שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אורח חיים ויורה דעה · סימן יט בדין רוב התלוי במעשה ועוד
**(1)** רב ברכה וחיים לכבוד ידידי הרב הגאון החריף ובקי עוקר הרים בפלפולא ומעלה מרגניתא כש"ת מו"ה ר' מאיר סטאלעוויץ שליט"א, אב"ד דגירטיגאלא. אה קונטרסו הנעים בפלפולא דאורייתא קבלתי ומאוד נתפלאתי על כשרונו הנפלא שר כת"ר לפלפל ברב תבונה בהעמקה ובחריפות יחדו ולהעמיק ולהרחיב. והנה ראוי הי' מצידי לעיין בדבריו היקרים ולבוא בפלפול, אך תקותי כי כגודל ענותו יסלח לי אם לא אבוא בארוכה רק אודיע את אשר עלה ברעיוני בעברי על דבריו היקרים כקופיא. כי יאמין לי כי מוטרד אנכי מאד ולוא חיה ענין קצר אולי יש יותר להאריך, אך באשר כת"ר האריך בפלפולא בכמה אופנים דרוש עה ומנוחת הנפש לעיין הטיב כו'.
מה שהעיר כת"ר בחכמה להקשות כיון דס"ל לרבינא רוב התלוי במעשה לא אמרינן, א"כ אמאי אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין ותירץ כת"ר בחריפות משום דהשחיטה אנו רואים וספק שמא לא נשחט שפיר צריך להתברר היינו דהשינו צריך להתברר, [כמבואר בדבריו בארוכה], יש להעיר ע"ז מנמצא הושט שמוט דג"כ השחיטה
**1)**נדפס בספר מבית מאיר ח"א. אנו רואין וצריך לברר השינוי, דכמובן אם נעשה לאח"ש לא הוי שינוי כלל, וגרע עוד יותר מסכין פגום דפסקינן דהוי ריעותא והוי ספק בשחיטה, וע"כ יש ביד כת"ר לחלק. אבל בנמצא הושט שמוט אם הוא לאח"ש לא הוי שינוי כלל ודו"ק.
אך בעיקר הקושיא נראה לי, דגבי רוב מצויין אצל שחיטה לא שייך רוב התלוי במעשה, דבשלמא אם היינו אומרים רוב בני אדם לומדים הלכות שחיטה, אז הי' תלוי במעשה. אבל באמת לא אמרינן רוב בני אדם לומדים, פירוש שהרוב הוא על המעשה, רק אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין, היינו דמי שלא למד אינו הולך לשחוט ומי שהולך לשחוט הוא מאלה שכבר למדו, והרי יש בעולם מומחים ואמרינן דרוב ההולכים לשחוט הוא אלה שכבר למדו, דאם לא למד לא הי' הולך, אבל ברוב מתערבות אין שם מעשה כלל שתברר עי"ז שהרביעה ורק נימא רוב עושין בה מעשה, ע"ז אמר רבינא דלא אמרינן ע"ז רוב לומר שנעשה מעשה. וכן ברוב בהמות אינן חולבות לא שייך לומר רוב התלוי במעשה:
דהרי הרוב אינו על המעשה בעצמו. רק מדחולבות ראי' שכבר ילדה, והכי ברוב מצויין אצל שחיטה עדיף עוד.
ומה שפלפל כת"ר בק"ש דמיקרי חזקת חיוב נראה לי דאם הי' חזקת חיוב א"כ ג"כ אם היה ק"ש דרבנן הי' מחויב, ע"כ נראה לי דחזקה לא שייך אלא אם החיוב עתה הוא מהמעשה הקודמת, היינו בלוה ממון. דהחיוב של עתה הוא מטעם שלוה ממון:
ואמרינן מה שנתחייב כבר לא נסתלק, אבל בק"ש אין הכונה שבקומו נתחייב ולא פרע חיובו הקודם, דבכל רגע ורגע חיוב חדש, וגר שנתגייר כשעה על היום וכן שוטה שנשתפה הוא מחויב בק"ש, הרי דכל רגע הוא חיוב חדש:
רק דכשנקרא פעם אחד וקבל עליו מלכות שמים נפטר, אבל בלא קרא אין החיוב של עתה מטעם שכבר נתחייב, רק בכל רגע הוא חיוב, בזה לא שייך חזקת חיוב
ובזה יתורץ מה דקאמר בגמ' ברכות דף כ' נשים בברכת המזון דאורייתא או דרבנן, למאי נ"מ להוציא אחרים ידי חובתן, ולכאורה אמאי לא קאמר נ"מ בספק אם ברכו אכן לדברינו בברכת המזון דשם החיוב הוא משום שכבר אכל ונתחייב בברכת המזון [ובודאי דבאכל ונתגייר פטור מברכת המזון] וכיון דהוי חיוב דקודם שייך חזקת חיוב וא"כ אף אם ברכת המזון דרבנן, ג"כ מחויבים נשים בספק, [אמרו לי שהקושיא הזאת על הגמ' מקשה השאג"א, ולדעתי פשוט הוא].
ומה שהקשה כת"ר בהא דסוקלין על החזקות, דהרי יש להנסקל חזקת חיים:
אף דתירוצו דכת"ר נכון, דהא דסוקלין על החזקות היא חזקה דאנן סהדי ואיננה ענין לחזקה דעלמא דהכונה מוקמינן הדבר על חזקתו, אך עכ"ז הכא בלא"ה ניחא, דחזקה לא שייך אלא היכא דמה שאנו רוצים לומר שנעשה הוא נגד החזקה היינו שרוצים לומר שנשחטה מבררים אנו ע"י החזקה שלא נשחטה. אבל הכא מה שאנו רוצים לומר שהוא מחויב מיתה זה אינו נגד החזקה, דמה שהוא מחויב אינו נגד חזקת חיים, ואיננה מנגדת לה כלל, אף שעתה אנו רוצים להמיתו, אבל אנו דנין על חיוב המיתה והחיוב אינו מתנגד לחזקת חיים ובמק"א ביארתי דחזקת ממון ג"כ לא הוי בירור כיון דמה שאנו רוצים לומר שהוא מחויב איננו נגד חזקתו, ומצאתי כדברי בנתיבות סימן ע"ה יעו"ש ודו"ק. ובזה הנני ידידו עוז כ"א אדר שני תרס"ה.