל שאפאו עכו"ם

שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין

אורח חיים ויורה דעה · סימן כא בדין פת של ישראל שאפאו עכו"ם

סימן כ בדין ביטול ברוב. לגדול אחד

ידידי ש"ב הרב המאוה"ג עדיו לגאון כ"ש מו"ה שאול משה מאהילגער.

ידידי קבלתי מכתבו, ואשר ישאל לחות דעתי בדבר הפעקארנעס (מאפיות) שלנו, אשר הפועלים הם אינם יהודים, אם נצרך השלכת קיסם, וכת"ר רצה להתיר מטעם דפת של ישראל שאפה א"י הוא מותר, והאיסור דוקא בפת של א"י, ותמה על מה שכתב הטור, שהרמב"ם לא חילק, ואחרי שכתב הרמב"ם פת של א"י הרי כתב להדיא דדוקא בפת של א"י האיסור, עכ"ד כתר"ה.

א) והנה בפת של ישראל שאפו א"י, הרי הטור והב"י והד"מ והאחרונים כולם שוים שאסור, ומה שכתב הטור שהרמב"ם לא חילק, הכונה להיפך, דהטור ס"ל דדוקא בפת של ישראל שאפו א"י מועיל חיתוי בגחלים, אבל בפת א"י אין מועיל חיתוי. דהאיסור מטעם הפת עצמו, ועל זה כתב, דהרמב"ם לא חילק, דהרמב"ם הא מיירי בפת א"י ואף על פי כן כתב שמועיל חיתוי, י יעוי"ש בדבריהם.

אכן נראה למצא היתר, דהנה בפת של ישראל שאפו א"י האיסור משום בישול, כמו שכתב הטור, והנה המחבר בסימן קי"ג סעיף ד' כתב ז"ל:

יש מי שמתיר בשפחות שלנו, ויש מי שאוסר אפילו בדיעבד, וכתב ע"ז הרמ"א ז"ל. ובדיעבד יש לסמוך על דברי המתירין דאף לכתחילה נוהגים להקל בבית ישראל שהשפחות והעבדים מבשלים בבית ישראל כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית בגחלים, והקשה ע"ז הש"ך הא המחבר מיירי בהנך שפחות דקנויות לנו, דמלאכה דידהו דישראל נינהו ומוזהר עליהם בשבת מן התורה וליתנהו בכלל גזירה משום חתנות, שהרי זה לשון תשובת הרמב"ן שהביא הב"י והד"מ. אבל לא בשפחות שלנו שבארצות אלו אינן קנויות אלא לשנה, ואין אנו מוזהרים עליהם בשבת, וא"כ איך כתב. הרמ"א דיש לסמוך על דברי המתירים, ועיין בב"ח שהוכיח ג"כ שדוקא בשפחות הקנויות לגופן ממש, שהרי הטור כתב שיש ליזהר בשפחות שלנו שמבשלין לעצמן יש ליזהר מכליהן, הרי דאסור בשפחות שלנו.

ונראה לי, דלכאורה קשה כיון דכתב הרמב"ן טעם להתיר משום דאין אנו מוזהרין במלאכת שלהן בשבת, אינם בגזירת איסור חתנות, איך סתים המחבר דבשפחות שלנו מותר, הא המחבר בעצמו כתב ביו"ד סימן רס"ז סעיף י"א. מי שיש לו שפחה ועדיין לא טבלה לשם עבדות אסור לאחר להטבילה בלא רשות האדון דשמא רוצה האדון שלא להטבילה לשם עבדות כדי שתוכל לעשות צרכיו בשבת, הרי דסתם שפחה מותרת לעשות מלאכה בשבת משום דהיכא שקנה מן העכו"ם אין גופו קנוי לו. וא"כ איך כתב המחבר בסתם דשפחות שלנו מתירין בישול שלהן.

לכן נראה לי, דהנה המחבר באהע"ז (סי' כ"ח סעי' ט"ו) הביא פלוגתא אי אומן קונה בשבח כלי ותמהו עליו. שבחו"מ סימן ש"ו הביא דאם נתן עצים לחרש לעשות תיבה ועשה ושברם אין חייב לשלם דאין אומן קונה בשבח כלי, צריך לומר דס"ל להנך פוסקים כיון דאף אם אומן קונה בשבח כלי. כו"ע מודו דאין יכול להחזיק השבח לעצמו, שהרי השביח בעד בעל הכלי, שהרי השביח הכלי ונקנה השבח לבעל הכלי, רק כיון דאומן קונה בשבח כלי א"כ היה השבח שלו ונקנה לבעל הכלי מטעם שהקנה לו, אמדינן דעתו, שלא הקנה לו השבח באופן שיתחייב על ההיזק שהיזיק כלי של חבירו דאף אם אומן קונה אעפי"כ הקנה לבעל הכלי, רק ספק לנו אולי יש דבר הפוטרו, היינו דילמא אומן קונה אז יש תנאי שע"מ כן לא הקנה שיתחייב, ואם אין אומן קונה אין תנאי הפוטרו, היינו ההיזק ודאי, ודבר הפוטרו התנאי ספק, הוי ספק בפרעון, משו"ה חייב לשלם ודו"ק, עכ"פ הרבה פוסקים אומן קונה בשבח.

והנה יש לומר טעמא בפת של ישראל שאפה עכו"ם אסור, הוי משום דהעכו"ם האופה הוא האומן וקונה בשבח הפת או הדבר המבושל, וא"כ הבישול של עכו"ם והוא חוזר ונותנו לישראל, אבל הבישול ומה שנעשה פת הוא שלו.

ואפשר לומר, דבזה פליגי הראב"ד והר"ת המובא בתוס' ע"ז ל"ח, דהראב"ד ס"ל דבביתו של ישראל לא אסרו הבישול, ור"ת אסר מטעם לא פלוג, דהראב"ד ס"ל אין אומן קונה, וא"כ ס"ל דבביתו של ישראל לא שייך למיגזר, וכיון דאין הבישול של א"י לא שייך א"לאה פלוג" דלא אסרו. רק היכא דהבישול הוא של א"י, אבל ר"ת לטעמי' דס"ל אומן קונה, וא"כ הבישול של הא"י ושייך שפיר לא פלוג", דבישול של א"י אסרו בכל מקום.

והנה דהיכא דהוא שכיר ליומו בכה"ג לא אמרינן אומן קונה, שהרי יד פועל כיד בעה"ב, ומכש"כ בעכו"ם אין דין דעבדי הם, בודאי דאין יכול לחזור בו, ואם שכר עצמו לשנה הוא קנוי לשנה, א"כ אין השבח שלו, וא"כ שפיר סברת היש מתירין בשפחות שלנו אף שאין קנויות אלא לשנה, אעפי"כ הרי שכורות לנו, ופעולתן שייכת לנו, ולא הוי שבח הבישול והאפיה שלהן.

אכן כל זה כשמבשלין בעדינו, אבל כשמבשלים לצורך עצמם, הרי הבישול שלהן ואסור משום בישוליהן, וא"כ לא קשה קושית הב"ח על מה שכתב הטור שיש להיזהר בשפחות שלנו כשמבשלות לצורך עצמן לחתות הגחלים כדי שלא תאסר התבשיל, דהרי במבשלות לצורך עצמן הבישול שלהן הוא, ואסור להן משום בשוליהם, וכן לא קשה מה שכתב דתשובת הרמב"ן מתיר היכא דקנויות לגופן מטעם דמצווים אנו בשביתתן, ולא גזור בה מטעם איסור חתנות דהתם קאי הרמב"ן היכא דבישלו לצורך עצמן. ואף על פי כן התיר רמב"ן היכא דקנויות לגופן דלא גזור בה חתנות.

אבל יש מתירין בשפחות שלנו שהביא המחבר, טעמייהו משום דאין שבח הבישול שלהן אחרי ששכורות לנו וזהו סברת יש מתירים שבתשובת הרשב"א סימן ס"ח, והא דאיצטרכא לומר דלא שייך איסור חתנות בעושים בע"כ, הוא דאילו היה שייך איסור חתנות היו גוזרין אף באופן זה, אבל כיון דלא שייך בכה"ג איסור חתנות. א"כ באנו לאוסרו מטעם לא פלוג רבנן בבישולי עכו"ם, בין אם יש להם בנים בין אין להם בנים:

ובזה שפיר נוכל לומר דאימתי אסרו רק היכא דשבח הבישול שלהם, מטעם אומן קונה בשבח. אבל השכורות לנו דאין שבח הבישול והאפיה שלהן בכה"ג לא גזרו.

אכן סברת היש אומרים שאסרו היכא שבישל או אפה העכו"ם, ולא מטעם שהבישול שלהם, אינהו סברי דאין אומן קונה בשבח. ואעפי"כ אסרו רבנן בישוליהם ופת של ישראל שאפו גוי, א"כ האיסור לא תליא בקניניהם רק במעשיהם, א"כ אף בשפחות שלנו אסור, וע"כ כתב רבינו הרמ"א דבדיעבד יש לסמוך על דברי המתירים, ואף לכתחילה מותר בבית ישראל משום דאי אפשר שלא יחתה, דכיון דספיקא דרבנן הוא בדיעבד מותר, אכן ספיקא דרבנן מותר רק בדיעבד אבל לעשות לכתחילה ספיקא דרבנן אסור.

ובזה נראה לתרץ קושית התוס' בחולין דף ג' ד"ה דמניח, ז"ל:

לאו לשנוי' אליבא דאביי קאתי, דהא אביי נמי לא שרי בדיעבד בלא חותך כזית בשר.

אכן באמת לא דמי, דהנה במתניתין דהמניח עכו"ם בחנותו וישראל יוצא ונכנס מותר, אין ראוי להתיר היכא דשחט כותי וישראל יוצא ונכנס, דהרי התם הוי ספיקא דרבנן אם נגע העכו"ם ביין והוי איסור, או לא. וא"כ היכא דיוצא ונכנס דאין מצוי שיגע, אף דהוי ספק הוי ספיקא דרבנן ולקולא, אבל בשחיטה דהוי ספק דאורייתא, משום הכא אסור ביוצא ונכנס, משו"ה בעי אביי דוקא חותך כזית בשר, ורק מסיפא דאין ישראל צריך להיות יושב ומשמר מביא רבא ראי', דאם נימא דהוי ספיקא איך מותר לכתחילה לעשות ספק, ע"כ דכיון דיוצא ונכנס הוי ודאי שלא יגע, וכיון דהוי ודאי א"כ אף בדאורייתא מותר.

ולפי זה קאמר רבינו הרמ"א דאעפי"כ מותר להניח לשפחה שלנו לבשל ואין כאן איסור משום שעושה לכתחילה ספיקא דרבנן, דהרי אי אפשר שלא יחתה, וא"כ לכתחילה אין עושה ספק, ובדיעבד אם אירע שלא חתה מותר, מטעם ספיקא דרבנן, היינו משום סברת היש מתירין, דכאן דאין השבח שלהם משו"ה מותר.

וא"כ הפיקארנעס, (המאפיות) שהפועלים הם א"י והמה שכורים לשנה או לחדש, הרי ג"כ יש לסמוך על דברי המתירין, אכן כל זה היכא דשכורים לשנה, אבל היכא דשכר את הפועל הא"י לשלם לו בעד האפיה, דהוי קבלן, אולי בכה"ג צריך חיתוי בגחלים. אך יש לומר כאן דהתנור והעצים הוי של ישראל, בכה"ג ג"כ לא קנה השבח, כדאיתא בגמ' ב"ק (ד' צ"ט ע"א) הבמ"ע בצבע וסמנין דבעה"ב, וצבע אגר ידו הוא דשקיל:

הרי בכה"ג אין אומן קונה.

ב) ועוד נראה לי סברא להתיר, כיון דהפת הוא' של פלטר, א"כ אילו היה הבעה"ב ג"כ עכו"ם הי' מותר, מטעם פת פלטר, ובשביל שהוא ישראל לא גרעי, ואף דמשמע מדברי הטור דפת של ישראל שאפאו א"י אסור אפילו בפלטר, כדאיתא בדרישה, אכן הטור לטעמי' דמחלק בין פת א"י לפת ישראל ואפאו א"י, אבל לדידן דלא מחלקינן, א"כ בפת פלטר, שאין הא"י מכיר את הישראל הקונה, שהרי הוא אופה בעד כו"ע בכה"ג מותרי

וכן. נראה מפורש דאף בפת של ישראל שאפאו עכו"ם מועיל היתר פלטר, שהרי הב"י בסימן קי"ב, הביא דעת הרא"ה שכתב להתיר בסורנו פת שלנו, דכיון דבשכר אופין לכל הבא אין בו משום חתנות, כמו שהתירו פת פלטר מטעם זה עכ"ל, הרי דאף בפת של ישראל שאפאו עכו"ם מועיל היתר פלטר, ואף שהב"י כתב דאין לסמוך על זה, הטעם משום דלא דמי לפלטר. דפלטר בשעה שהוא אופה הא אין יודע בעד מי הוא אופה ולא שייך איסור חתנות, ולא הלכו בו אלא אחר שעת אפי', דכיון דבשעת אפי', אופה למכור, ולא בעד עצמו, ואין יודע בעד מי הוא אופה, משו"ה לא שייך איסור חתנות. וכמו שכתב הרשב"א, דכיון דעשוי למכור אין בלקיחתו קירוב הדעת, אבל הכא בפורני הנעשה בשכר, בשעה שהוא אופה הא יודע הא"י בעד מי הוא אופה, ויש קירוב דעת בשעת האפי' בכה"ג אסור, משו"ה כתב הב"י דאין לסמוך על זה.

ואפשר עוד לומר, דאף הטור שכתב הדרישה לפרש דברי', שכתב לא נהגו היתר בשום מקום, ופירש הדרישה אף ע"י פלטר לא התיר בפת של ישראל שאפאו א"י, ג"כ הכונה היכא דהוא פלטר לאפות לכל הבא, היינו מעשה דסורנו שהביא הב"י בשם הרא"ה, שהפלטר אפה לכל הבא לאפות כדי לאכול, אבל היכא דפלטר ישראל לקח פועלים, דהפועל אופה ואין יודע למי הוא אופה, היינו מי יקנה לאכול. דמה שהוא אופה בעד בעה"ב שלו, הלא אין איסור חתנות בזה שהוא ע"מ למכור, והקונים אינו יודע, א"כ כמו שמותר בפלטר עכו"ם, כן מותר בפלטר ישראל וא"י פועל אצלו.

ולפי"ז סרה קושית הב"ח על רבינו הב"י שכתב גבי דין דפנאדה של עכו"ם שאפאו א"י אסורה אפילו למי שנוהג היתר בפת של א"י שהשומן נאסר כשהוא בעין משום בישולי א"י. וכתב על זה הב"י, דט"ס פנאדה של א"י, דאפילו של ישראל שאפאו א"י ג"כ איתא להאי דינא, וכתב ע"ז הב"ח שזו כשגגה שיצא מלפני השליט, דהרי בפת של ישראל שאפאו א"י לא התירו.

אכן לדברי' ניחא, דמיירי היכא דהישראל הוא נחתום, וא"כ האופה הוא פלטר, ובכה"ג אף פת של ישראל שאפאו א"י מותר, וכן כשכתב רבינו הב"י להאי דינא ביו"ד סימן קי"ב סעיף ו' כתב ז"ל:

מקום שנהגו היתר בפת פלטר וכיון דמשום היתרא דפת פלטר אתי עלה, א"כ מועיל אף בפת של ישראל שאפאו א"י, וטעמי' דמילתא דמאן דס"ל שיש מקומות שנהגו היתר אף בפת של בעה"ב, אבל בפת של ישראל שאפאו א"י אסור, ומאן דס"ל דהותר פת פלטר. ס"ל דאף בפת של ישראל שאפאו א"י מותר. הוא משום דמאן דס"ל התירו פת בעה"ב, הא מקודם גזרו על פת נכרים ורק משום חיי נפש התירו, א"כ התירו רק בפת נכרים. אבל בפת של ישראל לא התירו שהרי יכול לאפות בעצמו, או כמו שכתב הפמ"ג משום דלא שכיח ולא התירו בכה"ג, אבל פת פלטר למאן דס"ל דמותר, הוא משום דפלטר לא היה בכלל הגזירה, דלא שייך חתנות, א"כ אף פת של ישראל שאפאו עכו"ם מותר שהרי פלטר לא היה בכלל הגזירה. וכן מצאתי בהגהות מטה יהונתן. דרוב פוסקים ס"ל דפלטר לא היה בכלל הגזירה, א"כ בודאי אף פת ישראל שאפאו גוי מותר.

ולפ"ז צ"ל דהטור באמת אוסר אף פת פלטר. בפת של ישראל שאפאו גוי, דהטור לטעמי', דמאן דמחלק בין פלטר לבעה"ב וס"ל דאף פלטר היה בכלל גזירה, רק משום חיי נפש התירו, לא התירו אלא בפת של גוי ולא פת של ישראל שאפאו א"י, דאין כאן חיי נפש, שיכול לאפות בעצמו, כיון שיש לו עיסה, אבל המחבר ורמ"ה דלדידהו פת פלטר מותר דלא שייך חתנות. א"כ לא היה בכלל גזירה, א"כ אף פת של ישראל שאפאו א"י מותר, א"כ הטור לטעמי' גבי פנאדה כתב פת של א"י, משום דבפת של ישראל ליתא להאי דינא, אבל המחבר לטעמי' כתב דאף בפת של ישראל יש דין זה, והיינו בפת פלטר דמשום פת מותר ומשום בישול אסור אף בפלטר.

ובזה יש לפרש הירושלמי בפרק אין מעמידין, דאיתא שם. ר' יעקב בר' אחא בשם ר' יונתן, פת מהילכות של עמעום היא, כך אני אומר, מקום שפת ישראל מצוי בדין הוא שתהי' פת נכרים אסורה, ועמעמו עליה והתירוה או מקום שאין פת ישראל מצוי' בדין הוא שתהי' מותרת, ועמעמו עלי' ואסרוה. אמר ר' מנא, וכי יש עמאום לאיסור, ופת לא כתבשילי נכרים הוא. כך אנו אומרים מקום שאין תבשיל ישראל מצוי' בדין הוא שתהי' תבשילי נכרים מותרים. אלא כיני מקום שאין פת ישראל מצוי בדין הוא שתהי' אסורה ועמעמו עלי' והתירוה מפני חיי נפש. ורבנן דקסרין בשם ר' יעקב בר אחא, כדברי המתיר ובלבד מן הפלטר.

והנה לכאורה קשה מאי קאמר כדברי שהוא מתיר. הא לא ניכר מי שהוא מתיר בירושלמי, ורק בגמ' דילן הוזכר, ונראה דמתחילה הקשה וכי יש עמעום לאיסור, פירוש איך נוכל לומר, דבדין שתהי' מותר, ועמעמו לאיסור, הרי תבשילי נכרים ג"כ אסרו, האם נימא דבמקום שאין מצוי צריכה להיות מותר, אלא ע"כ דבדין שתהי' אסור והתירוה רק משום חיי נפש. ע"ז קאמר, דרבנן דקיסרין מפרשי כדברי מי שהוא מתיר אף בלא חיי נפש, אלא דקאי אפת פלטר. דבדין הוא שתהי' מותר, דהרי לא שייך חתנות בפלטר ולא הי' בכלל הגזירה, אלא דעמעמו ואסרו היכא דמצוי' של ישראל שלא ליקח מן הפלטר.

ולפי זה ניחא מה דאיתא, דאף אם רק פת פלטר טוב יותר מותר ליקח. אף שמצוי פת של ישראל, משום דפת פלטר לא הוה בכלל הגזירה, ורק הרחקה עשו היכא דמצוי פת ישראל, אבל כיון דפת פלטר טוב יותר הוי כאין מצוי, אבל פת של בעה"ב בודאי היה בכלל הגזירה רק דהתירו' משום חיי נפש, אם אפשר לקנות, בכה"ג לא:

התירו.

ולפי"ז לא קשה קושית הטור על הרשב"א מירושלמי, דאדרבה, מירושלמי מוכח דפלטר לא בעי חיי נפש ומה דבפת פלטר לא אסרו, ובבישולי נכרים אסרו אף בפלטר, נראה משום דבישול הדרך לאכול בבית. שמבשלין, ושם יש גזירת חתנות אף בפלטר, וממילא לא חילקו, אבל פת הדרך שלוקחים ממנו לאכול כ"א בביתו, משו"ה פלטר לא היה בכלל הגזירה, וא"כ אף בפת של ישראל שאפאו א"י, אם הישראל הוי פלטר מותר בדיעבד. ואכן לכתחילה בודאי צריך לדקדק להשליך קיסם.

ג) ועוד נראה, דאף שהטור כתב, דפת של ישראל שאפאו נכרי יש בו משום בישולי עכו"ם, וע"כ לדידי' גם בפת שייך בישול. אכן הב"י ס"ל דלא שייך כלל בפת בישול, שהרי הב"י כתב בסימן קי"ג סעיף ז' דאין שגירת התנור מועלת אלא בפת. אבל בשאר המתבשלים אין שבירת התנור ולא הדלקת האש מעלה ומוריד עכ"ד, והנה הר"ן כתב הטעם, דשגירת התנור היא מלאכה מיוחדת בפת. אבל לא בשאר המתבשלין, והנה זה תירוץ. אמאי אין מועיל שגירת התנור בתבשיל של עכו"ם. אבל הדלקה אמאי לא יועיל בתבשיל של א"י, כמו שמועיל בפת של א"י, ואף דהב"י כתב טעם, מפני דבתבשיל אין ניכר בשעת הדלקה, אבל הב"י בעצמו דחה זה, דזהו דוחק, ובאמת לפי טעם זה לא הי' מועיל ההדלקה בתנורים שלנו, דהרי בשעה שמדליקים התנור שלנו אין ניכר אם לאפות פת או לכבס וכדומה, עכ"פ הב"י בעצמו דחה טעם זה, וא"כ תקשה מדוע לא יועיל. ע"כ דאיסור פת ואיסור שלקות שני ענינים המה, וכמו שכתוב:

אשר תאפו אפו, ואשר תבשלו בשלו. הרי דאפי' אין בכלל בישול, אף דצלי הוא בכלל בישול:

כדאיתא בפרק הנודר מן המבושל מקרא דויבשלו את הפסח, אבל אפי' אין בכלל בישול, וכדאיתא בתוס' ע"ז ל"ז ד"ה והשלקות, דבתחילה גזרו על השלקות ועל הפת לא גזרו, דפת לא בכלל שלקות נינהו, וא"כ פת דגזירה שני' היא הקילו, דאף אם חתה או הדליק האש ישראל שרי, אבל בישול דגזירה קדומה היא לא הותר מפני שהדליק ישראל, והטור ס"ל כהר"ן, דמשו"ה פלגינהו לפת ושלקות בתרי, משום דפת אף אם אפאו ישראל, אם הפת של עכו"ם שערכו ולשו אסור, אבל המחבר דס"ל דגם בפת של א"י, אם אפאו ישראל מותר, אפילו חתה והדליק ישראל מותר. איהו ס"ל דאפי' לא בכלל בישול היא, וא"כ פת של ישראל ואפאו א"י לא שייך כלל לאסור בשום בישול, רק משום איסור פת של א"י, וא"כ בפת פלטר, דבכה"ג לא גזרו:

ואף בפת של ישראל שאפאו א"י מותר, ולדברי הב"י מקום שנהגו היתר בפת של נכרים אף בפת של ישראל שאפאו א"י ג"כ נהגו היתר.

מלבד הטעם שכתבנו. דאין אפי' בכלל בישול מקרא דאשר תאפו ואשר תבשלו, וכדאיתא בתוס', אפשר לומר עוד טעם אמאי בפת לא שייך איסור בישול א"י, דהנה הב"י הביא סברת היש מתירין בדג גדול מילוח, שמלחו א"י ואח"כ צלאו. אף שאין ראוי לאכילה ע"י המליחה, ונראה טעם סברתם, דאינהו סבירא להו. דבעינן שתהי' שינוי ברייתם ע"י האור, וא"כ בדג מלוח שכבר נשתנה טעמו שלא ע"י האור וזהו התחלת תיקונו משו"ה לא נאסר בישולו ע"י א"י, כיון דאין כל שינוי ברייתו לאכילתו ע"י האור.

ולפי"ז בפת דתחילת שינוי ברייתו לאפייתו הוא הלישה והחימוץ, א"כ נשתנה שלא ע"י האור, וא"כ בפת לא שייך כלל איסור בישול א"י, ורק איסור משום פת של א"י, וא"כ בודאי כל מילתא דמותר בפת אין חילוק. בין פת של א"י לפת של ישראל שאפאו א"י, וא"כ ודאי דפת פלטר מותר לדידהו אף בפת של ישראל שאפאו א"י.

וא"כ בפעקארנעס (מאפיות) שהפועלים א"י מותר, וא"כ בדיעבד יש להתיר הפת, ולכתחילה, אם אפשר להשליך קיסם, בודאי יש להכשיר התנור ע"י קיסם. דהרי יש פוסקים, דאליבא דידהו אין היתר, אבל בדיעבד יש להתיר ב' שבט תרע"ו לפ"ק.

תוכן העניינים

שות לבוש מרדכי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה