שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אורח חיים ויורה דעה · סימן כ בדין ביטול ברוב. לגדול אחד
על מה שחדשתי (עיין סימן י"ח ובלבוש מרדכי על קדשים סימן י"ד), דכמו דאמרינן במעשר דוקא ודאי לא ספק, ופירש השיטה מקובצת, דאף היכא דהוי רוב הוי ג"כ ספק, כן בכל הקרבנות, אם הוא ספק אף דהוי רוב, אם הרוב הוא רוב כזה שאינו מברר אמרינן ודאי ולא ספק:
וגם על זה שחדשתי, דלפי כלל של הר"ן דהיתר לא בטל משום דע"י ביטול אי אפשר להתחדש דבר חדש, לפי זה בחטאות המתות שאי אפשר שיחול עליהם דין הקרבה, ודבר שאינו בטל נעשה קבוע מן התורה, דחילוק שחולק התוס' בין ניכר האיסור לאין ניכר, הוא דאם הוא ניכר. לא בטל, אבל דבר שאין בטל, אף אם אין ניכר ממילא הוי קבוע.
ע"ז הקשית, על חידוש הראשון הקשית, איך נוכל לילף ממעשר דצריך עוד לעשותו למעשר, אבל היכא דכבר נעשה, מנא לן, וכן על חידוש השני הקשית. נהי דלא חל הקדש, אבל האיסור נתבטל.
אברר דברי, חדשתי כמו דאמרינן דעשירי ודאי ולא דעשירי ספק, כן אמרינן, דקרבן ודאי ולא קרבן ספק:
א"כ אמרה התורה להקריב על המזבח, קרבן ודאי ולא קרבן ספק, דקרבן ספק אין מקריבין, וא"כ גם על חידוש השני מתורץ, דחטאות המתות כבר אינם קרבן, מלבד האיסור שאסור להקריב חטאות המתות, ילפינן דכבר איננו קרבן. דנפסל מקרבן, וכל שאיננו קרבן. אין מקריבין על המזבח, א"כ חטאות המתות, אף אם האיסור יסולק מעליו, אבל הוא איננו קרבן, ואי אפשר לחול עליו דין קרבן וא"כ הוי קבוע שנתערב דבר שאינו קרבן שהוא לא בטל, ובדבר הזה הוא חמור מחולין, שחולין אפשר לעשותו קרבן, וחטאות המתות אי אפשר לעשותו, וכן יהי' הדין אם יתערב דבר שאין יכול לעשותו קרבן, כמו נדמה וכדומה, יהי' קבוע.
ולדעתי חידושי מוכרחים, כפי שהקשתי ממתניתן (זבחים ד' מ"ז ע"ב), דאם נתערב כרעים של אחד מהן יצאו לבית השריפה, והא כרעים בודאי לא הוי דבר חשוב וביחוד אחרי שלפי החידוש הזה מיושבים כל הקושיות על הרמב"ם.
וכן דעת רש"י, כפי שכתבת בשם העונג יום טוב, וכפי הראיות שהבאת, דעל המיעוט אין נוסף דבר חדש, רק איסורו בטל.
אכן מה שהערת מרש"י זבחים ע"ח גבי הפיגול והנותר. וכפי הפירוש של הש"מ משמע דרש"י ס"ל דאם נתערב מיעוט פיגול ברוב נותר. חייבים על מיעוט הפיגול משום נותר, כמובן זה קשה, אכן כפי שחדשתי שם, דלכאורה קשה על הרמב"ם דפסק למתניתין דדם בדם רואין כאלו מים, ובגמ' מוכח דרבנן לית להו רואין. והרמב"ם פסק כרבנן. וא"כ לדידהו לית להו רואין גם גבי דם, ועוד קשה, הא הרמב"ם פסק דמין במינו בטל ברוב א"כ לא אמרינן רואין. וא"כ איך פסק להא דדם בדם רואין, ובארתי, דהנה היכא דנתערב יבש ביבש, הטעם דבטל המיעוט, דהרי כל חתיכה אמרינן עלי' שהוא מן הרוב, וכיון שהתירה התורה נתהפך האיסור להיתר, אכן בלח בלח שנעשה הכל גוף אחד, כיון דאמרה התורה אחרי רבים להטות, א"כ אם יש התנגדות בין המיעוט להרוב אם נחשוב את המיעוט הלא יכריח את הרוב. בזה אמרה התורה, אחרי רבים להטות, וכל זה אם הדין הוא בעצם הדבר, אבל מצוה שאיננו בעצם הדבר, מציאות הדבר לא בטל, א"כ צריך לכסות הדם בכל מקום שהוא, וכן לזרוק הדם שהוא מעורב עם הרוב, שמציאותו לא בטל, ואף דיצטרך בשביל זה לזרוק החולין, כיון דעיקר הזריקה, בשביל הדם של חיוב, וכמו שכתבו תוס' זבחים ע"ז ד"ה בדם בהמה, ודוקא אם נתערב מעט שהי' בטל במים, אז בטל החשיבות, ולפי זה באיסור דאין התנגדות בעצם ש הדבר, לא שייך ביטול
אכן ריש לקיש סבירא לי', דמדין אחרי רבים להטות ילפינן דבטל מציאות הדבר, אליבא דידי' פריך, ממתניתין דאמרינן רואין, והרבה חדשתי באותה סוגיא בע"ה, לפי זה אליבא דר"ל אפשר לומר. דעל המיעוט יכול להתוסף איסור ודינים, שהרי ס"ל דאמרה התורה מציאות הדבר בטל, ואליבא דר"ל פירש רש"י דמיעוט הפיגול נתהפך, להיות איסור נותר, אכן לדידן לא סבירא לן זאת.
ומהא דסכך פסול שנתערב בכשר, במקום אחר אמרתי, שיש דין ביטול ברוב, ויש דין רובו ככולו. והנה היכא דאמרה תורה שיעור. כמו היכא דצריך כזית וכדומה, לא שייך רובו ככולו. שהרי צריך שיעור שלם, אבל בסכך. אם מה דבעינן שבעה טפחים הוא דין בישיבת הסוכה לא בהסכך, דרק אם אין שיעור ז' טפחים לא שייך לומר תשבו, א"כ בהסכך לא נאמר השיעור, רק דהסוכה צריך להיות לה סכך כשר, א"כ רוב הסכך ככולו.
אכן הרמב"ם ס"ל כמ"ד דצריך לשב בצל סכך כשר, א"כ מה יועיל שהסכך רובו כשר אבל הלא גם הסכך פסול מצלי, וביטול גבי סכך לא שייך כלל שהרי ניכר הסכך פסול, ורק משום רובו ככולו הותר למאן דסבירא לי' שאם היו מונחין שתי מניחן ערב ומותר, אכן אם נימא, דהדין הוא לא בהסכך אלא הדין הוא שיהי' יושב בצל הסכך (וס"ל דזהו הטעם, דסוכה למעלה מעשרים פסולה משום זה), לדידי, אם היו מונחים שתי והניח ערב, ג"כ פסולי.
משו"ה לא הביא הרמב"ם כלל דברי רבא. שבדף ט"ז בסוכה, משו"ה ניחא מה שהרמב"ם פסק גבי סוכה דמחצה על מחצה אסור, אף דפסק דפרוץ כעומד מותר, דגבי שבת, המקום שיש לו מחיצה הוא רשות היחיד. אבל בסוכה בעינן שיהי' יושב בצל סוכה ואם הצל מחצה פסול ומחצה כשר. יושב רק מחצה בצל סוכה, וזה הכל מודים, דבעינן שרובו יהי' יושב בצל סוכה, וא"כ אין זה סוכה, משא"כ אם הוא רוב, מקריא סוכה, כיון שאפשר להחשב שרובו הוא בסוכה, והגמ' דתלי דין דמחצה על מחצה, בדין פרוץ כעומד:
הוא אם נימא, דהדין הוא רק שהסוכה יהי' לה סכך,
וכן מה שהקשת ממקוה, מנתן סאה ונטל סאה, באמת היא קושית תוס' ביבמות פ"ב ד"ה נתן סאה, ולפי תירוץ הראשון מיירי בטבילת מחטין, דלא בעינן מ' סאה, אכן לפי תירוץ השני משמע דס"ל לתוס' קמא בטל, ואף הסאה מי פירות מצורף, וזה קשה, אכן גם זה תלי, הא דבעינן במקוה מ' סאה, אי ילפינן מכל גופו עולה בהן, לשיעור מקוה, א"כ לא שייך בזה רובו ככולו אכן אם אין המ' סאה שיעור, אלא דין שכל גופו עולה בהן. הנה בתחילת עשית המקוה, כיון שנעשית מקוה ע"י מי פירות בודאי דפסולה, שהרי אם הויתה על ידי דבר שאיננה מים טהורים, לא נעשית מקוה, כמו דאם נעשית ע"י דבר המקבל טומאה, אכן אם נעשית כבר המקוה אז אמרינן בה רובה ככולה, אף שמה שכל גופו עולה הוא ע"י המי פירות ג"כ, אבל רובם ככולה. אם הרוב הוא ע"י המים כשר. ואף אם מחצה על מחצה אפשר דקי"ל פרוץ כעומד, א"כ מחצה על מחצה הוא כרוב, דחשוב בפני עצמו. אכן זה קשה לומר, ומפני זה סובר הרמב"ם דדין נתן סאה ונטל סאה עד מחצה הוא במים שאובין, דמי פירות לא יכשירו, אלא במיעוט, ואף שהקשו על הרמב"ם, הא קי"ל דמקוה כשרה, אפילו אלף סאה אין פוסלין, ס"ל להרמב"ם דזה דוקא אם יש מקוה כשרה, אז כל המים מחוברין לה, וכל המחובר למקוה כמקוה. והא דאם הי' בעליונה ארבעים סאה, ומלא בכתף וירד לתחתונה ארבעים סאה, כשר, (עיין שם בכ"מ שהקשה מזה), אפשר דהרמב"ם לטעמ' דפסק דבדרבנן לא בעינן רבויא א"כ מחצה על מחצה כשר בדיעבד, אבל אין מכריח את המחנה השני, משו"ה בשחיטה פסול שהרי חצי חיות לא נפק מהשחיטה. מפני הטרדה ואי מנוחת הלב קצרתי.