שות לבוש מרדכי· רבי משה מרדכי אפשטיין
אורח חיים ויורה דעה · סימן יח
דין צפורי מצורע אוסרים בכל שהו ולא בטלי אפי' באלף. רב ברכה לכבוד ידי"נ הרב הגאון הנעלה אוצר כלי חמדה יראת ה' אוצרו כש"ת מו"ה ראובן מוסקין שליט"א. מה יקר לי מכתבו היקר, אשר כמים פנים, כו' כשמחתו משיבת הישיבה הקד' למקומה, כן נשמח אנחנו אשר ח' ברחמיו החי' אותנו והגיענו לזה. אשר נוכל לבוא בכתובים עם אלה אשר אהבת התורה בשלהבת קודש בלבבם הטהור לרתק את שרשרות הקדש הישיבה הקדושה. עם אלה אשר שתו מים החים ממנה, ואשר ע"י זה עוד מלאים רעננים שתולים ברוח התורה והיראה, וחי' זה פרי קודש הילולים להחיות עם הקודש בכל מקום בואם להטעימם מעץ החיים להאיר עיניהם במאור תורתנו הקד'.
א) וע"ד קושיתו הנפלאה על דברי הרמב"ם שפסק (בפי"א מה' טומאת צרעת ה"ז) דצפורי מצורע נאסרים בשעת שחיטה, ואעפי"כ פסק (בפט"ז מה' מאכלות אסורות ה"ז) דצפורי מצורע אוסרים בכל שהוא מטעם דבעלי חיים לא בטלי, ורצה כת"ר לתרץ בחכמה דאף שנשחט רוב שנים הוא ג"כ בעלי חיים, ומיירי דנשחטו ועדנה חיים המה, ומשו"ה לא בטלי, ואם כי דבר חכמה הוא, אעפי"כ לדעתי קשה לתרץ דמיירי דוקא באופן זה, דהרי אימתי איסורם, אם בשעה שעדנה חיים המה, הלא אסור לאוכלם מטעם לא תאכל הנפש עם הדם, ולאחר שמתו הלא בטלי כיון דחשיבות של בעלי חיים בטלי ממילא, ואפשר לומר דמיירי לענין איסור הנאה דכל זמן שהמה חיים אסור ליהנות מהם, אכן זה דוחק.
ולדידי נראה לתרץ דהנה לכאורה יש להקשות לדברי ר"ת דס"ל (בתוס' זבחים ד' ע"א, וב"ק ד' כ"ד ע"א) דשור הנסקל מחיים לא מיתסר, א"כ אמאי שור הנסקל לא בטל באלף, ועכ"ח צ"ל דמה דס"ל לר"ת דאין שור הנסקל נאסר מחיים, אין הכונה דאין עליו כלל מחיים דין איסור של שור הנסקל ורק בשעת שחיטתו חל עליו איסור, אלא דמחיים כבר חל עליו דין איסור דכבר נגמר דינו שאסור הוא בשעת שחיטה, וכשנתערב נתערב שור שאסור לשוחטו ולאכלו.
וכן תירצתי בזה דברי התוספ' בקדושין דף נ"א דאיתא שם קדושין שאין מסורין לביאה לא הוי קדושין, והקשה שם בתוס'. הא חייבי לאוין אינם ראוים לביאה. ופירש בתוס'. דקדושין שאין מסורין לביאה, הכונה, היכא שאיסור הביאה ע"י קדושין, והיינו היכא דקידש אחת משתי אחיות בסתם, שמקודם הקדושין היתה כל אחת מהן מותרת ועכשיו ע"י הקדושין נאסרו שתיהן כו', ולכאורה קשה הא אלמנה לכה"ג ג"כ בלא קדושין איננה אסורה לדעת רבא בקדושין דף ע"ח. ביחוד קשה ממחזיר גרושתו דהכל מודים שאם בעל ולא קדש שלא עבר משום דלקוחין אסר רחמנא. א"כ תקשה הא הכא ג"כ הקידושין אוסרין, דביאה בלא קידושין אין איסור, וע"כ צ"ל דלא דמי דגבי שתי אחיות קודם הקידושין לא היה כלל איסור דאחות אשה, שהרי לא היתה אחות, ורק ע"י הקדושין נעשית אחות אשה, אבל באלמנה לכהן גדול וכן במחזיר גרושתו הרי גם מקודם הקדושין היא אלמנה ויש עליה איסור שלא יקדשה הכ"ג, או הבעל הראשון במחזיר גרושתו ויבעלה, ואין הקדושין מחדשין האיסור, דמקודם כבר חל האיסור לקדשה ולבעלה, משא"כ באחות אשה הקדושין עושין אותה לאחות אשה.
ב) ועתה עלינו לבאר בציפורי מצורע אימתי חל עליהן דין דצפורי מצורע, אם נימא דמחיים אין עליהם כלל שום דין ואיסור, ורק ע"י שחיטה חל עליהם דין דצפורי מצורע, או דכבר חל עליהם איסור לשוחטם דכבר חל עליהם דין דצפורי מצורע שאסורים לשחיטה דכבר נאסרו לדבר זה, כמו שור הנסקל.
ונראה להוכיח ולבאר, דע"כ מחיים תל דין דצפורי מצורע, היינו שכבר נאסרו לשחיטה ולאכול. דהנה התוס' בב"ק דף ע"ב הקשו מאי קאמר בגמרא גבי שחט בפנים דמחויב דו"ה דכי קא מחייב אההוא פורתא למ"ד שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף דאי ס"ד אכולה שחיטה הא מכי שחיט פורתא אסרה, והקשה בתוס' וז"ל, תימא כיון דסוף השחיטה פוסלת אין לו להתחייב אפורתא קמא, אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, כדאיתא בגמרא חולין כ"ט נתקלקלה בשחיטה קאמרת, ואותו קלקול פירש ר"ת אפילו נתקלקל ע"י מלאכה כו'.
ונראה לי, דהנה הרמב"ם כתב בפ"א מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ח ז"ל, שחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים או ששחט מיעוטן בדרום וגמרן בצפון פסולין שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. וכתב על זה הכסף משנה ז"ל. בפ"ב דחולין דף כ"ט. אמר ר"ל וכו' אינה לשחיטה אלא לבסוף, ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, ואסיקנא לא נחלקו כגון ששחט מיעוט וגמרן בפנים, למ"ד ישנה מתחילה ועד סוף מחייב, למ"ד אינה אלא לבסוף לא מחייב, וידוע דהלכה כר' יוחנן עכ"ד.
ולדידי נראה דאי אפשר לומר דס"ל להרמב"ם ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. שהרי הרמב"ם בפ"י מהלכות טומאת אוכלין ה"ג, כתב. שאם נתז דם מהשחיטה על אוכל בתחילת שחיטה ונתקנח. הדבר ספק אם מכשיל, משום ספק ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף או לא. (עיין חולין לו)
והא שפסק הרמב"ם דאם שחט מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים פסול, הוא, דאיתא שם בגמרא חולין כ"ט, מתיב ר' זירא כל העסוקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים ופוסלים אותה במלאכה אחרת, אירע בה פסול בשחיטתה בין קודם פסולה בין לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים:
בהזאתה, קודם פסולה מטמאה בגדים:
לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים, ואי אמרת ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, לפליג נמי בשחיטתה, אירע בה פסול בשחיטה קודם פסולה מטמאה בגדים לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים, אמר רבא נתקלקלה בשחיטה קאמרת שאני התם דאיגלאי מלתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל, עיין שם בתוס' דלאו דוקא פסול שחיטה אלא:
אפילו פסול של מלאכה אחרת דומיא דהזאה נמי אמרינן דאם אירע פסול בשחיטה איגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה היא כלל.
וטעמא דהא מילתא נראה, דהנה תוס' בע"ז דף כ"ג הקשו, כיון דמשמע בגמ' דרבנן סבירא להו דפרה קדשי מזבח. א"כ הרבה סוגיות בגמ' דפרה קדשי ב"ה דלא כרבנן, וכתבו בתוס' דבאמת קדשי ב"ה היא. רק כיון דחטאת קריא רחמנא משו"ה לרבנן פסולין, בכמה פסולין, בטריפה. וביוצא דופן, כחטאת, ותיקשה א"כ נימא לכולי מילתא כחטאת, ונראה דפרה כל זמן שלא עשה בה מעשה פרה קדשי ב"ה היא, ורק בשחיטה נעשית חטאת משו"ה כל זמן שלא שחטה עדנה קדשי ב"ה היא ומותר לגוזזה ולפדותה, אכן ביוצא דופן ובטריפה פסולה, דהרי שחיטתה צריכה לעשותה לחטאת, וכיון דיש בה פסולין שאינה ראויה לחטאת משו"ה פסולה, דפרה אינה כשירה אלא אם שחיטתה עשאה לקדשי מזבח היינו לחטאת.
ובזה ניחא דברי הרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות פרה אדומה הלכה ט' ז"ל. נשחטה לשם חולין תפדה ואינה מכפרת עכ"ד הרמב"ם, ועיין בדברי הכסף משנה שהקשה מדוע תפסל אף דחטאת קריא רחמנא הא חטאת שנשחטה לשם חולין כשירה, וגם מאי אינה מכפרת דקאמר הרמב"ם, הא פרה אינה מכפרת.
אכן לדברינו, אדרבה מהא גופא יליף הרמב"ם דמה דקריא רחמנא חטאת הוא שנתן לה דיני כפרה דאם נימא דאין לה כפרה, א"כ אמאי תפדה הא שחיטתה עשאתה לחטאת ושוב אין לה פדיון, ע"כ דמה דקריא רחמנא חטאת הוא, דדיני הפרה הוא, שיהי' לה דיני חטאת. וחטאת שנשחט לשם חולין נהי דכשירה דחולין אין מחללן אעפי"כ בשחיטתה לא נעשית חטאת לכפר, דמשו"ה אינה עולה לבעלים לשם חובה, דאף דאין חולין מחללין, אעפי"כ כשרות דחטאת לא נעשה בה, א"כ שתוכה לשם חולין אין עושה לחטאת, משו"ה בפרה שנשחטה לשם חילין דהשחיטה לא עשאתה לחטאת. משו"ה תפדה.
עכ"פ שחיטת הפרה עושאה לחטאת, וכל היכא דבעינן שהשחיטה יעשה אותה לחטאת, כל זמן שלא היה כל השחיטה כדין, אין השחיטה מועלת אף למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, דכל היכא דבעינן שהשחיטה יעשה ויכשיר, בעינן שכל השחיטה תעשה, ואם לא, הוי נתקלקלה השחיטה, דאיגלאי מילתא דלאו שחיטה של פרה] היא כלל, משו"ה קאמר רבא דאף אם נתקלקלה ע"י מלאכה לבסוף, איגלאי מילתא דלאו שחיטה היא כלל.
ג) ואין להקשות לפי זה, מאי קאמר בגמ' חולין דף כ"ט שם בעולת עוף, היכא דמלק סימן אחד למטה, וסימן אחד למעלה פסולה, שהרי עשה בה מעשה חטאת העוף למטה, למה למימר סימן אחד, הא אפילו מקצת הסימן למטה יפסל, שהרי כל המליקה מכשרת, א"כ אם עשה מקצת סימנין למטה. תפסל, דלא הכשירה המליקה את עולת העוף, והרמב"ם כתב ג"כ אם מלק סימן אחד למטה, הרי דדוקא אם כל הסימן למטה פסול ולא המיעוט.
אכן נראה לי בפשוט דהנה בזבחים דף ס"ה איתא אמר ר' אלעזר בר"ש שמעתי שמבדילין בחטאת העוף ואיתא שם בגמ' דפליגי אי מיצוי חטאת העוף מעכב. דאם מצוי דם מעכב הוי מעשה עולה בחטאת, ולכאורה קשה אף אם אינה מעשה עולה, עכ"פ ההבדלה הוי שינוי, ועכצ"ל דאף דנאמר ולא יבדיל, אעפי"כ לא נאמר קרא לעיכוב, אכן על זה יש לימוד שלא יעשה מעשה עולה בחטאת.
והנה בתוס' דף ס"ו ד"ה למטה, הקשה מנא לן דמעכב בעולה אם עשאה למטה, אכן לפי הנ"ל באמת לא מעכב מה שעשאה למטה, רק שיש איזה לימוד שחטאת שעשאה כמעשה עולה ועולה שעשאה כמעשה חטאת פסולה.
לפי זה הפסול בעשאה למטה, אך משום מעשה חטאת, וכל זמן שלא עשה רק מקצת סימנין לא הוי מעשה חטאת, משו"ה הפסול הוא דוקא במלק כל הסימן למטה
נמצא דהיכא דשחט מקצת סימנין בחוץ דיש עיכוב שלא לשחוט בחוץ ולא לשחוט קדשי קדשים בדרום, אם שחט אף מקצת סימנין בחוץ וקדשי קדשים ששחט מקצת סימנין בדרום, פסולין אף אם אינה לשחיטה אלא לבסוף, ומחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש הוא דוקא לענין חיוב בשחט מקצת סימנין בחוץ, אם מחויב, אבל בפסול, בודאי דפסול.
לפי זה מאי דקאמר הרמב"ם בשחט מקצת סימנין בחוץ, או בשחט מקצת סימנין בדרום בקדשי קדשים שפסול איננו כלל ענין לפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש, ומה שכתב הרמב"ם שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, הכונה דאיך כשר לשחיטה אלא אם כל השחיטה נעשית בהכשר אבל אם יש קלקול בשחיטה אז אין כשר, ומדלא כתב הרמב"ם רבותא יותר דחייב אם שחט מקצת סימנין בחוץ ע"כ אדרבה דבזה לא פסק כר' יוחנן. דהרי קי"ל כר' חייא דנתקנח הדם הוי ספק אם ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף.
ולפי זה לא קשה קושית התוספות בבבא קמא דף ע"ב ד"ה כי קמחייב:
גבי שחט חולין בפנים דלמד"יא ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. קא פריך, מכי שחיט פורתא אסרה, ותירץ כי קא מחייב אההוא פורתא, והקשה בתוס' ז"ל. תימא כיון דסוף השחיטה פוסלת אין לו להתחייב אפורתא קמא אפילו למ"ד ישנה לשחוטה מתחילה ועד סוף. כדמשמע בפרק ב' דחולין דף כ"ט דפריך כו' ומשני נתקלקלה בשחיטה קאמרת כיון דנתקלקלה בשחיטה לבסוף איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא לאו שחיטה היא כלל, ואותו קלקול מפרש ר"ת אפילו נתקלקלה ע"י מלאכה.
אכן לפי דברינו לא קשה כלל, דהתם בפרה דשחיטת הפרה בעינן שעל ידה תעשה הפרה לחטאת, בעינן דוקא שכל השחיטה תעשה לפרה. ואם חסר מקצת שחיטה אין עושה לפרה, אבל הכא בשחיטת חולין בפנים למאן דס"ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. א"כ מה שאוסר הבהמה מלאכול זה אין מגרע השחיטה שיהא קלקול בהשחיטה, ורק החסרון בענין הטביחה, דכיון שנאסרה הלא אין מפסיד כלום לבעל הבהמה, אכן בתחילת השחיטה דעדנה לא נאסרה, מההוא פורתא מחייב משום וטבחו, למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. משא"כ בפרה דבעינן דוקא שהשחיטה תכשיר הפרה לחטאת, אם נתקלקלה השחיטה איגלאי מילתא דלאו שחיטה היא, אבל הכא דקאי למ"ד שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, א"כ החיסרון איננו בשחיטה רק לענין הפסד הטביחה דעל הסוף אינו מחויב:
אבל על ההתחלה יוכל להתחייב. והוי. דומיא דשחט מקצת סימנין וגמרן בפנים דמחויב על ההוא פורתא למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף.
והנה לפי זה אם נימא דצפורי מצורע אין בחייהם כלל דין דצפורי מצורע, ורק השחיטה עושה אותם לצפורי מצורע, א"כ איך פסק הרמב"ם (בפי"א מה' טומאת צרעת ה"ז), דאם שחטה שלא בעץ ארז אסורה, הא נשחטה שלא כמצותה, ועץ ארז מעכב (רמב"ם שם ה"א), וא"כ אמאי אסורה, ע"כ דגם קודם שחיטה חל עליו דין דצפורי מצורע שאסורים לשחוט וליהנות מהם
א"כ שפיר שייך לומר, היכא שנתערבו, דבעלי חיים לא בטלי, ואם נתערבו בבעלי חיים אפילו באלף אסורים לשחוט שכבר חל עליהם דין דצפורי מצורע, וכמו שור הנסקל לר"ת דלא נאסר מחיים ואעפי"כ שור הנסקל אפילו באלף לא בטל.
אכן עיינתי ברמב"ם בפט"ז מהלכות מאכלות אסורות, וראיתי שכתב הרמב"ם, שאם נתערב צפור "השחוטה" באלף צפורים, דהרמב"ם מבאר שמיירי שנתערב צפור השחוטה מצפורי מצורע לא יבטל. וא"כ אף מה שכתבתי לבאר דצפירי מצורע מחיים ג"כ חל עליהם דין דצפירי מצורע, הוא תירוץ נבון לבאר המשנה:
אבל ע הרמב"ם שמדייק בלשונו "צפור השחוטה", וקידם השחיטה הלא אין ניכר איזו היא צפור השחיטה.
לדברי הרמב"ם בע"כ צ"ל דמיירי שנתערבה בשעה שהיא שחוטה עם מיד צפורים שחוטים, ומשים דכל זמן שהיא מפרכסת הרי היא כחי' לכל דברי', אלא דקשה מה שהקשתי אימתי איסרים בשעה שהם חיים. הא בלא"כ אסורים לאכיל, ואסור למכור לנכרי לאכול, ובשעה שכבר עפו הלא אז בטלו כדין המובא ביו"ד ק"י דבמ"ה שמתי בטל השיבותם ובטלי, ובע"כ צ"ל שכל זמן שהם חיים אסור למוכרם אף לאחר כן, וזה דוחק.
אכן נראה לי, דאף דאיתא ביו"ד דבכ"ת שנתערבו ומתו בטל השיבותם ובטלי, ויליף להרשב"א מדין אגוזי ערלה שנתפצעו. אכן הרמב"ם יסבור דבע"ח שנתערבו אף אם מתו נשארו באיסורם, ולא דמי לאגוזי פרך שנתפצעו.
דהנה בגמ' זבחים דף מ"ג פריך ונכבשינהו דניידי, ומתרץ גזירה שמא יקח מן הקבוע. ואמר רבא השתא דאמור רבנן לא נקריב, אי נקריב לא מרצה, איתיביה רב הונא בר' יהודה לרבא חטאת שנתערבה בעולה ועולה שנתערב בחטאת, אפילו אחת בריבוא ימותו כולן כו' עשאן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כו' אלא הא כמאן דאמר בעלי חיים נדחין הא כמאן דאמר בכלי חיים אינן נדחין הרי שחוטין דלכו"ע נידחין ותנן ר"א אומר אם קירב הראש של אחד מהן יקרבו כל הראשים, הוא דאמר כחנן המצרי דתניא חנן המצרי אומר אפילו דם בכוס מביא חבירו ומזווג לו עכ"ד הגמ'. והנה לפי זה אם נימא דשחוטין נדחין, אם נתערבו דם קרנות של מעלה בלמטה אף אם זרק לא הורצה. וא"כ איך כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"א י"ב שאם נתערבו דם קדשים בין דם בדם בין כוס בכוס כו' נתערבו הניתנין למעלה בניתנין למטה ישפך הכל לאמה והזבחים פסולין והם לא שאל אלא נתן מן התערובות למעלה ולמטה הרי זה כשר נתן למעלה ושאל יתן למטה אלו ואלו עלו לו. הא הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות פסולי המוקדשין וז"ל: וכל אלו המתערבים בחיים אם הקריב הורצה שאין בעלי חיים נידחים עכ"ל, הרי דדוקא. בעלי חיים אינן נדחים, אבל שחוטין נדחים. וא"כ כוס בכוס שכבר היה דין דישפכו לאמה אמאי כשר אם נתן למעלה ולמטה, ולשון כשר משמע דמותר להקריב החלבים ולאכול הבשר, ואמאי הא כבר נדחו, ואמאי אם נתן למעלה יתן למטה הא כבר נדחו.
ונראה לי, דהנה בתוס' כתבו, דהא דקאמר שמא יקח מן קבוע אף אם יקח מן הקבוע אין זה מדאורייתא דמדאורייתא דוקא קבוע דניכר האיסור הוי כמחצה על מחצה, אבל לא היכא שאין ניכר. הוי רק קבוע מדרבנן. דדבר תשוב הוי כקבוע. ולכאורה תמוה מה ענין דבר חשוב לדין דקבוע, ונראה לי דהנה החילוק בין ניכר האיסור דאז הוי דין דקבוע מדאורייתא, ובלא ניכר האיסור אין כאן דין קבוע. הטעם דכיון שניכר האיסור, א"כ לא בטל האיסור, וא"כ השאלה רק מאיזה מקום לקח, בזה אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה, אבל באינו ניכר האיסור, דהאיסור עצמו בטל, בזה לא שייך כל קבוע, כיון דאיסור כבר בטל.
והנה בדבר חשוב. אף שמן התורה בטל אבל מדרבנן הא לא בטל, וממילא כיון דמדרבנן לא בטל ממילא הוי קבוע, ואילו היה מן התורה הדין דדבר חשוב לא בסל אז היה דין הקביעות מן התורה אף באינו ניכר האיסור דהרי טעמא דבאינו ניכר לא אמרינן קבוע משום בטול האיסור, היכא דאינו בטל אז היה הדין קבוע מדאוריתא אך כיון דהא דדבר ששוב אינו בטל היא רק מדרבנן. משו"ה דין הקבוע היא מדרבנן דהא בהא תליא כיון דאיני בטל. ממילא הוי קבוע.
והנה מדפריך ונכבשינהו דניידי, ע"כ בזה שינייד אותם, זה לא הוי דין דמבטל איסור, דאם נימא דבזה שמנייד, הוי מבטל איסור, מאי פריך נכבשינהו, הא אין מבטלין איסור, כמו דאסור לפצוע אגחים, ע"כ דמה שמנייד אין זה מבטל האיסור, דכשמפצע הרי עושה שיהי' האיסור בטל ויהי' מותר, אבל כשמנייד האיסור במקומו, אלא כשיקח אז על כל אחד נימא כל דפריש מרובא פריש, דזה לא שייך כלל בדין דדבר חשוב לא בטל דאף דהאיסור לא בטל, עכ"פ כשלוקח אמרינן זהו ההיתר דפריש מרובא, אחרי דאין כאן קביעות, ומשני משום שמא יקח מן הקבוע אסרו רבנן
לפי זה איסור בבעלי חיים אין דומה לאיסור דדבר חשוב, דמה דדבר חשוב לא בטל, לא אסרו כלל רבנן את ההיתר, רק שאמרו שהאיסור לא בטל, ממילא נשאר ההיתר אסור משום איסור קבוע, דכל קבוע כמחצה על מחצה, אבל בבעלי חיים שאסרו אף כשמנייד, אף דעלינו לומר כל דפריש, ע"כ משום הך גזירה אסרו את ההיתר היינו דתקנת חכמים היתה דגם ההיתר הוא אסור משום שמא יקח מן הקבוע.
ולפי זה הא דאמר רבא, השתא דאמור רבנן לא נקריב אם הקריב לא מרצה, הוא דוקא בהא דקא מיירי בבע"ח שנתערבו, דאמר רבא דאסור אף לנייד ולקחת, משום שמא יקח מן הקבוע, הרי אסרו רבנן את ההיתר כל זמן שלא נתברר בבירור גמור שלא מטעם רוב. וכיון דאסרו רבנן את ההיתר, משו"ה אם הקריב לא מרצה, אבל אם נתערב שלא בע"ח, שם לא אסרו כלל רבנן את ההיתר, ורק אמרו שלא בטל, ממילא אסור שמא לקח את האיסור וכיון דאיסורו רק משום ספק. משו"ה לא שייך לומר דיחוי, ומשו"ה שפיר פסק הרמב"ם דאם נתערב דם בדם או כוס בכוס דאם זרק הורצה.
והא דפריך בגמ' מהא דאמר ר"א דאם הקריב ראש של אחד מהן יקרבו כל הראשון, והא התם לא הוי בע"ח, הוא כיון דאמר ר"א דבע"ח ע"י תערובת מן התורה מרצה, א"כ מן התורה כל התערובות מותר ואף הבע"ח כשר להעלות, א"כ אסרו רבנן את התערובות, דכאן לא שייך לומר דרבנן אמרו רק דלא בטל, דנהי דלא בטל, הא התערובות מותר מן התורה, וע"כ לר"א רבנן אסרו את המותר, משו"ה פריך דלר"א לא ירצה, אבל לרבנן דהבע"מ לא הותר, א"כ איסור ותיקון רבנן הוא רק דלא בטל האיסור, אבל על ההיתר לא גזרו, והאיסור רק שמא לקח האיסור, משו"ה אף קודם שנתברר לא הוי איסור.
משו"ה פסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות פסולי המוקדשין שאם נתערב דם בדם או כוס בכוס אם לא שאל וזרק הורצה, אכן בנתערבו בע"ח הא התם אסרו רבנן את ההיתר קודם שנתברר, משו"ה הוצרך הרמב"ם לומר דהיתר זבחים שנתערבו הוא משום דבע"ח לא בטלי.
לפי זה נוכל לומר לדברי הרמב"ם, דאף דאגוזי פרך שנתפצעו מעצמם עולים באחד ומאתים, התם לא אסרו רבנן את ההיתר, ורק משום שמא לקח מן האיסור. משום שלא בטל והוי קבוע, התם אמרינן אם בטל חשיבותו אז אמרינן שבטל, אבל בבע"ח דאסרו אף בפריש, דבודאי כל דפריש מרובא פריש אעפי"כ כל זמן שלא נתברר אסרוהו, א"כ אף היכא שמת ג"כ לא הותר, דמה שמת לא עדיף מפירש, בזה יסבור הרמב"ם דבע"ח שנתערבו אף שמתו לא נתבטלו, משו"ה אם נתערב צפור מצורע השחוטה בעוד צפרים שחוטים דכל זמן שמפרכסין הרי הם כחיים אף אח"כ לאחר מיתתם אסורים.
אכן הטור והרשב"א דס"ל בע"ח שמתו בטלו, לדידהו עכצ"ל כמו שביארתי דאף מחיים חל עליהם דין דצפורי מצורע דאסור לשחוט ולאכול, כנלענ"ד. הנני בזה ידידו מברכו בכל טוב.